בוזגלו בן 50, אולי יותר
|
בוזגלו המיתולוגי, פנים מוכרות למשטרה, הגיח לתודעה הלאומית לפני שלושים שנה, כמעט. אמרתי “הגיח לתודעה הלאומית”, ולא “נולד”, כי רך-אך-נולד אינו יכול להיות פנים מוכרות למשטרה, ועל כן אפשר להניח כי בוזגלו זה היה אז כבן כעשרים שנה, אולי יותר, ועל כן היום הוא כבן חמישים שנה, אולי יותר.
בוזגלו המיתולוגי, פנים מוכרות למשטרה, הגיח לתודעה הלאומית לפני שלושים שנה, כמעט.
אמרתי “הגיח לתודעה הלאומית”, ולא “נולד”, כי רך-אך-נולד אינו יכול להיות פנים מוכרות למשטרה, ועל כן אפשר להניח כי בוזגלו זה היה אז כבן כעשרים שנה, אולי יותר, ועל כן היום הוא כבן חמישים שנה, אולי יותר.
בוזגלו היה נעצר ע”י המשטרה פעם-אחר-פעם, ובשבתו מול החוקר ראה כיצד זה, כאילו לפי תומו, ממולל טופס ריק של פקודת-מעצר. אחר-כך, כאילו לצורך “ביקור במקום”, היה החוקר עושה לו “סובו אבו-כביר והקיפוהו”, ואם כל הרמזים האלה לא הספיקו, היה בוזגלו נעצר ל-96 שעות (כפי שהיה מותר אז), וברוב המקרים הוא שוחרר ולא הועמד לדין. המשטרה השתמשה במעצר כאמצעי-לחץ על הנאשמים “לשיר” בחקירה, דבר אשר במקרים רבים אכן הסתייע בידה.
במעצר, נושם אדי ליזול ו”גר” בצפיפות לא-אנושית, היה בוזגלו חומר “רך” מאוד, ואם גם זה לא הספיק, והמשטרה נדרשה ליותר מאותן 96 השעות, היא הביאה את בוזגלו לבית המשפט, תמיד באזיקים, והעציר הלא-מיוצג הזה, במבט מושפל ובזנב מקופל בין הרגליים, ראה בעיניים כלות כיצד נציג המשטרה מציג לשופט פתקים הסמויים-מן-העין (בם מעולם לא נתקיים הפסוק הידוע), וכיצד השופט, כמו היה חותמת-גומי בידי המשטרה, מאריך את מעצרו כדבר-שבשיגרה, בלי לקיים בקנאות רבה את מצוות “וחקרת ושאלת ודרשת היטב”.
מאוחר מכן, כאשר כבר הוגש כתב-האישום, היה התובע “מציע” לבוזגלו – לפעמים עדיין באותם האזיקים – להודות מיד באשמה, “ואנחנו נסתפק בימים שכבר ישבת, אבל אם לא …”, והתוצאה הייתה שבוזגלו, הלא-מיוצג, הודה ברוב האישומים נגדו, ובסך-הכל הכללי הוא הורשע בכ-97% מהמקרים, וזוכה רק בכ-3% מהם.
לקראת אמצע שנות השבעים של המאה הקודמת התפוצצו, בזו אחר זו, כמה ורמה פרשיות שחיתות בהן היו מעורבים שועי-ארץ: אשר ידלין, מיכאל צור, יהושע בן-ציון ואחרים. אנשים כאלה לא היו מורגלים בחדרי-החקירות המשטרתיים, ומשנדרשו לחקירה הייתה בפיהם בקשה צנועה: להיחקר במלון, ולא בתחנת המשטרה.
בקשה זו הייתה מוצדקת לחלוטין, שהרי קיומה של החקירה בתחנת המשטרה, ולא במקום נוח יותר (כגון מלון) לא נבע מצרכים מקצועיים של החקירה – ובוודאי שלא מתוך כוונה לנצל את אי-הנוחות (כולל החשיפה-לציבור) כמנוף לקידומה של החקירה, או, חס-וחלילה, כאמצעי-לחץ על הנחקרים – אלא משום שאמצעיה התקציביים של המשטרה לא איפשרו את ניהולן של החקירות אלא במתקנים המשטרתיים.
אבל אם היה הנחקר מוכן לממן מכיסו את הוצאות המלון, לא היה בכך כדי לפגוע בחקירה, ועל כן לא הייתה כל הצדקה לסרב לבקשה צנועה כזאת, אלא שהחוקרים, בשם ה”שוויון בפני החוק”, דחו בקשות כאלה מכל-וכל.
אחר-כך ביקשו אותם שועי-ארץ לקיים להם “שימוע”, בתום החקירה ולפני ההחלטה אם להגיש נגדם כתב-אישום, וגם כאן לא ראתה התביעה הכללית מקום להפלות לטובה את ה”מיוחסים” – והכל, כאמור, בשם ה”שוויון בפני החוק”.
