הבחירות בלשכת עורכי  הדין, 2007

______________________________

 

“קירותיהם מרוחים בצואה” (א)

בומבך ושות’: המתועבים בע”מ

הקדמה.. 2

מי זה אילן בומבך?. 2

אילו ראיות צריך מתלונן להביא לפני הרשויות?. 2

מדוע החוקרים לא דורשים ממך להביא את הראיות עצמן?. 3

היאך בומבך ושות’ בונים חקירה?. 3

האמנם אין להם תקציב לחקירות?. 4

וזה גם עבירה פלילית! 5

על מה ולמה. 5

 

הקדמה

אני רואה אתכם קופצים על רגליכם האחוריות (“באיזה סגנון אדוני מדבר!!!”) למקרא הכותרת לתת-סדרה זו (“קירותיהם מרוחים בצואה“).

אז תירגעו, אלה הדואגים פן יבולע לי, ואלה המקווים כי יבולע לי.

כמו שאתם רואים, המלים האלה נתונות במרכאות כפולות, דבר המרמז כי זהו ציטוט.

וזה אכן ציטוט. ציטוט מאמרי-השפר של עו”ד ד”ר חיים (“האורוות של פרקליטות המדינה מזוהמות בגללים מעלים צחנה לא נעימה”) משגב. ציטוט ממאמרו “תורת הכזבים של אדריכלי מדיניות השמאל” – אחד מ-61 המאמרים שלו, נשואי תלונתי נגדו, בה נדון להלן.

כפי שנראה בהמשך, הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין (בומבך ושו”ת) קבע כי בביטויים של משגב, בכל 61 המאמרים שלו, אין, “בנסיבות העניין”, משום פגם אתי, וגם שאר הקובלים (הוועד המרכזי של הלשכה, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה) לא רק שלא מצאו טעם להעמיד את משגב לדין משמעתי, אלא שאפילו לא טרחו לקיים את חובת ההנמקה, הקיימת על פי החוק.

האבסורד הוא שגם הקובל הממשלתי (היוהמ”ש או פרקליט המדינה), אשר יודעים להתלונן בפני הלשכה על כל מתיחת-ביקורת על כל עוזר לא-ראשי לפרקליט כלשהו, לא מצאו לנכון להשתמש בסמכותם כלפי מי שפגע בהם כל כך קשות. אפילו על ביטויים כגון זה עם האורוות והגללים המצחינים הם לא מצאו לנכון להגיב.

אז נראה אותם איך הם הופכים את עורם, ואומרים שזה “חמוווור ביותררררררררר!”.

ועכשיו לעניין.

מי זה אילן בומבך?

אילן בומבך הוא יו”ר ועד מחוז תל-אביב והמרכז של לשכת עורכי הדין, מאז הבחירות למוסדות הלשכה בשנת 2003, בהן הביס את היו”ר הקודמת, אורנה לין.

לפני כן הוא היה יו”ר ועדת האתיקה של אותו ועד, וככל הידוע לי הוא השאיר בידיו-הוא את התפקיד הזה גם משנעשה יו”ר ועד המחוז.

בומבך הוא אדם שאפתן, אשר אין ספק כי בעתיד הוא ירוץ לתפקיד ראש הלשכה – אם לא בבחירות הקרובות, אזי באלה שאחריהן.

מאדם כזה ניתן לצפות לא רק להגינות וליחס שווה לכל ה”נתינים” שלו, אלא גם לעקביות ולאמירת-אמת. אגב בכל הנוגע לאמירת-אמת, ול”בצדק תשפוט את עמיתך”, חשוב לציין כי האדון בומבך הוא חובש-כיפה.

תגידו, מן הסתם, שיו”ר הוועד הוא רק אחד מרבים, והוא רק שווה-בין-שווים …

כן, בהחלט, אבל אם הוא במיעוט, ואם אין ידו במעל, שיקום ויזעק לא ידי שפכו את הדם הזה.

אבל הוא שותק, ולו מן הטעם הזה בלבד הוא ראש למעוולים.

ועכשיו ל”בשר”.

אילו ראיות צריך מתלונן להביא לפני הרשויות?

