אבי-יצחק – דן מלשן
אבי-יצחק – דן מלשן
|
דן אחרים
אני מזכיר לעו”ד דן אבי-יצחק את חטא מלשינותו, שלושים שנה קודם, ואיך הוא, אחרי ההלשנה, לא התבייש לגנוב רעיונות מהחומר ה”מפליל” הזה, ולעשות בו שימוש לתועלתו האישית, ומשליך לעברו כמה כפפות
אבי-יצחק – דן מלשן
ערב יום כיפור בשנה שעברה, התשס”ה, שלחתי לעו”ד דן אבי-יצחק את המכתב הבא, בו אני מזכיר לו את חטא מלשינותו, שלושים שנה קודם, מזכיר לו איך הוא, אחרי ההלשנה, לא התבייש לגנוב רעיונות מהחומר ה”מפליל” הזה, ולעשות בו שימוש לתועלתו האישית, ומשליך לעברו כפפה: אם אתה עדיין עומד על כך שהיית צריך להתלונן עלי, ושזו אינה הלשנה, אני מזמין אותך להתלונן גם על עו”ד … אשר אמר ופרסם דברים חמורים בהרבה (הפרטים בגוף המכתב).
דן אבי יצחק לא טרח לענות, וכצפוי גם לא היה נאמן ל”שיטתו”, ולא התלונן על חברו לכהונה בבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין.
את עו”ד אבי-יצחק לא צריך להציג בפניך, הקורא, כי עלילותיו ידועות לציבור, אבל השאלה היא איך האנפאן-טריבל הזה הוא אותו דן-מלשן. והוא אותו דן-מלשן, כי הוא אינו בא ואומר “טעיתי, הייתי אז צעיר ב-30 שנה, וראיתי, לצערי, את הדברים אחרת” – דבר אשר יכול היה להציל את כבודו (ואני הצעתי לו את האפשרות הזאת).
הנה מכתבי, אליו הוא לא התייחס (בהמשך אביא את מכתב-התזכורת, אותו שלחתי לו עובר ליום הכיפורים האחרון, אשר גם עליו הוא לא טרח לענות):
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 25.8.04
לכבוד
מר דן אבי יצחק, עו”ד
ירושלים
נכבדי,
הנדון: מנהרת הזמן
הרשה נא לי להחזיר אותך כמעט 30 שנים לאחור, במנהרת הזמן.
הרשה נא לי להזכירך, לקראת הימים הנוראים הבעל”ט, כי על עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר.
הרשה נא לי להזמינך להכות על-חטא של התנהגות הגובלת במלשינות-לשמה, אם לא מעבר לאותו הגבול.
הרשה נא לי להראות לך עד כמה קצר-ראות היית, ולשאול אותך אין אתה רואה את הדברים כיום, אחרי שהתבגרת, ודברים שאתה רואה מכאן, ועכשיו, לא ראית אז, ומשם.
בוא, הכה על-חטא. בוא אמור הייתי אז צעיר, ולהוט לשאת חן לפני גדולים ממני. בוא אמור טעיתי.
בוא אמור: אם הייתי מצטרף אל הביקורת, במקום לגנות אותה ולהלשין עליה – ייתכן שהיום המצב היה טוב יותר, ולא גרוע יותר.
או, לחלופין, אם יש לך אומץ, בוא ואמור צדקתי אז, והייתי חוזר על כך גם היום.
ביום 25.12.1974 אתה כותב אל הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתלונה נגדי, ומבקש “לנקוט אמצעים דחופים” להבאתי לדין משמעתי על דברים אשר, לטענתך, הם “דברי בלע” בכרוז שהפצתי.
עד כמה שהבנתי, אתה הגשת אז גם תלונה למשטרה, ותקן אותי אם אני טועה.
אתה מדגיש, בכרוז שצירפת, קטעים מסויימים, אם כי, לדעתך, גם חלקים אחרים של הכרוז “מעידים כי הכותב אינו ראוי להיות עורך-דין בישראל”.
מתוך הנחה שאתה הדגשת את הדברים החמורים ביותר, בעיניך, אתייחס רק עליהם, כי אם הם דברים לגיטימיים, ממילא גם הקלים יותר הם לגיטימיים.
לפני שאכנס לפרטים היקרים לליבך, אני רק מבקש להזכירך כי על במת הוועידה הארצית של הלשכה, חדשיים-שלושה לאחר מכן, אתה האשמת את מוסדות הלשכה ב”התרפסות”, ומאיכן לקחת את זה, אם לא מהכרוז אותו השמצת?!
מה קומם אותך בכרוז?
הנה הקטעים, וההדגשות בקו תחתי הן שלך (ומכאן אני מבין כי מה שלא הדגשת לא הטריד אותך):
“מאחורי מסך-העשן של ההכרזות המתחסדות על יושרם וכשרם של השופטים בישראל נוצר מצב בו שופטים נמקים עשרות שנים על כסאותיהם, מתנוונים ומסתאבים – הן מבחינה מקצועית והן מבחינה מוסרית”.