בשנת 1975 נכנס ללשכת היועץ המשפטי לממשלה הפרופסור אהרן ברק, אשר גילה את דבר קיומו של בוזגלו, והכניס לחיינו הציבוריים את “מבחן בוזגלו”: מה שלא ניתן לבוזגלו – לא יינתן לשום “מיוחס”, יהיה מעמדו אשר יהי.
האמנם כך הווה?
העיתונאי-משפטן משה נגבי, בספרו המצויין “כסדום היינו”, מבכה את מותו של “מבחן בוזגלו”, אבל מבחן בוזגלו נולד-לא-נולד ומת עוד לפני ששאף אל ריאותיו הקטנות את נשימת-האויר הראשונה שלו.
חקירתם של ה”מיוחסים” במשטרה, כאמור, לא הייתה חזות הכל, וכאשר הם הובאו להארכת-מעצר, הם כבר היו, בניגוד לבוזגלו, מצויידים בעורכי-דין. כאשר אתה מצוייד בעורך-דין, מטבע הדברים הוא שלסניגורך יש יותר מה להגיד מאשר לבוזגלו הלא-מיוצג, ושהשופט מקשיב לו יותר (גם אם אין לו יותר) – וממילא הסיכויים למעצרך נמוכים יותר.
הוסף לכך את העובדה ששועי-הארץ יכלו להרשות לעצמם עורכי-דין מהשורה הראשונה, דבר אשר, כך סביר להניח, השפיע עוד יותר על כך שהם היו צפויים למעצר פחות מאשר בוזגלו.
ואחר-כך בא ה”שימוע”: בעוד שבוזגלו בכלל לא ידע על אפשרות כזאת, טרחו פרקליטי-הצמרת לבסס את המוסד הזה, וכל עוד היו לקוחותיהם, שועי-הארץ, מעטים, ובוזגלו וחבריו לא דרשו “גם אנחנו”, לא הייתה בעייה להרחיב, טיפין-טיפין את מוסד השימוע.
אחר כך באו הזיכויים הרבים של נאשמי-הצמרת: בעוד שבוזגלו, כאמור, הורשע ב-97% מהתיקים – נאשם-הצמרת הורשע רק בכ-20% מהתיקים, אולי אפילו פחות.
נאשם-הצמרת, בצאתו זכאי, הרבה להאשים את התביעה הכללית, קרי: הפרקליטות, ב”יד קלה” על הדק האישומים, אבל זו הייתה שטות גמורה, כי הוא לא ראה את האורות בפרקליטות דולקים על לשעות הקטנות של הלילה, כאשר צוות שלם של פרקליטים ומתמחים “יושב” על התיק שלו.
נכון שבוזגלו הורשע ב-97% מהמקרים, אבל זה היה לא משום שהתביעה הכללית הקפידה על הכנת האישומים נגדו, אלא למרות שהיא הכינה אותם כלאחר-יד.
ונכון שנאשם-הצמרת הורשע רק בכ-20% מהמקרים, אולי אפילו פחות, אבל זה היה לא משום שהתביעה הכללית זלזלה בהכנת האישומים נגדו, אלא למרות שהיא הכינה אותם בהקפדה יתירה, שהרי אף פרקליט החותם על כתב-אישום נגד שר-לשעבר, לא רוצה לחטוף זיכוי מתוקשר, ובוודאי שלא “סרייה” של זיכויים מתוקשרים כאלה.
הא כיצד, ישאל השואל, אחוזי ההצלחה של הפרקליטות עומדים ביחס הפוך לרמת ההכנה של התיק?
התשובה היא פשוטה ביותר, וחד-משמעית: בתיקי בוזגלו היה בית המשפט נוקט אפלייה מתקנת לתביעה, וכל אימת שהיא נתפסה ברשלנותה היא הייתה מבקשת, תחת המנטרה “חקר האמת”, דחייה למיקצה-שיפורים, והשופט היה נענה לה כדבר-שבשיגרה.
בתיקי המיוחסים, לעומת זאת, השופט היה נוקט אפלייה מתקנת לנאשם: הוא “לא היה מודע”, “לא הפנים” וכו’…
בוזגלו היום כבן 50, אולי יותר.
בוזגלו כבר שנים רבות אינו “מוכר למשטרה”. הוא יצא ממעגל העבריינות, השלים את בחינות הבגרות, ופנה אל האקדמיה. בתחילה הוא רצה ללמוד משפטים, אבל כל טופס שהוא הגיש לווה בשאלה “תגיד, תגיד … אתה קרוב של …?”, והדבר הביך אותו מאוד, כי, כיוון דאמרינן “אדם קרוב אצל עצמו”, הוא ידע שזה הוא-עצמו, אך הבושה כיסתהו.
