“הביקורת ראוי לה שתהיה עניינית ולא אישית. … לגוף הפסק ולא לגוף הפוסק”: האמנם “אלמנטרי”, כבוד הנשיא?!
אין לי קניפלעך
נשיא ביהמ”ש העליון, אהרן ברק, באיגרת לשופטים, אומר: “פסקי הדין של כל אחד מאיתנו נתונים לביקורת. אנו מקבלים ביקורת זו בברכה …”. עד כמה שופטינו “מקבלים בברכה” את הביקורת אפשר ללמוד במקומות אחרים, אבל, לעת הזאת, אין לנו צורך בכך, כי בהמשך הוא מספק לנו אינדיקציה ברורה עד כמה אין בדברים האלה ממש רב.
נשיא ביהמ”ש העליון, אהרן ברק, באיגרת לשופטים על “האתגרים הקשים המצפים לנו“, אומר:
“פסקי הדין של כל אחד מאיתנו נתונים לביקורת. אנו מקבלים ביקורת זו בברכה. אין רשות שהיא מעל לביקורת. דווקא העצמאות ואי התלות שלנו מצדיקות קיומה של ביקורת”.
עד כמה שופטינו “מקבלים בברכה” את הביקורת, ו”מצדיקים את קיומה” אפשר ללמוד מהשוואת יחסה של הפסיקה כלפי הביקורת על הרשויות האחרות, versus יחסה אל הביקורת עליה-עצמה. ההשוואה הזאת לא ממש תתמוך בדבריו של ברק, אבל, לעת הזאת (ביטוי אופנתי בפסיקה של ביהמ”ש העליון בעת הזאת), אין לנו צורך בכך, כי בהמשך הוא מספק לנו אינדיקציה ברורה עד כמה אין בדברים האלה ממש רב.
אומר הנשיא ברק, מייד בהמשך:
“הביקורת עצמה ראוי לה שתהיה עניינית ולא אישית. היא צריכה להיות לגוף הפסק ולא לגוף הפוסק. לא תמיד עמדו המבקרים בדרישה אלמנטרית זו”.
ואני שואל: מאיכן כבודו לקח את זה, ומה כאן כל-כך “אלמנטרי”?!
טול, לדוגמה, שופט הנקלע לתיק קשה, מקרה “גבולי”, בו מתעוררת בעייה אשר יכולים להיות לה, כפי שגורס ברק עצמו, יותר מפתרון לגיטימי אחד. בעייה אשר צריכה לגייס את מיטב “שיקול הדעת השיפוטי” המפורסם של ברק. בעייה אשר אין לגביה הלכה פסוקה, וכל מה שניתן למצוא בפסיקה הוא חלקי-פאזל, אשר ייתכן שניתן להרכיב מהם פסק-דין המתאים לעניין – וייתכן שלא.
לוקח השופט את התיק ברצינות המרבית, עושה לילותיו כימים כדי לתת את פסק-הדין במועד שנקבע בתקנות, בא יום-יום לעבודה בעיניים טרוטות מעייפות, ובסופו-של-דבר הוא נותן פסק-דין לתפארה.
מה זה, במקרה דנן, “פסק-דין לתפארה”?
זה פסק-דין אשר מתייחס לכל טענות הצדדים, לכל הפסיקה הקיימת, לכל ה”בעד”ים וה”נגד”ים, וחושף את כל שיקוליו על הכתב, לאור היום, בלי “קניפלעך”, כפי שאומר ברק על עצמו, ובסוף, כשהוא מגיע אל “צומת ההחלטה” הוא מגיע לנקודה בה כפות-המאזניים מעויינות, אבל הוא חייב להחליט אם לפסוק לטובת התובע, או לטובת הנתבע.
והוא אכן עושה זאת, ופוסק לטובת התובע, בידעו כי חשיפת נימוקיו על הכתב חושפת אותו לביקורת – גם קשה ונוקבת ביותר – הן מצד ערכאת הערעור והן מצד הציבור בכללותו.
האמת – ייתכן שאני הייתי, ככל הנראה, פוסק דווקא לטובת הנתבע, דהיינו דוחה את התביעה, כאשר גם אני מודע לכך שזהו מקרה קשה, מקרה גבולי, אבל אני גם מודע לדבריו של אהרן ברק, שהוא, בווריאציות שונות, חוזר עליהם שוב ושוב, בזכות הביקורת על השופטים.
כך, למשל, אומר ברק (הארץ, 17.11.99, ההדגשה שלי):
“אנחנו מחפשים, מבקשים וזקוקים לביקורת יותר מהרשויות האחרות … בוודאי שבית המשפט העליון טועה … אנחנו טועים ואנחנו גם מודים בטעויות שלנו”.