הנה כי כן, מטרידה אותך האמירה שאחרי עשרות שנים של “ישיבה על הכסא”, כמו שאומרים, “שופטים … מתנוונים ומסתאבים … מבחינה מוסרית”.
ואני שואל אותך, עם יד על הלב: יכול להיות שלפני שלושים שנה היית עו”ד צעיר ונאיבי, אבל כיום, עם ניסיונך העשיר, האם אין שופט אשר מוסריותו נשחקת עם השנים – במיוחד במערכת-משפט סלחנית-כלפי-השופטים כמו שלנו? האם כל השופטים, עד האחרון שבהם, רעננים-מוסרית כשם שהיו ביומם הראשון על כס השיפוט?
ומה עוד מקומם אותך:
“… הרקבון מתחיל מלמעלה, משופטי ביהמ”ש העליון עם הנשיא וממלא מקומו בראשם, אשר לימדונו שקל (מאוד!) לדבר על עקרונות נעלים ונשגבים, אך לחיות לפיהם – שאני”.
מילא, אם האמירה הזאת הייתה “stand-alone“, אבל בצידה הובאו דוגמאות עובדתיות, כך שברור לכל בר-דעת שהמילה “רקבון” (אותה אתה הדגשת בקו תחתי כפול) אינה מצג-עובדתי, אלא הבעת-דיעה ערכית, אשר אפשר לקבלה ואפשר לדחותה, אבל עדיין היא בתחום חופש-המחשבה (וממילא גם חופש הביטוי). האם באמת טחו עיניך מראות את ההבדל בין הבעת-דיעה לבין מצג עובדתי? האם גם כיום רואה אתה כך את הדברים?
או, אולי, הפריע לך – וגם את זאת הדגשת – שהדברים האלה מתחילים “מלמעלה”, בעוד אשר לדעתך, נכון לאותה העת, הדברים התחילו דווקא משופטי-השלום בערי-השדה הנידחות?
מהעובדות התומכות בתיזת ה”רקבון” בחרת להדגיש רק שורה אחת בפיסקה אחת מתוך שתי פסקאות עובדתיות, אבל אני אביא כאן את הפיסקה השלמה, יחד עם ההדגשה שלך (בקו תחתי, כמו לעיל, בעוד שההדגשות באות עבה הן במקור):
“מלמדים אותנו מה קורה כאשר אחרים “מוחקים שאלות נוקבות שאינן מתיישבות עם הקונצפציה” (…), אך הם עצמם הראשונים לרמוס כל טיעון שאין הם מסוגלים להתמודד אתו, ושעשוי להביא לתוצאה אחרת מזו שהם רוצים להגיע אליה: התעלמות מטיעונך, או מנקודות מסויימות בו; סילוף מכוון וזדוני של טיעונך ו’תפירתו’ מחדש כדי שיתאים לתוצאה הרצוייה להם; חניקת טיעונך ב’אש צולבת’ של שאלות בו-זמניות אשר כל מטרתן היא לא לאפשר לך להשלים טיעון עקבי ומסודר; וגרוע מכל – לפעמים פשוט סותמים לך את הפס בגסות, ולא נותנים לך לדבר”.
אומר כבר כאן: אפילו המודגש על ידך חסר-שחר הוא, הרי – על רקע כלל התיאור העובדתי שאותו לא מצאת לנכון להדגיש – הוא דומה מאוד ל”פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש”, כאמור בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע תשכ”ה-1965.
אבל, בראייה-של-היום ועם-יד-על-הלב: האם באמת לא נתקלת ב-30 השנים האחרונות ב”סילוף מכוון וזדוני של טיעונך ו’תפירתו’ מחדש כדי שיתאים לתוצאה הרצוייה” לשופטים?
האם עד כדי כך אתה עדיין נאיבי ו/או לא-מעורה בנעשה בתחום המקצועי שלך?!
ראש-הפרק הבא הוא:
“גם לצביעותם של השופטים עדים אנו”.
וגם הוא אינו אמירה-בפני עצמה, אלא דבר-פרשנות לארבע הפיסקאות העובדתיות הבאות בצידה, ותומכות בה.
הפיסקה האחת אומרת:
“קוראים ‘לבל יהיו אצלנו אותם בתי משפט ידועים לשמצה העושים מלאכתם בחדרי-חדרים ואיש לא יודע על מה דנו כיצד שפטו’, אך הם עצמם נותנים פסקי-דין המשוכים מהשרוול באותה שיטה ממש”.
ואני שואל אותך, בכל הכבוד והרצינות: האם ה”נחה דעתנו” ושאר צמדי-המלים המלים כגון דא – תופעה שכל ציבור עורכי-הדין זועקים עליה חמס – אינם “משיכה-מהשרוול”? והאם דחייתן של עתירות-לבג”ץ בלי להזמין את העותר ובלי הנמקה-של-ממש אינם “מלאכה בחדרי-חדרים”? האם באמת כך חשבת בשלהי שנת 1974?!
והפיסקה השנייה אומרת:
“מדברים על חובתו של ביהמ”ש לשמור על ניטראליות, אך חוקרים אותך שתי-וערב, עוד בשלב הבקשה לצו-על-תנאי, ועוד בטרם הוזמנה הרשות להשיב. גרוע מזה: הם אפילו מפברקים עובדות לטובתה של הרשות!“.
