הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל
המנמק הידוע
“שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק-הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו … מעל לסף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כלו” (שופט ביהמ”ש העליון, ולימים נשיאו, לנדוי משה)
הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף
עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל
“שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק-הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו … מעל לסף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כלו”.
שופט ביהמ”ש העליון, ולימים נשיאו, לנדוי משה
תוכן העניינים
מבוא
בטח! בטח!!!
האם האורך קובע?
עצלות, חריצות יתירה – או משהו אחר?
איפה-ואיפה
האמנם “בדין ניתנה הוראת הצמצום”? (א)
בג”ץ “קול העם” כמשל
הנמקת-יתר
הנמקת-חסר
הנמקת ישרא-בלוף
מכת הערות-האגב
הנמקת-יתר + הנמקת-חסר + הנמקת ישרא-בלוף + הערות-אגב מיותרות – והכל בפסק-דין אחד!
אגדת ההבל
תמצית הפרשה
מה עמד ומה לא עמד על הפרק בבית המשפט העליון
תכולת פסק-הדין של בית המשפט העליון בפרשה
מה כאן ה”ראציו” ומה כאן ה”אוביטר”?
הערת-אגב להערת-אגב
הערת-אגב להערת-אגב להערת-אגב
וכעת לסוכריה (המרה): מה אין בפסק-הדין?
אבן בבאר
האמנם “בדין ניתנה הוראת הצמצום”? (ב)
הנמקת-יתר: מדוע יש להתיר לטוען את שאין להתיר לשופט?
ומה עושים כאשר השופט מאריך שלא-לצורך?
עניינים “טכניים” הנוגעים לאורך פסקי הדין
לשקף את ההליך, לשתף את הציבור
סיכום
הערה אישית
נספחים
ע”פ (באר-שבע) 7027/00, יוסי לוי נ’ מדינת ישראל
האם “בקשה להישפט” מדברת בעד עצמה, ומה היא מדברת, אם בכלל?
מבוא
בטורו שורת הדין (הארץ The Marker, 1.6.2005), תחת הכותרת סוד הצמצום, מבקר עו”ד משה קשת הן את פסקי-הדין הארוכים, והן את כתבי-בי-דין ה”ארוכים עד לעייפה”, כלשונו.
אומר קשת:
“… נדמה כי דבר אחד נותר משותף לכל שופטינו: פסקי דין ארוכים עד לעייפה. רבים מדי מבין שופטינו סבורים כי הוטל עליהם לא רק להכריע בעניין הנדון בפניהם, אלא אגב ההכרעה גם לכתוב פרק המיועד להשתלב ב’טקסטבוק’ בנושא הנדון בפניהם. סוד גלוי הוא הציפייה כי פסק דין ארוך ומנומק הוא נדבך חשוב במסלול קידומו של השופט לערכאה גבוהה יותר”.
בהמשך מזכיר הכותב שני פסקי-דין אשר ניתנו “בסמוך לאחר קום המדינה” – האחרון שבהם, אשר כלל לא היה “פסק-דין” אלא החלטה הדוחה בקשת רשות לערער (אשר, לפי פס”ד שידלוב נ’ קיהן הידוע כלל אינה יוצרת הלכה פסוקה – ניתן עוד בטרם שוך הקרבות במלחמת השחרור (ר”ע 103/82 (חניון חיפה בע”מ נ’ מצת אור (הדר חיפה) בע”מ, פ”ד לו(3), 123)), המהווים, לדעתו, ראייה לכך ש”הצמצום והקיצור אינם בלתי אפשריים גם כאשר מוצגת הלכה חדשה וחשובה”, ומוסיף כי פסקי הדין האלה “הם כמדומה המצוטטים שבפסקי הדין. כל אחד מהם משתרע על פחות מעשרה עמודים, … ושניהם נחשבו בשעתם כמי שמאריכים מעל ומעבר למידה, אך פסקי דין כה חשובים מעידים על מה שנחשב בשעתו כפסק דין ארוך”.
הראשון שבשני פסקי הדין עליהם מדבר הכותב הוא בג”ץ קול העם הידוע, בו נדבר בהמשך, אשר מדגים היטב מדוע אין לגזור גזירה שווה בין אורך פסק-הדין לבין אורך הטיעון של בעלי הדין.
בהמשך מציין הכותב את שמותיהם של שופטים אשר מאריכים או מקצרים, ומוסיף, עם פתיחה קצת קיטשית:
“שופטי בית המשפט העליון – רובם ככולם – מגישים את פסקיהם בניסוח קורקטי. אבל אריכותם משמשת דוגמה לכל יתר השופטים. סקירות ארוכות ומובאות בלתי הכרחיות אינן בשום פנים ואופן חיוניות לשם הכרעה בסוגייה קשה וחדשנית ככל שתהיה. אין מתפקידו של שופט לספק סיכומים לטובת תלמידי המשפט. אזכורו של פסק דין אינו מחייב ציטוט ממנו. אף הטיעונים של בעלי הדין ניתנים להצגה קצרה בהרבה”.
בטח! בטח!!!
וכאן הוא מביע געגועים לשופט שלמה לוין, המשנה-לנשיא בדימוס, אשר “היה במקצרים ופסקיו היו ענייניים וחד משמעיים”, ומקשה “כלום לא מן הראוי, כי עניין הכתיבה הראויה של פסקי דין תזכה לתשומת לבם של השופטים במסגרת השתלמויותיהם במכון שהוא עומד בראשו” (הוא המכון להשתלמות שופטים, הקרוי גם מכון זוסמן).
השופט שלמה לוין אכן היה כמתואר על ידי הכותב. כך, למשל, בקשות רשות ערעור המשתרעות על פני עשרות עמודים היו זוכות להחלטה בת שתי מלים: “הבקשה נדחית”. אכן, קצר, ענייני וחד-משמעי.
וחשוב לציין גם את העמקות האינטלקטואלית של החלטות כאלה, בבחינת מעט המכיל את המרובה. שיעור-חובה במכון זוסמן.
האם האורך קובע?
אומר קשת, גם זאת אולי עם קב דבש:
“גם השופט בועז אוקון, המכהן כיום כמנהל בתי המשפט, לא זכור לי כמאריך בפסקיו ובהחלטותיו. בעצה אחת עם העליונים עליו להבהיר לשופטינו החרוצים, כי לא האריכות בפסקיהם הוא סוד הקידום המקצועי”.
וזה כבר מכניס אותו אל לב-ליבו של הנושא, משום שאני לגמרי לא בטוח בתיזה הזאת.
קחו, למשל, את פסק-דין של בית המשפט לתעבורה, נשוא הערעור בו ניתן פסק-הדין הזה. מדובר בעבירת מהירות אשר נמדדה במד-מהירות אלקטרוני, והשוטר אשר הפעיל את המכשיר ענה בחקירה הנגדית, והעיד על עצמו:
“אני לא בודק את המכשיר בין נעילה לנעילה, אני מתכוון שאני לא עורך את הבדיקה של הבוקר והצהריים, של תחילת המשמרת וסיום המשמרת ובעצם אני לא עורך כל בדיקה”.
העדות הזאת צריכה הייתה להביא לזיכוי מיידי, בפסק-דין בן שורה, שתיים או שלוש, לכל היותר, האומר בערך כך:
“השוטר העיד על עצמו כי הוא ‘לא עורך את הבדיקה של הבוקר והצהריים, של תחילת המשמרת וסיום המשמרת ובעצם (הוא) לא עורך כל בדיקה.
“די לי בכך כדי לזכות את הנאשם, וכך אני מורה”.
אבל פסק-דין כזה ספק אם היה עושה רושם כלשהו על חברי הוועדה לבחירת שופטים, כאשר היה עומד על הפרק קידומה של השופטת, ואילו פסק-דין פתלתל בן עשרות עמודים היה עושה על חברי הוועדה רושם רב, אפילו הייתה תוצאתו שגוייה – דבר שלרוב חברי הוועדה אין כלים להעריך, ולמעשה גם למשפטנים שבהם אין כלים לכך, משום שהם מקבלים לעיון רק את פסקי-הדין, ולא את התיקים במלואם.
טענתי בפני שופטת התעבורה הייתה, כמובן, שדי במה שהשוטר העיד על עצמו כדי לזכות את הנאשם, אבל היא התעלמה מטענה זו, והתישה את עצמה לדעת, בפסק-דין המשתרע על פני עמודים רבים… מה יכול להניע שופט להוציא מתחת ידו פסק-דין כזה? האם באמת טחו עיניה מראות כי היא מבזבזת לריק את “זמנו של הציבור”, ושפסק-הדין יקרוס תחתיו בערעור?!
אבל גם השופט בערכאת הערעור, הגם שקיבל את הטענה וזיכה את הנאשם-המערער, לא יכול היה להתאפק, ונתן פסק-דין קצר, יחסית, אבל עדיין ארוך פי ארבע מהדרוש.
מה זה נותן להם, חוץ מעבודה מיותרת?
עצלות, חריצות יתירה – או משהו אחר?
ממשיך קשת ואומר:
“אך לא עצלות היא הגורמת לשופטינו להאריך מעל למידה, אלא אפשר היפוכה: חריצות יתירה. אלא שלחריצות זו יש מחיר: השחתת זמן שיפוטי, שהוא כידוע החשוב והיקר במשאבים אשר שופטינו מעמידים לרשות הצבור”.
