שמחה ניר, עו”ד

משעול גיל -1ג’, כפר סבא 44281

טל’  09-7424838, נייד 050-7520000

פקס 09-7424873

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

כפר סבא, 18.9.2005

לכבוד

השופט אלון גילון, נשיא בית משפט שלום

מרכז הוועדה לבדיקת בתי הדין לעבודה, הנהלת בתי המשפט

רח’ כנפי נשרים 22, גבעת שאול

ירושלים 95464

 

נכבדי,

הנדון: מעמדם העצמאי של בתיה”ד לעבודה

אודה לך אם תעביר את מכתבי זה, על נספחיו, לעיונה של הוועדה.

מצר אני על כך שאני מביע את עמדתי בשלב כה מאוחר, אולם הדברים מבוססים על אשר למדתי רק לאחרונה.

וייאמר מיד: כעיקרון סבור אני, וסבור הייתי מאז ומעולם, כי יש לעודד התמקצעותם של שופטים, וכדי שהדבר יתממש, יש צורך במסגרות ארגוניות נפרדות לכל ענף משפטי. הקצאת כוח-אדם שיפוטי לסוג מסויים של תיקים רחוקה להיות “הרמטית”.

כך, למשל, המצב בו שופטים “תורנים” דנים בערעורי-תעבורה בבתיהמ”ש המחוזיים: מתמנה שופט חדש לביהמ”ש המחוזי, והיומן שלו עוד לא התמלא, אומרים לו בוא תשמע ערעורי-תעבורה, הנסיון לא הכרחי, ועד שהוא מתחיל להבין את העניין, הוא גומר את ה”תורנות”, וחוזר חלילה … וכך הוא באשר לשופט אשר עומד לפני פרישה, והיומן שלו מתרוקן: ממלאים לו את היומן בערעורי תעבורה…

התוצאה היא ששופטים אשר לא מבינים דבר בתעבורה יושבים כערכאת-ערעור על שופטי-תעבורה מקצועיים, וכדי בזיון וקצף.

לפי ההגיון הזה, ואף מקל-וחומר, מערכת בתיה”ד לעבודה הייתה צריכה להישאר כמערכת נפרדת, שהרי לא רק בהתמקצעות המדובר, אלא גם ב”פיתוחו של משפט העבודה”, כפי שהם מצהירים בכל מקום, וכפי שהם הצהירו גם בפני הוועדה הזאת.

דא עקא שרק לפי מה שהם אומרים על עצמם בפסיקותיהם, אין להם כל זכות-קיום נפרדת.

תמצית הסיפור עליו אני מסתמך:

עובד נוהג ברכב של המעביד, בזמן העבודה, ולצרכי העבודה, ושוטר רושם לו דוח. למשפט הוא שוכר לעצמו עורך-דין, ויוצא זכאי, ותובע את המעביד לכיסוי הוצאות ההגנה שלו (דמ 560/04, חיפה).

הטענה בביה”ד לעבודה היא שהוצאות ההגנה (אפילו שלא יצא זכאי, ומקל-וחומר משיצא זכאי) הן חלק מההוצאות הנלוות של העבודה, כמו דלק, כמו תיקון תקר בגלגל, כמו כל הוצאה אחרת.

טענת ההגנה המרכזית של המעביד היא שבהעדר הוראה מתאימה בדין או בהסכם העבודה אין לעובד עילת-תביעה.

טענת התובע היא שגם ההוצאה על דלק, על תיקון תקר בגלגל וכו’ אינו מוסדרות במפורש, לא בהסכם העבודה ולא בדין, אבל לא יעלה על הדעת שהעובד יוציא אותן מכיסו. עוד מוסיף התובע כי גם פיתוחו של משפט-העבודה – כפי שבתיה”ד מתהדרים בו – מחייב הרחבת המקובל, אם הוצאה כזאת לא הייתה עד כה בגדר המקובל.

בית הדין האיזורי לעבודה דוחה את התביעה על סמך הנימוק היחיד, והוא שאין בדין או בהסכם העבודה הוראה המחייבת את המעביד לכסות את הוצאות ההגנה המשפטית של העובד.

כיוון שההליך החל כ”דיון מהיר” נדרשה רשות ערעור לביה”ד הארצי, ורשות כזאת נתבקשה (בר”ע 306/05), אבל לא ניתנה (ולמעשה – בלי נימוקים).

עד כאן הסיפור, בתכלית התמצות ובלי קשר לשאלות הנלוות (כגון שאלת ההוצאות), והשאלה היא אם אכן אין לו לעובד אלא האות הכתובה בדין או בהסכם, מה יתרון לו לביה”ד האיזורי לעבודה, בהרכב שלושה, על בימ”ש השלום בזרנוגה גימ”ל, בהרכב של דן יחיד, ומה יתרון לו לביה”ד הארצי לעבודה, בהרכב חמישה, על ביהמ”ש המחוזי, בהרכב שלושה?

והשאלה הנגזרת מקודמתה: מה פשר כל הקישקושים – תסלחו לי – על “פיתוח משפט העבודה”, אם ביה”ד הארצי לעבודה – הנאבק על המונופול שלו מול הבג”ץ הנושף בעורפו – רואה שאלה עקרונית כזאת ככלל לא-ראוייה להיות נדונה בפניו?

ואני לא מדבר על השאלה מי צדק במקרה הזה – העובד או המעביד – כי לכך עוד לא הגענו, אלא על הראש הקטן שתופסת מערכת בתי הדין לעבודה.

והמסקנה הנלווית שלי היא שהמערכת הזאת שכחה כי בשביל כבוד צריך לעבוד: הם רוצים להתהדר מול כולי-עלמא כנושאי דגל הקידמה והפיתוח של משפט העבודה, אבל בלי הטירחה הכרוכה בדבר, ובלי הסיכון אותו לוקח כל שופט אשר מנסה לחדש או לפתח משהו בעולם המשפט – עולם אשר, מטבעו, לעולם לוקה בשמרנות יתירה.

וכאמור לעיל – די לנו במה שהם אומרים על עצמם כדי לשלול את זכות קיומם העצמאי.

בכבוד רב,

שמחה ניר, עו”ד

העתקים:

·        שרת המשפטים, הגב’ ציפי לבני

·        נשיא ביהמ”ש העליון, השופט אהרן ברק

·        נשיא ביה”ד הארצי לעבודה, השופט סטיב אדלר

·        סגן נשיא ביה”ד הארצי לעבודה, השופטת אלישבע ברק

·        יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, חה”כ מיכאל איתן