יום כיפור, התשס”ו: השופט אדמונד לוי, חובש כיפה, לא מתנצל, לא מצטדק, לא מתגונן, לא יהודי!
|
לא יהודי
את המכתב הזה, המדבר בעד עצמו, שלחתי לשופט ביהמ”ש העליון אדמונד לוי, ערב ראש השנה. הזכרתי לו את השופט חיים כהן, אשר עד יומו האחרון לא נח ולא שקט עד אשר תתוקן טעותו בעניין עמוס ברנס. אדמונד לוי מעדיף לשמור על זכות השתיקה. הוא גם לא מוכן – אפילו מן-השפה-ולחוץ – לומר את מה שאמר בפסק-דינו: שהוא “מקבל באהבה את הביקורת עליו, הגם שהיא כרוכה בשיברון-לב ועוגמת נפש”. היו אתם השופטים!
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 25.9.2005
לכבוד
השופט אדמונד לוי
בית המשפט העליון
ירושלים
נכבדי,
הנדון: הימים הנוראים הבעל”ט
לא שאני מוצא פסול בכך, אולם אין זה ממנהגי, עד כה, להתכתב עם שופטים על החלטות שנתנו, וככל הזכור לי לא עשיתי כן בכל ימי שני חיי, ואם אני סוטה ממנהגי זה, יש לכך סיבות ונסיבות. סיבות טובות ונסיבות יוצאות דופן.
במכתבי זה אני בא לקיים את מצוות את פתח לו, ולהזכיר לך שלוש אלה:
האחת – במקום בו בעלי-תשובה עומדים – גם צדיקים גמורים לא יעמודו;
השנייה – עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו (משנה יומא פרק ה’ עמוד ב’).
והשלישית – מקובל כי לטעות זה אנושי, ולהודות בטעות – זה מן השכינה.
ועוד אבקש להזכיר לך את השופט חיים כהן ז”ל, אשר עד יומו האחרון לא נח ולא שקט עד אשר תתוקן טעותו – בה הוא הכיר – בדחותו את ערעורו של עמוס ברנס על הרשעתו ברצח רחל הלר ז”ל.
ברוח הדברים האלה אני מזמינך, ערב יוה”כ הבעל”ט, לומר: טעיתי
ברשותך אפנה אותך היישר אל חוט-השני המקשר בין פסק-דינך בענייני המשמעתי (על”ע 3954/03) לבין פסק-הדין בעניינה המשמעתי של השופטת הילה כהן (בד”ם 2461/05) אשר ניתן לאחרונה.
בהליך שלי הועמדתי לדין על כי טענתי כי בלשכת ההוצל”פ הונהגה נורמה לפיה בקשות של הזוכים נענות לאלתר, ובאופן אוטומטי, ואילו בקשות של החייבים מושלכות לסל, כאשר בצד הטענה הזאת הובאה שאלה-הצעה: “האם אדוני מעוניין בדוגמאות קונקרטיות?”.
ועוד נאמר באותו המסמך: “כדי להסיר מכשול מעיני עיוור, אני מציע לך להזמין אותי לדיון בעל פה בכל מה שיש לי להגיד בתיק הזה, משום שנלאתי כבר מלערוך בקשות כיד המשפטנות הטובה עלי, ולראותן מושלכות לסל”.
ראש ההוצל”פ יכול היה להזמין אותי, לשמוע הוכחות, ולקבוע אם אכן בקשות של חייבים מושלכות לסל, אם לאו, אבל הוא לא היה מוכן להסתכן, ועל כן הוא העדיף להתלונן במקום בו מתרגמים דברים כאלה לעניין של “סגנון”, אבל אם טענת כי הסגנון, הגם שהוא חריף ונוקב, הינו סגנון כשר בביקורת על הרשויות, אומרים לך “לא הוכחת”, וכו’.
ובמלים אחרות: אם תבקש להתגונן בטענת “אמת דיברתי” יגידו לך שזה “עניין של סגנון ולא של תוכן”, ואם תבקש להתגונן בטענה כי “הסגנון כשר” יגידו לך שזה “עניין של תוכן ולא של סגנון” – ובסוף, אחרי שהנושא הסתבך ואיש כבר לא יודע במה המדובר, אומרים לך שזה “גם סגנון וגם תוכן” …
אומר כבר כאן: אם ראש ההוצל”פ היה מזמין אותי, והיה מתברר כי טענתי בדבר “השלכת בקשות לסל” הייתה מתבררת כהאשמת-שווא, הייתי במצב מביך וגרוע גם מבחינה משפטית וגם מבחינה מוסרית, אבל ראש ההוצל”פ, כפי שאמרתי, לא היה מוכן להסתכן, וזה הביא אותנו, בסופו-של-דבר, אל “השורה התחתונה” של פסק-דינך:
“ביקורת על תפקודה של לשכת ההוצאה לפועל והעומד בראשה, כמו גם ביקורת על מערכת המשפט בכלל, הינה מעשה לגיטימי אותו יש לקבל באהבה, גם אם הוא כרוך לעתים בשיברון-לב ועוגמת נפש. אולם תנאי מוקדם לביקורת מסוג זה הוא שהדברים ייאמרו בלשון מנומסת, ושהם יתבססו על עובדות אמת, כדי שהביקורת תשמש מנוף לשיפור תפקודו של הגוף המבוקר, ולא כלי כדי להכפישו … לדאבוני, נכשל המערער בכל אלה, הואיל וכפי שהבהרתי, מכתבו כלל האשמות להן לא היה בסיס, לא בתיק ההוצאה לפועל אשר נפתח נגדו, ולא במובן הרחב יותר של תפקוד לשכת ההוצאה לפועל, שהרי על פי דבריו שלו הוא הדיר את רגליו משם מזה שנים רבות. בנסיבות אלו שוב אין מנוס מהמסקנה כי לא הביקורת עמדה בראש מעייניו של המערער, אלא השתלחות והכפשה לשמן …”.
בשלב זה מן הראוי “לנפות” מן הדברים האלה שני עניינים אשר, ללא ספק, לא היו עומדים על רגליהם-הם, וממילא אין לראות בהם אלא “שחקני חיזוק” שוליים.
האחד – “תנאי מוקדם לביקורת מסוג זה הוא שהדברים ייאמרו בלשון מנומסת”, אבל למרות שאני עמדתי נחרצות על כך, אתה כלל לא נכנסת לדין בצד ה”לשוני”, וממילא שאלת הלשון ה”מנומסת” או ה”לא מנומסת” לא הייתה חלק מפסק-דינך;
השני – “מכתבו כלל האשמות להן לא היה בסיס, לא בתיק ההוצאה לפועל אשר נפתח נגדו …”, אבל גם זה לא היה בדיוק לעניין – לא רק משום שהמכתב היה מעין “כתב-טענות” אשר מקום הוכחתו הוא בהליך בו הוגש, וכדי שתתקיים עבירה של טיעון כוזב צריך המואשם בה להעלות את טענתו “ביודעין שאינה נכונה” (כלל 34(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ”ו-1986), ולא רק משום שהבירור העובדתי הזה מקומו היה בתיק ההוצל”פ – ובירור כזה מעולם לא התקיים – אלא גם, ובעיקר, משום שבמכתב נשוא ההליך המשמעתי לא הייתה מילה וחצי מילה של “האשמה” באשר לתיק ההוצל”פ המסויים, ובהעדר “האשמה” ממילא גם אין “האשמה שאין לה בסיס”.
אמור מעתה: אם היה מדובר רק בצד הלשוני, ורק ב”האשמה ללא בסיס בתיק ההוצל”פ” – לאיש לא יכולה הייתה להיות כל טענה נגדי, וגם אתה היית מזכה אותי, אם בכלל הייתה מוגשת נגדי קובלנה על שני אלה, ואם הייתי מורשע בבתיה”ד של הלשכה.