בסוף הוא הלך ללמוד מדעי המדינה, ועשה חייל בלימודיו.
בוזגלו היום כבן 50, אולי יותר.
בוזגלו היום, ד”ר למדעי המדינה, הוא אדם מן היישוב, חלק מ”הציבור הנאור”, כהגדרתו של אותו אהרן ברק, היום נשיא ביהמ”ש העליון. “מלח הארץ”.
רעייתו של בוזגלו היא מפקחת מחוזית במשרד החינוך, ושלושת ילדיו גם הם יצאו לתרבות טובה. הבת הבכורה רופאה אונקולוגית ומרצה בפקולטה לרפואה, הבן השני סטודנט בטכניון, והצעיר שבהם משרת בסיירת מטכ”ל. כשישתחרר הוא מתכונן ללמוד משפטים (“אבל הוא מתעניין רק במשפט אזרחי”, מעיר בוזגלו בחיוך מבוייש, כל אימת שהדבר מוזכר בנוכחותו).
הבן האמצעי, אגב, עוכב פעם לכמה שעות במשטרה, ואך כפסע היה בינו לבין אדי הליזול, אך בסופו של דבר התברר כי נרקמה נגדו עלילה, והוא שוחרר ללא ערבות. מישהו במשטרה שמע את השם בוזגלו וחייך מאוזן-עד-אוזן, בסברו כי “עלה” על “הדור השני”, אבל, כאמור, הוא נאלץ למחוק מעל פניו את החיוך הזה.
משפחת בוזגלו היא, איפוא, משפחה טובה, משפחה “נורמטיבית”. הציעו לו, לבוזגלו, להמיר את השם ל”בוז גלוי”, אולם הוא לא בז לאיש, לא בגלוי ולא בסתר, ולא אדם מן הציבור הנאור יעשה כן.
בוזגלו היום כבן 50, אולי יותר, והוא אדם מן היישוב, אדם נורמטיבי, אבל הוא נושא עימו, ויישא עד יומו האחרון, את צלקות העבר. גם ה”עיכוב” של בנו במשטרה לא הוסיף לו הרבה שמחת-חיים.
לפעמים, כשהוא עולה ירושלימה, הוא סר לבית המשפט העליון, ואם הוא מוצא מקום חנייה פנוי הוא שם פניו אל ההיכל, ונכנס בדחילו-ורחימו אל אולמו של הנשיא אהרן ברק. אבל אהרן ברק אינו מזהה את בוזגלו, כי עברו כבר כמעט 30 שנה, ובוזגלו השתנה עד מאוד. לא עוד מושפל-מבט, זנבו בין רגליו, אלא אדם מן היישוב, אדם נאור, ד”ר למדעי המדינה.
לפעמים מתעורר בו החשק לקום מן הספסל, ולהכריז בקול: אני בוזגלו. אני בוזגלו, אבל לא זה שאתם מכירים!
אכן, זה לא אותו בוזגלו שאתם מכירים, אבל בדבר אחד הוא לא השתנה: כאז כן היום אין לו עורך-דין-צמרת, ולמעשה, כאז כן היום, אין לו עורך-דין בכלל, אבל הוא אינו זקוק לעורך-דין. היום בוודאי שלא.
בוזגלו היום כבן 50, אולי יותר, נושא צלקות העבר, אשר דומה היה כי הגלידו. אבל צלקות-העבר האלה נפתחות מחדש כל אימת שמזכירים את “מבחן-בוזגלו”. יותר משכואבת לו ההשוואה, מכאיבה לו המחשבה כי בשם ה”שוויון בפני החוק” רוצים לגרום סבל מיותר לאחרים. לגמרי לא ברור לו מדוע ראש-ממשלה החשוד בפלילים צריך להיחקר בחדר אפוף אדי-ליזול, ולא ברור לו מדוע ראש הממשלה צריך להיחקר בתנאי-לוקסוס, כאשר חשודים אחרים – גם בנו כמעט נמנה עימם – נחקרים תחת אזהרת-ליזול.
חלום חייו של בוזגלו הוא להשכיח את מבחן-בוזגלו, ולהשאיר את השוויון בפני החוק: לחקור כל חשוד כאילו היה ראש ממשלה.
אבל הציבור ה”נאור” ימשיך להשליך אל חצר-המטרה את החלכאים והנדכאים, ולדבר גבוהה-גבוהה על השוויון-בפני-החוק.
“מבחן בוזגלו” לא מת, כי הוא לא נולד.
והוא לא נולד, כי מלכתחילה לא הייתה לו זכות קיום, גם לא היה לו שום סיכוי לשרוד – ולהוד מעלתו הטבע ישנם, כידוע, מנגנונים לזיהוי מוקדם של דפקטים, ולהפלת הריונות אשר צפויים להביא לעולם ולדות בעלי-מום.