זה נכון, נכון מאוד, אבל כאשר מדובר על עצלות וחריצות, במיוחד במשפט הפלילי, ולא כל שכן במשפטי התעבורה, יש לזכור כלל ידוע: עצלנותו, חוסר ניסיונו, חוסר בטחונו וכו’ של השופט – כולם פועלים לרעת הנאשם.
ובמלים אחרות: כאשר השופט עושה מלאכתו קלה, הדבר פוגע בעשיית-הצדק.
והנה, במקרה שתואר לעיל ניתנה לשופטת הזדמנות נדירה לעשות מלאכתה קלה וצודקת, אבל היא בחרה לעשות מלאכתה קשה ולא-צודקת.
ואני שואל איכן ההיגיון. אפילו היגיון סובייקטיבי-“פנימי” אין כאן.
ובמלים אחרות: זה גרוע מפשע, זו …
איפה-ואיפה
צודק הבעל-המחבר של המאמר בבואו חשבון עם ה”מערכת” על כי –
“מה שהותר לשופטים נאסר על באי כוחם של בעלי דין. אלה מצווים כעניין שבשגרה להצטמצם עד מאוד בהגשת סיכומיהם בכתב. בחודש שעבר הורה השופט יגאל מרזל למחוק כתב ערעור שהוגש לבית המשפט העליון המשתרע על פני 104 עמודים, אלא אם יצומצם לכדי 20 עמודים, אף על פי שאורכו של פסק הדין שבגינו הוגש הערעור היה מעל 50 עמודים (ע”א (1051/05)”.
אבל קשה לקבל את המשכם של הדברים, באמרו כי –
“בדין ניתנה הוראת הצמצום …”,
למרות שהוא חוזר ו”מרפד” את הדברים בביקורת חוזרת על השופטים, העושים “הנחות” לעצמם, בעודם מקפידים עם זולתם:
“אך מצוות הצמצום דינה לחול גם על פסקי דין. אם חיסכון זמן שיפוטי מצדיק צמצום בהגשת טענות, אין סיבה שלא יחול על ההכרעה השיפוטית בטענות”.
האמנם “בדין ניתנה הוראת הצמצום”? (א)
האמנם “בדין ניתנה הוראת הצמצום” של הודעת-הערעור? איכן זה נאמר שכתב-ערעור לא יעלה על 20 עמודים? ומאימתי מוסמך רשם ביהמ”ש העליון (יגאל מרזל הוא שופט רק בבימ”ש השלום, ובעליון הוא רק רשם) לתת הוראות כאלה, אלא אם מישהו הנחה אותו, והשאלה היא אם הנחייה כזאת אינה בת פועל תחיקתי, המצריכה חקיקה של הכנסת או של שר המשפטים?
אבל לפני שניכנס לעומקה של שאלה הזאת, אני רוצה – כמו הכותב, אבל להיפך – לערוך גזירה שווה בין השופטים לבין הטוענים בפניהם: או לנו אם נגביל את אורך פסקי-הדין ואבוי לנו אם נגביל את אורך כתבי בי-הדין.
וכל כך למה? משום שאם שופט מאמין בפסק-הדין שהוא כותב, אבל חושש שהנמקה חסרה לא תשכנע (את ערכאת הערעור או את הציבור בכללותו) – צריך לתת לו את מלוא האפשרות לשריין את העבודה שלו, כי זה מאוד לא נעים שערכאת הערעור הופכת לך שוב ושוב את הקערה על פיה.
והוא הדין גם בכתבים המוגשים לבית המשפט: מי שמפסיד לא מקבל מועד ב’, והערעור אינו “מועד ב'” אלא ניסיון (לרוב כושל) להציל את הקייס העולה בעשן, ואם אתה מקצר, מי לידך יתקע שדווקא אחת מאותן הטענות אשר נאלצת לקצץ בהן – לא תהייה זו אשר בגללה אתה עתיד להפסיד את המשפט?
בעל דין המנהל משפט זכאי לכך שיינתן לו יומו בבית המשפט, ו”יומו” הוא סך-כל הטענות שהוא רוצה לטעון. אפשר להגביל אותו אם הוא מדבר לא לעניין, או חוזר על אותה הטענה מספר פעמים, אם כי זה קצת בעייתי: לפעמים אתה עומד מול שופט וטוען בפניו, אבל אתה רואה שהוא בכלל לא “נושם” את הטענות. לא מגיב, לא קולט, לא מבין – ואין לך ברירה אלא לחזור על אותה הטענה בצורות שונות, עד שהוא “יתעורר”.
ואם, כאשר אתה חוזר פעם שלישית על הטענה, השופט אומר לך מר ניר, אני הבנתי את זה כבר בפעם השנייה, אבל בפסק-הדין עצמו אין זכר לטענה – זה כבר מעיד על התעלמות-בזדון של שופט אשר העיד על עצמו שהוא הבין את הטענה, וממילא אי אפשר לומר שהיא “נעלמה מעיניו”.
זה כאשר מדובר בטיעון בעל-פה, ואילו כאשר מדובר בטיעון-שבכתב, בזבוז הזמן הוא של הכותב, ושופט מנוסה יכול בהרף-עין לראות אם, למשל, בתיק על עבירת-מהירות שורבבו בטעות פקרים שלמים על חוק מס-שבח.
בג”ץ “קול העם” כמשל
כאמור לעיל מציין קשת את פסק הדין בבג”ץ קול העם הידוע כדוגמה ומופת (אחת משתיים שהוא מביא) לכך ש”הצמצום והקיצור אינם בלתי אפשריים גם כאשר מוצגת הלכה חדשה וחשובה”, כאשר “כל אחד מהם משתרע על פחות מעשרה עמודים … ושניהם נחשבו בשעתם כמי שמאריכים מעל ומעבר למידה, אך פסקי דין כה חשובים מעידים על מה שנחשב בשעתו כפסק דין ארוך”.
באותה פרשה החליט שר הפנים לסגור את העיתון קול העם ל-10 ימים, ואת העיתון אל-אתיחאד ל-15 ימים, משיקולי “בטחון הציבור” (מי שיקרא היום את מה ש”הפחיד” אז את גורמי הביטחון ישפשף עיניו בתמיהה), ושניהם עתרו לבג”ץ נגד שר הפנים, ונגד הצו לסגירת העיתונים האלה.
ובכן, אותו פס”ד משתרע על 24 עמודים, אבל, לפחות בראייה-לאחור, אפשר בהחלט היה לקצרו. בסך-הכל אומר פסק-הדין הזה שיש לאזן בין שיקולי בטחון הציבור לבין חופש-הביטוי, וסגירת עיתון תותר לא על נקלה, אלא רק אם קיימת “וודאות קרובה” (להבדיל מ”נטייה סתם”) לפגיעה בביטחון הציבור.
אכן, אפשר היה לקצר מאוד. במיוחד אפשר היה לקצר מאוד לאור זאת שהמחלוקת – אם היא אכן משתקפת נכונה מפסק-הדין, והיום אנחנו יודעים שלרוב זה לא כך – לא הייתה על העיקרון, אלא על השאלה אם המקרה המסויים הזה אכן הייתה קיימת “ודאות קרובה” של סכנה לשלום הציבור.
אבל בית המשפט העדיף להאריך. האם באותה העת האומה העברית המתחדשת לא הייתה מודעת וערה למעמדו ה”קונסטיטוציוני” של חופש הביטוי? האם חשש בית המשפט כי הציבור לא יקבל את פסיקתו, אשר באה להגן על זכותם של מיעוט קומוניסטי ושל מיעוט ערבי לקרוא תיגר על דוד בן-גוריון, ה”אחד בדורות”? לחוקרי העתים הפתרונות, ואני, כעולה מהמאמר הזה, לא אבוא חשבון עם שופט המאריך בהנמקתו – כל עוד היא לעניין.
ומה בדבר אורך הטיעון של הצדדים למשפט?
כאן אי אפשר שלא להזכיר את בג”ץ “קול העם” הראשון, אשר נדון חודשים ספורים לפני כן, ואז אותו עותר ממש “נזרק מכל המדרגות” בפסק-דין בן שלושה וחצי עמודים בלבד, אבל משהוצא נגדו צו-הסגירה השני היה, מן הסתם, ברור למו”ל שהפעם עליו להביא את התחמושת הכבדה ביותר, כי כאשר הדבר הופך לשיגרה, יש בכך לסכן לא רק כלי-ביטוי פוליטי, אלא גם עסק כלכלי, וגם מקום-עבודה לעשרות, ואולי מאות, עובדים.
אנחנו לא יודעים על פני כמה עמודים השתרעו העתירה או הסיכומים בבג”ץ “קול העם” השני, אבל ברור היה שלאור הכישלון הראשון חייבים היו העותרים לצפות את כל עץ-התרחישים האפשרי, ולא להשאיר אפילו חלקת-שדה אחת לא חרושה – כי להזדמנות שלישית הן לעולם לא היו זוכים.
מסתבר, ככל הנראה, כי גם שופטי הבג”ץ הבינו שאין להגזים במתן יד חופשית מדי לשלטונות לסתום פיות, וזה מה שהביא אותם לאותו פסק-דין אשר, כלשונו של קשת, “נחשב בשעתו כפסק דין ארוך”.
לסיכום עניין זה: פסק-הדין יכול היה להיות קצר יותר(עדיף) או ארוך יותר (עדיף פחות), אבל הטיעונים של בעלי הדין – ובמיוחד העותרים – היו חייבים להיות מפורטים עד קצה גבול היכולת.