ואני שואל אותך, בכל הרצינות: כמה עתירות הגשת לבג”ץ עד שלהי 1974? אתה לא זוכר איך התנהגו עם העותרים בתקופת זוסמן?!
היום, אני מודה, אני לפעמים מתגעגע לזוסמן, אבל שפוט את הדברים לפי מועד אמירתם, ולפי תגובתך בזמן-אמת.
מה עוד קומם אותך אז. הנה:
“בעוד הם מדקדקים עם זולתם כחוט השערה, בענייני תעבורה, למשל, שבהם הם כבר פסקו שהספק הוא לרעת הנאשם (כך!), מתירים הם לנהגיהם-הצמודים להחנות את מכוניות השרד עם כל גלגליהם על המדרכה, או לנסוע במהירות מטורפת של 80 קמ”ש – ואולי אף יותר – בדרך עירונית מובהקת”.
אני לא יודע אם כבר היה לך אז רשיון-נהיגה, אבל אני הייתי אז מורה-נהיגה בירושלים, וראיתי את הברדק התעבורתי שעשו אז נהגי השרד, של שרים ושופטים גם-יחד, והמקסימום שאתה יכול לומר על זה הוא שאתה לא ראית.
אז אתה לא ראית. הרבה דברים אתה לא ראית אז, אבל אתה ראית ההרבה-הרבה דברים מאז.
והשאלה היא איך אתה יכול לחיות עם זה.
והקטע המסיים:
“ועל הכל – חוסר הכבוד לזולת”,
והאישוש בצידו:
“אמנם תמיד הם פונים אליך ב’אדוני’ מכופתר, אך אין הם חוסכים ממך עלבונות ודברי-שיקוץ כוזבים, וכל זאת – במקום להתייחס כראוי ובכבוד אמיתי אליך ואל טענותיך. פעמים – כמו ברוסיה! – הם אינם מתביישים להשתמש בביטויים מתחום הפסיכיאטריה, ואין איש מונע אותם, ואין איש עוצר בעדם”.
ועכשיו תודה: היום נאמרים דברים חמורים בהרבה, ואין איש הפוצה פה ומצפצף – לרוב משום שהדברים נכונים, ובכל מקרה – משום שהמודעות לחופש-הביטוי גברה בשנים האחרונות.
אבל אם אתה עדיין עומד על כך שהיית צריך להתלונן עלי, ושזו אינה הלשנה, אני מזמין אותך להתלונן גם על עו”ד חיים משגב.
זאת התלונה שהגשתי לארבעת הקובלים הסטאטוטוריים (ולגורמים נוספים):
http://www.quimka.com/lawyers/misgav/misgav_complaint.htm
היכנס, בבקשה, למקום הזה, ומשם לכל הלינקים, והמה יובילוך, אחרי דברי מבוא וקישור, אל 61 מאמרי-משגב, אשר ה”מתון” שבהם עולה כמה וכמה מונים על כל מה שאני כתבתי בכל ימי חלדי.
נראה אותך להקים זעקה, כמו דן אבי-יצחק הצעיר, לפני 30 שנה.
בכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד
וזה מכתב-התזכורת אשר שלחתי אליו, כמצוות-ההגינות, כדי שהוא יוכל להגן על עצמו – אם יחפוץ בכך – וגם אליו הוא לא התייחס:
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 22.9.2005
לכבוד
מר דן אבי יצחק, עו”ד
ירושלים
נכבדי,
הנדון: מנהרת הזמן – תזכורת
לפני למעלה משנה שלחתי לך את המכתב אשר העתקו מצורף.
לא ענית עליו. לא הבעת חרטה, ולא הגנת על התנהגותך שבעבר.
גם לא התלוננת – תקן אותי אם אני טועה – על חברך חיים משגב, אשר אמר דברים חמורים בהרבה מאלה אשר “קוממו” אותך אז.
לא התלוננת גם על שאר חבריך בלשכה, צפונה עד לראש הלשכה, שאומרים יום-יום דברים חמורים בהרבה.
ערב יום כיפור הקרוב אני מפרסם את הדברים האלה, עם תגובתך, או בלעדיה.
אני סבור שעדיף לאדם המותקף להגן על עצמו, כאשר ניתן לו הדבר, ואני מזמינך לעשות כן.
ואל תגיד שלא הייתי הוגן כלפיך.
בכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד
והמסקנות:
א. למלשינים לא תהיה תקווה, ולא תקומה;
ב. מי שמנסה לקדם את עצמו על ידי חנופה והתרפסות – שלא יאשים אחרים בהתרפסות;
ג. מי שמבקש לבנות לעצמו תדמית של אנפאן-טריבל – אל ילקק לבעלי-השררה נמוך מהגב, ורצוי שבכלל לא ילקק להם;
ד. מי שפוגע בזולתו כאשר הוא בעמדת-כוח, צריך להביא בחשבון שהבומרנג הזה יחזור אליו, אפילו בערוב ימיו.