אזרח שומר חוק רואה באינטרנט קריאה לרצוח את ראש הממשלה. מה יעש? ירים טלפון למשטרה.

יכול להיות שבמקרים פחות דחופים יגידו לו תבוא למשטרה להגיש תלונה, כי אם המשטרה תצטרך לטפל בתלונות טלפוניות, יכול להיות שהיא תקרוס, ולא תוכל לטפל בעניינים החשובים-באמת, אבל אם אתה תשלח למשטרה פקס, או מייל, ובו תתן קישור אל כתובת האינטרנט בה מתבצעת העבירה, חזקה על החוקרים שהם – לפחות מתוך סקרנות – ייכנסו אל אותו אתר, כדי להגיע ישר אל המקור.

כך, למשל, כאשר אני שלחתי למטה הארצי תלונה על כך שבית המשפט העליון, באתר האינטרנט של מערכת המשפט, מבזה את עצמו לדעת על ידי פרסום דברים שהוא עצמו מוציא עליהם איסור-פרסום, הם לא דרשו ממני “להביא את הראיות”, דהיינו להביא להם מחשב, או, למצער, להדפיס את הפרסום, ולהביאו להם. הם באמת נכנסו לאורווה, אבל השתהו – מן הסתם בכוונה – אחרי שהסוסים כבר ברחו ממנה (וזו כבר אופרה אחרת, ואגב, חלק מהסוסים, עדיין עומדים באותה האורווה, ולמרות שכבר עברו כמה שנים איש לא טרח עדיין להוציאם משם).

מדוע החוקרים לא דורשים ממך להביא את הראיות עצמן?

בין השאר משום שאתה, האזרח, ממלא חובתך האזרחית בכך שאתה מפנה את תשומת ליבן של הרשויות למה שצריך, והן-הן האמורות לבצע את המלאכה. הן גם מתוקצבות לכך, ואתה לא.

המשטרה לא עושה לך שום טובה בכך שהיא חוקרת את תלונתך. יכול להיות שתלונות בעלות עניין אישי מוחבהק לא תקבלנה את הטיפול שיניח את דעתך, ותיסגרנה “מחוסר עניין ציבורי”, אבל זה משום שלמשטרה ישנו תקציב לא בלתי-מוגבל, דבר המחייב סדרי-עדיפות מקצועיים.

כאשר מדובר בראייה שהיא פרסום באינטרנט, החוקרים גם לא יכולים להרשות לעצמם להסתפק בתדפיס, כי זה אינו מתאים לכלל “הראייה הטובה ביותר”, והם חייבים לגשת אל המקור, ולכן הדרישה מהמתלונן “להביא להם את החומר” אינה עולה בקנה אחד עם ניהולה של חקירה מקצועית, אשר פירותיה עשויים להגיע לבית המשפט,
ועשויים גם לגרום בושות לחוקרים אם הם עושים מלאכתם חפיף, או אפילו רמייה.

כך בונים חקירה, וכך לא בונים חקירה.

היאך בומבך ושות’ בונים חקירה?

את התלונה שלי נגד חיים משגב אתם מכירים.

עונים לי בומבך ושות’ (הפסיקים במקור), ביום 14.3.2004:

“הרינו מתכבדים להודיעך, כי לאחר בדיקת תלונתך, לא נמצא, ע”ס החומר שהיה בפניו, בהתנהגותו של עוה”ד הנ”ל, בנסיבות המקרה, משום עבירה על האתיקה המקצועית.

“לפיכך הוחלט לסיים טיפולנו בנדון”.

בעקבות תשובתם זו פניתי ביום 21.3.2004 אל בומבך ושות’, תחת הכותרת “יחסכם אלי ואל עו”ד חיים משגב – איפה ואיפה”, בדרישה “למשוך את ערעוריכם התלויים נגדי, ולהודיע לכב’ בית המשפט העליון כי אתם מסכימים לקבלת ערעורי התלויים ועומדים כעת, ולזיכויי מכל ההאשמות בהן הואשמתי בתיקים אלה”.

בשלב זה הבינו בומבך ושות’, מן הסתם, כי הוא בבעיה קריטית של איפה-ואיפה: המכתב הבא אל הח”מ, שלא כמנהגם, כבר יצא בדואר רשום, ובו הם מנסים “לרדת מהעץ”, כביכול – אבל למעשה כדי להמציא לעצמם אליבי.