הנמקת-יתר
כאשר שופט מחזק את התיזה שלו, או את התוצאה הסופית, “גם בחגורה וגם בשלייקעס”, עדיין ניתן להבין זאת, כי אם, בערעור, ייפול נימוק אחד, עדיין סיכוי רב הוא שייוותר על כנו הנימוק האחר, אבל השאלה היא עד כמה ניתן – וחיוני – להרחיב את היריעה.
לדוגמה: רכב צולם על ידי מצלמת מד-מהירות אלקטרונית מסוג מולטנובה, כשהוא נוסע במהירות 82 קמ”ש בדרך עירונית, וכתב-האישום נשלח אל בעל הרכב, או, למען הדיוק, אל מי שהמשטרה חושבת שהוא בעל הרכב.
בתום פרשת התביעה טוענת ההגנה כי יש לזכות את הנאשם, מהטעמים האלה:
א. לא הוכח כי הנאשם הוא בעל הרכב;
ב. לא הוכח כי המקום הוא דרך עירונית, ולאחר ניכוייה של הטעות המוכרת בפסיקה לגבי המכשיר הזה (3 קמ”ש או 3%, לפי הרב שביניהם) יש לנו מהירות של 79 קמ”ש בדרך לא-עירונית, ובכך אין כל עבירה;
ג. בכלל המכשיר הזה אמינותו אינה “מן המפורסמות”, ועל כן היה צורך להוכיח אותה גם בתיק הזה עצמו;
ד. לא הוכח כי המכשיר אכן נבדק ונמצא תקין, הן בבדיקות התקופתיות, והן בבדיקות המפעיל;
ה. לא הוכחה מיומנותו של השוטר;
ו. התצלומים הוגשו ללא התיעוד הנדרש על פי התקנות,
וכן הלאה וכן הלאה, שלל נימוקים לכף-זכות: משהגיע השופט למסקנה שהנאשם זכאי, האם לא מספיק בנימוק-זיכוי אחד, או שניים?
התשובה הזאת מתחלקת לשני ראשים: האחד – כאשר שאר הנימוקים מתקבלים גם הם על ידי השופט, והשני – כאשר שאר הנימוקים אינם מתקבלים על ידי השופט.
אם שאר הנימוקים-לזכות מתקבלים, נשאלת השאלה מה לי זיכוי מנימוק אחד או שניים, מה לי זיכוי מנימוקים רבים, כאשר הנימוקים הנוספים אינם אלא “שחקני חיזוק” מיותרים לזיכוי, שהוא חזק ממילא.
אבל כאשר שאר הנימוקים אינם תורמים לזיכוי, אין הם אלא הערות-אגב אשר גם כ”שחקני חיזוק” אינם יכולים לשבת על הספסל, וכל מטרתם, ככל הנראה, אינה אלא להראות לכל העולם עד כמה השופט חכם, וגם לתת לסניגור להבין כי השופט לא נמצא “אצלו בכיס”, וכי הוא, השופט, אינו “חותמת גומי” של הסניגור.
ובשני המקרים הנמקת-היתר אינה אלא בזבוז זמן שיפוטי, ללא תועלת וללא טעם.
הנמקת-חסר
ששופטים לא מתייחסים לטענות – אנחנו כבר מכירים, ואף למדנו את הגדרתו לכך של מישאל (“אל תצפצפו על בני אדם“) חשין, אבל כאן אני מבקש להביא דוגמה מיוחדת.
נאשם מזוכה מאשמת נהיגה במהירות מופרזת, ונימוק הזיכוי הוא שאמינותו של המכשיר עדיין אינה מן המפורסמות, ולכן היה צורך להוכיח אותה גם במקרה המסויים הזה, ומשלא נעשה הדבר הזה, הנאשם זכאי.
יחד עם זאת מציין השופט כי אלמלא קביעתו האמורה הוא היה מרשיע את הנאשם, וזאת משום ששאר הדרישות הוכחו גם הוכחו, אבל בהיות הדברים בגדר אמירת-אגב, אין השופט מוצא צורך לנמקם.
המדינה מערערת על הזיכוי, בטענה שאמינותו של המכשיר הינה כבר בגדר “המפורסמות שאינן צריכות ראייה”.
ההגנה מתנגדת, כמובן, אבל, לחלופין, מבקשת – למקרה שערכאת הערעור תמצא שהמכשיר אכן אמין – להחזיר את התיק לבית המשפט לתעבורה, על מנת שייתן את נימוקיו לאותה הערת-אגב, אשר תהפוך ל”ראציו” של ההרשעה, כדי שאפשר יהיה לערער על הנימוקים-להרשעה.
ערכאת הערעור מקבלת את טענת המדינה כי אמינותו של המכשיר כבר אינה צריכה ראייה, ועל סמך הערת-האגב הנ”ל היא מבטלת את הזיכוי, ומרשיעה את הנאשם, אבל לא מתייחסת כלל-ועיקר אל הצורך לנמק את ההרשעה – וגם בית המשפט העליון, המתבקש לתת רשות לערער, מתעלם מהטענה הזאת.
ומי השופט אשר התעלם מהטענה? ניחשתם נכונה: השופט מישאל חשין, זה אשר הנחיל לנו את המצווה אל תתעלמו מטענותינו, אל תצפצפו על בני אדם!
והתוצאה הסופית היא הרשעה לא-מנומקת, לדיראון-עולם.
הנמקת ישרא-בלוף
כאשר הכרעת-דין, למשל, מתחילה במלים –
“הנאשם נתפס ביום 1.1.2000, בשעה 13.27, בקילומטר ה-134.7 בכביש 231, על ידי השוטר ברוך אזולאי, שמספרו האישי הוא 959773, ואשר נהג בניידת סמוייה שמספרה הוא 34-567-89”,
אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים כי משהו טוב כבר לא ייצא מזה.
וכל כך למה? משום שמספרה של הניידת לא היה שנוי-במחלוקת, וכן לא היו שנויים-במחלוקת שאר הפרטים ה”רכילותיים”, אבל גודש הפרטים הטפלים האלה מאפשר לשופט לתת פסק-דין “מפורט ומנומק”, אשר מובלעות לתוכו מלים נבובות וידועות-לשמצה כגון “נחה דעתי”, וכו’, אשר שמוות ללעג ולקלס את כל מוסד ההנמקה.
או, למשל, הכרעת-דין במשפט רצח, כאשר הגנתו היחידה של הנאשם היא “במקום אחר הייתי” (טענת אליבי), אבל פסק-הדין מתחיל במסע של אלף מילין אל “קדושת חיי אדם בישראל ובעמים”: גם אז אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים כי משהו טוב כבר לא ייצא מזה, משום שעקרון קדושת- החיים אינו רלוואנטי לטענת האליבי, ולמעשה, כל עוד לא הגענו לטיעון-לעונש, השאלה של קדושת-החיים אינה רלוואנטית: המחוקק רצה למנוע רצח, ושיקוליו אינם רלוואנטיים (ולמעשה מעולם גם לא היו שנויים-במחלוקת, כך שאפילו במסגרת הדיון לעונש הם לא-רלוואנטיים).
כאשר פסק-דין “מפורט ומנומק” כזה מגיע לערכאת-הערעור, קל מאוד לאותה ערכאה לפטור את עצמה באמירה:
“הערכאה קמא נתנה פסק-דין מפורט ומנומק, ונחה דעתנו כי לא נמצא פגם או חסר בנימוקיו.
“הערעור נדחה”.
כאשר הדבר הכי בטוח הוא ששופטי הערעור כלל לא קראו את ה”מפורט ומנומק הזה”, או שהם קראוהו, אבל הם מכשירים-ביודעין את הישרא-בלוף הזה.
ולמה לא? הרי הם עצמם, בפסקי-הדין שלהם, עושים בדיוק את אותו הדבר!
מהי הנמקת ישרא-בלוף?
זאת הנמקה ארוכה כאורך הגלות, אשר אינה חיונית לפסק-הדין עצמו, ואשר נועדה “לעבות” את פסק-הדין, וליצור רושם מסולף שהוא “מפורט ומנומק”, למרות שבעיבוי הזה אין ולא-כלום, זולת “מים”.
ודוק: הנמקת ישרא-בלוף אינה הערת-אגב או אוסף של הערות-אגב (בהן נדון בהמשך), אלא הכברה בפרטים שוליים אשר אינם נחוצים להכרעת השיפוטית.
כמו, למשל, צבע שרוכי-הנעליים של השוטר אשר הפעיל את מד-המהירות האלקטרוני. ממש פרט חשוב, ואם זו דוגמה אבסורדית – דוגמאות אמיתיות לא חסרות.
מכת הערות-האגב
נושא הערות-האגב מצריך דיון נפרד. אציין רק כי לפעמים הערות-האגב תופסות את רוב בניינו של פסק-הדין.
טול, למשל, את פסק-הדין הידוע של בית הלורדים באנגליה משנת 1963, בעניין Hedley Byrne v. Heller (מופיע ב-Google קרוב ל-136,000 פעם), אותו למדנו בנעורינו, ותמציתו היא כזאת: ראובן פונה אל הבנק ושואל אם שמעון, לקוחו של הבנק, הוא יציב מבחינה כלכלית, ואפשר לנהל אתו עסקים.
הבנק עונה כי שמעון אכן בסדר, “אבל אנחנו לא מתחייבים” על כך.