וכיוון שאם השופטים זקוקים לביקורת, לא נותר לי, בגדר חובותי האזרחיות, אלא להתייצב לדגל, דהיינו למקלדת, ולכתוב ביקורת.
מה אני יכול לכתוב על פסק-דין כזה? שורו-שורו:
“פסק-הדין הוא מלאכת-מחשבת לתפארה. מקרה קשה, מקרה גבולי, אשר בו בא לידי ביטוי מיטב שיקול-הדעת השיפוטי.
“השופט לא עשה לעצמו חיים קלים, לא התחמק משום טענה, ואחרי הניתוח המאלף שלו מדבר בעד עצמו, כך שלמבקר לא נותר אלא להפנות את הקורא אל פסק-הדין עצמו.
“הדבר היחיד שאני יכול לומר לחובתו של פסק-הדין הוא שאני, לו הייתי שופט, הייתי פוסק את ההיפך במקרה גבולי כזה, אבל העובדה שאני הייתי פוסק אחרת אינה גורעת כהוא-זה מגדולתו של השופט”.
ואם לא די בכך, אני מוסיף וקורא, הן במסגרת אותה הביקורת והן בכל פורום אפשרי אחר, לקדם את השופט, ואף להעניק לו את פרס ישראל, לא רק על פסה”ד הזה, אלא על כל עבודתו השיפוטית, אשר פסה”ד הזה הוא רק “דוגמה של הסחורה” שלו.
אז מה היה לנו כאן? ביקורת “לגופו של הפסק” או “לגופו של הפוסק”?
אין ספק: הביקורת היא לגופו של הפוסק, אבל כיוון שהביקורת היא חיובית, גם אהרן ברק לא יתלונן על כך שהביקורת אינה “עניינית” אלא “אישית”.
ומה זה אומר, לשיטתו של ברק? זה אומר שגם ביקורת “לגופו של הפוסק” היא “מותרת ואף רצוייה” – בתנאי שהיא חיובית …
ואני אומר: תגידו, תגידו … זה לא מזכיר לכם משטרים מסויימים?!
אבל זה עוד לא הכל, כי למקרא דברי הביקורת שלי בא עו”ד דן ארבל, מנהל בתי המשפט עד לאחרונה, וכולו עברה וזעם: הלזה אתה מבקש קידום? הלזה אתה מציע את פרס ישראל?! אני לא רוצה להתייחס לגופו של פסק הדין, ייתכן שהוא נכון לחלוטין וייתכן שאינו נכון, אבל השופט הזה מבזבז את זמנו של הציבור על דיסרטאציות שאין בהן כל צורך, זולת הרייטינג האישי של השופט, ושאיפתו שילמדו אותו בכל הפקולטאות למשפטים. לשופטים כאלה אין מקום במערכת המשפט!
אז מה היה לנו כאן? ביקורת “לגופו של הפסק” או “לגופו של הפוסק”?
אין ספק: הביקורת היא לגופו של הפוסק, ואכן נכון הדבר שהביקורת אינה “עניינית” אלא “אישית” – בכל זאת היא לגיטימית, למרות שהיא קטלנית לגבי אותו השופט.
אבל גם זה עוד לא הכל, כי עוד זה מדבר וזה בא, והנה מגיע בריצה, מתנשם ומתנשף, הנתבע אשר הפסיד במשפט הנ”ל, ובפיו טרוניה אחרת:
“אני טענתי, בין השאר, להתיישנות התביעה, ועל פי התקנות והמקובל הגשתי, יחד עם כתב-ההגנה, גם בקשה לדחייה על הסף, מחמת התיישנות.
“השופט סירב לדון בבקשה, ואמר שיחליט בטענת ההתיישנות בגוף פסק-הדין.
“זה נראה לי משונה, וגם מנוגד למקובל, שהרי אם אני צודק, אפשר לגמור את כל המשפט בישיבה קצרה אחת, במקום לנהל משפט ארוך ומתיש.
“משום שהדבר היה משונה בעיני, חקרתי וביררתי וגיליתי כי שש שנים לפני כן השופט ועורך-דינו של התובע היו שותפים, וכי עד היום הם גרים בשכנות, דלת-מול-דלת, ומבקרים תדירות זה אצל זה.
“לאור האמור, דהיינו לאור ההחלטה המשונה ועל רקע הקירבה – בעבר ובהווה – בין השופט לבין עורך-הדין של התובע, ביקשתי כי השופט יפסול את עצמו, ומשנדחתה בקשתי ערערתי על ההחלטה.