וכך הם עונים לי, ביום 18.4.2004:

1.       כפי שכתבנו לך במכתבנו מיום 14.3.2004, לא מצאנו בחומר שבפנינו ראיות לעבירת משמעת, לכאורה, שעבר עו”ד משגב.

2.       על מתלונן המבקש להגיש תלונה, לצרף לתלונתו את חומר הראיות עליו היא מתבססת.

3.       אם ברצונך כי נבדוק את תלונתך, עליך לצרף אליה את חומר הראיות התומך בה ולהפנותנו להתבטאויות שבחומר, בהן אתה רואה עבירות משמעת.

4.       – – –

אני עונה להם, ביום 30.5.2004:

“למכתבך מתא/19 מיום 18.4.04, בו אתה מתייחס למכתבי מיום 21.3.04, אבל באותו מכתב עו”ד פכטר לא מוזכר כלל.

“אני תוהה על מה מכתבם נשלח אלי בדואר רשום, כאשר מכתבים דומים – לפניו ואחריו – לא נשלחים כך, אלא אם כן מצפונכם רע, ואתם מכינים אליבי, למקרה שדרישתי, כאמור במכתבי הנ”ל, תגיע לדיון משפטי.

“לידעתכם: במכתבי הנ”ל לא השגתי על כך שאינכם נוקטים הליכים משמעתיים נגד עו”ד משגב, וכיום גם אין לי השגות על כך שאתם לא נוקטים הליכים נגד עו”ד פכטר. יתירה מזאת – אם באמת הייתם מגישים נגדם קובלנות, אני הייתי עולה על הבריקדות, על כך שאתם סותמים את הפה לעורכי-הדין, בגלל שתוכן דבריהם אינו מוצא חן בעיניכם.

“בסך-הכל רציתי להראות את הצביעות שלכם.

“אני לא ממונה על האתיקה (במרכאות או בלעדיהן) שלכם, ואם אתם חדרים להתנהגותם של עורכי-הדין – תנהלו את החקירות בעצמכם, ואני, מצידי, נתתי לכם הפנייה מדוייקת אל המקום בו הדברים נמצאים, כך שדרישתכם ‘לצרף לתלונה את חומר הראיות’ הינה התחמקות והתחכמות.

ביום 30.6.2004 כותבים לי בומבך ושות’, בין השאר:

“אשר לטענותיך בעניין התבטאויות עוה”ד משגב ופכטר, אנו חוזרים על עמדתנו כפי שבוטאה במכתבינו הקודמים אליך ואין לנו מה להוסיף על כך”.

וביום 6.7.2004 אני עונה להם במלים האלה:

“אתחיל מהסוף: בעניין משגב ופכטר אמרתי במכתבי נשוא מכתבך כי “קיבלתי בהכנעה החלטתו של גוף סטאטוטורי מוסמך (עם ביקורת על צביעותו), ביודעי כי תלונתי עדיין תלויה ועומדת בפני 3 גופים בעלי סמכות מקבילה”. לא ביקשתי מכם עיון-מחדש בהחלטותיכם, וממילא גם לא להוסיף על אשר נאמר עד כה.

“אני מודה לכם, איפוא, על שהשארתם לי את המילה האחרונה בנושא. תמשיכו כך!“.

ועל מכתב זה הם, כמובן, אפילו לא טרח לענות.

והמסקנה: ללחוץ על הקישור (“לינק”) הזה:

http://www.quimka.com/lawyers/misgav/misgav_whoru.htm

זו פעולת-חקירה מורכבת בשבילם. אולי אין להם תקציב לכך …

ושלא יספרו לי כי הם לא נכנסו ללינק הזה – ולו לשם הסקרנות בלבד – לפני שהם ענו לי כי “על מתלונן המבקש להגיש תלונה, לצרף לתלונתו את חומר הראיות עליו היא מתבססת”.

האמנם אין להם תקציב לחקירות?