מה נשאר? לצורך זה נקרא שוב את דבריך, בניפוי העניינים דלעיל, ובהדגשתו של הנותר, ככל שהוא דרוש לענייננו:
“ביקורת על תפקודה של לשכת ההוצאה לפועל והעומד בראשה, כמו גם ביקורת על מערכת המשפט בכלל, הינה מעשה לגיטימי אותו יש לקבל באהבה, גם אם הוא כרוך לעתים בשיברון-לב ועוגמת נפש. אולם תנאי מוקדם לביקורת מסוג זה הוא שהדברים … יתבססו על עובדות אמת, כדי שהביקורת תשמש מנוף לשיפור תפקודו של הגוף המבוקר, ולא כלי כדי להכפישו … לדאבוני, נכשל המערער בכל אלה, הואיל וכפי שהבהרתי, מכתבו כלל האשמות להן לא היה בסיס, … במובן הרחב יותר של תפקוד לשכת ההוצאה לפועל, שהרי על פי דבריו שלו הוא הדיר את רגליו משם מזה שנים רבות. בנסיבות אלו שוב אין מנוס מהמסקנה כי לא הביקורת עמדה בראש מעייניו של המערער, אלא השתלחות והכפשה לשמן …”.
הנה כי כן, לשיטתך:
א. מי שמדיר את רגליו מלשכת ההוצאה לפועל, לא יכול לדעת איך היא מתפקדת, והמסקנה מכך היא –
ב. מי שמדיר את רגליו מלשכת ההוצל”פ, כל ביקורת שלו על תיפקודה הינה “חסרת בסיס”, והמסקנה מכך היא –
ג. שלא הביקורת היא בראש מעייניו, אלא “השתלחות והכפשה לשמן”.
וזה מביא אותנו היישר אל פרשת השופטת הילה כהן.
מפרשה זו אנו למדים:
א. אדם יכול להדיר את רגליו מביהמ”ש לעניינים מקומיים בחיפה, ובכל זאת לדעת כיצד הוא מתפקד (עובדה שעכשיו גם אתה יודע את הדברים האלה, למרות שרגליך, ככל הנראה, מעולם לא דרכו על מפתנו של אותו בית משפט).
ב. השלכת בקשות לסל אינה פרי דמיונו החולני של עו”ד שמחה ניר, אלא מ”עובדות החיים”.
ג. השלכת בקשות לסל מתבצעת בבית המשפט לא רק ע”י פקידים ב-back office של לשכת ההוצל”פ, ע”י ראשי-הוצל”פ בתפקידיהם המינהליים הלא-סטאטוטוריים, ע”י ראשי-הוצל”פ בתפקידיהם המינהליים הסטאטוטוריים, או ע”י ראשי-הוצל”פ בתפקידיהם השיפוטיים, אלא גם על ידי פול-שופטים, היושבים מתחת סמל המדינה לאחר שנשבעו לפני נשיא המדינה “לשפוט את העם משפט צדק”.
הדברים שנגלו בפרשה הזאת הינם, כמובן, רק “דגימת אקראי” למה שמצריך תיקון במערכת המשפט, ולמרות שכף רגלך, ככף רגלי, לא דרכה בכל בתי המשפט – שנינו יודעים כי הכלים שלובים המה, ומקרה השופטת הילה כהן אינו מקרה “חד פעמי הזוי”, למרות שיש המנסים להציג את הדברים כך. יכול להיות – בטוח – שיש בינינו מחלוקת על מה שצריך תיקון, וכמה צריך תיקון, אבל גם אתה לא טוען – ולא יכול לטעון – כי מערכת המשפט בכללותה הינה טלית שכולה תכלת.
טול, למשל, את המקרה של שופטת התעבורה אשר, בראשית שנת 1996, נאלצה לפרוש אחר-כבוד מכהונתה: אם ה”מערכת”, או, ליתר דיוק, מה שאתם קוראים “המערכת”, הייתה קשובה לביקורתו של שמחה ניר, וחוקרת את הדרוש חקירה, במקום לרדוף אותו עד-חורמה, היו נחסכות ממנה הרבה אי-נעימויות (כדי שלא תתריס כנגדי “באיזה סגנון אדוני מדבר” אני מסתפק בביטוי “אי נעימויות”), כי זה לא המקרה היחיד בסוגו, וכנראה גם לא החמור ביותר.
מה שמטריד אותי, ורבים אחרים, הוא החשש – הכמעט-ודאי – שאותה שופטת לא “עפה” בגלל התנהגותה כלפי הנאשמת, אלא בגלל שהיא שיקרה ל”מערכת” כאשר ההוכחות המוקלטות כבר היו בידי “המערכת”. שאם היא הייתה אומרת “נכון, עשיתי את זה, אז מה”, איש לא היה נוגע בשערה משערות ראשה.
וזה מביא אותנו אל ה”קליימקס” שלך:
“בנסיבות אלו שוב אין מנוס מהמסקנה כי לא הביקורת עמדה בראש מעייניו של המערער, אלא השתלחות והכפשה לשמן …”.
ואני תוהה אם קראת פעמיים את אשר יצא מתחת ידך, ואם כן – אם הבנת את משמעות הדברים שכתבת, כי בשני המקרים – וחלופה אחרת אין – זה לא יוצא טוב.
ליתר בטחון אתן לך את הפרשנות היחידה האפשרית לדבריך: שמחה ניר השלים כבר את כל משאלות-ליבו, תיקן כבר את כל הדורש תיקון בעולמנו, לדעתו, הן במערכת המשפט, הן בפרקליטות ובמשטרה, הן במשרד התחבורה בכלל ובמשרדי הרישוי בפרט, והן בשאר מערכות-חיינו, הציבוריות והלא-ציבוריות, אבל, כמו מתוך הרגל שטני, אין הוא יכול לגמור את קפה-הבוקר שלו בלי לשאול את עצמו “את מי אכפיש ובמי אשתלח היום הזה”.
אז לידיעתך, כעניין-שבעובדה: גם אם הייתי רוצה “להשתלח ולהכפיש” רק לשם “השתלחות והכפשה לשמן” – לא היה לי זמן לכך.
ולא היה לי זמן לכך, כי גם אם אחיה ח”י פעמים ק”כ שנים לא אספיק אלא מעט-מזעיר מתיקון-העולם אליו אני שואף וחותר.
ואני שואל אותך, בכל הרצינות: האם אתה באמת מאמין בדבר הזה?!
אז לידיעתך: בכל ימי שני חיי איש לא הטיל ספק באינטגריטי שלי, וממילא גם איש לא ייחס לי “השתלחות והכפשה לשמן”, כי זה לא מתיישב עם אינטגריטי.
אכן, הטיחו בי, בימי חלדי, הרבה האשמות חסרות-שחר, על “סגנון” וכו’, על כך שאני “חוכמולוג”, על כך שאני הולך שבי אחר הגחמות המקצועיות שלי. “מוקירי” אף לא בחלו בטענה שאני לא מתאים לכהונת שופט משום שאני “over-qualified“, ר”ל … אבל אינטגריטי?
וכי תשאלני: איך אתה, המושעה מעריכת-דין, מציג את עצמך כעורך-דין – ועוד טוען לאינטגריטי?
ואני לך אען: יכול להיות שאני טועה בתיזת-הבטלות שלי, אבל אני לא עושה שום דבר כגנב-בלילה. אני מפרסם ברחבי האינטרנט את עמדתי בעניין, ומי שחולק עלי – ייתי ויציג תיזה נגדית, והציבור ישפוט.
ולא זו בלבד, אלא שאני, ביזמתי, פניתי בעניין הזה אל היועץ המשפטי לממשלה, אשר יכול היה, תוך חמש דקות, להורות על חקירה משטרתית בנושא, אבל הדבר מונח על שולחנו כבר שנתיים ימים, והוא, מן הסתם עדיין “לומד את הנושא”…
יתירה מזאת: זה כשנתיים ימים אני מחפש בנרות שופט אשר ישמע את טענותי וראיותי לעניין היותי – או אי-היותי – מושעה, אבל בכל מערכת המשפט, החל מנשיא ביהמ”ש העליון וכלה באחרון שופטי-התעבורה, לא מצאתי שופט אשר ירים את הכפפה. שופטים מציגים את מועמדותם לכהונת שופט בבית המשפט העליון, ופתאום “נשגבת מבינתם” (כך הם, על עצמם!) האפשרות שפסק-דין “חלוט” יהיה void… וגם “אין להם כלים” (כך הם, על עצמם!!!) אשר מצויים אפילו בארגז-הכלים של אחרון שופטי-התעבורה, אשר נדרש לשאלות כאלה, למשל אגב דיון באישום על נהיגה בזמן הפסילה.