“נשיא ביהמ”ש העליון דחה את ערעורי מהטעם שתקופה של שש שנים אחרי תום השותפות היא מעבר לתקופת הצינון הנדרשת לפי כלל 15(ב)(5) לכללי האתיקה לשופטים, תשס”ד – 2004, שחזקה על שופט שלא יהיה מושפע מיחסי השכנות והחברות , ושהדרך לתקוף החלטות כאלה היא בערעור, ולא בהליכי פסלות.
“לאור החלטת נשיא ביהמ”ש העליון ביקשתי רשות לערער על ההחלטה, אולם בקשתי נדחתה.
“בסופו של דבר השופט לא כיבד את הבטחתו, ולמרות שבסיכומי הזכרתי לו שוב את טענת ההתיישנות, הוא התעלם ממנה, כמו גם מטענות אחרות שלי, וקיבל את התביעה נגדי.
“העוול שנגרם לי תוקן בסופו של דבר על ידי ערכאת הערעור, אשר קיבלה הן את טענת ההתיישנות והן את שאר הטענות אשר השופט התעלם מהן, אבל התייחס אליהן כאל טעויות ‘רגילות’ בלבד.
“אין ולא יכול להיות ספק: השופט לא ‘שכח’ שום טענה, וההתעלמויות שלא לא היו בשוגג, אלא התעלמויות מכוונות וזדוניות של שופט מושחת, אשר מנצל לרעה את הסלחנות של מערכת המשפט כלפי השופטים”.
ואני שואל אותך, אהרן ברק, מה תגיד במקרה כזה: שהביקורת צריכה להישאר במישור הפסק, ואל לה לגעת בפוסק? האם אתה, כעורך כתב-עת משפטי, היית מפרסם מאמר האומר שאל לו לשופט להתעלם מטענת התיישנות? מה כבר אפשר לומר על נושא כה מובן-מאליו כזה, אשר ראוי לו להתפרסם בכתב-עת משפטי-מקצועי?!
אבל נניח שכתבי-העת המשפטיים מוכנים לרדת לרמת הברור-מאליו, לרמה של כתה א’ – ואולי אפילו לרמת-גן – ומפרסמים שוב ושוב מאמרים אשר מבקרים את התופעה הזאת, אבל “עניינית ולא אישית, לגופו של הפסק ולא לגופו של הפוסק” – אלא שהדבר לא עוזר, והשופטים ממשיכים להתעלם מטענות.
מה תעשה אז? האם תמשיך בביקורת הסיזיפית הזאת? והאם תמשיך להפיץ אותה כמודעות-בתשלום, גם אחרי שכתבי העת המשפטיים והעיתונות הכללית יחדלו מלגלות עניין בנושא?!
ואני ממשיך ושואל מהו הדין במקרה של שופט אשר רוב פסיקותיו מתהפכות בערעור? האם המבקר רשאי למתוח ביקורת “נקודתית” על כל פסק-דין שלו בנפרד, אבל לא לגעת בבעייתיות של השופט עצמו?!
ומהו הדין לגבי שופט אשר מחזיק בפאוצ’ס שלו שתי תשובות לכל שאלה משפטית – שתיהן לגיטימיות למרות שהן הפוכות זו-לזו ושתיהן “נכונות” כל עוד בית המשפט העליון לא פסק הלכה מחייבת – אבל תמיד “שולף” מהן את זו אשר טובה לתביעה ורעה לנאשם? האם רשאים אנו לבקר כל החלטה בפני עצמה, אבל לא לציין כי אותו השופט פוסק את ההיפך כאשר זה לטובת התביעה?
ומהו הדין לגבי שופט אשר, באופן שיטתי, גוזר קנסות של 200 ₪ לנאשמים אשר מודים באשמה, ועל אותה העבירה הוא גוזר שנת פסילה-בפועל + פסילה על-תנאי + 2000 ₪ קנס לנאשמים אשר מממשים את הזכות להתגונן? איך אפשר להתייחס לכל פסק-דין בנפרד, ובמנותק מתפיסתו המעוותת של השופט, לפיה מגיע עונש על עצם מימושה של הזכות להתגונן?
ומהו הדין בשופט אשר מטרטר את הצדדים לאין-ספור “קדמי-משפט”, כדי להתיש אותם לפשרה?
ומה בדבר שופט אשר מאיים בהוצאות-עתק על הצד החלש?
ומה בדבר שופט אשר לא מנהל פרוטוקולים ראויים-לשמם, אם בכלל?
ומה בדבר שופט אשר מצפצף על הלכה פסוקה אשר יצאה מלפני בית המשפט העליון?