על סמך תשובתו של הבנק עושה ראובן עסקים עם שמעון – ונופל, ומתברר כי הבנק לא דייק בתשובתו לגבי חוסנו הכלכלי של שמעון.
האם מצג-שווא רשלני (להבדיל ממעשה רשלני) מעניק זכות-תביעה בנזיקון?
במקרה הזה הגיע פסק-הדין בחצי עמוד בלבד למסקנה כי די בהערת-האזהרה (“אנחנו לא מתחייבים”) כדי לפטור את הבנק מאחריות בנזיקין, “אבל אם לא הייתה הערה כזאת היינו פוסקים …”.
וכאן באו כמה עשרות עמודים של הערת-אגב על “מה היה אילו” – בזבוז זמן שיפוטי אדיר, אשר בזכותו מלמדים את פסק-הדין הזה בכל העולם עשרות שנים אחרי שהוא נתן (אהרן ברק אומר שאורך חייו של פסק-דין הוא עשר שנים), ובזכותו הוא מופיע, כאמור, קרוב ל-136,000 פעם ב-Google.
ובמלים אחרות: תהילת-עולם במחיר הזמן השיפוטי הנגנב – כן, נגנב! – מעשרות, מאות ואלפי מתדיינים הממתינים לצדק, ממתינים עד-בוש.
הנמקת-יתר + הנמקת-חסר + הנמקת ישרא-בלוף + הערות-אגב מיותרות – והכל בפסק-דין אחד!
אגדת ההבל
בשנת 1996 נולדת אגדת-ההבל המטומטמת על אמינותו של הממל”ז המשטרתי, הוא “אקדח הלייזר” המפורסם, המשמש למדידת מהירותם של כלי-רכב, ומאותו הרגע הפסיקו (כמעט) כל שופטי ישראל לשמוע, לקרוא ולחשוב, והתחילו לדקלם כתוכיים את האגדה הזאת, או שעשו copy-paste מדקלומיהם של אחרים את הדקלום הקדמון, וכך נוצר שקר “הפסיקה העניפה”, אשר לימים, בפסק-הדין בו עסקינן הכא, יוגדר כ”מסקנה נמהרת”.
חמש שנים טיפסנו על קירות חלקים בניסיונות חוזרים-ונשנים לתקוף את אגדת-ההבל הזאת, אך נדחינו בהחלטות אשר בעצמן ניזונו מאגדת-ההבל ומצידן פירנסו את שקר הפסיקה ה”עניפה”, עד אשר, בשנת 2001, קיבלנו רשות ערעור לבית המשפט העליון, ובשנת 2003 ניתן בבית המשפט העליון פסק-הדין הקרוי פס”ד לוי-עטייה, בו, כאמור, עסקינן (ע”פ 4682/01).
תמצית הפרשה
הנאשמים גבריאל לוי ומשה עטייה זוכו על ידי בית המשפט לתעבורה מאשמת נהיגה במהירות הגבוהה מן המותר. בית המשפט, בזכותו את השנים, לא היה מוכן לקבל את אגדת הפסיקה ה”עניפה” בדבר “אמינות” הממל”ז – זאת ה”חגורה” – אבל, בנוסף לכך, הוא מצא חיזוק בעדות-מומחה שהובאה בפיו מטעם ההגנה, אותה הוא העדיף על עדות המומחה מטעם התביעה. לחיזוק הזה נקרא להלן שלייקעס א’.
בנוסף לכך, ובמנותק משאלת אמינותו של המכשיר, קבע השופט כי המפעילים בשני המקרים לא פעלו כראוי, ולכן יש לזכותם גם מהטעם הזה, אפילו אם המכשיר הזה אמין. לחיזוק הזה נקרא להלן שלייקעס ב’.
היה זה, אגב (אגב הדיון ב”מקרה” הזה, אבל לא עניין “אגבי” למאמר הזה עצמו), אותו השופט אשר “הנחיל” לנו את אמירת-האגב הלא-מנומקת אשר בזכותה נשארה לנו, לדיראון-עולם, הרשעה לא-מנומקת.
על הזיכוי הזה ערערה המדינה לבית המשפט המחוזי בתל–אביב-יפו, בטענה כי אמינותו של המכשיר כבר נחשבת כ”חזקה שבעובדה” (ולכן כבר אין צורך להוכיחה כל פעם מחדש), וכי לא היה די בשלייקעס א’ כדי לסתור את החזקה הזאת.
בית המשפט המחוזי קיבל את נימוקיה של המדינה והרשיע את לוי ועטייה, בלי להתייחס כלל לשלייקעס ב’.
באותה עת ניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים פסק-דין בעניינו של גד פלר. באותו מקרה קבע שופט התעבורה כי “במשפטנו נקבעה חזקה שבעובדה כי הממל”ז הינו מכשיר אמין, ולפיכך מי שמבקש לסתור חזקה זו, עליו הראייה”, וכמו כן נדחו שאר טענותיו לגבי הפעלת המכשיר, והוא הורשע.
פלר ערער לבית המשפט המחוזי, וזה זיכה אותו, כאשר הטעם העיקרי, ה”ראציו”, היה דומה לשלייקעס ב’ בפרשת לוי-עטייה, ואילו כ”שלייקעס” משלו קבע בית המשפט המחוזי כי ה”חזקה” המהוללת כלל אינה קיימת.
בבית המשפט העליון ערערו, ברשות, לוי ועטייה על הרשעתם במחוזי, והמדינה על זיכויו במחוזי של פלר.
מה עמד ומה לא עמד על הפרק בבית המשפט העליון
בניתוח הבא לא נעסוק בשאלה כיצד בית המשפט העליון (השופט אדמונד לוי, בהסכמתן של השופטות דליה דורנר ואיילה פרוקצ’יה) אל התוצאה שהגיע אליה, אלא רק בשאלה מה בפסק-הדין הזה “ראציו” ומה בו “הערת-אגב”, מה יש בו מיותר ומה חסר בו שחייב היה להיות בו.
ובמלים אחרות: על שולחן הניתוחים אני משכיב את תרבות-ההנמקה, היא העומדת במרכז המאמר בו אנו דנים.
תכולת פסק-הדין של בית המשפט העליון בפרשה
פסק-הדין בפרשת לוי-עטייה מונה 30 עמודים, 21 סעיפים, 9984 מלים.
סעיפים 1 – 2 מכילים 732 מלים על אופן פעולתו של הממל”ז: בזבוז-זמן על הרצאת-דברים מיותרת, משום שלא אופן פעולתו של הממל”ז עמד על הפרק, אלא השאלה אשר עתידה להיות מוצגת בהמשך, בדברים אשר נאמרו בסוף סעיף 8 (דהיינו “אם פסיקתם של בתי המשפט מילאה את החסר” לקיומה של חזקה-שבעובדה).
סעיפים 3 – 6 מכילים 1591 מלים על ההיסטוריה של שלושת התיקים נשוא הדיון (ב”תמצית הדברים”, לעיל, הראיתי כיצד אפשר למצות את הנושא גם ב-222 מלים).
סעיפים 7 – 8 מכילים 1280 מלים של “דיון” בנושא “על ראיות וטכנולוגיה” – דיון בעקרונות כלליים וידועים-לעייפה בדבר הדרך בה הופכות ראיות מדעיות ל”חזקה שבעובדה”, בין בדרך של חקיקה, בין בדרך של פסיקה, אשר בסופם נאמר:
“במצב זה, בהעדר הוראות דומות ביחס להפעלת הממל”ז וקבילותן של תוצאות המדידה המתקבלות באמצעותו, לא נותר אלא לבדוק אם פסיקתם של בתי המשפט מילאה את החסר, ובכך אעסוק להלן”.
הנה סוף-סוף, 29 המלים המביאות אותנו – סוף-סוף – אל השאלה-שבמחלוקת!
כאמור לעיל, השאלה-שבמחלוקת – ובזכותה ניתנה הרשות-לערער – לא הייתה אם המכשיר אמין, ולמען הסר ספק גם לא כיצד הופכים עקרונות מדעיים חדשים לידי “חזקה שבעובדה”, אלא אם אמינותו של המכשיר הזה כבר עברה את “טבילת האש” המשפטית, ונוצרת אותה “חזקה” או שעדיין היא בחיתוליה, ואם בית המשפט המחוזי, בפרשת רחמני – אם החטאת של שקר הפסיקה ה”עניפה” – הסתפק ב-119 מלים, במקום 1280 המלים כאן, סימן הוא שהיו כאן הרבה “מים” – 1132 מלים מיותרות, אשר כל מטרתן היא “לעבות” את פסק הדין, וליצור את הרושם של “מפורט ומנומק”…
סעיפים 9 – 12 מכילים 2718 מלים, והן הצגת הפסיקה בנושא, עד פסק דינו של בית הדין הצבאי הידוע כפס”ד קסטינה, אשר במרכזה של הצגת-נושא זו עומדת הקביעה כי “מי שראה בכך (בהחלטה בפרשת רחמני) חיזוק להשקפה בדבר קיומה של חזקה עובדתית בדבר מהימנות הממל”ז, נתפס למסקנה נמהרת“, קביעה אשר בסופו-של-דבר (בסעיף 20 השני) הביאה את השופט למסקנה כי –
“מקובלת עלי השקפתם של (המערערים) ולפיה בעת שהתנהל משפטם לא התקיימה חזקה בדבר אמינות הממל”ז. לפיכך, לא היתה מוטלת עליהם חובה להפריך חזקה כלשהי, אדרבא, היתה זו חובתה של התביעה להוכיח את האישומים נגדם על כל רכיביהם”.
