כשמערכת החוק נאבקת נגד מחאת האזרחים, מסגרות החוק צרות עליה, האמצעים שלה אינם כפי שהחוק מתיר אלא כפי שקיבורת השוטר משגת * גם השמאל לא מלקקים דבש כשמדובר המחאה

מקרים אחדים של הפרות הזכויות האזרחיות ושל אלימות המשטרה בתקופה של המאבק נגד “ההינתקות” נודעו לציבור הרחב מדיווחים אחדים בעיתונות; לפחות לאותו החלק של בציבור, שיש לו די אומץ ויושר לשים לב לדיווחים כאלה. ברם, בכל דיווח עיתונאי כזה, מטבע הדברים מדובר במקרה בודד או במקרים בודדים  של הפרת הזכויות, כך ניתן להצדיק בקלות את אדישות הציבור על ידי הטענה, שלכאורה מדובר בתופעה של אלימות המשטרה, שמתפרצת פה ושם בכל משטרה בעולם ויש לטפל בה נקודתית.

תמונה אחרת מתהווה כאשר רואים את אוסף המקרים ומעמידים אלה ליד אלה את אלימות השוטרים, פסקי הדין של השופטים וההתבטאויות של ראשי התביעה. כך ניתן לראות, שמדובר לא באוסף מקרים בודדים, שהתרבו בתקופה טעונה ורוויה מחאות, אלא במדיניות שיטתית, מתוכננת ומכוונת של כל שרשרת אכיפת החוק, משוטר מן השורה דרך שב”כ ופרקליטות המדינה עד בית המשפט העליון. כל אלה עשו יד אחת להגן על הממשלה בפני המחאה המטרידה.

נכון להיום, המקרים האלה נאספים, מתועדים ומפורסמים לא על ידי מח”ש והעיתונים הגדולים, כפי שהיה ניתן לצפות במדינה בעלת מסורת דמוקרטית אלא על ידי מתנדבי העמותה “חוננו”, שהוקמה לפני מספר שנים ומנוהלת על ידי תושב חברון שמואל מידד.

“המרדה”

כשמערכת החוק נאבקת נגד מחאת האזרחים, מסגרות החוק צרות עליה, האמצעים שלה אינם כפי שהחוק מתיר אלא כפי שקיבורת השוטר משגת. זכורים לנו לרעה “הנהלים המיוחדים” נגד יהודי חברון מאת מיכאל בן-יאיר וטליה ששון: כתוצאה מהנהלים המיוחדים האלה, השתמשו השוטרים במעצרים כאמצעי ענישה וחינוך מחדש של האזרחים, עצרו בסיטונאות קטינים ובוגרים, הפעילו אלימות והעמידו אנשים לדין על עבירות זניחות, כמו אי-ציות לחייל בנוגע למיקום חניית רכב – עבירה, שבשום עיר אחרת בישראל לא נגמרת בחדרי חקירות.

הישראלי הממוצע שמע על כך פה ושם ופנה לזפזפ בין ערוץ הספורט לערוץ הסרטים: הרי אם זה מה שעושה “המערכת” לאנשים האלה, סימן שזה מגיע להם; כפי שידוע לכל זעיר-בורגני בעולם: “אין עשן בלי אש” וגם “כשחוטבים עצים – עפים שבבים”.

לקראת האירועים בתחילת שנות האלפיים, הגיעה “המערכת” מגובשת בשחיתותה ומתורגלת באכזריותה. היועץ המשפטי מני מזוז הגדיר את פעולות המחאה, שכללו את חסימת הכבישים בלא פחות מאשר “המרדה”, המונח השמור בדרך כלל לניסיון לארגן אזרחים למגר שלטון קיים על ידי התקוממות חמושה; למרות שמדובר כאן בפרוש במחאה לא אלימה.

אפילו חסימת הכבישים, שהחלה לאחר שכלו כל הקיצין וברור היה שהממשלה לא מכבדת לא את דין הבוחר ולא את דעת הקהל – גם התרחשה לרוב תוך התנצלות בפני הנהגים בגלל העיכוב, לרוב ללא גילוי אלימות על ידי המפגינים. ישראל כבר חוותה מקרים, בהם מפגינים אחרים ביצעו חסימות אלימות בהרבה, אך לא זכו לתואר “ממרידים”. החוסמים הכתומים קיוו לזעזע את המדינה, תוך נכונות גם ללכת לכלא בגלל זה, אבל מכך ועד “המרדה” הדרך ארוכה מאד.