ומה בדבר שופט אשר שואל את הנאשמים “איך היה לדפוק את הילד”?
ומה בדבר שופט אשר קובע דיון בבקשה לעיכוב-הביצוע לתאריך שהוא יומיים לאחר התלייה?!
לא, מורי היקר, לא.
בוזגלו שלך אינו משפטן, והיום, בן 50 – אולי יותר – דוקטור למדעי המדינה, הוא יודע שבכל מקצוע יכולות ליפול טעויות – וגם במקצוע המשפט, והוא מוכן להסתכן ברמה סבירה של טעויות אפשריות, אבל הוא לא מוכן להסתכן בעוולות אשר אינן נובעות מטעויות גרידא.
את בוזגלו שלך לא מעניין אם צדק כבוד השופט, או טעה, בקבעו כי הוראת-חוק א’ היא “ספציאלית” והוראת-חוק ב’ היא “גנראלית”, או להיפך. זה לא מעניין אותו כי הוא, כאמור, אינו משפטן, והוא גם מניח שאם הוא יזקק בעתיד לשירותיו של בית המשפט, הסבירות שדווקא השאלה המסויימת הזאת תתעורר שוב היא נמוכה עד נמוכה-ביותר.
מה שחשוב לו, לבוזגלו שלך, הוא שבפעם הבאה לא תחזור על עצמה תופעת ההתעלמות של שופט מטענות שאינן נוחות לו, ואינן מקדמות את המטרה אותה הוא, השופט, סימן לעצמו מראש, ולכן הביקורת שלו על מה שהוא חווה בבית המשפט בהכרח תהיה “לגופו של הפוסק”, ולא “לגופו של הפסק”.
אז עם כל הכבוד, שופט הוא גם בעל-מקצוע וגם עובד-ציבור, ועל כן הוא נתון לביקורת בשני המישורים כאחד, כמו כל עובד-ציבור, החל מנשיא המדינה, ראש הממשלה, הרמטכ”ל – ועד לאחרון השי”ן-גימ”לים בהיאחזות הנח”ל הנידחת ביותר. לך ותגיד שהביקורת על נשיא המדינה או על השי”ן-גימ”ל צריכה להיות “עניינית ולא אישית” – יצחקו לך בפנים! ובמה, תגיד לי, במה שונה כבוד השופט מכל אלה. מדוע שופט אשר לוקח שוחד ומטה את הדין מותר להגיד רק שהוא “טועה”, ואילו בוחן נהגים אשר לוקח שוחד הוא מושחת?!
לכן אם כבר מדברים על “דרישה אלמנטרית” – הדרישה האלמנטרית היא שהשופטים יהיו חשופים גם לביקורת אישית, ושהם יקבלו באהבה גם את הביקורת הזאת.
נעבור לקזואיסטיקה. קזואיסטיקה על פי אהרן ברק.
“דוגמה לכך”, אומר ברק, “היא ההתנפלות חסרת הרסן של חלק מהתקשורת על פסק דין הרוב בדיון המשמעתי של השופטת הילה כהן. ביקורת זו לא חסרה רמזים, כי יחסי החברות בין אחד השופטים לבא-כוחה של השופטת הם המונחים ביסוד הפסק; כי על השופטים להודות בפומבי בטעותם; וכי פסק-הדין הוא מגוחך, מעוות ויש בו כדי לעורר מיאוס”.
אקדים ואומר: כמי שרואה עצמו “סניגורם של ישראל” קשה לי להשתתף במטר ההתקפות על הגישה המקילה של שופטי הרוב באותה הפרשה, אבל באותה המידה, גם כן כסניגורם של ישראל, רואה אני חובה להגן גם על המתקיפים.
אכן, “ביקורת זו לא חסרה רמזים, כי יחסי החברות בין אחד השופטים לבא-כוחה של השופטת הם המונחים ביסוד הפסק”, אבל זה התחיל כאשר מערכת המשפט לא ראתה כל פסול בכך שאחד מעשירי-הארץ חיכה לראות איזה הרכב ייקבע בבית המשפט העליון, ואחרי שההרכב נקבע הוא צירף, ממש “במקרה”, לצוות הסניגוריה עורך דין נוסף, שהוא, “במקרה” – ממש “במקרה”! – חבר קרוב ביותר של אב-בית הדין.
הפרשה הזאת הגיעה גם לבג”ץ, אבל שם נקבע כי כללי האתיקה השיפוטית אותם קבע הנשיא הקודם של ביהמ”ש העליון (מאיר שמגר) הם בעלי תוקף “מנחה” בלבד, וכי הקירבה המופלגת שבין אב-בית הדין (תיאודור אור) לבין העו”ד המגוייס-“במקרה” (פנחס רובין) אינה יוצרת “פסלות אינהרנטית”.