הנה, “מה שהיה להוכיח” … ואם אותן 2718 מלים היו נאמרות בבית המשפט העליון במסגרת בקשת הרשות לערער בפרשת רחמני (רע”פ 6045/96) או במסגרת ערעור באותה פרשה (אם הייתה ניתנת הרשות לערער), לא הייתה מערכת המשפט כולה נתפסת לאותה “מסקנה נמהרת” אשר כיום- מעמידה את כולה במצב אומלל, מביש ונלעג.
אגב-לא-אגב, מי שסירב לתת רשות לערער בפרשת רחמני לא היה אחר מאשר השופט שלמה לוין, אליו עורגה נפשו של בעל המאמר נשוא מאמר זה, על אשר “היה במקצרים ופסקיו היו ענייניים וחד משמעיים“...
סעיפים 13 – 20 הראשון (היו 2 סעיפי 20, וכבר עמדתי על כך שפסקי הדין של ביהמ”ש העליון לא תמיד זוכית להגהה ראוייה) מכילים 3193 מלים, המתארות את הפסיקה המאוחרת יותר, והמביאות למסקנה כי בינתיים אמינותו של המכשיר כבר הייתה ל”חזקה שבעובדה”, וכי ניתן להפעיל את המכשיר, “ובלבד שהמדידה בוצעה על פי הנחיות אלו:
א) בטווחים שמעל 300 מטרים יופעל הממל”ז מעל חצובה בלבד.
ב) בטווחים שמעל 300 מטרים ישתמש המפעיל בעדשה מגדילה ומקרבת.
ג) … מכל תוצאת מהירות הנמדדת על ידי הממל”ז יופחתו 5 קמ”ש בגין סטיית-הדיוק של המכשיר”.
חלק זה של פסק-הדין מסתיים בהערה:
“חרף האמור, אני מבקש להבהיר, כי הוספתן של אותן הנחיות אין פירושה כי מדידות שבוצעו עד כה באמצעות הממל”ז לא היו מדויקות. אדרבא, מקום שנאשמים הודו במהירות שיוחסה להם, יש לראות בהודאתם אימות לתוצאה שהפיק הממל”ז. ומקום שנאשמים כפרו והדין הוכרע על פי ראיות שהביאו הצדדים, מותר להוסיף ולקבוע כי משנעשו אותם פסקי דין חלוטים, יש לראות בהם אישור סופי לכך שהמדידות באותם מקרים היו מדויקות, אף שהן בוצעו מטווחים שמעל ל-300 מטרים מרכב-המטרה וללא חצובה ועדשה מקרבת”.
וכאן בא סעיף 20 השני, אשר, תחת הכותרת “מן הכלל אל הפרט”, מונה 470 מלים, אותן יש לחלק כך:
389 מלים לדחיית ערעורם של לוי ועטייה, אשר פותח באמירה:
“באשר לעניינם של לוי ועטייה – מקובלת עלי השקפתם של השניים ולפיה בעת שהתנהל משפטם לא התקיימה חזקה בדבר אמינות הממל”ז. לפיכך, לא היתה מוטלת עליהם חובה להפריך חזקה כלשהי, אדרבא, היתה זו חובתה של התביעה להוכיח את האישומים נגדם על כל רכיביהם. אולם בסופו של דבר התבססה ההכרעה בעניינם על מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי יש להעדיף את עדותו של מומחה התביעה … על עדותו של מומחה ההגנה …”,
74 מלים לדחיית ערעורה של המדינה על זיכויו של פלר:
” באשר לערעורה של המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניינו של גד פלר, גם אותו אני סבור כי יש לדחות. אכן, השקפתו של בית משפט קמא בשאלת אמינותו של הממל”ז נדחתה על ידי, אך לא על כך ביסס בית המשפט את פסק- דינו, אלא בעיקר על התרשמותו כי לא הוכח במידה הנדרשת כי המפעיל הכיר את כל הוראות ההפעלה, ואם בוצעו הבדיקות השגרתיות, וביניהן “מדידות טעות”, שנועדו לוודא כי המכשיר תקין.
ועוד 7 מלים לסיכום פסק-הדין:
“אני מציע אפוא לדחות את שני הערעורים”.
מה כאן ה”ראציו” ומה כאן ה”אוביטר”?
ולפני שנגיע אל מה שאין בפסק-הדין, בואו נשאל את עצמנו מה כאן ה”ראציו” ומה כאן ה”אוביטר”?
סעיף 20 השני (“מן הכלל אל הפרט”, פותח, כאמור, באמירה כי –
“מקובלת עלי השקפתם של (המערערים) ולפיה בעת שהתנהל משפטם לא התקיימה חזקה בדבר אמינות הממל”ז. לפיכך, לא היתה מוטלת עליהם חובה להפריך חזקה כלשהי, אדרבא, היתה זו חובתה של התביעה להוכיח את האישומים נגדם על כל רכיביהם”.
אבל מייד ממשיך:
“אולם בסופו של דבר התבססה ההכרעה בעניינם על מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי יש להעדיף את עדותו של מומחה התביעה … על עדותו של מומחה ההגנה …”.
ומסיים בשורה התחתונה:
“לפיכך, אני מציע לדחות ערעורם של לוי ועטייה”.
והתוצאה היא דחיית ערעורם של לוי ועטייה, למרות שהשאלה-שבמחלוקת הוכרעה לטובתם!
ובכן, מה בפסק-הדין הזה בגדר “ראציו” ומה בגדר “אמירת אגב”?
אם אכן “בעת שהתנהל משפטם לא התקיימה חזקה בדבר אמינות הממל”ז. לפיכך, לא היתה מוטלת עליהם חובה להפריך חזקה כלשהי, אדרבא, היתה זו חובתה של התביעה להוכיח את האישומים נגדם על כל רכיביהם”, אבל “בסופו של דבר התבססה ההכרעה בעניינם על מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי יש להעדיף את עדותו של מומחה התביעה … על עדותו של מומחה ההגנה …”, המסקנה המתבקשת הוא שה”אבל” הזה, התופס 340 מלים, יחד עם סעיף 15 לפסה”ד, התופס 281 מלים (“ומסביר”, בעמקות המתבקשת מהרצאת-דברים המשתרעת על 281 מלים, מה יש לנו בעדות המומחה מטעם התביעה), הוא-הוא ה”הראציו”, התופס 621 מלים מתוך 9984 מילותיו של פסה”ד כולו, וכל השאר אינו אלא הערת-אגב ארוכה-ארוכה, למעט סעיפים 3 – 6 לפסה”ד, המכילים, כאמור, 1591 מלים על ההיסטוריה של שלושת התיקים נשוא הדיון, אותה, כפי שהראיתי, אפשר היה למצות גם ב-222 מלים).
הרי אפשר היה, מבלי לפגוע כהוא-זה בתוצאה של פסק-הדין לומר כהאי לישנא:
“באשר לעניינם של לוי ועטייה – אין לנו צורך להיכנס לשאלה אם קיימת חזקה-שבעובדה בדבר אמינותוח של הממל”ז, כי בסופו של דבר התבססה ההכרעה בעניינם על מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי יש להעדיף את עדותו של מומחה התביעה … על עדותו של מומחה ההגנה …”,
אבל אם כך היה נוהג השופט אדמונד לוי, הדבר היה ממקד את תשומת-הלב לכך שבית המשפט המחוזי בכלל לא הגיע למסקנה הזאת …
ולבושתי חייב אני להודות שאני עצמי, שניהלתי את ההגנה בתיק הזה, לא שמתי את לבי לכך, עד לרגע כתיבתם של הדברים האלה ממש. היו לי, ויש לי, טענות נגד פסק-הדין הזה, אבל ל”ספין” הזה לא שמתי לב.
הערת-אגב להערת-אגב
כיוון שפסק-הדין אישר את הרשעתם של לוי ועטייה על עדות המומחה מטעם התביעה, הרי שהדיון בשאלת אמינותו של הממל”ז כ”חזקה שבעובדה” לא היה אלא הערת-אגב, כפי שראינו לעיל, אבל גם אם הייתה משמעות – לשיטתו של פסק-הדין – לאמינות הזאת “בעת שהתנהל משפטם” (ובעניין זה נאמר כי “מקובלת עלי השקפתם של השניים”), נשאלת השאלה מה טעם ראה השופט לבזבז את זמנו על הסעיפים 13 עד 20 הראשון, חלקו הגדול ביותר של פסה”ד (3193 מלים), המתארים את הפסיקה המאוחרת יותר, אשר לא הייתה רלוואנטית (וגם לא התנהל דיון ממצה בסוגיה), אשר קובעת כי כעת החזקה-שבעובדה כבר קיימת?
הערת-אגב להערת-אגב להערת-אגב
את המסקנה כי בינתיים אמינותו של המכשיר כבר הייתה ל”חזקה שבעובדה”, וכי ניתן להפעיל את המכשיר, מסייג פסק-הדין באמירה “ובלבד שהמדידה בוצעה על פי הנחיות אלו:
א) בטווחים שמעל 300 מטרים יופעל הממל”ז מעל חצובה בלבד.
ב) בטווחים שמעל 300 מטרים ישתמש המפעיל בעדשה מגדילה ומקרבת.
