שמחה ניר, עו”ד

מתוך שמירה על עצמאות הדובר

תחת הכותרת מתוך שמירת על עצמאות השופטים עונה דובר משרד המשפטים, יעקב גלנטי, למכתבה-למערכת של קוראה – עורכת-דין – אשר מתחה ביקורת על נציבת תלונות הציבור על השופטים:

בתגובה על מכתב למערכת “השופטים אינם חסינים מביקורת” (“הארץ”, 6.10).

בעקבות מכתבה של עו”ד רחל מלחי, הריני להביא את תגובת נציבת תלונות הציבור על שופטים, טובה שטרסברג-כהן.

מכתבה של עו”ד מלחי מאופיין באי הכרת העובדות לאשורן, באי הכרת חוק נציבות תלונות הציבור על שופטים ובאי הכרת עבודת הנציבות, לפחות מתוך הדו”ח לשנת 2004 שפורסם באינטרנט.

השופטת הילה כהן הועמדה לדין משמעתי על פי המלצת הנציבה, שהתקבלה על ידי שרת המשפטים. פרוטוקול הדיון ופסק הדין פורסמו. כיום הוועדה למינוי שופטים יושבת על המדוכה בעניינה.

כמו במקרה זה כך גם באחרים עושה הנציבות את מלאכתה נאמנה במקצועיות ובנייטרליות, מתוך שמירה על חובת הסודיות המוטלת על עובדיה על פי חוק. היא גורמת בדרכים שונות לשיפור השירות הניתן על ידי השופטים לציבור, מתוך שמירה על עצמאות השופטים.

יעקב גלנטי

דובר משרד המשפטים

לא ידוע לנו מה אמרה עו”ד רחל מלחי במכתבה, ומהן “העובדות לאשורן”, השנויות-במחלוקת בין הכותבת לבין הנציבה, אבל השאלה היא אם באמת “עושה הנציבות את מלאכתה נאמנה במקצועיות ובנייטרליות“.

אלא שלפני כן, מן הראוי להתעכב על טענת הנציבה לפיה מכתבה של הכותבת, עו”ד מלחי, מאופיין ב”אי הכרה” את חוק הנציבות, אבל הבעייה אינה ב”הכרה” של החוק הזה, אלא בפרשנות שלו.

הבעייה האמיתית של חוק הנתל”ש היא בכך שהוא מעניק לנתל”ש את המונופול על פרשנותו, כולל את הפרשנות על גבולות סמכותו, ומעניק לו חסינות מפיקוח שיפוטי. הכנסת וחוקיה כפופים לביקורת שיפוטית, הנתל”ש לא. אבל זה לא מספיק לה, לטובה-למי הזאת, ומי שחולק על הפרשנות שלה אינו סתם “טועה” – וזה לגיטימי מבחינתה לחשוב כך – אלא גם לוקה בחטא בל-יכופר: הוא “לא מכיר” את החוק.

ומכאן ל”מקצועיות” ול”נייטראליות” בהן הנציבה מתגאה ומתנאה, אבל בסדר ההפוך.

עבודתו של השופט, שני פנים לה: האחד – הפן המשפטי, והשני – הפן ההתנהגותי. אכן, כאשר השופט טועה טעות משפטית, לדעת מי שנפגע מהחלטתו, תרופתו היא בערעור, ולא בפנייה אל הנתל”ש, כי זה האחרון איננו “ערכאת ערעור” נוספת על אלה אשר נקבעו בחוק, אבל אם הוא מזלזל בחובת ההנמקה, אשר נקבעה בדין, או שהוא מתעלם מטענות שאינן נוחות לו – ובכך הוא אינו עומד בחובת היושר האינטלקטואלי – הרי הוא לוקה בהתנהגותו, אפילו אם  התוצאה של ההליך היא נכונה מבחינה משפטית.

אבל אם הנתל”ש מקבלת תלונה על חוסר יושר אינטלקטואלי, וכוונות רעות של שופטים, והיא עונה כי התלונה “אינה מסוג התלונות הנתונות לטיפולה“, לא נשאר לה, למעשה, כל סמכות, זולת עניינים טכניים כגון אמינותם של פרוטוקולים.

ואם זו “נייטראליות”, פשיטא שנתל”ש אחר, אשר יראה עצמו כמוסמך לדון ביושרם האינטלקטואלי של שופטים, יהיה “לא נייטראלי” … נו, באמת!

הלאה: מוגשת תלונה נגד שופט, על התנהגות רעה באולם המשפט, וכאן הנציבה כבר לא יכולה לומר כי הנושא לא “בתחום טיפולה”. אז היא מטפלת, אבל השאלה איך. באיזו “מקצועיות”.

תארו לעצמכם שנאשם מביא עד-הגנה אשר מעיד כי הוא “לא זוכר” את האירוע, ובית המשפט מזכה את הנאשם רק על סמך זכרונו החסר של עד ההגנה …

איך הייתה שטרסברג-כהן, כשופטת מקצועית בערכאת-הערעור, מתייחסת לזיכוי כזה? היא הייתה מבטלת את פסק-הדין, ומחזירה את התיק לערכאה הדיונית, כדי שתקבע מימצאים על סמך הערכתה את העדויות של העדים אשר כן זכרו את האירוע.

ואיך נוהגת אותה שטרסברג-כהן, כנתל”ש “מקצועית”? היא פונה אל עורך-הדין של הצד-שכנגד, לשאול אותו על האירוע.

אבל העו”ד של הצד-שכנגד “לא זוכר” את האירוע… ואיזה אינטרס יש לו לזכור (ובכך אולי לספק תחמושת לצד-שכנגד)? אין לו אינטרס, ובכל מקרה אי אפשר לבוא בטענות נגד אדם אשר מתבקש לאשר אירוע מסויים, והוא אינו זוכר.