מדוע עו”ד פנחס רובין לא היה טוב עבור אלי הורביץ ועבור פרומדיקו בע”מ עד לאותו הרגע בו נקבע תיאודור אור לשבת בראש ההרכב, ונעשה מתאים למשימה באותו הרגע ממש? על כך איש לא השיב עד עצם היום הזה.
אז יואב יצחק עתר לבג”ץ, ובית המשפט העליון רקד טאנגו עם עצמו, ושכנע את עצמו, ושפט את עצמו, וזיכה את עצמו, אבל, איך לומר בזהירות ובעדינות, את הציבור זה לא ממש שכנע.
אז יכול להיות שהפעם, בפרשת הילה כהן, זה לא היה כל כך מובהק כמו בפעם הקודמת, אבל אז נפרצו הסכרים (אם לא לפני כן), וה”מערכת” הרוויחה ביושר את מה שברק מגדיר כ”רמזים” לכך ש”יחסי החברות בין אחד השופטים לבא-כוחה של השופטת הם המונחים ביסוד הפסק”.
זה מה שהציבור חושב, וזה חלק מהשחיקה באמון הציבור: יכול להיות שהציבור טועה, ויכול להיות שהציבור מטומטם, אידיוט, ויכול להיות שהציבור דורש מהשופטים יותר מדי, אבל את הציבור אי אפשר להחליף, וכיוון שהוא, הציבור, הוא בעל-הבית – הכל צריך להימדד באספקלריא שלו.
ואם הציבור – ואלה שאהרן ברק מכוון אליהם כאן את חיציו הינם, ללא ספק, חלק ממה שהוא עצמו מגדיר כ”הציבור הנאור”, ומגייסו לצרכיו כל שני וחמישי – סבור כי פסק-הדין הוא “מגוחך, מעוות ויש בו כדי לעורר מיאוס” – סימן הוא שהציבור אכן מגחך למקראו ומואס בו.
וכי מדוע שהציבור לא ימאס בכל אלה?
טול, לדוגמה, בקשה בת כמה עשרות (ואפילו מאות) עמודים, ולה כמה עשרות (ואפילו מאות) נספחים, אשר “זוכה” להחלטה אשר כל תיאור העובדות, השאלות המשפטיות, ההנמקה והחלק האופרטיבי שלה מסתכמים בשתי מלים בלבד (“הבקשה נדחית”): מדוע שהציבור לא ימאס בהחלטות כאלה, בשופטים הנותנים אותן, ובמערכת המשפט כולה, המקדמת שופטים כאלה עד למקום השני מלמעלה?
ואת הציבור הזה, כאמור, אי אפשר להחליף. ולא זו בלבד, אלא שהציבור הזה מוסמך, בדרך של חקיקה, להביע את גיחוכו ואת מיאוסו גם אופרטיבית, בלי שהדבר ייחשב כחקיקה רטרואקטיבית מחמירה.
ואם באים למנוע מהציבור למאוס; בהחלטות של שופטים, זה כבר גרוע מ”משטרת מחשבות”; זה כבר “משטרת רגשות”!
אבל לאהרן ברק ישנה עוד הברקה בדבריו שהובאו לעיל:
“ביקורת זו לא חסרה רמזים … כי על השופטים להודות בפומבי בטעותם”,
ולא ברור לי איך התנגדותו ל”רמזים” כי על השופטים להודות בפומבי בטעותם מתיישבת עם דבריו אשר הובאו לעיל, לפיהם “אנחנו טועים ואנחנו גם מודים בטעויות שלנו”: אם- מודים בטעויות, אבל לא בפומבי – איך ואיכן מודים בהן? ב”קניפלעך?!
אבל אהרן ברק אומר שאין לו קניפלעך, ואם לו אין, גם לשאר השופטים אין, ולכן אם ההודאה-בטעויות היא לא בפומבי ולא בקניפלעך – היא כנראה שאינה קיימת כלל.
יתקן אותי אהרן ברק אם אני טועה.
ממשיך ברק וכורך שישה דברים נפרדים בנשימה אחת:
“זו אינה ביקורת; זו השתלחות לשמה. לביקורת שכזו לא הייתה כל הצדקה. נעשה הכול כדי להגן על כל אחד מכם מפני התנפלויות שלוחות רסן, תוך שאם נעשו טעויות נעשה הכול לתיקונן”.
הבה נדון בכל נקודה בנפרד:
“זו אינה ביקורת …”,
ואני שואל מה זה כן. כביש אגרה? מאוורר תקרה?!