ג) … מכל תוצאת מהירות הנמדדת על ידי הממל”ז יופחתו 5 קמ”ש בגין סטיית-הדיוק של המכשיר”.
חלק זה של פסק-הדין מסתיים בהערה:
“חרף האמור, אני מבקש להבהיר, כי הוספתן של אותן הנחיות אין פירושה כי מדידות שבוצעו עד כה באמצעות הממל”ז לא היו מדויקות. אדרבא, מקום שנאשמים הודו במהירות שיוחסה להם, יש לראות בהודאתם אימות לתוצאה שהפיק הממל”ז. ומקום שנאשמים כפרו והדין הוכרע על פי ראיות שהביאו הצדדים, מותר להוסיף ולקבוע כי משנעשו אותם פסקי דין חלוטים, יש לראות בהם אישור סופי לכך שהמדידות באותם מקרים היו מדויקות, אף שהן בוצעו מטווחים שמעל ל-300 מטרים מרכב-המטרה וללא חצובה ועדשה מקרבת”.
עם כל הכבוד, אנחנו לא זקוקים לשופט אדמונד לוי כדי לדעת כיצד נוהגין בפסק-דין סופי וחלוט כאשר, לימים, נפסקת הלכה חדשה, העומדת בסתירה לפסה”ד. הערת-האגב הזאת אמנם לא הצריכה בזבוז-זמן משווע מכותבה, אבל היא בכל זאת הערת-אגב מזיקה, וכצפוי היא עצמה העסיקה את בתי המשפט הרבה מעבר לנסבל – כך שבעקיפין היא גם יצרה בזבוז-זמן של בתי משפט רבים.
וכעת לסוכריה (המרה): מה אין בפסק-הדין?
אין בו הרבה דברים, אבל הבולט בהם הוא שהוא אינו מחיל את ההלכה שפסק על הנאשמים עצמם.
להזכירכם: כאמור לעיל, את המסקנה כי בינתיים אמינותו של המכשיר כבר הייתה ל”חזקה שבעובדה”, וכי ניתן להפעיל את המכשיר, מסייג פסק-הדין באמירה “ובלבד שהמדידה בוצעה על פי הנחיות אלו:
א) בטווחים שמעל 300 מטרים יופעל הממל”ז מעל חצובה בלבד.
ב) בטווחים שמעל 300 מטרים ישתמש המפעיל בעדשה מגדילה ומקרבת.
ג) … מכל תוצאת מהירות הנמדדת על ידי הממל”ז יופחתו 5 קמ”ש בגין סטיית-הדיוק של המכשיר”.
מאיזה טווח נמדדו מהירויותיהם של לוי ועטיה? בערך 500 מטרים.
האם הממל”ז הופעל מעל חצובה? האם המפעיל השתמש בעדשה מגדילה ומקרבת? לא, כי משטרת ישראל – וזה מן המפורסמות – לא השתמשה ולא משתמשת באלה, גם בימים ההם, וגם בזמן הזה.
האם הופחתו ממהירויותיהם 5 הקמ”ש? לא.
כאשר בית משפט פוסק הלכה, הוא לא עושה זאת כדי להגדיל תורה ולהאדיר, אלא – בראש ובראשונה – כדי להחיל אותה על המקרה הקונקרטי בו הוא דן באותו התיק, וניסיונות להביא לפסיקת-הלכה “לשימוש עתידי” נדחים תדיר – ובצדק! – כ”עניינים אקדמיים גרידא”.
ואולי בשוגג – ממש בשוגג – נעלמו העובדות האמורות מעיניהם של השופטים?
תיאורטית הדבר אפשרי, אבל במקרה הזה ניתנה לשופטים הזדמנות לגיטימית לתקן את המעוות, והם דחו אותה בהנמקה אומללה, דבר המעורר חשד להשמטה-בזדון.
ומה עם שלייקעס ב’ של הזיכוי בבית המשפט לתעבורה?
כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי קיבל את נימוקיה של המדינה והרשיע את לוי ועטייה, בלי להתייחס כלל לשלייקעס ב’, אבל גם בית המשפט העליון לא התייחס לשלייקעס האלה.
האם בשוגג – ממש בשוגג – נעלמו השלייקעס האלה מעיניהם של השופטים? ספק.
והספק הוא רב, משום שבעניינו של גד פלר, בו, כאמור, הטעם העיקרי, ה”ראציו”, היה דומה לשלייקעס ב’ בפרשת לוי-עטייה, ועל סמך זה הם קיימו את הזיכוי, למרות מה שהם עצמם קבעו על אמינות הממל”ז.
וגם זה מעורר את השאלה על טוהר-המידות של השופטים, אולם זה נושא לדיון נפרד.
אבן בבאר
אבן הנזרקת לבאר על ידי הטיפש, כך הפתגם, אלף חכמים לא יצליחו לשלותה משם, אבל חכמתו או טיפשותו של משליך-האבן אינה רלוואנטית לעניין זה, כי אבן בבאר היא אבן בבאר היא אבן בבאר.
שמחה ניר מוצא יום אחד דוח הדבקה מתחת למגב של מכוניתו, בעוון חנייה שלא כדין. דוח הדבקה, למי ושלא יודע, אינו שמי, כי השוטר או הפקח אינו יודע מי בעליו של הרכב, אין כל חובה להתייחס אליו, ובמקרה זה חובה על המשטרה או העיריה לשלוח דוח חדש.
אבל שמחה ניר הוא חוכמולוג ידוע, והוא ממלא את תורף ה“בקשה להישפט” בשמו של אהרן ברק, ואף משרבט חתימה הנחזית כחתימתו של זה האחרון, וכתוצאה מכן מגיעה לביתו של אהרן ברק הזמנה למשפט וכתב-אישום על עבירה שאין לו שום קשר אליה.
אהרן ברק מחליט “לעשות בצפר” לתביעה, והוא מתייצב למשפט.
במסגרת פרשת התביעה מעלה התובע את השוטר או הפקח, וזה מעיד כי בתאריך שצויין בדוח הרכב הזה-והזה חנה במקום הזה-והזה, באופן המהווה עבירה כזאת-וכזאת, והנאשם, אהרן ברק, מוותר על חקירתו הנגדית של העד.
התובע, מדושן עונג, מכריז אלה עדי, ומקווה שאהרן ברק יעלה להעיד מדוע הוא חנה כך-וכך, ובהזדמנות זו הוא גם יקשור את עצמו לעבירה (והשופט יסביר לו שלפי “החוק היבש” זו אינה הגנה, וכתוצאה מכך הנאשם יחזור בו מכפירתו, ויודה באשמה).
אבל אהרן ברק לא מספק את הסחורה הזאת, ומודיע כי הוא לא יעיד, ולא יביא ראיות משלו… וכמו עשרות ומאות מקרים במשך עשרות השנים האחרונות, התרחיש צפוי: אהרן ברק יוצא זכאי על-אתר (אלא אם השופט הוא אפרים דורון, אשר מזמין מהתובע בקשה לדחות את המשפט לצורך מקצה-שיפורים, וכמובן “נעתר” לה, כדי לגלות, בישיבה הבאה, כי התביעה לעולם לא תצליח להוכיח שהרכב הוא של הנאשם הזה).
יום אחד בא שופט חדש, אשר לא מכיר את הפסיקה, ונאשם אשר גם הוא לא יודע “מה לעשות עם זה”, והתוצאה היא שהנאשם מורשע, ומערער, והנה, שופט של בית משפט מחוזי וממציא תיזה חדשה, בת 35 מלים, אותה מאמצים כל שופטי ההרכב, בדחותם את הערעור:
“הדעת נותנת, שהמערער לא היה יוזם לקיים הליך משפטי בנוגע לדוחות החנייה, אלמלא ראה את עצמו כמי שעלול להפגע מרישום הדוחות למכונית מספר רישוי 20-881-10, בין בתור הבעלים הרשום של המכונית ובין בתור המחזיק בה”.
אבל ראינו לעיל כי לא זו בלבד ש”הדעת” לא נותנת שום דבר, אלא שלא הייתה (וגם לא יכולה הייתה להיות) שום הוכחה כי אכן אהרן ברק היה זה אשר “יזם לקיים את ההליך המשפטי”, אבל מהשאלה העובדתית הזאת בית המשפט בחר להתעלם.
צריך לזכור עוד כי אם המדובר בדוח ה”שמי”, הנשלח אל ה”חשוד” לביתו, אזי מי ש”יוזם” את ההליך הוא מי ששלח את הדוח אל הנמען אהרן ברק, ובמקרה הזה, אפילו הודה אהרן ברק בכך שהבקשה-להישפט הוגשה על ידו – עדיין אין בכך ולא כלום, משום שהנחתה של התביעה כי הוא בעל הרכב עדיין טעונה הוכחה.
ועם השטות הזאת, בת 35 המלים, צריך אהרן ברק להתמודד, וצריכים להתמודד גם כל הנאשמים שאחריו.
מה יעשה אהרן ברק? הוא יגיש בקשת רשות לערער אשר רק בנקודה הזאת תכיל לפחות 2227 מלים – פי 60 ויותר מהפיסקה האומללה אשר עמדה במרכז פסק-הדין – ראה כאן.
ומדוע נזקקין אנו ליותר מ-60 מלים לכל מילה בפסה”ד אותו אנו מבקרים? משום שקשה פי 60 ויותר לשלות אבן מן הבאר, מאשר להשליכה שמה.