בתחילת שנת 2003  פתחתי משרד בכפר יהושע אשר במחוז הצפון של הלשכה. הודעתי על כך ללשכה, וביקשתי לרשום אותי במחוז הצפון, ואכן בקשתי קויימה, ובבחירות למוסדות הלשכה אשר נתקיימו באמצע אותה השנה אני אכן הצבעתי במחוז הצפון.

ההודעה והבקשה שלי הסתמכו על סעיף 12א’ לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ”א-1961, (להלן: חוק הלשכה, או החוק), אשר לפיו כל חבר הלשכה יהיה רשום באחד ממחוזות הלשכה שבתחומו נמצא מקום עבודתו או מקום מגוריו, לפי בחירתו.

פתיחת משרדי בכפר יהושע נעשתה מסיבות כלכליות, לאור הביקוש לשירותי באיזור הצפון, ולאור הכרויותי באיזור, מהיותו בן האיזור מנעורי ובמשך שנים רבות. לפתיחת המשרד בכפר יהושע היה גם מחיר כלכלי, אשר לא כאן המקום לפרטו, אבל ברור שבעל עסק משלם מחיר כלכלי כדי להפיק ממנו רווחים בעתיד.

בתקופה ההיא לא הייתה כל טענה שאני מושעה, להבדיל מהמצב היום, בו יש טענה כזאת, והיא, כפי שפרסמתי וטענתי בכל מקום אפשרי או בלתי אפשרי, שנוייה-במחלוקת.

הדבר הזה לא נשא חן מלפני בומבך ושות’, אשר לא ששו לוותר על ההזדמנות להתנכל לי. האם חששו הם כי ועד מחוז הצפון לא מספיק חכם “לטפל” בי, במקרה של עבירות-משמעת נוספות, או שישנה איזו הסכמה סמוייה – קנוניה בלשון-העם – בין בומבך ושות’ לבין גורמים במערכת המשפט להעיף אותי מהמקצוע “לצמיתות או לפחות לעשר שנים”, כפי שהם דרשו לא פעם – קנוניה בה אי-אפשר לשתף גורמים נוספים, מחשש שהיא תתגלה ברבים?

גם לא ברור מדוע האדונים האלה כל כך חשקו בחזרתי אל חיקם, דהיינו בחברותי במחוזם, כאשר הם עצמם טוענים כל הזמן שאני “בושה למקצוע”. אם אני באמת כזה, הם היו צריכים להגיד “ברוך שפטרנו מעונשו של זה”, אבל הם יצאו מגדרם כדי להחזיר אותי “הבייתה”, אל “בית” בו הם לא אוהבים אותי, ואני לא אוהב אותם.

תארו לעצמכם כי במשך שנה עוברים 1000 עורכי-דין ממחוז ת”א למחוזות האחרים, ו-1000 עורכי-דין מהמחוזות האחרים אל מחוז תל-אביב, והוועדים המחוזיים רבים ביניהם על כל חבר. תארו לעצמכם כי ההוצאה הכספית על כל חבר-שבמחלוקת היא רק 1000 ₪, ובסופו-של-דבר קובעים בתי המשפט כי חלק (נניח חצי) מכל ההעברות ממחוז-למחוז היו כדין, וחלק אחר (החצי הנותר) היו שלא-כדין, ועל כן יש לבטלן.

התוצאה-נטו היא, איפוא, אפס, ועל תוצאת-אפס הזאת השקיעו מוסדות הלשכה 2 מיליון ₪ (וכפי שנראה להלן, אם העלויות שלהם לכל מקרה תהיינה כפי שבומבך ושות’ הוציאו במקרה שלי – אפשר גם להגיע ל-8 מיליון ₪.

כמובן שכל המלחמה הזאת היא טיפשית ומטופשת, כי העיקרון הגלום בסעיף 12א’ הנ”ל הוא שחבר הלשכה הוא הריבון לקבוע באיזה מחוז הוא יהיה רשום, ולאף אחד מחברי הלשכה (וממילא גם לא למוסדות ;הלשכה המייצגים אותם) אין אינטרס לגיטימי (או בלתי-לגיטימי) להכתיב לחבר הלשכה באיזה מחוז הוא יהיה רשום.