אכן, יכול להיות שזו ביקורת לא-מוצדקת (ואני, כאמור, יש לי בעייה עם זה), אבל גם ביקורת לא-מוצדקת ביקורת היא, שיש להתמודד עימם ולא להשתיקה (ראו, מיד בהמשך, את הבשורה של ברק עצמו בבג”ץ גיורא סנש), והאמירה “זו אינה ביקורת” לא באה אלא כהפגזת-ריכוך להמשך:
“… זו השתלחות …
המילה “השתלחות” נכנסת בשנים האחרונות לאופנה כמענה לביקורת מוצדקת דווקא, שהרי כנגד ביקורת לא-מוצדקת ישנם דרכים טובים יותר להתמודד. אהרן ברק עצמו, בבג”ץ גיורא סנש הידוע, אומר את הדברים האלה (ההדגשות לא במקור):
“מבחנה של האמת הוא בכוחה הפנימי לשכנע. הדרך להתמודד עם השקר אינה בהשתקתו אלא בהסברת האמת ובחינוך לה. כישלונו של השקר הוא בחשיפתו ולא בדיכויו … המלחמה בשקר אינה בהגבלת החירות של דובר השקר, אלא בהגברת החירות של דובר האמת … נצחונה של האמת יבוא מכוחה הפנימי, ומיכולתה להתגבר על השקר במאבק הרעיוני. אכן, הפילוסופיה של חירות הביטוי היא הפילוסופיה של חשיפת האמת. אמת זו תצמח מהתחרות בינה לבין השקר. …”.
ובכן, מה ההבדל בין “השתלחות” לבין “ביקורת”, כולל ביקורת קשה ונוקבת, וכולל ביקורת שגוייה-מעיקרה? האם טענה – המלווה בהוכחות – כי שופט פלוני לוקח שוחד היא “ביקורת” או “השתלחות”?
האמת? אני לא יודע, ולדידי זה גם לא משנה, כי העיקר הוא, מבחינתי, שהביקורת-לוכסן-השתלחות תהיה לגיטימית, אבל מי שמשתמש במילה “השתלחות” אינו עושה זאת כדי להתמודד עם הביקורת, אלא כדי להשתיקה.
אבל לא די לו לברק שהוא משתמש במילה “השתלחות”, ומוסיף גם:
“…לשמה”.
השתלחות לשמה. לא השתלחות לשם מטרה אחרת, אלא השתלחות-לשם-השתלחות. השתלחות כמטרה בפני עצמה…
וכאן אני מוכרח לספר על “מפגש” שהיה לי עם אהרן ברק באחד מערעורי-הפסלות בהם הופעתי לפניו.
אותו ערעור-פסלות היה כנגד החלטתו של השופט אדמונד לוי והוא נסב על אמירה קודמת שלו, בערעור קודם שלי, בו הוא אמר עלי כי –
“לא הביקורת עמדה בראש מעייניו של המערער, אלא השתלחות והכפשה לשמן”…
ובדיון עצמו, בפני ברק, הוספתי כדברים האלה (בהעדר פרוטוקולים בביהמ”ש העליון אין לי אלא להסתמך על דברים שרשמתי סמוך לאותו הדיון):
“מהדברים האלה עולה כי עו”ד שמחה ניר קם בבוקר, ובעודו לוגם את הקפה, הוא שואל את עצמו: במי אשתלח ואת מי אכפיש היום?
“אם הייתי משלים את כל תיקוני-העולם להם אני שואף, ולא היה נשאר לי במי “להשתלח” ואת מי “להשמיץ” או “להכפיש”, אזי אפשר היה, מבחינתי, להתחיל לחשוב אם אני בכלל רוצה “להשתלח”, “להשמיץ” או “להכפיש”, או שדי היה לי במה שהשגתי (וזה בכלל לא מעט), ואפשר כבר ללכת לנוח.
“אני לא רואה איך אצליח להגשים את כל מאוויי ב-120 השנים הקרובות, ולכן השאלה הזאת עדיין מוקדמת, כך שכל התיזה של ‘השתלחות והכפשה לשמן’ אין לה שום בסיס“.
על כך הגיב ברק בהנהון ובחיוך רחב של הסכמה, כי אהרן ברק, ולא אני הראשון שאומר את זה, הוא מאוד נחמד ומאוד גלוי כשאתה מדבר אתו בגובה העיניים, אבל כשהוא צריך להוציא את זה מתחת ידו בכתב, ובחתימתו, זה כבר משהו אחר – במיוחד כאשר מדובר בפסלות שופטים, מושג אשר אינו קיים בטרמינולוגיה של אהרן ברק.