האמנם “בדין ניתנה הוראת הצמצום”? (ב)
כאמור לעיל, אומר עו”ד קשת:
“בחודש שעבר הורה השופט יגאל מרזל למחוק כתב ערעור שהוגש לבית המשפט העליון המשתרע על פני 104 עמודים, אלא אם יצומצם לכדי 20 עמודים, אף על פי שאורכו של פסק הדין שבגינו הוגש הערעור היה מעל 50 עמודים”.
אז עם כל הכבוד, 2 עמודים של כתב-ערעור על כל עמוד של פסק-הדין, זה מעט מאוד, כפי שראינו לעיל, וכל הטוען את ההיפך – עליו ההוכחה, ולא די ביחסי-אורך אריתמטיים, אלא צריך להעמיד זה-מול-זה לפחות את שני הכתבים (פסה”ד והודעת הערעור), אם לא את התיק כולו.
להוכיח את ההיפך כיצד: אם, כגון בדוגמת תיק-המהירות הנ”ל, בו השוטר עצמו עשה את מלאכתך-שלך: במקרה כזה די בהודעת-ערעור קצרה מאוד, אבל אתה לוקח סיכון רב, כי גם הבטוח-בטוח-בטוח לא תמיד בטוח.
טול, לדוגמה, מקרה בו האשמה היא על אי-ציות לתמרור ב-37, והשוטר, בחקירה הנגדית, מעיד על עצמו כהאי לישנא:
“אני כבר שנתיים לא בשירות, ואני לא זוכר מה זה תמרור ב-37”.
זיכוי בטוח? על הנייר זה בטוח, משום שאם השוטר לא יכול להעיד מה זה “תמרור ב-37”, כל מה שיש בעדותו זה רק מסקנה משפטית, ולא עובדות, וזה בטוח כמו במקרה בו השוטר העיד על עצמו כהאי לישנא:
אבל ה”בטוח-בטוח-בטוח” הזה עבר את כל שלוש הערכאות, ואף אחת לא התייחסה לטענה הזאת.
והמסקנה: השאלה אם להרחיב בטיעון או לצמצמו היא באחריותו של הטוען, שרק הוא יפסיד אם יגבילו אותו בטיעוניו.
אבל גם האינטרס של בית המשפט הוא שלא לקצץ לטוען-בכתב בנטיעותיו, ובמיוחד לא בהודעת-הערעור, כיאם הוא יתחיל לפרט רק בדיון בעל-פה, גם השופטים לא ימצאו את עצמם מוכנים, ואם הודעת-הערעור היא מפורטת דיה, לרוב די לו לטוען לומר כי הוא “חוזר על האמור בהודעת-הערעור” – עם או בלי השלמות נקודתיות פה-ושם.
הנמקת-יתר: מדוע יש להתיר לטוען את שאין להתיר לשופט?
כפי שראינו לעיל, הנמקת-היתר של השופט היא לעולם מיותרת, ולפעמים אף מזיקה, אבל כאשר מדובר בהנמקת-יתר של בעל-דין – שאני.
כאשר שופט תומך את פסק-דינו גם בחגורה וגם בשלייקעס, וזה לא מספיק לקיומו של פסק-הדין בערעור, זה לא נעים, אבל השמיים עוד לא נפלו על שופט בגלל שפסק-דין זה או אחר לא עמד בערעור.
אבל מי שטוען לעניינו במשפט, לעולם אינו יכול לדעת מה בדיוק יצוד את ליבו של השופט, ולכן הוא חייב להגן על ה”קייס” שלו לכל רוחב החזית. תופעה ידועה היא שאתה טוען את כל מה שאתה יודע, כולל טענות של השורה הראשונה (אלה החזקות ביותר שלך), של השורה השנייה, השלישית וכו’, ואילו את הטענה האחרונה שלך, הנראית גם לך קלושה ולא רצינית, אתה טוען בחצי-פה, ברבע-פה ואולי אפילו בשמינית-פה, רק כדי לצאת ידי חובה. חובת מצפונך המקצועי לא להשאיר אבן-על-אבן.
והנה, הפלא ופלא, השופט דוחה את כל טענותיך החזקות, אבל נותן לך את מבוקשך דווקא בזכות אותה בת-טענה או נכדת-טענה אשר העלית בהיסוס רב, מחשש שתפקע סבלנותו של השופט.
אבל לטעון “לכל רוחב החזית” עדיין לא מספיק, כי לכל טענת-רוחב ישנה גם טענות-משנה לעומק.
טול, למשל, את שאלת קיומה (או אי-קיומה) של “דרך עירונית”, אשר כמה וכמה רבדים אפשר שיהיו לה:
א. האם הובאו ראיות כלשהן כי המקום הוא “דרך עירונית”?
ב. האם הראיות האלה היו עובדות או מסקנות משפטיות גרידא (שהן עניין לבית המשפט לענות בו, ולא לעדים);
ג. אם אכן הוכחו עובדות, האם הן מכסות את כל הדרוש לקיומה של “דרך עירונית” כמשמעותה בתקנות התעבורה?
ד. האם ה”תמרורים” אשר קיומם הוכח, עונים על הגדרת “תמרור” כמשמעותו בתקנות התעבורה?
ה. מתוך הנחה שהם עונים על ההגדרה, האם צורתם, צבעיהם וגודלם מתאים לנדרש בהודעת התעבורה (קביעת תמרורים)?
ו. האם אצילתה על ידי שר התחבורה למפקח על התעבורה, בתקנות, של הסמכות לקבוע את צורתם ומשמעותם של התמרורים אכן מתיישבת עם חוק יסוד: הממשלה?
ז. האם נכונה הפרשנות הרווחת לתקנה פלונית אשר לפיה על הנאשם נטל ההוכחה לאי-חוקיותו של תמרור?
ח. מתוך הנחה שהפרשנות הזאת נכונה, האם התקנה אכן חוקית?
ט. האם די בכך שהמקום בו נכנס הנהג לתחום ה”עירוני” היה מתומרר, או שהתחום הזה צריך להיות מתומרר בכל כניסותיו?
י. מתוך הנחה שדי בתימרור במקום כניסת הרכב המסויים לתחום העירוני – האם הוכח מאיכן הוא נכנס לשם?
וכן הלאה – לא בטוח שכיסיתי את כל הדרוש רק לצורך הנקודה הזאת עצמה – ועדיין אין בטחון שבליבו של השופט לא תצוצנה שאלות נוספות הקשורות לנקודה הזאת לבדה, ואם לא תעלה את כל הטענות, בנות-הטענה ונכדות-הטענה, אלא במסגרת הערעור, אתה מסתכן בכך שיגידו לך כי “הסניגור המלומד לא העלה את הטענה הזאת-והזאת במועד, ואין לו להלין אלא על עצמו”…
ומה עושים כאשר השופט מאריך שלא-לצורך?
האמירות אשר בפסק-דין נחלקות לשתי קבוצות:
האחת – אלה המהוות את “טעם הפסק”, את ה”ראציו” שלו (“ratio decidendi“).
והשנייה – אלה הן אמירות-אגב, אשר אינן נחוצות לתוצאה הסופית (“obiter dicta“).
כאשר שופט מחזק את התיזה שלו, או את התוצאה הסופית, “גם בחגורה וגם בשלייקעס” – זו גם זו בגדר “ראציו” הן, וגם אם תמך השופט את החלטתו באלף חגורות ואלף שלייקעס – עדיין כולן בגדר ראציו. אלפיים אמירות-ראציו אשר כולם באותה ה”רמה”, ואין האחת “גדולה” מחברתה.
האם רצוי שהשופט יכביר באמירות ראציו?
כפי שכבר הבעתי את דעתי, כל הממעיט באמירות כאלה – הרי זה משובח, אבל הן עדיין לא מכת-מדינה, משום שאף שופט אינו אוהב לעבוד קשה מדי, ואם, בהזדמנות זו או אחרת, הוא מרשה לעצמו “להשתפך” – לא הייתי קופץ על רגלי האחוריות בגלל זאת.
על כן לא הייתי נוגע במנהג הזה של ריבוי הנמקות התומכות זו-בזו, ולו רק כדי שלא לפגוע בעצמאות השיפוטית, שהיא חיונית לכל משטר דמוקרטי מתוקן.
שונה המצב בתכלית השוני לגבי הערות-האגב, אשר, כפי שכבר ציינתי, הן רעה חולה אשר יש להדבירה, ויפה שעה אחת קודם.
כיצד מדבירין? קובעים כי הערת-אגב היא עבירת משמעת. מעיפים הבייתה שופטים אשר לא מסוגלים להשתלט על יצריהם ועל הקשקשת שלהם, ובמיוחד אלה אשר מדברים על “בזבוז זמנו של הציבור”, ומבזבזים את הזמן הזה יותר מאלה שנגדם הם באים בטענות.
וגם גורמים נזקים בלתי-הפיכים.
ומה עם חופש-הביטוי של השופטים? שיתבטאו כמה שהם רוצים. שיישבו בלילות ויכתבו את הגיגיהם, לאור עששית הנפטא, שישלחו את יצירותיהם לכל מי שמוכן לפרסמן (למשל: האתר של קימקא), או שיקימו לעצמם אתרי-אינטרנט משלהם.
עניינים “טכניים” הנוגעים לאורך פסקי הדין
כחלק מ”סוד הצמצום” גורס קשת כי “אין מתפקידו של שופט לספק סיכומים לטובת תלמידי המשפט. אזכורו של פסק דין אינו מחייב ציטוט ממנו”, אלא שבהמשך הוא מוסיף כי “אף הטיעונים של בעלי הדין ניתנים להצגה קצרה בהרבה”.