רמז לכך ש”מחוז הבחירה” הוא עניינו של החבר, ולא של הלשכה, הוא בכך שכללי הלשכה הנוגעים בדבר קובעים פרוצדורה של העברת מחוז לפי הודעה של החבר, ואינם קובעים פרוצדורה כזאת לפי יוזמה של מוסדות הלשכה (לא לגבי מי רשאי לדרוש זאת, ולא לגבי איך נעשה הדבר, וכיצד יישמע דברו של החבר עצמו).

וכיוון שלחברי הלשכה ולמוסדותיה אין אינטרס (לגיטימי או בלתי-לגיטימי) לקבוע לחבר הלשכה באיזה מחוז הוא יהיה רשום, אין פלא כי ב-44 שנות קיומה של הלשכה, אשר קיבלה לשורותיה כ-40,000 עורכי-דין, לא היה אפילו מקרה אחד בו ועד מחוזי התחקה אחרי חבר אשר עבר למחוז אחר, על מנת “להחזירו” לאותו המחוז.

והנה, אותו הוועד המחוזי, בומבך ושות’, אשר לא מוכנים/מסוגלים/רוצים/מרמים בטענה שהם לא מסוגלים לבצע הקלקת-עכבר כדי לגלות עבירות משמעת מהדרגה החמורה ביותר בקבוצת עבירות-המשמעת החמורות ביותר (לשיטתם), אותם בומבך ושות’ עצמם החליטו ליזום חקירה באמצעות משרד חקירות פרטי.

אותה חקירה, להערכתם של המעורים במקצוע, עלתה לחברי הלשכה משהו בסדר-גודל של כ-3000 (שלושת אלפים) ₪, וזאת לפני ההוצאות להבאתם של העדים להוכחת מימצאי החקירה (בינתיים שולמו להם 560 ₪ על התייצבות בה לא נדרשו להעיד, והם יידרשו, מן הסתם, להתייצב פעם נוספת).

ואם יש למישהו ספק, ה”חקירה” הזאת, כעולה מהדוחות שהציגו בומבך ושות’ בבג”ץ, הייתה מגמתית מלכתחילה, כאשר החוקרים לא נשאו עיניהם אל גילוי האמת, אלא אל ריצויים של המשלמים להם את שכרם (אבל על כך בהזדמנות אחרת).

והשאלה היא מדוע במקרה של עו”ד ד”ר חיים (“האורוות של פרקליטות המדינה מזוהמות בגללים מעלים צחנה לא נעימה“) משגב לא היו בומבך ושות’ מוכנים “להשקיע” אפילו הקלקת-עכבר, ואילו במקרה של עו”ד שמחה ניר הם היו מוכנים להשקיע אלפי שקלים מכספיהם של חברי הלשכה – למטרה שאינה לגיטימית.

התשובה: משום שהם מושחתים ומסואבים, נאלחים ומתועבים.

וזה גם עבירה פלילית!

סעיף 284 לחוק העונשין, תשל”ז-1977, זה לשונו:

284. מרמה והפרת אמונים

עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים.

ו”עובד הציבור”, לפי ההגדרות שבסעיף 34כד לאותו חוק, הוא, בין השאר, “נושא משרה או תפקיד על פי חיקוק, בין במינוי בין בבחירה ובין בהסכם”.

נו, וכעת הגיעו בנפשכם: מה עוד היו צריכים בומבך ושות’ לעשות כדי להיחשב כמי ש”עושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור”?

על מה ולמה

והשאלה היא מדוע במקרה של עו”ד ד”ר חיים (“האורוות של פרקליטות המדינה מזוהמות בגללים מעלים צחנה לא נעימה“) משגב לא היו בומבך ושות’ מוכנים “להשקיע” אפילו הקלקת-עכבר, ואילו במקרה של עו”ד שמחה ניר הם היו מוכנים להשקיע אלפי שקלים מכספיהם של חברי הלשכה – למטרה שאינה לגיטימית.

התשובה: משום שהם מושחתים ומסואבים, נאלחים ומתועבים.

משום ש”קירותיהם מרוחים בצואה“, ו”האורוות שלהם מזוהמות בגללים מעלים צחנה לא נעימה“, כסגנונו של משגב הנ”ל, המקובל עליהם.