אז אהרן ברק גילה שהוא יודע ומבין כי הביקורת על בתי המשפט אינה “לשמה”, אלא כלי להגשמתן של מטרות אחרות, כולן לגיטימיות, אבל בכל זאת הוא משתמש ב”מנטרה” הזאת: “השתלחות לשמה”…
ואני שואל מדוע למישאל חשין (הוא “דעת הרוב” עליה בא ברק להגן) מותר לומר על חוות דעתו של ביה”ד הבינלאומי בהאג כדברים האלה:
“על דרך זו נצבעת חוות הדעת בצבע פוליטי שהכרעה משפטית ראוי לה כי תרחק ממנו ככל הניתן“,
ואילו למבקריו-מבית אסור לומר דברים דומים, כאשר במקום הצדייה הפוליטית באה צדייה אישית? ודוק: אני לא בא לומר שהביקורת הזאת (של חשין על ביה”ד הבינלאומי, או של המבקרים-מבית על חשין) הינה נכונה או לא-נכונה, אלא שהיא לגיטימית, אפילו אם היא “אישית” ולא “עניינית” (כאשר מבקרים פסק-דין בטענה שהוא “מוטה פוליטית” – האם זה “לגופו של הפסק” או “לגופו של הפוסק”? לדעתי האבחנה הזאת אין בה כל ממש).
אהרן ברק מרבה לומר כי “כאשר אנחנו, השופטים, יושבים לדין, אנחנו גם עומדים לדין”, ועומדים לדין בפני הציבור, כמובן, אבל אחרי שהוא ממנה (ובדין) את הציבור לשפוט את השופטים, הוא מגיש נגד הציבור הזה “ערעור פסלות” המושתת על נימוקים אשר הוא עצמו אינו מוכן לקבלם כאשר הוא דן בערעורי-פסלות על צאן-מרעיתו.
אחרי מטחי-הריכוך האלה חוזר ברק אל הביקורת הציבורית על הקשר שבין הקירבה שבין סניגורה של השופטת הילה כהן לבין שופטה, ועל השפעתו על פסק-הדין, ואומר:
“לביקורת שכזו לא הייתה כל הצדקה”.
יכול להיות שהביקורת הזאת חסרת-שחר היא, אבל, כפי שכבר הבאנו לעיל מדבריו של אהרן ברק עצמו,
“מבחנה של האמת הוא בכוחה הפנימי לשכנע. הדרך להתמודד עם השקר אינה בהשתקתו אלא בהסברת האמת ובחינוך לה. כישלונו של השקר הוא בחשיפתו ולא בדיכויו … המלחמה בשקר אינה בהגבלת החירות של דובר השקר, אלא בהגברת החירות של דובר האמת … נצחונה של האמת יבוא מכוחה הפנימי, ומיכולתה להתגבר על השקר במאבק הרעיוני. אכן, הפילוסופיה של חירות הביטוי היא הפילוסופיה של חשיפת האמת. אמת זו תצמח מהתחרות בינה לבין השקר. …”.
והנה, מי שאמר את הדברים האלה אינו מוכן להעמיד את האמת שלו ב”התחרות בינה לבין השקר”.
ומה הבשורה אשר בפיו של ברק לחבריו השופטים?
“נעשה הכול כדי להגן על כל אחד מכם מפני התנפלויות שלוחות רסן”.
אני לא יודע מה זו “התנפלות” (קרי: “השתלחות”?), ומה עושה אותה ל”שלוחת רסן”, אבל הדברים האלה מעוררים את השאלה מדוע לא יצאתם להגנה על חברתכם, השופטת הילה כהן, אשר אמנם כשלה, אבל בית הדין המוסמך קבע שזה לא היה כישלון טוטאלי, וגם מצא מספר מלים לזכותה? ומדוע לא הגנתם עליה בעובדה שחטאתה אינה חמורה ביותר, משום בבית המשפט העליון מצב הפרוטוקולים הוא עוד יותר גרוע?
ומדוע בכלל איפשרתם את העמדתה-לדין עקב תלונה אשר לא נבעה מקנאותם של גורמי-העירייה לאמינות הפרוטוקולים, אלא מאמבוש מתוכנן אשר מטרתו לפגוע בעצמאותה של הרשות השופטת, והפיכתה לחתלתול-בית הרובץ למרגלות התביעה?