אכן, ההערה הראשונה היא דברים כדרבנות. תפקידו של השופט הוא לדון בסכסוך, והוא לא “חייב” שום דבר למי שלא מתדיין בפניו. יחד עם זאת, היום, כאשר רוב הטקסטים כבר ניתנים להעתקה והדבקה (copy-paste) בהקלקת-עכבר, בזבוז-הזמן מצטמצם כאשר נעזרים באפשרות הזאת, וגם אין כל הצדקה לגרור את הקורא – יהא זה בעל-דין או שאינו בעל-דין – לספריה המשפטית כדי לגהור על ערימות של ספרים עם כל פסק-דין.
חמורה בעיני היא ההערה השנייה. אפשר לוותר כליל על הצגת הטיעונים של הצד הזוכה במשפט, אבל כאשר מתעלמים מטיעוניו של המפסיד – פוגעים במראית פני הצדק, ובשלב הבא פוגעים גם בעשיית הצדק. אפשר, אם רוצים, לפרש את הדברים כך שכל טיעון וטיעון “ניתן להצגה קצרה בהרבה”, אבל אין פירושו של דבר שניתן להתעלם מטיעון זה או אחר, אבל ברגע שפתחת את הפתח הזה – התוצאות מי ישורן.
לשקף את ההליך, לשתף את הציבור
שופטי ישראל עוברים השתלמויות במכון זוסמן. לשם כך המכון הזה קיים.
ככל הידוע לי, במסגרת ההשתלמויות האלה השופטים גם לומדים איך לכתוב פסקי-דין: זה מצויין, ואם השמועות בעניין זה אינן נכונות – זה גרוע מאוד.
אבל הנושא הזה חייב להיות גלוי ושקוף לציבור. שיידע הציבור אם השופטים מקבלים הדרכה נכונה, אבל אינם עובדים על פיה, או שההדרכה עצמה היא קלוקלת, ומצריכה רוויזיה רצינית ומקפת.
ועוד דבר צריך לקיים, בהקשר הזה: לפי כללי השפיטה (סדרי העבודה של הוועדה לבחירת שופטים) קובעים כי שופט המבקש קידום ימציא למנהל בתי המשפט “כעשרה” פסקי דין שנתן בתקופת השנתיים שקדמו לבקשתו, והמנהל יעביר העתקים מה ם לחברי הוועדה שהם שופטים, “ולכל חבר ועדה אחר שביקש זאת”.
כמובן שאם מדובר רק בפסקי-הדין, ולא בתיקים עצמם, בהם ניתנו פסקי-הדין, לא יכולים חברי הוולב”ש להעריך את טיב עבודתו של השופט, והיחידים אשר יכולים להאיר את עיניהם של חברי הוולב”ש הם מי שמכירים את התיקים עצמם, דהיינו בעלי הדין ועורכי-הדין שלהם.
מועמד לשפיטה או לקידום אשר מועמדותו עומדת על הפרק, שמו מתפרסם ברבים, ולציבור ניתנת ההזדמנות להגיש התנגדויות למועמד זה או אחר, אבל אם באמת רוצים להעמיד לציבור מידע טוב על המועמדים, חיוני לפרסם ברבים את פסקי-הדין שהגישו השופטים לוולב”ש. פסקי-הדין ממילא מתפרסמים באתר מערכת המשפט, כך שאין כאן אפילו צל-צילה של פגיעה בפרטיות, ואם נותנים קישורים אל פסקי הדין האלה, העלות הכרוכה בכך היא לכל היותר אפס.
סיכום
התיזה העומדת במרכז “סוד הצמצום” אומרת, בתמצית:
א. שופטים צריכים לקצר את פסקי-הדין שלהם;
ב. בעלי דין צריכים לקצר את הכתבים שהם מגישים לבית המשפט.
ג. אין הבדל, לעניין זה, בין שופטים לבין בעלי-דין.
אבל הגישה הזאת פשטנית למדי.
אכן, שופטים צריכים לקצר, כי הזמן שהם מבזבזים על פסקי-דין ארוכים בא על חשבון ציבור הנזקקים לשירותיו של בית המשפט, אבל יש הבדל בין אריכות לאריכות.
כאשר השופט מאריך, אבל לעניין, אין לגעת בו, כדי שלא לפגוע בעצמאות השיפוטית.
כאשר השופט מאריך שלא לעניין, דהיינו מעיר הערות-אגב, יש לשבור לו את העצמות.
כאשר השופט מתעלם ממה שלא נוח לו להתייחס אליו, הריהו כמצפצף על בני אדם ויש לשלוח אותו הבייתה, בכל המהירות הראוייה.
כאשר השופט מאריך, אבל הנמקתו אינה אלא הכברה בפרטים שהם אמנם לעניין אבל לא חלק מהמחלוקת, וכל מטרתם אינה אלא ליצור רושם מסולף של פסק-דין “מפורט ומנומק” – זאת הנמקת ישרא-בלוף, ואל שופט כזה יש להתייחס כאל בלופר.
שונה הדבר אצל בעלי-הדין: אלה אינם יודעים אילו שאלות תתרוצצנה בראשו של השופט בבואו לכתוב את פסק-הדין, ועליהם להגיש לו תשובות לכל “עץ” השאלות.
הערה אישית
את המאמר על “הנורמה החמישית” פירסמתי באחד מעיתוני-הנייר לפני עשרים שנה בדיוק, בעקבות אסון “הבונים”, והתגובות לא אחרו לבוא.
משבאו התגובות ביקשתי לפרסם את תשובתי לתגובות האלה, אולם המערכת לא הסכימה – ובצדק, מבחינתה. המקום בעיתונות-הנייר מוגבל, ואי-אפשר לדוש בכל נושא עד אין-סוף: מאמר, תגובה (או תגובות) – ושני ה”צדדים” מיוצגים.
פרסום התשובה שלי נדחה, איפוא, עד שפרסמתי את ספרי יקחו ממך את הרשיון, וכעת היא נמצאת כאן, באתר.
אבל הלקח שלמדתי אז נשאר אתי לעולמים: הגן על התיזה שלך עד הסוף בהזדמנות הראשונה, שמא לא תהיה הזדמנות שנייה. כאשר אתה מפרסם את דבריך בעיתון, בספר או באינטרנט, רוב הקוראים כלל לא יגיבו, אפילו אם הם חושבים אותך לאידיוט מושלם, אבל מה שכתבת מכוון דווקא אליהם, ואתה אפילו לא יודע מי קרא אותך, ומה דעתו עליך ועל מה שכתבת. ייתכן מאוד שמי שיקרא את דבריך בעוד כמה עשרות שנים ייוולד אחרי שאתה כבר לא תהיה במקום בו תוכל להשיב על תהיותיו.
קריטי עוד יותר המצב כאשר אתה טוען בבית המשפט. כאשר הטיעון הוא בעל-פה, השופט – אם הוא הגון – יכול לתת לך משוב מסויים, להציג בפניך את נקודות התורפה – בעיניו – של טיעוניך, אבל אם הוא אינו הגון – הוא ישמור בבטנו את השגותיך, ויצניח אותן עליך בפסק-הדין עצמו.
אבל כאשר הטיעון הוא בכתב – אפילו את המעט הזה אין לך. החמצה של נקודה פלונית יכולה לעלות לך בתיק כולו, ושבעתיים אמורים הדברים כאשר הצד-שכנגד הוא הטוען-אחרון, או המסכם-אחרון: אין לו אלוהים, וכדי לנצח אותך הוא יכול להחזיק סמוך לחזה את הטענה הנבזית, השקרית והלא-רלוואנטית ביותר, ולשלוף אותה כאשר אתה כבר לא יכול להשיב עליה.
שבעים ושבעה אמורים הדברים בהליכים בהם לבית המשפט יש אינטרס שהדיון כלל לא יתקיים, והוא יכול להעיף אותך מכל המדרגות, בלי לתת לך להגן על התיזה, ואפילו בלי לדרוש תגובה מהצד-שכנגד. כך הדבר בעתירות לבג”ץ, כך בבקשות רשות לערער, וכך הוא אצל הטובה-למי.
לכן אתה חייב לחשוב מראש על הכל, ועם כל משפט שאתה כותב אתה צריך לשאול את עצמך: מה יגיד על כך הצד-שכנגד, מה יגיד השופט.
זה קשה, זה מתיש, וזה מאריך את המסמך שאתה מכין, אבל אין לך כל ברירה.
עו”ד משה קשת, בכתבו את המאמר (“סוד הצמצום“) נשוא מאמרי זה, נמצא במצב בו הייתי אני לפני 20 שנה: הוא לא צפה שאחד הקוראים יכפור (ולו גם חלקית בלבד) בתיזה שלו, ויציג לקוראים תיזה אחרת, אבל אני אשלח לו את המאמר הזה, ואם יחפוץ להגיב – תגובתו תפורסם כאן.
מאמרי זה ארוך, מהטעמים שהסברתי, כי לי – להבדיל מהשופטים – אין הכוח לכפות את דעתי, ולכן אני חייב לשכנע – דבר שהשופטים פטורים ממנו, לדעתם-הם, כי אמון הציבור רק מפריע להם.
מאמרי זה, איפוא, הינו גם כתב-הגנה על עצמו.