על מנת להמחיש את חומרת השימוש במינוח מן הסוג הזה, אתאר קטע מספרו של אלכסנדר סולז’ניצין “ארכיפלג גולג”: אסירים מובלים ברכבת ממחנה כליאה אחד למשנהו, בדרך מחלקים השומרים לאסירים את מנת לחמם היומית. הנסיעה אורכת ימים רבים, בשלב מסוים מחליטים השומרים בעצה אחת עם מפקדם, להקטין את מנות האסירים, כי עודפי הלחם ניתנים להחלפה באלכוהול ביתי אצל הכפריים החיים לאורך המסילה.

האסירים מזי הרעב מסתכלים על מנותיהם המוקטנות ומתחילים לרטון. אל נוכח קולות המחאה, מתפרץ לקרונות הרכבת מפקד המשמר: “מי כאן פתח במרד נגד השלטון הסובייטי?..” כמובן, האסירים משתתקים – אין מתנדבים להוסיף לאסונותיהם הקיימים גם אישום במרד נגד קודש הקודשים הבולשביקי. אסיר צעיר אחד בכל זאת מנסה לפצוח את הפה ולהסביר למפקד, שלא במרד מדובר אלא בסך הכול בבקשה לקבל את מנת הלחם המגיעה להם – המפקד אינו מעוניין לשמוע, הצעיר מובל אל מחוץ לקרון לסדרת “החינוך מחדש”.

בעיון בדוגמה הזאת, אני מבקש מהקוראים לזנוח עיסוק בשאלות לא רלבנטיות מה דומה ומה שונה בין האסירים גזולי הלחם לבין המפגינים גזולי הזכויות או בין מני מזוז לבין מפקד המשמר מ-נ.ק.וו.ד., ולתת את הדעת לנקודה מסוימת אחת: אותה הקלות, שבה המלה “מרד” צצה אל פני השטח.

המשותף בין שני המקרים הוא, שחולשתו של הטיעון של שני הקודקודים הצריכה אותם ליצור דרמטיזציה מוגזמת של המצב על ידי מינוח בומבסטי, מעבר להיגיון וטעם טוב. היועץ מזוז לא היה צריך להמציא שום דבר חדש, השיטות האלה ישנות כמו המצאת הגלגל.

המשטרה והשב”כ

מי שקלט היטב את קריאת הכיוון, אלה השוטרים בשטח והשופטים באולמות. מנגנון דיכוי המחאה פעל כמכונה דקת-כיוון. השוטרים הכו, עצרו, שוב הכו, זכו ליחס אוהד של פרקליטות המדינה, שהשיגה בקלות הארכות מעצרים.

השוטרים הורידו את תגי הזיהוי וסרבו להציג תעודות. היחס למפגינים, שעמדו על ספת המדרכה היה כאילו חסמו את הכביש, המפגינים נעצרו בסיטונאות ובברוטאליות. האזרחים, שהעיזו לדבר אל השוטרים, להעיר להם על התנהגותם ולדרוש מהם להזדהות הואשמו בתקיפת שוטרים ונעצרו גם.

כל מה ששוטר היה צריך לעשות לשם כך, זה לומר: “אתה תקפת אותי, אני עוצר אותך!” – והאיש והאישה כבר באזיקים. כמובן, למחרת מלאו דפי העיתונים וגלי האתר בדיווחים על אלימות המפגינים וגבורתם של השוטרים. כשהם כבולים באזיקים, הוכו העצירים בתחנות המשטרה ובכלא מעשיהו. השוטרים לא הפלו איש על רקע הגיל, הפליאו מכות בצעירים ומבוגרים, כמו בתושב ערד אלי הרבסט בן 53.

