אהרן ברק נכשל שוב בלשונו

אהרן ברק נכשל שוב בלשונו

אהרן ברק, נשיא ביהמ”ש העליון, אמר פעם כי “הכל שפיט”, וזה לא התקבל יפה בציבור, במיוחד בעיני הפוליטיקאים אשר ההתערבות שלו בכל תחומי החיים הייתה לצנינים בעיניהם. לשיטתם הוא מסיג את גבולו של המחוקק.

אז אהרן ברק אמר משהו כמו לא אמרתי “הכל שפיט”. אני בכלל נגד “הכל שפיט”. אמרתי “מלוא כל הארץ משפט”, אבל כנראה שהוא כן אמר את הדברים האלה.

אהרן ברק דיבר בעבר גם על “הציבור הנאור”, אבל היום הוא כבר נזהר גם בדבר הזה.

לאחרונה אמר אהרן ברק, באירוע פומבי, שהוא מתנגד למינוייה של רות גביזון לבית המשפט העליון. בגלל האג’נדה שלה – וגם זה לא התקבל יפה. לא ייתכן, כך הקולות מכל עבר, שבית המשפט העליון יהיה גוף מונוליתי אשר כל חבריו חושבים כמו ברק, מדברים כמו ברק, אוכלים כמו ברק. הכל כמו ברק.

מה רבים הכיסופים

אז עכשיו אהרן ברק “מאוד מוטרד מהרושם שנוצר בעקבות דבריו” על פרופ’ גביזון. והוא, “בשיחות סגורות” מסביר שהבעיה שלו אינה עם ה”אג’נדה” שלה (שלה הוא מתנגד), אלא עם כך שהיא מנהלת עליה מאבק ציבורי. לדעתו, מי שמעורב ב”מהפכנות” צריך לעבור תקופת צינון בטרם תישקל מועמדותו לעליון. אחרת, נידרדר לפוליטיזציה של בית המשפט. כבר לא ממש מתנגד, אבל “תקופת צינון”…

כך יובל יועז, עמדת ברק (הארץ, 12.12.2005):

אג’נדה. איזו מלה נוראית. נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, מצטער שהיא יצאה מפיו. לפני חודש בדיוק, בכנס של “הפורום למשפט וחברה” בנוה אילן, הוא התפתה להסביר מול המצלמות והמיקרופונים מדוע הוא מתנגד למינויה של הפרופ’ רות גביזון לבית המשפט העליון. מאותו רגע החל מחול שדים סביב מה שנתפש כקמפיין מאורגן של בית המשפט העליון כולו נגד המועמדת המחזיקה ב”אג’נדה הפוכה משלו”, הושמעו הררי פרשנויות על מה שנתפש כ”סיכול ממוקד” של משפטנית מצטיינת ומבריקה ונרקמו תיאוריות באשר ל”אימפריאליזם השיפוטי” של ברק, בשילוב הצעות לשנות את הדרך שבה מתמנים שופטים לערכאה השיפוטית הבכירה.

וברק בכלל לא התכוון לומר את מה ששומעיו הבינו שאמר. כך, לפחות, הוא אומר בסדרת שיחות סגורות שקיים בימים האחרונים. מה שהשתמר בזיכרון הציבורי מאותה הופעה של ברק זה ההתנגדות שלו ל”אג’נדה” של גביזון; כלומר, שהוא סבור שתפישותיה באשר לדרך שבה צריך לנהוג בית המשפט העליון, שגויות. בעצם, הוא מסביר, הוא מתנגד למועמדים ה”נאבקים בזירה הציבורית למען הערכים שבהם הם דוגלים”. המלה המתאימה לכך, לדעת ברק, היא “מהפכנות”, לא “אג’נדה”.