ואם עוד יש לך ספק, תוכל לקרוא את המאמר הזה:
http://www.quimka.com/driver/disqualify.htm
ולהבין למה אני מתכוון.
ומדוע אין איש המוכן להרים את תפוח-האדמה הלוהט הזה? משום שאף אחד – אפילו לא אהרן ברק, שההזדמנות לכך נקרתה גם בדרכו – לא מוכן להסתכן ולצאת לדרך אשר בסופה הוא עשוי להגיע למסקנה המשפטית שאני לא מושעה.
אכן, כפי שכבר אמרתי לעיל, יכול להיות שאני טועה, אבל אני לא פועל כגנב-בלילה, ובוודאי שלא מעלים עובדות מאיש, כךשמכאן ועד לניסיון להציג אותי כשקרן קטן (וטיפש!) – וממילא גם להטיל דופי באינטגריטי שלי! – עוד הדרך רב.
אבל למה לי להעיד על עיסתי, אם אחרים יכולים להעיד עליה?
שאל, למשל, את חברך מישאל חשין, אשר מכל שופטי ישראל יש לו הסיבות הכי טובות לשנוא אותי – במיוחד על כך שאני מזכיר לו את הביקורת שהוא-עצמו מתח בנעוריו על שופטי ביהמ”ש העליון דאז, ומעמיד את הטפותיו להם אז מול התנהגותו דהיום. ובכל זאת שאל אותו על האינטגריטי של שמחה ניר.
או, למשל, את עו”ד אילן בומבך, אשר עומד בראש הגוף אשר גמר אומר להעיף אותי מהלשכה, “לצמיתות או לפחות לעשר שנים” על כל “פסיק”. הוא שונא אותי, הוא מתעב אותי, אבל בכל זאת שאל אותו על האינטגריטי של שמחה ניר.
שאל את אלה ששבעו ממני הכי הרבה מרורים: את שופטי התעבורה ואת התובעים המשטרתיים. את אלה אשר אני הורשעתי בדין המשמעתי על אשר אמרתי עליהם כי “הנדחה להוכחות הוא חלק מהקנוניה המשותפת של בתי המשפט לתעבורה והמשטרה אשר נועדה, כידוע, להוציא ממך את ההכרזה המפורסמת – כבודו אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה; מודה אני לפניך”. את אלה אשר, לפי אותה הפסיקה, הטחתי בהם האשמה בעלת “קונוטציה שלילית, פלילית או בלתי מוסרית או בלתי הוגנת”… שאל אותם על האינטגריטי של שמחה ניר.
שאל שופטי ביהמ”ש המחוזיים אשר הופעתי בפניהם, בעבר ובהווה, כמו שולמית ולנשטיין, מיכה לינדנשטראוס, אורי גורן, מנחם אילן, אורי שטרוזמן, עבד אל רחמן זועבי ואחרים. שאל את אלה מהם אשר הגיעו גם לביהמ”ש העליון: יעקב קדמי, סלים ג’ובראן ואחרים. שאל אותם על האינטגריטי של שמחה ניר.
שאל את הנשיא הקודם של ביהמ”ש העליון, מאיר שמגר. שאל אותו על האינטגריטי של שמחה ניר.
שאל את האדם הקרוב ביותר אליך, והמהימן ביותר עליך, את אדמונד לוי, אשר גם בפניו הופעתי, הן בביהמ”ש המחוזי והן בביהמ”ש העליון. שאל אותו אם הוא פיקפק אי-פעם באינטגריטי של שמחה ניר – אפילו כאשר הוא, שמחה ניר, מתח ביקורת קשה ביותר על השופטים, על המשטרה ועל מי לא. שאל אותו אם אי-פעם הוא חשד בי ב”הכפשה והשתלחות לשמן”.
שאל את כולם על האינטגריטי של שמחה ניר. את אלה אשר מניתי ברשימה החלקית הזאת, ואת אלה אשר לא מניתים. שאל את כל מי שנראה לך.
ואתה יודע מה? שאל על האינטגריטי שלי את חברך, הנשיא אהרן ברק, אשר, בהחלטה מסויימת, העיר לי על ה”סגנון” שלי, על אשר האשמתי את התביעה, שהיא “עושה מלאכתה רמייה”, וכו’, וגם הוסיף העיר לי כי “טוב היה עושה ב”כ המבקש אם היה שוקל את נוסח טענותיו – כמו גם את סגנונן – טרם העלאתן על כתב טענות המוגש בפני בית משפט זה”, אבל אני, במקום להשפיל מבטי, חזרתי על הדברים האלה בהזדמנות הקרובה ביותר שהייתה לי, וגם הבאתי לו הוכחות מוצקות לכך שהתביעה אכן עושה מלאכתה רמייה ולכל הטענות האחרות שעליהן “הוערתי” בפעם ה קודמת – ומאז כב’ הנשיא מעולם לא הוסיף והעיר לי – לא על ה”סגנון” שלי, ולא על תוכן הטענות שלי, ובוודאי שלא העלה על דעתו לייחס לי “השתלחות והכפשה לשמן”.
הסיפור במלואו כאן:
http://www.quimka.com/lawyers/signon/remiyya.htm
וזה אומר דבר אחד: מי שמייחס לשמחה ניר “סגנון” פסול או “השתלחות והכפשה לשמן” סופו להכיר בכך שהוא טעה – ובגדול.
וגם אתה תכיר בכך, במוקדם או במאוחר, והשאלה היא רק כמה ימי-כיפור צריכים לעבור עד אז, ואם ממילא אתה עתיד להכיר בכך – מדוע לא עדיף לעשות זאת לפני יום הכיפורים הקרוב.
אני מוכן, לצורך הדיון כאן, להסכים אתך כי מי שחוטא ב”הכפשה והשתלחות לשמן” אינו ראוי להיות עורך-דין – לא לשלוש שנים, אלא בכלל, ולא רק אחרי עשר הרשעות קודמות, אלא אפילו אם עברו צח-כשני, אבל כדי להגיע למסקנה החמורה והקשה הזאת, המאפשרת פגיעה אנושה ובלתי-הפיכה במפעל-חייו של אדם, יש צורך בהוכחות פוזיטיביות מוצקות ביותר, ואתה קבעת כדבר הזה לגבי על סמך “הוכחה” נגטיבית אשר אינה מספיקה אפילו לצורך ספקולציה-בעלמא.
ועל סמך הספקולציה הנגטיבית הזאת אתה – אשר הכל מזכירין את מומחיותך במשפט הפלילי ככרטיס-הכניסה שלך לבית המשפט העליון – עוד קובע כי “אין מנוס” (כך!!!) מהמסקנה כי “לא הביקורת עמדה בראש מעייניו” של המערער, אלא, כאמור, “השתלחות והכפשה לשמן” … וה”לשמן” הזה אומר כי הביקורת גם לא עמדה במקום “נמוך” יותר בסולם “מעייני”!
אתה יודע איך אני מרגיש עם הקביעה שלך המייחסת לי “השתלחות והכפשה לשמן”? בדיוק כפי שאתה מרגיש עם הביקורת האומרת כי פסק-דינך בבג”ץ ההתנתקות היה “מניפסט פוליטי של שופט”. ההבדל הוא שאתה יכול להדוף את הביקורת בטענה שהיא עצמה “מוטה פוליטית”, ואילו אני איני יכול אלא לנבוח מול הירח – ואין עונה.
ואם כבר הגענו אל פסק דינך בבג”ץ ההתנתקות, גם הוא אינו משולל קשר לענייננו.
בפסק דינך זה אתה מציע לבטל חוק של הכנסת אשר קובע למפונים פיצוי כספי המאפשר להם להעתיק את מגוריהם ואת עסקיהם (ובוודאי גם את המוניטין שלהם!!!), באמרך כי –
“פגיעתה של תכנית ההתנתקות אינה מצטמצמת לפגיעה בבית מגוריהם של העותרים. ביצועה עתיד להמיט כליה על מפעל חייהם; הוא ינתקם ממקומות תעסוקה ומפעלים, ויחייבם אגב כך למצוא מקום תעסוקה חילופי. בכל אלו טמון סיכון כלכלי לא מבוטל” …
אכן, “סיכון כלכלי לא מבוטל”, אבל עדיין עם סיכוי לשיקום מלא, על חשבון המדינה, ואם נשתמש בלשונה של בכירה ידועה במשרד המשפטים הם עשויים עוד לצאת נשכרים מהזעזוע הזה (וברשותך לא אמשיך את הציטוט המפורסם הזה).