כמה באמת שווה המשטרה שלנו ראינו היטב, כאשר עדן נתן זדה היה כבול באזיקים בתוך האוטובוס בשפרעם וההמון הסתער – אז הם פשוט ברחו. לעומת זאת, כאשר עשרה גיבורי ישראל במדים כחולים לחצו את עקיבא ויתקין אל האספלט – או-אז נתגלתה במלואה “הגבורה” של השוטרים…

חוק השב”כ קובע, שמטרת השירות היא “שמירת ביטחון המדינה, סדרי משטר דמוקרטי ומוסדותיו מפני איומי טרור, חבלה, חתרנות, ריגול וחשיפת סודות המדינה… סיכול ומניעה של פעילות בלתי חוקית שמטרתה לפגוע בביטחון המדינה, בסדרי המשטר הדמוקרטי או במוסדותיו”.

הפרשנות המיוחדת, שבה נותנים אנשי השב”כ לחוק המגדיר את עבודתם כהגנת המשטר הדמוקרטי, ניתן לראות במקרה של אשר ווּדקה מבת-ים. שוטרים ואנשי שב”כ הגיעו לביתו באישון לילה ללא צו שופט, ערכו חיפוש, החרימו מחשב וטלפונים ניידים ועצרו את בעל הדירה. יחד איתו נעצרו ארבעה אנשים נוספים, כולם נחשדו בקשירת קשר לסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, קשירת קשר לביצוע פשע וחברות בהתארגנות אסורה. הסעיף האחרון הפך את המקרה למקרה שב”כ.

גם אם החשדות נכונים, השיטה מאפשרת להפוך כל עבירה הנעברת על ידי שני אנשים ומעלה למקרה ביטחוני – גם אחד מהסממנים הידועים של משטר רודנות. כ”כ ניתן להניח, שלו החשדות נגד העצורים היו אמיתיים, לא היה כל צורך בשיטות הלא חוקיות של המעצר. הפיכתם של אשר ווּדקה וחבריו לעצירים ביטחוניים ואופן הטיפול בהם רומזים, שמדובר החשדות בעבירה של מה בכך, שניפוחם מעבר לפרופורציה נועד להפחיד את המתנגדים למדיניות הממשלה.

המקרים המוזכרים בפרק הזה הם רק דוגמאות מעטות מאוסף המקרים של אלימות, מניעת מחאה חוקית, מניעת זכות תנועה, שימוש בלתי מוצדק ובלתי חוקי בשב”כ, מעצרי שווא, יד קשה נגד חובשי הכיפה והתעללות באלה, שנמצאו בכליהם פיסות בד כתומות בכניסה למקומות ציבוריים. המקרים נחקרים והם בדרך לפרסום על ידי מי שעוסקים בזה (בהדגשה יתרה: לא מח”ש אלא האזרחים, שאכפת להם).

ברם, אי-אפשר לסיים את הפרק הזה ללא אזכור מקרה אחד, שממחיש את מצבה העגום של הדמוקרטיה הישראלית, כמו שטיפת מים אחת ממחישה את הים.

זוג צעיר מבית-אל הלך בשכונת פסגת זאב הירושלמית במסגרת המבצע “פנים אל פנים”. הם עברו בין בתי השכנים במטרה להסביר את גודל האסון, שלדעתם, עלול לקרות אם תתבצע העקירה. באחד הדירות גר שוטר וכששמע את מטרת בואם, התקשר לעמיתיו והשניים נעצרו בעוון “הסתה לאי ציות ולסירוב פקודה”. האישה שוחררה לטיפול בתינוקה ובעלה הוחזק במעצר בית 24 שעות. בעקבות הפרשיה נעצר עוד פעיל של “פנים אל פנים” על בסיס עילה דומה.

“עבריינות אידיאולוגית”

אין בספר החוקים של מדינת ישראל מושג “עבריינות אידיאולוגית”. למרות זאת, המלים האלה חדרו אל שפת השופטים בהחלטותיהם להאריך מעצרים.

מהי “עבריינות אידיאולוגית”? המושג הזה רחב מאד, הוא יכול להכליל גם את הפעילים למען החיות הקושרים את עצמם לדלת של חנות פרוות וגם את המחבלים הרוצחים אזרחים אקראיים ואת כל הקשת אדירת-המימדים שביניהם.