הרי כל הפרשה המתוקשרת הזאת הייתה כזאת אשר צריכה הייתה להיגמר ברמת סגן נשיא של בית משפט השלום, ולא בהליך משמעתי + הליך-הדחה בפני הוולב”ש: אחרי שניים-שלושה איחורים של השופטת היו המתלוננים צריכים לפנות אל סגן-הנשיא שלה, אשר יעיר לה על איחוריה, וסביר מאוד להניח כי הפרשה הזאת לא הייתה נולדת, אבל דורשי “טובתה” ידעו שהם לא יוכלו להעיף אותה על דרכה השיפוטית, ולכן הם נתנו לפרשת האיחורים להתנפח, ובינתיים אספו – וגם יצרו – חומר-גלם אחר להדחתה.
אבל אתם, ה”מערכת”, במקום להגן על חברתכם, אתם מצטרפים אל ההמון הסוער, המבקש את דמה.
ולסיום דבריו, כדי שלא ייאמר שמערכת המשפט “מצופפת שורות” כל אימת שמוטחת ביקורת על שופט, מוסיף ברק אל שטר ה”נעשה הכול כדי להגן על כל אחד מכם” גם את השוברו-בצידו:
“תוך שאם נעשו טעויות נעשה הכול לתיקונן”,
ואני שואל אם ה”נעשה הכל” הזה מתבטא בהידברות עם מותחי הביקורת שאתם כל-כך “מחפשים, מבקשים וזקוקים לה יותר מהרשויות האחרות”, או בהכאתם עד-זוב-דם של מותחי-הביקורת?
ואני שואל מה כבר עשיתם, במסגרת ה”נעשה הכל” הזה, כדי לרפא כשלים אישיים ומערכתיים עליהם הציבור מתריע יום-יום ושעה-שעה?
ואני שואל מה, למשל, עשיתם כנגד ה”פמילייריות” שבין שופטי התעבורה לבין התביעה המשטרתי? אותי, על אמירתם של דברים כאלה, רדפתם עד חורמה, אבל כיום, אחרי פרשת הילה כהן, אתם כבר יודעים שהטענות בעניין זה אינן מצוצות מן האצבע, ואתם לא מתנצלים.
ואני שואל מה, למשל, עשיתם כנגד השלכה-לסל של בקשות המוגשות לבתי המשפט? גם על אמירתם של דברים כאלה רדפתם אותי עד חורמה, אבל כיום, אחרי פרשת הילה כהן, אתם כבר יודעים שגם בעניין זה שום דבר לא מצוץ מן האצבע, וגם על כך אתם לא מתנצלים.
ואני שואל: אם אתם כל-כך “זקוקים לביקורת”, מדוע שלא תקיימו, בכל בתי המשפט – החל מבית המשפט העליון וכלה בבית משפט השלום בזרנוגה גימ”ל – “ימים פתוחים” בהם שופטים תורניים ייפגשו עם הציבור הרחב, יקשיבו לביקורת וגם יענו על שאלות קשות ואף מביכות?
ונחזור לענייננו: אתה, אהרן ברק, טוען, כאמור, כי הביקורת צריכה להיות “עניינית ולא אישית. היא צריכה להיות לגוף הפסק ולא לגוף הפוסק“, ואני שואל אם הכוונה היא שבמקרה של השופטת הילה כהן, למשל, הייתה העירייה צריכה להגיש 14 תלונות “נקודתיות” נפרדות, כל אחת על פרוטוקול לא-אמין אחד, והכל “לגופו של עניין” בלבד, ובלי לייחס את ליקויי הפרוטוקולים לאיחוריה של השופטת, ולרצונה להעלים אותם, שהרי זו כבר ביקורת “אישית” ולא “לגופו של הפסק”?
ומה עם השמדתן והשלכתן-לסל של הבקשות ע”י השופטת, כאשר לא הייתה שום החלטה להשמידן ולהשליכן לסל? איך אפשר, במקרה כזה, למתוח ביקורת “לגופו של הפסק”, כאשר אין שום “פסק”?!
לאור הדברים האלה אני מקווה שלא תישמע עוד במקומותינו הטענה כי הביקורת על השופטים צריכה להיות “עניינית ולא אישית … לגוף הפסק ולא לגוף הפוסק“, כי, כפי שאמרתי לעיל, ביקורת על השופטים צריכה להיות כפי שהמבקר מבין, בין לגופו של הפסק, בין לגופו של הפוסק.
וכמאמר המשורר: יש עת לעמל, ויש עת לקרבות.
ולסיום הערה: אם נהניתם מהמאמר הזה – אני גם כן נהניתי – דעו לכם שלא אני כתבתי אותו, אלא אהרן ברק עצמו, מהמילה הראשונה ועד לאחרונה. אני רק התכופפתי והרמתי מהארץ את חלקי-הפאזל, והרכבתי אותם יחד. לא ביג-דיל.