אבל גם אם הנשאל באמת-ובתמים אינו זוכר – אז מה? על סמך העדר הזכרון של עד-הגנה מזכים אדם? ראינו לעיל שלא, אפילו לא אצל טובה שטרסברג-כהן.

ולמה הטובה-למי דחתה תלונה נגד שופט על סמך העדר הזיכרון של “עד הגנה” אותו היא, הנציבה, המציאה, “לצורך העניין”?

כי היא, הנציבה, “עושה מלאכתה במקצועיות” …

והיא, הנציבה, גם “עושה מלאכתה בנייטראליות” … אבל אם ב”נייטראליות”, נשאלת השאלה מדוע היא לא שאלה לתגובתו של השופט-הנילון? כי אם השופט עצמו היה אומר שהוא “לא זוכר”, הוא היה במצב אומלל, כמו כל נאשם אשר “לא זוכר” את מה שלא נוח לו לזכור, ואם הוא היה מכחיש – הוא היה מסתכן בשקרנות.

אז כדי לחסוך מהשופט אי-נעימות – שולחים אותו למעצר כדי להוציא ממנו הודאה? לא! – קלה, מנהלים את ה”חקירה” ומזכים את הנילון בדרך של תישאול “עדים” אשר לא זוכרים …

ממש “מקצועיות”, ממש “נייטראליות”.

מעשה בנאשם אשר הגיש, בערך חודש לפני מתן פסק-הדין, בקשה להוספת אסמכתא, והאסמכתא צורפה לבקשה. השופט – אותו השופט – דחה אותה מהטעם שהיא לא חתומה – החלטה נכונה מבחינה משפטית, אבל …

וה”אבל” – שני פנים לו:

האחד – שופט צדק ידאג שהמזכירות תמציא את ההחלטה למבקש, על מנת שהוא יחתום על הבקשה, ובכך יבוא העניין על תיקונו – ולא ייתן את פסק-הדין בלי לוודא שקיים אישור-מסירה של ההחלטה, ועבר זמן סביר לנאשם לתקן את התקלה;

והשני – שופט צדק יעיין באסמכתא אשר ממילא מונחת על שולחנו (ונמצאת בתיק), שהרי הלכה פסוקה היא שבית המשפט רשאי לעיין באסמכתאות גם ביוזמתו, ואין צורך בבקשה לשם כך.

אז השופט לא עמד בשתי החובות גם-יחד.

ומה אומרת הנציבה? המזכירות אשמה … השי”ן-גימ”ל … והשופט נקי.

והנציבה עושה מלאכתה “במקצועיות והנייטראליות” …

כבוד הדובר

דובר לא חייב בנייטראליות, כי הוא מייצג את מי ששכר אותו לשם כך, אבל הוא חייב במקצועיות, כי אם הוא מאבד את אמינותו, איש כבר לא יאמין לו, וכשלא מאמינים לדובר – הוא איבד את זכות קיומו.

דובר הרואה את עצמו ככפתור copy-paste לקול-אדוניו, מעורר את השאלה לשם מה זקוק אדוניו לדובר. האם כדי שהדובר ישכב על הגדר למען אדוניו, ויתבזה במקומו? כן, ישנם אדונים הרואים את הדבר כך, וישנם גם דוברים הרואים את הדבר כך.

דובר מקצועי הוא גם יועץ-תקשורת, ויועץ תקשורת צריך להיות מסוגל להגיד ל”בוס” שלו: דבר זה-וזה לא יעבור. הוא לא ניתן לדיברור, משום שהציבור לא יקבל אותו, וכו’. דובר מקצועי חייב לדעת מתי לדפוק למעסיקו על השולחן, מתי להפוך לו לגמרי את השולחן, ומתי להניח את המפתחות על השולחן, וללכת הבייתה.

ראינו בפרשת השופט טל שחר כיצד כשלה דוברת בתי המשפט, כאשר במקום להתייחס להתמסרותי לדיברור-מרצון היא השתמשה בקלישאה ידועה (“טענותיך חסרות שחר וסגנונך בוטה ואינו ראוי להתייחסות”),

היום, כארבע וחצי לאחר מכן – ובמקריות מדהימה מבחינת התיזמון – אנחנו מתבשרים שכב’ הדוברת וכב’; השופט (לו יש שחר?!) הולכים הבייתה שניהם.

כמובן שלא היינו צריכים לחכות ארבע וחצי שנים כדי להיווכח כי בניגוד לגירסתה של הדוברת, לטענות שלי בעניין השופט טל שחר היה הרבה-הרבה שחר, וטענתה של הדוברת על הסגנון ה”בוטה” שלי היתה קשקוש אחד גדול.

וזה מחזיר אותנו – ממש מקרי – אל כב’ הנציבה, אשר כשלה בכך שלא טרחה, או לא השכילה, לקרוא את המסמך אותו היא איזכרה במכתבה אלי, אבל משהעמדתי אותה על כך, היא לא הייתה מוכנה להודות בטעותה, ובמקום זאת היא הוסיפה גם כן את הקלישאה “מכתבך הבוטה אינו ראוי לתגובה“.

אני מעז לנחש כי לא תעבורנה ארבע וחצי שנים עד שהעם בציון יבין כי מינוייה של השופטת-עובר-למינוי טובה שטרסברג-כהן כנציבת התלונות על שופטים היה מיקח-טעות, ועד שדוברה-דהיום יבין שבאופן דיברורו אותה הוא עשה שרות רע גם לה, ובעיקר לעצמו.

חשוב על כך, מר גלנטי. חשוב איך תיראינה פעולותיך-דהיום בעוד ארבע וחצי שנים – בעיני כל העולם, ובעיקר בעיני עצמך.