“העבריינים האידיאולוגיים” מן הסוג של המפגינים הכתומים, בניגוד לעברייני רכוש, אלימות וסמים, הם אנשים שומרי חוק ואוהבי ישראל, שהגיעו אל מתיחת גבולות המחאה מעט מעבר למקובל במחאה של הימים כתיקונם. הם עשו זאת עקב אמונות דתיות, ערכיות ופוליטיות ובגלל מה שהיה בעיניהם פגיעה קשה על ידי הממשלה והכנסת בהליכים הדמוקרטיים.

בלי הכללות מרחיקות לכת, ניתן לומר, שבמקרה הזה היה הרקע האידיאולוגי של “העבריינות” דווקא לנסיבות מקלות ולא לנסיבות מחמירות. ברם, אצל השופטים בישראל כיום האידיאולוגיה היא האויב, שבו יש להילחם, כשהחוק הופך בידיהם לנבוט.

המקרה המזעזע ביותר הוא המקרה המפורסם של שלוש הנערות בנות 13, 14 ו-17, שהוחזקו במעצר למעלה מארבעים יום בגלל השתתפות בהפגנה. באותה ההפגנה חסמו המפגינים כביש, אבל אפילו התביעה לא ניסתה לטעון שהנערות השתתפו בחסימה. אחת הנערות צבטה ושרטה שוטרת ואחרת אמרה לשוטרת “תסתמי את הפה ותעצרי אותי”. בגין עבירות כאלה, אפילו נערים בעיתיים באמת מקבלים עונשים קלים בהרבה.

החומר של “חוננו” מפרט את המסכת הארוכה של השהות במעצר ודיונים משפילים בבית המשפט, שעברו שלוש הנערות. ההורים של הנערות נאלצו להשיב בבית המשפט לשאלות בעלות אופי פוליטי מובהק. קטע מפרוטוקול: “אנחנו לא דנים פה בסוחרי סמים… אלא בילדים שעברו עבירות על רקע אידיאולוגי … זה מה שלטענת התביעה והמדינה מעצים את מסוכנותן”.

בסוף בית המשפט מקבל את טענות התביעה ומשאיר את הילדות במעצר עד תום ההליכים. כאשר בית משפט מחוזי החליט לשחרר את הבנות, נחלצה הפרקליטה דניאלה בייניש להתייצב בעליון אצל איילה פרוקצ’ה, החברה לעבודה של אמא, על מנת לקבל אצלה את הצו הסופי: הבנות לא הולכות הביתה.

המקרה של שלוש הנערות ממחיש את הכלל, לא היוצא מן הכלל. בניגוד מוחלט ללשונו ורוחו של החוק, הפעילו התביעה ובתי המשפט את נשק המעצרים על מנת לחנך מחדש את “העבריינים האידיאולוגיים”, להרתיע ולהפחיד אותם, להעניש אותם בטרם משפט ולסחוט מהם הודעות באשמה או התחייבויות לא להשתתף יותר במחאה.

היועץ מזוז אמר, בהתייחסות להחלטת מח”ש לא להגיש כתבי אישום נגד השוטרים, שהרגו ערבים בפרעות אוקטובר 2000: “איש לא רוצה לחיות במדינה, שבה מגישים כתב אישום בלי ראיות רק כדי לרצות ציבור כזה או אחר.“ הוא מוזמן לספר את הבדיחות העצובות שלו לחיים יהודה זק”ש מירושלים, שנעצר ונחשד ללא ראיות בחסימת כביש בעזרת בול עץ והוחזק במעצר עד אשר הסכים להודות ולחתום על עסקת טיעון עם הפרקליטות…

המלצה: לצלם הכול!

על סמך המקרים האלה, אולי ניתן היה לשער, שזרועות האכיפה מלאו באנשי שמאל הנוגשים באנשי הימין על רקע פוליטי ואלה הם “העבריינים האידיאולוגיים” האמיתיים. למען האמת, המחשבה הזו חלפה גם במוחי, אבל סיפורם של שני פעילי השמאל, שנעצרו בהפגנה מול הקירייה בתל-אביב (http://www.global-report.net/a.php?c=gg&a=1955980&rc=il) החזיר אותי אל המציאות.