ומה עשית אתה לי, כשאתה, כאמור, מסתמך על ספקולציה-בעלמא? הרסת – לבלי-תקן – את מפעל חיי – וכפי שאראה בהמשך, לא רק לשלוש שנים, אלא עולמית – ושלחת אותי, בגיל 64, לפשוט נבלות בשוק.
ולא רק בי פגעת, אלא באלפי ורבבות נהגים אשר רואים בי – בצדק או שלא בצדק – את ה”גורו” הישראלי של משפט התעבורה, והיו רוצים דווקא אותי כסניגורם במשפטי התעבורה. אמרתי “בצדק או שלא בצדק”, משום שלא נוח לי לדבר טובות על עצמי, אבל כיוון שבעשרים השנים האחרונות הופעתי בפניך לא מעט בתיקי תעבורה, אתה יכול לגבש בעצמך עמדה אישית בנושא.
טול, למשל, את פסק-דינך בפרשת לוי-עטייה הידועה: כמה שנים הצטרכתי לנבוח את אותם הדברים מול הקיר עד שהבאתי את מערכת המשפט – מפיך אתה! – להודות, למעשה, בכך שהיא אטמה את אזניה במשך שנים.
וכך אמרת (ההדגשה שלי):
“אכן, בקשה לרשות ערעור על פסק הדין בפרשת נחמני נדחתה על ידי המשנה לנשיא של בית משפט זה (רע”פ 6045/96, לא פורסם), אולם חוששני שמי שראה בכך חיזוק להשקפה בדבר קיומה של חזקה עובדתית בדבר מהימנות הממל”ז, נתפס למסקנה נמהרת“.
ומי סיפק לך את ההזדמנות להכות על חטא “בשם מערכת המשפט לדורותיה”? אותו עו”ד שמחה ניר, אשר טען שוב-ושוב כי אגדת “הפסיקה העניפה” אינה אלא בלוף, ואשר נזרק שוב-ושוב מכל המדרגות, ככלב השב על קיאו – עד אשר באת אתה ואישרת כי כל אלה אשר שיפדו אותי אכן “נתפסו למסקנה נמהרת”.
וכן, זה היה אותו עו”ד שמחה ניר, אשר שלושה חודשים לפני כן ייחסת לו “השתלחות והכפשה לשמן”… אחרי שראית כמה עבודה הוא משקיע בכל תיק, אתה באמת מאמין שיש לו עודפי-זמן, ואין לו מה לעשות בהם אלא “השתלחות והכפשה לשמן”?!
בהקשר לדברים האלה אני רוצה לספר לך אנקדוטה: בפתח אחד הדיונים המשמעתיים שהיו לי בביה”ד הארצי של הלשכה ביקשתי רשות לפתוח בהצהרה (אשר הייתה רלוואנטית שם, אך לא כאן המקום לדון בדבר), וכך אמרתי:
“השופט אברהם בייזר השתטה!”.
וגם הוספתי: “נראה אם תעשו לי משהו!”.
כדי להסיר ספק: אני לא מומחה לתחום הזה, והדברים נאמרו אחרי לפחות עשר שנים שלא ראיתי את האיש (וממילא גם לא הופעתי בפניו), והנה, הפלא ופלא: השמיים לא נפלו, איש מהנוכחים לא התריס בפני “באיזה סגנון אדוני מדבר!!!”, ואיש מהם גם לא אמר כי כיוון שאני לא מומחה לתחום הזה, וכיוון שלפחות עשר שנים לא ראיתי את האיש הרי זו “הכפשה והשתלחות לשמן”.
כמובן שאיש גם לא התלונן עלי, לא במשטרה, ואפילו לא בפני מוסדות האתיקה של הלשכה.
וכל כך למה? משום שעובדת השתטותו של השופט אברהם בייזר כבר הייתה בגדר הקונסנסוס הלאומי או המשפטי.
אבל אם הייתי בא, לפני ה-14.8.2005, היום בו ניתן גזה”ד בפרשת השופטת הילה כהן, ונחשפה ברבים לראשונה הפרשה כולה, ואומר כי השופטת הזאת היא מאחרת כרונית, קורעת בקשות ומשליכה אותן לסל, ומפברקת פרוטוקולים, והכל כדי להסתיר את איחוריה המרובים, הייתם משפדים אותי, משום ש –
“האמירות האלה הן בוטות ופוגעות בנכס החשוב ביותר של המערכת השיפוטית שהוא אמון הציבור. הן פוגעות בתדמיתם של השופטים, ביושרם, הגינותם, טוהר מידותיהם ושיקוליהם. לא יכול להיות ספק בכך שפגיעה כזו הנעשית על ידי עורך דין, מהווה עבירה על כללי האתיקה המקצועית”.
וכמובן שלא הייתם נותנים לי להוכיח “אמת דיברתי” (כי זו שאלה של “סגנון”, ר”ל …), אבל אילו הייתי בא ואומר את הדברים האלה אחרי אותו היום, 14.8.2005, אותן האמירות ממש כבר לא היו “בוטות”, לא היו פוגעות – לא “בנכס החשוב ביותר של המערכת השיפוטית שהוא אמון הציבור”, וגם לא “בתדמיתם של השופטים, ביושרם, הגינותם, טוהר מידותיהם ושיקוליהם” – וממילא הן לא היו “מהוות עבירה על כללי האתיקה המקצועית”.
וכל כך למה? משום שבינתיים הן קיבלו “הכשר בג”ץ”…
אבל חופש-הביטוי בא להגן דווקא על התבטאויות מחוץ לקונסנסוס, ועל כאלה שלא קיבלו הכשר מן הרשות.
והוא בא להגן גם על זכותו של אדם לצאת לשוק-הדיעות עם האמת הסובייקטיבית הפרטית שלו, אפילו אינה האמת האובייקטיבית (ראה מייד בהמשך, כאן, את הדיון בבג”ץ גיורא סנש ובבג”ץ בכרי בכרי).
בדבריך המובאים לעיל, מתוך פסק-הדין, אתה אומר:
“תנאי מוקדם לביקורת מסוג זה הוא שהדברים ייאמרו בלשון מנומסת, ושהם יתבססו על עובדות אמת”,
אבל לבד מזאת שאיש לא האשים אותי באמירת אי-אמת (כדי לא לאפשר לי להוכיח “אמת דיברתי” – הדבר האחרון שאתם מוכנים להסתכן בו!), ולבד מזאת שגם אתה, למעשה, לא ייחסת לי אמירה כזאת, ברצוני להביא מדברי הנשיא אהרן ברק בבג”ץ גיורא סנש הידוע, על משקלו הרב של חופש הביטוי בין שאר הערכים:
“המייחד עמדה זו היא הפילוסופיה של החירות עצמה. על פיה, מבחנה של האמת הוא בכוחה הפנימי לשכנע. הדרך להתמודד עם השקר אינה בהשתקתו אלא בהסברת האמת ובחינוך לה. כישלונו של השקר הוא בחשיפתו ולא בדיכויו … המלחמה בשקר אינה בהגבלת החירות של דובר השקר, אלא בהגברת החירות של דובר האמת … נצחונה של האמת יבוא מכוחה הפנימי, ומיכולתה להתגבר על השקר במאבק הרעיוני. אכן, הפילוסופיה של חירות הביטוי היא הפילוסופיה של חשיפת האמת. אמת זו תצמח מהתחרות בינה לבין השקר. …”.
ואילו בבג”ץ בכרי הידוע (פרשת הסרט ג’נין, ג’נין) נאמרו דברים עוד יותר נחרצים בכיוון הזה, למרות ששם נאמרו על צה”ל וחייליו דברים חמורים בהרבה מאשר שהם משליכים בקשות לסל.
אין לי ספק כי חיפוש מדוקדק במאגרי הפסיקה יגלה גם פסקי דין שאתה חתום עליהם, וגם הם ברוח זו.