זה מה שברק אמר באותו מעמד:

“אלמלא רות היתה מפרסמת את דעותיה באשר לתפקיד בית המשפט בחברה דמוקרטית, לא הייתי שואל אותה מה עמדותיה בנושא. מאז הקמתו של בית המשפט העליון, מעולם לא שאלנו מועמדים מה עמדותיהם לגבי תפקידו של בית המשפט… אני לא רוצה שכולם יחשבו כמוני, אלא שיבואו האנשים המוכשרים ביותר. אבל במקרה של רותי זה נשבר. רות היא מועמדת שיש לה אג’נדה, היא כבר באה לעליון עם אג’נדה, וזה כשלעצמו לא טוב. זו לא השיטה שלנו. אבל זה אונס אותי שלא מרצוני לנקוט עמדה נגד האג’נדה שלה, והאג’נדה שלה לא טובה לבית המשפט העליון”.

אז לא ברור: מצד אחד – בכלל לא טוב לבוא לבית המשפט העליון עם אג’נדה, כי “זה כשלעצמו לא טוב”… אבל, בנוסף, “האג’נדה שלה לא טובה לבית המשפט העליון”.

ועל כך אמרינן: גם בחגורה, וגם בשלייקעס.

אז הרשו לי שאלת תם (כפולה): אם האג’נדה של רותי הייתה טובה לבית המשפט העליון, גם אז הוא היה מתנגד לה, בגלל ש”זה כשלעצמו לא טוב”? ואם האג’נדה שלה הייתה רעה לבית המשפט העליון, אבל היא הייתה עושה את זה בתוך המים, האם אז הוא היה מקבל אותה בזרועות פתוחות?

ומה עם בית משפט השלום בזרנוגה גימ”ל? מותר לבוא לשם עם אג’נדה, או אסור?

אהרן ברק גם “אינו מבקש לסתום את פיו של איש”, אבל רואה הבדל תהומי בין “אדם בעל השקפות” לבין “מהפכן”. מעניין: אבי המהפכה החוקתית בביהמ”ש העליון מתנגד למהפכנים בהיכל-הקודש הזה… ואכן, בוודאי שהוא לא “סותם פיות”, ומבחינתו שתמשיך רותי לפתוח את פיה, “אבל לא בבציפרנו”.

אהרן ברק גם נגד “פוליטיזציה” בבחירת שופטים, אבל, לשיטתו, כינוס הוולב”ש בעת תקופת בחירות הוא “שלא כדין”. לא סתם “בלתי ראוי”, אלא בלתי חוקי ממש, ואני שוב שואל שאלת-תם: דחיית בחירתם של שופטים עד לאחר הבחירות, אינה “פוליטיזציה”?

אהרן ברק, מסיים יועז את כתבתו, מכיר בכך שהקזת הדם הציבורית ההדדית בינו לבין שרת המשפטים בשבועות האחרונים הסבה נזק רב לו עצמו, וגם ליצור החמקמק הזה הקרוי “אמון הציבור” בשופטיו. תכליתה של עמדתו העקרונית נגד מינוי גביזון היתה הימנעות מפגיעה באמון הציבור, אבל יצא שהשיגה את ההיפך. כעת, יש צורך בבקרת נזקים. במסגרת זו ברק מעלה על דעתו אפילו את הסרת ההתנגדות למינויה של גביזון, למרות גישתו העקרונית נגד מינוי שכזה. אחרי הבחירות הוא יכנס את פורום שופטי העליון כדי לדון בכך.

והמסקנה הפרטית שלי מכל אלה, החל מ”הכל שפיט”, המשך ב”הציבור הנאור” וכלה בהתנגדותו לרות גביזון כשופטת ביהמ”ש העליון: לאהרן ברק אין חשיבה אסטרטגית במיל. הוא לא חושב כיצד יגיבו שומעיו על הברקות-הברק שלו, ועל כל ההתפתלויות שהוא יידרש להן, כגון שהוא “בכלל לא התכוון לומר את מה ששומעיו הבינו שאמר”.

נניח שהוא אכן “בכלל לא התכוון לומר את מה ששומעיו הבינו שאמר”… זה כושר הביטוי של נשיא ביהמ”ש העליון?

מאמר בעין הסערה: יובל יועז, הארץ, האג’נדה של רותי

מאמר תגובה: ד”ר אורית קמיר, גלובל-ריפורט, האג’נדה של “הארץ” נגד פרופ’ גביזון: עיתונאות צהובה ומשתפ”ים מוגי לב