המשטרה האשימה אותם בתקיפת שוטרים, כאשר סרט וידאו, שצולם במקום על ידי אזרחים הראה בברור, שטענת המשטרה בדויה. כמו-כן, האשימה המשטרה את אחד המפגינים בקריאה למפגינים אחרים בעזרת מגאפון לרדת לכביש ולחסמו, כאשר מן הסרט נבע בברור, שאותו המפגין קרא להישאר על המדרכה ולא לרדת לכביש!

במקרה אחר, תושב כפר בילעין, שנעצר באחד מההפגנות יום השישי נגד גדר ההפרדה, הוחזק במעצר שלשה ימים, הובא להארכה ושוחרר על ידי השופט הצבאי. “מסקנת בית המשפט היא כי העצור נמצא שלושה ימים במעצר ללא כל סיבה ממשית”, קבע השופט, “זאת, כאשר מפרים אחרים של העוצר באותו היום שוחררו”.

לא הכול ימין ושמאל

כל האמור מאיר באור חדש גם את אירועי אוקטובר 2000. אני רחוק מלהימנות על אלה המייחסים לאירועים ההם תואר “מחאה”, זו הייתה התפרעות של אספסוף, שאיבד כל רסן וצלם אנוש, רצח ישראלי תמים, איים על חיי אזרחים ושוטרים והשחית כל חפץ בעל אותיות עבריות. השימוש בנשק חם נגד אספסוף מתפרע ורצחני הוא נכון וסביר בעיניי, אבל עדיין נשאלת השאלה האם המשטרה ידעה להשתמש באמצעי הנכון והסביר באופן נכון וסביר?

מצד אחד המשטרה לא חקרה ולא העמידה לדין אף אחד מאותם הפורעים, למרות שידעה לזהות רבים מהם, מצד שני הייתה יעילה יחסית עם הנשק החם. אין לנו היום כלים כדי לדעת האם המשטרה עשתה את מה שצריך, את כל מה שצריך ורק את מה שצריך. אין לנו כלים לחזות, האם במקרה דומה בעתיד תדע המשטרה גם להגן עלינו בפני אספסוף רצחני וגם לא להפוך למשטרת ג’ינגיז-חאן, לא להפוך את הנשק מכלי הגנה לכלי ענישה לאחר מעשה, במשפט-בזק, שעורך השוטר בשטח…

אני חושב, שמערכת אכיפת החוק בזמן תפקודה אינה שמאלנית במיוחד ואינה ימנית – על ידי השימוש במושגים האלה אנחנו מחפשים את התשובה מתחת לפנס הלא נכון. במציאות הפוליטית הישראלית, כאשר הפרדת הרשויות מצויה בתחום האשליות האופטיות, השופטים מתמנים על ידי הפוליטיקאים ורשאים לומר לכנסת מה מותר ומה אסור לה לחוקק, כאשר המשטרה, התביעה והעיתונות משלבות זרוע למען מטרות משותפות, כל המערכת מאבדת את המקצועיות הדרושה לה והופכת להיררכיה מושחתת וקרייריסטית.

הצורך של האזרחים לקיים מחאה מפריע למערכת, גורם למערבולות מיותרות וצורך לקבל החלטות בלתי שגרתיות – אלה אויביה המרים של הקריירה. אין מגינים כאן לא על השמאל ולא על הימין אלא על שמירתה וקידומה של המערכת, אשר שומרת ומקדמת אותם. על גבי מערכות כאלה רודנים רבים ידעו לשבת שנים רבות בבטחה ובנוחות.

סביר להניח, שנשיא בית המשפט העליון אהרון ברק וחבריו, עם ההשפעה שיש להם על המערכת, יכולים היו בימיה הקשים של “הינתקות”, בהרמת גבה אחת לקרוא למערכת לסדר. ברם, אסור לשכוח, שאת ההשפעה המהפנטת שלו על סביבתו, רכש אהרון ברק דווקא על ידי בנייתה של המערכת כמות שהיא כיום ועל ידי ההגנה על האינטרסים של מקבלי ההחלטות האמיתיים בישראל.

העמותה “חוננו”:       www.honenu.org.il

אתר המחבר:          www.global-report.net/boazm