ואגב, הייתי מאוד ממליץ לך לקרוא את חוות דעתה מיום 14.7.2004 בעניין תלונות על ראש ההוצל”פ של חברתך השופטת-בדימוס טובה שטרסברג-כהן, נציבת תלונות הציבור על שופטים, בה היא קובעת כי ראש ההוצל”פ אינו בית משפט (והיא אף מרחיקה-לכת ממני בכך שגם בארבעת תפקידיו השיפוטים הידועים הוא אינו בית משפט).
המעניין הוא שחוות-דעת זו מאמצת את כל הנימוקים שאני הבאתי לפני 20 (עשרים!) שנה בע”א (ת”א) 63/85, אותו הזכרת בפסק-דינך, ואשר נדחו שם. חבל רק שלא בדקת מה הייתה המחלוקת שם, בשנת 1985, ואם באמת פסק-הדין התייחס למחלוקת הזאת, או שנדד למחלוקות אשר לא היו כלל. וחבל מאוד שהתייחסת להלכה שנפסקה בבימ”ש נמוך יותר כאל הלכה עליה אין עוררין.
ואתה נזקקת לאותו פס”ד לא רק כאסמכתא משפטית, אלא גם כראייה-לחובתי, כאשר ה”ראייה” הזאת כלל לא הוגשה, וממילא גם לא יכולת לדעת אם אותו שמחה ניר הוא אכן המערער אשר בתיק בו דנת ובו פסקת מה שפסקת.
אז עם כל הכבוד, אתה יכול להודות כי במקרה שלי טעית, ובגדול.
טעית
טעית לא רק בעניין ה”הכפשה וההשתלחות לשמן” אלא גם בהגדרת תפקידו של ראש ההוצל”פ.
טעית גם בכך שלא נתת את הדעת לכך שניהולה האדמיניסטרטיבי של לשכת ההוצל”פ לא רק שאינו פונקציה שיפוטית, אלא גם אינו תפקיד סטאטוטורי, אלא תפקיד “ארגוני” שהוטל על ראש ההוצל”פ על ידי הנהלת בתי המשפט (ושיכול היה להיות מוטל גם על כל אדם אחר), וממילא אין תחולה לסעיף 73א’ לחוק ההוצל”פ (אותו הבאת “למעלה מן הדרוש”).
וטעית בהנחת-המוצא שלך לפיה אם לאדם פלוני ישנם אלף פונקציות מינהליות, ורבע פונקציה שיפוטית, אזי הוא חסין מביקורת גם על פעולותיו השיפוטיות – כאילו היה שופט-ממש.
פגעת בי
לא הייתי פונה אליך במכתבי זה אם היית טועה בכל המובנים האחרים, אבל, מבחינתי, העיקר הוא שייחסת לי “הכפשה והשתלחות לשמן”… ואני, כפי שהראיתי לך, אין לי זמן, אין לי כוחות ואין לי אינטרס לעשות כן, כי עדיין יש הרבה מה לעשות גם בלי “הכפשות והשתלחויות לשמן”.
והאמן לי – אם הייתי משלים את “מפעל חיי” ומצליח לתקן את כל מה שנראה לי טעון תיקון, הייתי עושה דברים מעניינים בהרבה מאשר “הכפשות והשתלחויות לשמן”: הייתי קונה כמה ק”ג ענבים והולך לשפת הים. הייתי טס לפולין להשתטח על קברי סבותי. הייתי מפליג לאנגליה לראותך תיאטרון שייקספירי ובית משפט לתעבורה. הייתי נרשם ללימודי ספרות ושירה עברית באוניברסיטה. אולי אפילו הייתי הולך ללמוד בישיבה, על מנת לקבל סמיכה-לרבנות.
או שהייתי מתמסר לכתיבת ספר בשם הסניטאר בחלוק המנתחים – על הזנייתו של מקצוע הרפואה בישראל.
ובקיצור: הייתי מתמסר לכל אותם התענוגות הקטנים אשר בחיי הסגפניים התנזרתי מהם בגלל שראיתי לנגד עיני עולם יפה יותר אשר יש לחתור אליו, להילחם למענו – ואף להקריב לא מעט על המזבח הזה.
ואני רק מתפלא איך אתה, אשר ידוע ומוכר ברבים כמי שרגיש במיוחד לשמו הטוב, לא נזהר בשמם הטוב של אחרים.
“לקבל באהבה” את הביקורת
כמו שציטטתי לעיל מדבריך, אתה אומר כי –
“ביקורת על תפקודה של לשכת ההוצאה לפועל והעומד בראשה, כמו גם ביקורת על מערכת המשפט בכלל, הינה מעשה לגיטימי אותו יש לקבל באהבה, גם אם הוא כרוך לעתים בשיברון-לב ועוגמת נפש“.
אני מקווה, איפוא:
ראשית – שתקבל באהבה את הביקורת עליך, כפי שהיא באה לידי ביטוי במכתבי זה, “גם אם היא כרוכה בשיברון-לב ועוגמת נפש”, כלשונך;
ושנית – שיהיה לך האומץ להודות כי טעית. להודות כי פגעת ללא בסיס וללא הצדקה לא רק בפרנסתי ובמפעל-חיי – אלא גם בכבודי, בתדמיתי, ביושרי, הגינותי, טוהר מידותי ושיקולי.
האם רק שופטים זכאים להגנה מפני פגיעות כאלה?!
לא, אני לא מצפה ממך לתקן, משפטית, את הנזק שגרמת לי, כי לפי שיטת המשפט שלנו שופט אינו מוסמך לבטל או לתקן את פסק דינו, גם אם נוכח כי טעה. במקרה הזה אתה גם לא חתום לבדך על פסה”ד, וזה יוצר קושי נוסף.
אבל הודאה בטעות מצדך יכולה לסלול את הדרך לתיקון חקיקה, או לשינוי הלכה, אשר יחילו את סמכות החנינה של נשיא המדינה גם על הדין המשמעתי, למשל, וזה כבר יותר מסתם סאטיספקציה מוסרית, אם כי גם לסאטיספקציה מוסרית, כשלעצמה, יש ערך רב במקומותינו.
פנייה אל המצפון היהודי שלך, כאדם דתי, חובש כיפה
אני רוצה להגיד לך, כיהודי דתי חובש-כיפה, כמה מלים:
ישנו עיקרון ידוע האומר: אם אתה מכה אדם – אל תוסיף ותשפילו; אם אתה משפיל אדם – אל תוסיף ותכהו, כי אם אתה גם מכה אדם, וגם משפיל אותו, יש ואתה עובר גבול מסויים.
ראה מה קרה לד”ר גבי כנען ז”ל, אשר השופט גם הכה בו, וגם השפיל אותו: הוא שם קץ לחייו – לא מעצמת המכה, אלא מעצמת העלבון אשר הוסף למכה, וכשהוא זוכה, לאחר מותו, איש לא היכה על חטא – לא השופט ולא מערכת-המשפט שהוא חלק ממנה – לא בפני המנוח ולא בפני משפחתו.
לא, אני לא רומז – ובוודאי שגם לא “מאיים” – על הליכה בדרכו של הד”ר כנען ז”ל:
ראשית – משום שאני לא מתכוון לתת את הפרס הזה למי שמבקשים להשתיק אותי, ולרקוד על הגגות כאשר הדבר יקרה.
שנית – כדי לא לצער את אוהבי;
שלישית – כדי לא לרפות את ידיהם של מוקירי-דרכי;
רביעית – משום שעוד לא השלמתי ולו מקצת ממפעל חיי;
חמישית – משום שאני אדם חזק;
ושישית – ואולי זה ידבר אל ליבך יותר מכל – משום שזה לא יהודי!
וזה מביא אותי אליך, כיהודי דתי, חובש-כיפה, ואל המצפון היהודי שלך (אשר, כך אני מקווה) קיים בך.
התאבדות בגלל תחושת-עוול, ובגלל ייאוש מהעדר-היכולת לתקן את העוול, כבר אינה דבר נדיר במקומותינו. אין ספק שאנחנו לא יודעים על כל המקרים האלה – כי לא כל אחד נוהג כד”ר כנען ז”ל, ומשאיר אחריו מכתב-אישום כפי שהוא השאיר.
המקרים האלה כבר חדלו, לצערנו, להיות משהו “חדשותי”, כך ששופט אשר הביא להתאבדותו של בעל-דין, לרוב כלל לא יודע על כך, והשאלה היא איך יהודי דתי יכול לחיות עם החשש הזה.
מנסיוני האישי – שאינו עולה על שלך, אך גם אינו נופל ממנו, ועל סמך עקרון הכלים השלובים וכללי ההסתברות, ובלי ידיעה ספציפית על כל מקרה מסויים, אני יכול להעריך כי לא מעט מאלה שדנת בעניינם הגיעו לכדי מחשבות אבדניות, ולא מן הנמנע כי חלק מהם אף הגיעו לידי מימוש – כושל או מוצלח – של המחשבות האלה.
במקרים כאלה – מקרים של קדושת-החיים לפי היהדות – הספק הוא תמיד לחומרא, והשאלה היא איך יכול יהודי דתי לחיות עם ספקות-לחומרא כאלה.
חז”ל אמרו: ”סנהדרין שהרגה נפש אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית”, וברוח זו הייתי אומר כי מערכת משפט המביאה אדם לידי התאבדות אחת לשבעים שנה, הרי זו מערכת משפט קטלנית’.
ועל כן, אפילו היה מקרהו של הד”ר גבי כנען ז”ל מקרה יחיד בתולדותיה של מערכת המשפט בישראל – גם אז כבר השלמתם את “מיכסת המינימום” לקבלת ה”תואר” הזה, אבל אני יכול להבטיחך נאמנה כי המקרים האלה רבים מכפי שאתם מעלים על דעתכם.
חשוב על כך.
חשוב על כך כאדם.
חשוב על כך כאדם וכיהודי.
חשוב על כך כאדם, כיהודי, וכיהודי דתי, חובש כיפה.
הבה נסתכל על הנושא גם בעיניים של שופט מקצועי
בהליך מאוחר יותר, בו ביקשתי כי תפסול את עצמך מלדון בענייני, טענתי כי פסק דינך בעל”ע 3954/03, בו עסקינן, לא היה סתם “טעות” אשר ניתן להתווכח עליה, אלא התנכלות נקמנית מכוונת, אשר אינה מכוונת אל העבירה נשוא אותו הערעור, אלא אל הביקורת אשר אני מותח על מערכת המשפט במקומות אחרים.
אתה, בדחותך את בקשתי, אמרת (ההדגשה שלי):
“עיינתי בבקשה ובנספחיה ולא מצאתי מקום להיעתר לה. מקורן של הטענות בדבר ‘התנכלות נקמנית מכוונת’ ‘חשש למשוא פנים’ או ‘משחק מכור’, הוא ככל הנראה בהרהורי ליבו של המבקש, אך רחוקים ממני כמרחק מזרח ממערב“.
אצל אהרן ברק זה הספיק כדי “לזכות” אותך, כי אצלו, כידוע, הקריטריונים לפסלות שופטים נוחים יותר לשופט, אבל כאשר הולכים אל הציבור עם ההצהרה של ברק כי “כאשר השופט יושב לדין הוא גם עומד לדין”, הקריטריונים של הציבור הם מחמירים ביותר עם השופטים. כדי לזכות באמון הציבור צריך השופט להתאמץ יום-יום ושעה-שעה, ואמירה של שופט כי טענות מסויימות נגדו הן “ככל הנראה בהרהורי ליבו של המבקש, אך רחוקים ממני כמרחק מזרח ממערב“ אינן נחשבות בעיני הציבור אלא כהכשר-עצמי של בעל-אינטרס, וה”ככל הנראה” שבהם רק מגביר את החשד.
מגביר את החשד כיצד. כיוון שאם האומר את הדברים האלה מבקש שנאמין לו (“רחוקים ממני כמרחק מזרח ממערב”), אבל אינו מוכן להסתכן באמירה פוזיטיבית אלא רק באמירה המסוייגת ב”כנראה” – מתבקשת המסקנה שהוא עצמו בטוח בדבריו, ולא מוכן להתחייב.
כיוון שאתה נחשב “פליליסט מובהק”, אתן לך דוגמה מהתחום הזה, או, למען המיקוד, מהתחום המצומצם יותר, תחום הוכחת כוונותיו של אדם: כידוע רוב הנאשמים לא מודים בכוונות המיוחסות להם, ואלה נלמדות ומוסקות מתוך כלל הנסיבות. תאר לך מצב בו יגאל עמיר אומר במשפטו על רצח יצחק רבין (וגם בהודעתו במשטרה) כי –
“מקורן של הטענות בדבר ‘כוונה להמית את יצחק רבין’, הוא ככל הנראה בהרהורי ליבו של התובע, אך רחוקים ממני כמרחק מזרח ממערב“.
אין לי ספק כי לאור כל הנסיבות ברור לי שאתה לא היית מקבל את זה, אפילו אם הדבר היה נאמר מעל דוכן העדים, ובלי סייג ה”ככל הנראה”, וזאת רק על פי הראיות הנסיבתיות, אותן גוללת בפסק-דינך בפרשה הנ”ל.
אבל תאר לעצמך כי הנאשם, יגאל עמיר, היה טוען בערעור כי –
“מקורן של הטענות בדבר ‘כוונה להמית את יצחק רבין’, הוא ככל הנראה בהרהורי ליבו של כב’ השופט אדמונד לוי, אך רחוקים ממני כמרחק מזרח ממערב“.
ותאר לעצמך עוד כי ערכאת הערעור הייתה מקבלת את הטענה ובלי כל הנמקה של ממש קובעת רק כי –
“נחה דעתנו כי מקורן של הטענות בדבר ‘כוונה להמית את יצחק רבין’, הוא ככל הנראה בהרהורי ליבו של כב’ השופט אדמונד לוי, אך רחוקים היו מעמיר כמרחק מזרח ממערב“.
אני שואל אותך איך היית מרגיש אז.
ואני מוסיף ושואל: נניח שאתה כבר יצאת לפנסיה, ואתה כותב את זכרונותיך. האם 29 המלים האלה שיכנעו אותך כי טעית?
אני בטוח שלא. קראתי את הכרעת-הדין שלך בפרשה ההיא. אפשר לקבל אותה, ואפשר שלא לקבלה, אבל מי שלא מקבל אותה צריך לתת הנמקה לוגית נגדית משלו להנמקה הלוגית שלך – והקורא ישפוט.
אכן, כל הנמקה לוגית – של שופט, של מבקרו ושל כל אדם אחר – אפשר להגדיר אותה כ”הרהורי לב”, אבל הגדרתה של הנמקה לוגית כ”הרהורי-לב” – היא עצמה אינה יכולה להיות תחליף להנמקה לוגית סותרת. זה לא משכנע.
תרגיל אינטלקטואלי
נניח שאתה יושב לדין בערכאה בה ניתנים פסקי-דין הצהרתיים (לרוב בימ”ש מחוזי), ואתה מקבל לידיך תובענה של חבר בתאגיד אשר נושל מכל זכויותיו.
התובע הזה, אשר לפניך, טוען את אותן הטענות שאני טענתי ב”אני מאשים” שלי (ומוכיח אותן בתיעוד ממוקד), ועל סמכן הוא טוען כי הנהלת התאגיד מתנכלים אליו שלא בתום-לב, ומשיקולי נקמנות, וזאת בגלל הביקורת שהוא מותח עליהם דרך-קבע, כראש האופוזיציה להנהלת הקיימת (גם את זאת הוא מוכיח בתיעוד ממוקד).
מוסדות התאגיד טוענים סתמית כי –
“מקורן של הטענות בדבר ‘התנכלות נקמנית מכוונת’ ‘חשש למשוא פנים’ או ‘משחק מכור’, הוא ככל הנראה בהרהורי ליבו של התובע, אך רחוקים מאתנו כמרחק מזרח ממערב“,
אבל בהגיע מועד ההוכחות הם ממלאים פיהם מים, ולא מביאים ראיות לגירסתם.
ואני שואל אותך, כשופט מקצועי, האם היית מקבל את גירסתה של הנהלת התאגיד, כאשר כל צורת הטיפול בעניינו של התובע היא כפי שאתה טיפלת בענייני, ואילו ההנהלה ממלאת פיה מים, ומבקשת להאמין לטענתה הסתמית כי שיקולי הנקמנות “רחוקים ממנה כמרחק מזרח ממערב”?
לא, אתה לא היית מקבל את הטיעון הסתמי הזה, כי הוא לא משכנע, וגם אהרן ברק לא היה מקבל את הטיעון הסתמי הזה, כי הוא לא משכנע, ואתם שופטים מקצועיים, שופטי-צדק.
אתם שופטים מקצועיים, שופטי-צדק, כאשר מדובר בבוזגלו א’ נגד בוזגלו ב’, אבל כאשר מדובר בעצמכם-ובשרכם – כאן יש לכם בעייה אקוטית של אמון הציבור.
וכאשר מדובר באמון הציבור – אתם צריכים לשכנע לא את עצמכם, אלא את הציבור, את הציבור הזה שאותו אתם לא יכולים להחליף, כשם שהקדוש-ברוך-הוא, להבדיל, אינו יכול – למרות היותו כל-יכול – להחליף את עמו ישראל.
וכאשר יום-הכיפורים בשער, הצירוף של “כאשר השופט יושב לדין הוא גם עומד לדין”, יחד עם “על עבירות שבין אדם לחברו …” וגו’, ויחד עם “דע לפני מי אתה …” וגו’ הופך את הציבור כולו, וכל אחד מיחידיו לחוד, לפוסק האחרון לגבי ציבור השופטים כולו, ולגבי כל אחד מיחידיו לחוד.
ואני, עבדך הנאמן, אחד מיחידי הציבור אשר אותו אתה צריך לרצות. לתת לי הסבר למה שעשית לי. לשכנע אותי שפעלת בתום-לב, ושלא שגית בראיית הנולד, הן בכלל והן באספקלריא העתידית של פרשת השופטת הילה כהן.
ובינתיים לא שכנעת אותי
הנה מה שאתה עשית במענה להנמקה הלוגית שלי. אחזור שוב על דבריך:
“עיינתי בבקשה ובנספחיה ולא מצאתי מקום להיעתר לה. מקורן של הטענות בדבר ‘התנכלות נקמנית מכוונת’ ‘חשש למשוא פנים’ או ‘משחק מכור’, הוא ככל הנראה בהרהורי ליבו של המבקש, אך רחוקים ממני כמרחק מזרח ממערב“.
אין לי צל-צילו של ספק כי תסכים אתי שהאמור בפתיח למכתבי זה, דהיינו עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו חל גם על פגיעתו של השופט בבעל-הדין (וכמובן גם בעורכי הדין, בעדים וכו’), והשאלה היא אם אתה חושב שריצית אותי ב-34 המלים האלה.
אז לא. את אהרן ברק ריצית, אבל לשם כך אתה לא צריך לעמול ולשכנע. אהרן ברק רואה את עצמו כיושב-ראש הוועד של השופטים, ואין לו שום סיבה “לבגוד” בהם, גם אם ההסברים שלהם אינם משכנעים.
אותי לא ריצית, ואפילו לא ניסית לרצות.
שכחת, מן הסתם, כי מראית פני-הצדק חשובה לא פחות מעשיית הצדק, וצדק אשר לא נראה אינו צדק כלל ועיקר.
לרצות את הצד המפסיד
אכן, אין פירושו של דבר שבכל מקום בו בעל-דין נפגע, השופט אכן חטא כלפיו (כי בכל משפט בעל-דין אחד זוכה על חשבון בעל-דין אחר, אשר מפסיד) אבל אם בעל-הדין מרגיש עצמו נפגע שלא בצדק, פשיטא שהשופט לא עשה די למען מראית פני הצדק.
הרי אין שום רבותא בריצויו של הצד הזוכה במשפט, שבעצם זכייתו כבר יצא מרוצה, כי החוכמה הגדולה היא להוציא מרוצה גם את המפסיד-בדין, שיאמר אמנם הפסדתי, ואמנם סבור אני כי השופט טעה, אולם נחה דעתי שהשופט עשה את מלאכתו במקצועיות, בחריצות – וביושר.
זהו המבחן האמיתי של “מראית פני הצדק”, וזהו המבחן האמיתי של “אמון הציבור” אשר אתם מדברים עליו כה רבות: האם הצליח השופט לרצות את הצד המפסיד?
כשל השופט בהנחת דעתו כך של המפסיד – גם בכך הוא עבר כלפיו “עבירה שבין אדם לחבירו”, ודי בכך כדי שיצטרך לרצות את חבירו, שאם לא כן – יום הכיפורים לא יכפר את חטאתו.
וכדי לרצות אותי אתה צריך לעשות את שני אלה:
א. לקרוא שוב את בקשתי שתפסול את עצמך, יחד עם ה“אני מאשים“ הנזכר בסעיף 2 אשר בה (ומצורף אליה כנספח), לבחון את הדברים הנאמרים שם בעיניים של שופט-צדק מקצועי אשר אין לו אינטרס אישי בהליך ואשר בוחן את כוונותיו של אדם אך-ורק לפי הראיות הנסיבתיות אשר לפניו, ולהגן – בהתייחסות עניינית לכל הנאמר שם – על החלטתך שלא לפסול את עצמך, וממילא – וזה העיקר – להגן על כל מה שעשית לי בעל”ע 3954/03, או להודות כי שגית;
ב. לקרוא שוב את פסק-דינך בענייני המשמעתי (על”ע 3954/03), אבל הפעם לאור פסק-הדין בעניינה המשמעתי של השופטת הילה כהן (בד”ם 2461/05) אשר ניתן לאחרונה, לבחון את הדברים ברוח האמור לעיל, ולומר בגילוי-לב אם לא נתפסת ל”מסקנה נמהרת” – כפי שייחסת אתה, ובצדק, לרבים וטובים אשר שגו, ושגו, ושגו – כאשר קבעת את מה שקבעת, כאמור לעיל, כי –
א. מי שמדיר את רגליו מלשכת ההוצאה לפועל, לא יכול לדעת איך היא מתפקדת, והמסקנה מכך היא –
ב. מי שמדיר את רגליו מלשכת ההוצל”פ, כל ביקורת שלו על תיפקודה הינה “חסרת בסיס”, והמסקנה מכך היא –
ג. שלא הביקורת היא בראש מעייניו, אלא “השתלחות והכפשה לשמן”.
בעוד שמפרשת השופטת הילה כהן, כאמור לעיל, אנו למדים כי –
א. אדם יכול להדיר את רגליו מביהמ”ש לעניינים מקומיים בחיפה, ובכל זאת לדעת כיצד הוא מתפקד (עובדה שעכשיו גם אתה יודע את הדברים האלה, למרות שרגליך, ככל הנראה, מעולם לא פקדו את אותו בית משפט).
ב. השלכת בקשות לסל אינה פרי דמיונו החולני של עו”ד שמחה ניר, אלא מ”עובדות החיים”.
ג. השלכת בקשות לסל מתבצעת בבית המשפט לא רק ע”י פקידים ב-back office של לשכת ההוצל”פ, ע”י ראשי-הוצל”פ בתפקידיהם המינהליים הלא-סטאטוטוריים, ע”י ראשי-הוצל”פ בתפקידיהם המינהליים הסטאטוטוריים, או ע”י ראשי-הוצל”פ בתפקידיהם השיפוטיים, אלא גם על ידי פול-שופטים, היושבים מתחת סמל המדינה לאחר שנשבעו לפני נשיא המדינה “לשפוט את העם משפט צדק”.
הערות סיום
אני רוצה לומר לך משהו שאולי לא יהיה לך נוח לשמוע אותו: אחרי פסק-דינך בעל”ע 3954/03, בו עסקינן, רשת האינטרנט סערה (אתה יכול לבדוק את המאמרים ואת הפורומים של אז), והמגיבים נחלקו בדיעותיהם: אלה סבורים כי אכן עברתי את העבירה אשר יוחסה לי, ואלה סבורים כי לא עברתי שום עבירה – אבל גם אלה אשר סברו כי אכן עברתי עבירה היו מאוחדים בדיעה כי בעניין העונש היה משהו לא-כשר, נקמה על דברים שאמרתי או עשיתי במקומות אחרים, אשר לא היה בהם משום עבירה כלשהי.
ואם לא אכפת לך – גם שופטים לוחשים לי באוזן כי ברור להם שהייתה כאן נקמנות-לשמה.
אדמונד לוי, אתה הרסת את חיי ואת מפעל-חיי, ושלחת אותי לפשוט נבלות בשוק, בגיל בו אפילו לעבודה הזאת כבר לא מקבלים אדם, במיוחד בתקופת-מיתון כזו אשר בה אנחנו נמצאים. אתה הרסת לי את החיים לא רק לשלוש שנים, אלא לצמיתות.
אדמונד לוי, אתה קבעת מימצאים ומסקנות אשר איש לא ביקש ממך לקבעם, לא הייתה להם כל תשתית, והיום הכל יודעין שהם לא נכונים;
אדמונד לוי, אתה קבעת נורמה חדשה – בעקבותיך כבר הלכו אחרים, אשר, מן הסתם, אינם רוצים להיחשב כ”פראיירים” – לפיה על עבירות-משמעת אשר עו”ד אחרים כלל לא מועמדים לדין, ואם הם מועמדים לדין הם יוצאים בעונשי נזיפה (או ללא עונש כלל), ואילו כאשר המדובר בשמחה ניר – העונש לכל עבירה נמדד בשנות-השעייה, וכאשר קובעים נורמה כזאת, בפועל זו השעייה-לצמיתות, אפילו אם חותכים את זה פרוסה-פרוסה.
ואם הדבר עדיין לא ברור לך, ולא נהיר לך, ראה מה אומר חברך, השופט אליהו מצא, בהחלטה (דנ”פ 7527/03), אשר ניתן לכנותה בשם שמחה ניר נ’ אדמונד לוי:
“הנני נכון להסכים, כי העונש שנגזר על העותר איננו קל. עם זאת אין בידי לקבל, כי יש להטלתו השלכות כלליות החורגות מעניינו הפרטי של העותר” (ההדגשות לא במקור).
זה פסק-דינו חמור ביותר שנתן נגדך – אולי בלי משים – חברך לשפיטה בבית המשפט העליון.
האם כבודו הבין את הדברים?! אקרא אותם שוב-ושוב:
“העונש … איננו קל. עם זאת אין בידי לקבל, כי יש להטלתו השלכות כלליות החורגות מעניינו הפרטי של העותר“!
זה מה שפסק חברך הטוב: שאתה תפרת עונש “אישי” לשמחה ניר.
ועכשיו אתה מוזמן לבדוק את אסופת האסמכתאות והתקדימים לעניין העונש, אשר הגשתי לך – על פי החלטתך – ואתה אפילו לא טרחת “להוציא את הסיכות”.
ראה איכן שיבצת את המעשה אשר יוחס לי: בדיוק באמצע שבין מתן שוחד לשם קבלת טיפול משפטי (שנה השעייה) וחברות בארגון טרור (חמש שנות השעייה)!
ואל נא תנפנף בהרשעות הקודמות שלי, אשר לבד מזאת שהן לא הוכחו (ולכך כלל לא טרחת להתייחס), אבל גם אם הוכחו, המרכיב העיקרי בעונש הוא, כידוע, חומרת העבירה ולא עברו של הנאשם, ובכל מקרה – אדם אשר הורשע עשר פעמים בעבירות-חנייה, ונידון בכל פעם לתשלום קנס של 100 או 200 שקלים, לא נידון בפעם האחת-עשרה לשלוש שנות מאסר – אלא אם לשופט ישנם שיקולים זרים, אותם הוא מסתיר מאחורי מסך ההרשעות הקודמות.
ושיקולי נקמנות, למשל, הם המסתברים ביותר.
הנה כי כן, מכל זווית אשר נביט על פסק-דינך בעל”ע 3954/03, מראית פני הצדק אינה משתקפת, והצהרתך כי הנקמנות “רחוקה ממך במרחק מזרח ממערב” אינה משכנעת, לשון המעטה.
כבוד השופט אדמונד לוי, יום הכיפורים בשער. יום בו חייב אדם דין וחשבון לא רק לבוראו, אלא גם לחברו.
אני יודע מה תשובה שגורה בפיכם על ביקורות כאלה: “את שהיה לי לומר אמרתי בפסק-הדין”, וגו’ … אבל “הגנה” כזאת – לאו הגנה היא.
היא לא הגנה, משום שאנחנו לא מדברים על הדברים רק באספקלריא של אז, אלא גם, ובעיקר, באספקליא שלנו היום, בפרט אחרי פסק-הדין בעניינה המשמעתי של השופטת הילה כהן (בד”ם 2461/05).
היא לא הגנה משום שהיא לא מתיישבת עם אמרתו הידועה (אשר כבר אוזכרה לעיל) של חברך, הנשיא אהרן ברק, לפיה “כאשר השופט יושב לדין הוא גם עומד לדין” – בפני הציבור, כמובן – והעיקרון אותו קבעתם לעצמכם שלא להגן על עצמכם כאשר אתם עומדים לדין בפני הציבור הוא עניינכם הפרטי בלבד.
והיא לא הגנה כי לפי העיקרון היהודי (עליו אני מדבר כאן כל הזמן) אין חטאו של אדם כלפי חברו מתכפר, אלא אם ירצה את חברו, והריצוי – בוודאי בגדר הגנה הוא.
אתה יכול לנסות ולשכנע אותי כי דנת אותי בהגינות, וכי היית נותן את אותו פסק-דין גם אם המשפט היה מתקיים אחרי פרשת השופטת הילה כהן, ואני מוכן להאזין לדבריך בלב פתוח, אבל אם אתה חושב כי שתיקתך תרצה אותי – זה לא. זה רק יחמיר את תחושת עיוות-הדין אשר גרמת לי, בהרסך את מפעל-חיי, ובשברך את מטה-לחמי.
ומעל לכל: פגעת בשמי הטוב, בהציגך אותי כאדם ריק ופוחז, אשר אין לו מה לעשות בחיים, זולת “השתלחות והכפשה לשמן”.
ציפיות-המינימום שלי
כבר הבהרתי כי אני מודע להגבלות שאתם, השופטים, מגבילים את עצמכם במימוש הזכות להתגונן מפני הביקורת הציבורית, וגם הדגשתי כי, מבחינתי, העיקרון אותו קבעתם לעצמכם שלא להגן על עצמכם כאשר אתם עומדים לדין בפני הציבור הוא עניינכם הפרטי בלבד.
אבל דבר אחד הוא אישי לחלוטין, ולגביו אין למה שאתם קוראים “המערכת” כל say: כיוון שהביקורת שלי כאן היא אישית עליך, וכיוון שאתה אמרת כי “ביקורת על מערכת המשפט בכלל, הינה מעשה לגיטימי אותו יש לקבל באהבה, גם אם הוא כרוך לעתים בשיברון-לב ועוגמת נפש”, המינימום שאני מצפה ממך הוא לומר כי אתה, אדמונד לוי, באופן אישי, מקבל באהבה את הביקורת שלי עליך, הגם שהיא כרוכה בשיברון-לב ועוגמת נפש.
אם גם את המינימום הזה לא תהיה מסוגל לומר, תהיה לך בעייה קשה של אמינות.
אבל זה עוד לא הכל
הדין המשמעתי של עורכי-הדין בא להגן על הציבור מפני עורכי-דין אשר אינם טובים עבורו, אבל אתה עשית בדיוק את ההיפך: שללת מהציבור את אחד מעורכי-הדין המוערכים ביותר בתחומו, ואם אתה צריך לרצות היום מישהו – זה לא רק אותי, אלא את הציבור בכללותו, ובאופן מיוחד את חוג לקוחותי, אשר העדיפו דווקא אותי, והיום הם מתקשים למצוא אחר תחתי.
וערב יום כיפור הבעל”ט אני מזמין אותך לזכור כי החשבון שאני פתחתי כאן אינו רק חשבון פרטי, אלא גם חשבון ציבורי, והוא ינוהל לאור היום, לאור השמש – עם תגובתך, או בלעדיה.
וערב יום כיפור הבעל”ט הוא המועד המתאים ביותר לשנינו, לטעמי.
גמר חתימה טובה.
בכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד