על השאלה

האם להגיש כתב-אישום

נגד

ראש הממשלה, אריאל שרון?

 

על מבחן בוזגלו הדו-כיווני

הדרישה להתייחס אל ראש הממשלה כאל בוזגלו, ולהסתפק בכמות ראיות “סבירה” לצורך הגשת כתב האישום יש בה כדי להוריד את הרמה המקצועית, בשם ערך השוויון כלפי החוק. הנכון הוא להתייחס אל בוזגלו כאילו היה ראש ממשלה: כך אנו שומרים גם על עקרון השוויון, וגם על החובה להיזהר בהגשת אישומים אשר עשויים להתגלות כאישומים כושלים.

 

הרבה מים נשפכו כבר על השאלה כמה ראיות צריך כדי להגיש כתב אישום בכלל, וכתב אישום נגד איש ציבור בפרט. קצת מים שופך, בשכנות לרשימתי זו, גם אריק באך, המציג זווית ראייה שונה, המתייחסת ליחסים שבין פרקליטת המדינה וכפיפיה לבין היועץ המשפטי לממשלה, כאשר ברקע – איך לא – השאלה אם הדלפת ההמלצה להגיש כתב אישום נועדה להפעיל לחצים על היועץ המשפטי החדש, מני מזוז, אם לאו.

 

אני רוצה להתייחס לשיקולי כמות הראיות הדרושה כדי להגיש כתב-אישום, ובשלב השני – לשאלה אם יש הבדל בין כמות הראיות הדרושה לאישום כנגד שועי-ארץ, לרבות שרים וראשי-ממשלה, מול הכמות הדרושה לאישום כנגד פשוטי-עם. בוזגלו.

 

ובהמשך – תתפלאו! – אעשה גם דבר מאוד לא-אופנתי בימינו אלה: מילה טובה על פרקליטות המדינה. נא לא להציץ למטה.

 

 

בית המשפט אינו “מוסד לשאילתות”

 

הדברים שאני אומר כאן תואמים את דעתו של שר המשפטים הנוכחי, יוסף (טומי) לפיד, כפי שהביע אותם באחת מתכניות ערב יום ששי שהיו לו ברדיו, לפני שנים, כאשר עוד לא נכנס לפוליטיקה, ועוד לא התקלקל בתכניות פופוליטיקה בטלוויזיה. אהבתי לשמוע אותו אז, גם כאשר לא הסכמתי עם תוכן דבריו, אבל, מה לעשות, לפעמים גם הסכמתי.

 

הדיעה שהביע לפיד אז אינה תואמת את הלכי-הרוח בציבור הרחב, וגם לא את הפסיקה של בית המשפט העליון, ואני אנסח את הדברים בלשוני.

 

כדי להרשיע אדם צריך להוכיח את אשמתו מעל לכל ספק סביר. זה כבר ידוע.

 

כאשר התובע מבקש מבית המשפט להרשיע את הנאשם הוא צריך להיות משוכנע למעלה מכל ספק סביר באשמתו של הנאשם. הוא לא יכול לומר לבית המשפט: יש כאן כך-וכך ראיות, תחליט אתה. לי אין עמדה.

 

הוא לא יכול לנהוג כך כי בית המשפט אינו “מוסד לשאילתות”. הוא לא יכול לנהוג כך, כיוון שאם הוא-עצמו לא משוכנע למעלה מכל ספק סביר, כיצד יבקש לשכנע אחרים במה שהוא עצמו לא משוכנע.

 

הצורך שהתובע צריך להיות משוכנע בכל נימי נפשו המקצועית באשמתו של הנאשם קיים בכל שלבי המשפט, החל מהחתימה על כתב-האישום, המשך במהלך ניהולו של המשפט, וכלה בשורה התחתונה שבשלב הסיכומים, כאשר התובע מסכם ב”אני מבקש להרשיע את הנאשם”.

 

 

מה אומר בית המשפט העליון?

 

המבחן לדיותו (קרי: מספיקותו) של חומר הראיות לצורך האישום הוא, לפי בית המשפט העליון, סיכוי סביר להרשעה.

 

ואני שואל: מה זה “סיכוי סביר”? 51 אחוז? 70 אחוז? או אולי אפילו 30 אחוז בלבד?

 

האמת? אני לא יודע. אני רק מוכן להמר על כך ש-80 אחוז זה סיכוי טוב, ו-90 אחוז זה סיכוי טוב מאוד, אם נשתמש בסולם-הציונים מהבצפר.

 

סיכוי “טוב” או “טוב מאוד” הוא הרבה יותר מאשר סיכוי “סביר”, אבל אוי לנו ואבוי לנו אם נגיע למצב בו מוגשים כתבי אישום ומנוהלים משפטים פליליים כאשר הסבירות להרשעה היא 90 או 80 אחוז בלבד, ואם הסבירות מתבדה – אחוז ההרשעות יהיה נמוך עוד יותר).

 

נשאלת גם השאלה סיכוי סביר להרשעתו של מי: של תת-בוזגלו הלא-מיוצג, או של בן האלפיון העליון, הבא עם סוללת עורכי-הדין הכבדה ביותר?

 

האמת? אני לא יודע, ולדעתי גם השופטים שקבעו את המבחן הזה לא יודעים. סביר להניח כי מישהו עתר פעם לבג”ץ וביקש להורות לתביעה לבטל אישום אשר הוגש ללא ראיות שמעל לכל ספק סביר, או להגיש אישום אשר לא הוגש למרות שהיו ראיות “לכאורה”, והשופטים, אשר חיפשו מוצא קל ממצב של לחץ, המציאו-שלפו את מבחן הסיכוי ה”סביר” להרשעה. כנראה שזה הספיק להם שלא להתערב בהחלטה להגיש או שלא להגיש אישום.

 

ועל כך אמרינן: Hard cases make bad law.

 

“סיכוי סביר להרשעה”, אגב, היה פעם גם קנה-המידה למעצר נאשם עד תום ההליכים, אבל כיום, כך נראה, זה לא מספיק.

 

 

הרשלנות בהגשת האישומים נחוצה גם לשופטים

 

תרשו לי להעלות רעיון אשר, ככל הנראה, איש לא חשב עליו.

 

נניח שהפרקליטות הייתה בודקת בקפידה יתירה – אפילו על רמת של וודאות אבסולוטית – כל תיק חקירה, לפני שהיא מגישה כתב-אישום, לכאורה היה הדבר מפחית את העומס על בתי המשפט: לא רק שהיו נפתחים פחות תיקים, אלא שהוודאות המוחלטת הייתה מביאה לכך שנאשמים אשר היום כופרים באשמה, היו מודים בה כבר בישיבת ה”הקראה”. מצב אידיאלי, חלומו הרטוב של כל שופט, במיוחד של שופטי התעבורה, אשר חלומותיהם אלה אינם רחוקים מהגשמתם המלאה.

 

אמרתי לכאורה, כי למעשה לא הייתה לכך כל השלכה, משום שתקני השופטים נקבעים לפי כמות העבודה, ואם הייתה פחות עבודה, ממילא היו פחות שופטים, והעומס על כל שופט לא היה מושפע מכך.

 

אבל נניח שכך היה קורה, והפרקליטות הייתה מגישה אישומים בעלי 100 אחוז סיכוי להרשעה, והתוצאות אכן היו מצדיקות את עצמן: 100 מהנאשמים היו מורשעים …

 

מההיו הבריות אומרים על השופטים? שהם “שפוטים” של הפרקליטות … והא ראייה: 100 אחוזי הרשעות, דבר אשר אין לו אח ורע בשום מדינה מתוקנת …

 

ולכן, כך נראה לי, הם, השופטים, קבעו שאין צורך אלא ב”סיכוי סביר להרשעה”, ולא בסיכוי “רב” או “מעל לכל ספק סביר”.

 

ובמלים אחרות: תנו לנו להראות שאנחנו גם מזכים, לפעמים …

 

אז הם מזכים כ-3 אחוז מהנאשמים, בדרך כלל, ואם ישנן טענות, הם משיבים שזה מתאים לשאר המדינות המתוקנות …

 

 

מה אומרים העיתונות והציבור הרחב?

 

הדיעה הרווחת בציבור, כולל באמצעי-התקשורת, היא ש”התביעה אינה שופטת, היא לא צריכה להחליט אם אדם אשם, אם לאו, והיא צריכה להשאיר את זה לבית המשפט”.

 

מה פירוש “להשאיר את זה לבית המשפט”? להניח את הראיות לפתחו של בית המשפט, ולהגיד לו “תראה מה אפשר לעשות עם זה”. זה הפירוש; היחיד שאני מסוגל לתת לביטוי הזה.

 

כמובן שה”תיזה” הזאת מתעוררת כל אימת שהתביעה מחליטה שלא להגיש כתב-אישום, וכמובן שהמדובר בהחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד אדם רם-מעמד, או כאשר הפרשה זוכה להד ציבורי מטעם אחר, שהרי אם מחליטים שלא להגיש אישום נגד בוזגלו, מי יודע על כך, ואת מי זה מעניין.

 

אבל ה”מבחן” הזה עוד יותר חלקלק מהמבחן של “סיכוי סביר להרשעה”, כי כאן אומרים לה לתביעה זה לא עניינך לקבוע אם יש סיכוי להרשעה. את צריכה להביא את הכל לבית המשפט, ורק הוא יקבע.

 

אני מניח שאם תשאל מי מאלה הגורסין כך, כמה ראיות צריכות להיות בידי התביעה כדי להגיש אישום, או איזה סיכוי להרשעה צריך להיות, כדי להגיש אישום, המקסימום שהואיוכל להגיד זה “אני לא נכנס לזה, שבית המשפט יחליט”.

 

אז ה”מבחן” הזה אומר לנו עוד פחות מאשר מבחן “הסיכוי הסביר להרשעה”.

 

 

מה נשתנה המבחן לעניין שועי-ארץ?

 

כאשר נשאלת השאלה אם להגיש כתב-אישום נגד מורם-מעם, והפרקליטות אומרת שהם בודקים את הראיות “בשבע עיניים”, מייד מגייסים למילואים את מבחן בוזגלו: “במה עולה זכותו על ראש הממשלה על זכותו של בוזגלו”, ישאלון השואלין.

 

והם צודקים, אבל להיפך: לא שצריך לנהוג בראש הממשלה כפי שנוהגין בבוזגלו, אלא שצריך לנהוג בבוזגלו כפי שנוהגין בראש הממשלה: להיזהר שבעתיים ולחשוב פעמיים לפני שמגישים אישום נגד זה, או נגד זה.

 

 

מילה טובה על הפרקליטות

 

כל אימת שאיש-ציבור בכיר, או מורם-מעם אחר מזוכה במשפט, מייד פוצחת בזמר מקהלת המאשימים את התביעה ב”יד קלה על הדק כתבי-האישום”.

 

והיו לנו לא מעט זיכויים כאלה: יעקב נאמן, אהוד אולמרט, אביגדור קהלני, רפאל (רפול) איתן, מאיר שטרית, שמחה דיניץ, אלי הורביץ ואחרים, וכולם הצטרפו אל הטוענים ל”יד הקלה” של הפרקליטות.

 

ההגיון אומר שככל שאחוז הזיכויים גדול, סימן הוא שהאישומים מוגשים לבתי המשפט בקלות רבה יותר.

 

כך, למשל, אם בבתי המשפט לתעבורה מורשעים, למשל, 99 אחוז מהנאשמים, ואם בבתי המשפט הפליליים מזוכים 80 אחוז מהנאשמים בעלי-המעמד הציבורי-כלכלי-חברתי הגבוה, סימן הוא שהתביעה בבתי המשפט לתעבורה הינה בעלת רמה גבוהה של אחריות ציבורית, ואילו העוסקים באישומם של אישי-ציבור עושם מלאכתם “חפיף”.

 

צר לי מאוד, אבל אין שטות גדולה מזאת: בבתי המשפט לתעבורה הגשת כתבי-האישום היא המפורטצ’ת ביותר שיכולה להיות. בית המשפט העליון מתח על כך ביקורת חריפה, אבל זה לא עוזר, והשופטים ממשיכים לתת לתביעה אפלייה מתקנת, אשר, יש לציין, לא תמיד עוזרת לה, אבל לרוב כן עוזרת.

 

שיעור ההרשעות בבתי משפט השלום, בתיקים פליליים “רגילים” (להבדיל מתיקי תעבורה), הוא, ככל הידוע, כ-97 אחוז,

 

אמור מעתה: אחוז ההרשעות הגבוה במשפטי התעבורה או במשפטים פליליים “רגילים” מושג לא בגלל שהתביעה עושה את מלאכת נאמנה, אלא למרות שהיא עושה מלאכת-פארטאצ’.

 

וההיפך הוא באישומים הפליליים נגד אישי-ציבור: אין לי שום ספק שכל המעורבים בעשייה הזאת עושים את מלאכתם בדרך הטובה ביותר. זה לא כל כך נעים לראות ראש ממשלה מזוכה במשפט אשר הושקעו בו חודשים ארוכים, ממון רב ואת כל הנשמה.

 

אני לא יודע מה עושים בפרקליטות כדי להצליח במשפטים הפליליים נגד אישי-ציבור. יכול להיות שבודקים את הראיות בשבע עיניים, יכול להיות שדוחקים במשטרה לחקור ביסודיות רבה יותר, ויכולים להיות דברים רים נוספים, אבל התאווה הידועה – החורגת לא אחת מגדר הטעם הטוב – של הפרקליטים בשירות הציבורי לחזור למשרד, בסופו-של-יום, עם “סל נצחונות” מלא לא תיתן להם לפרקליטים לעשות מלאכתם רמייה.

 

ואם אחוז הזיכויים של אישי-ציבור הוא גבוה במיוחד, זה לא בגלל שהתביעה עושה חצי עבודה, אלא למרות שהיא עושה עבודה שלמה.

 

והמסקנה הבלתי-נמנעת היא שבנגוד למתרחש בבתי המשפט לתעבורה, או במשפטים פליליים נגד אנשי-בוזגלו, שם השופטים מעניקים אפלייה מתקנת לתביעה, כאשר מדובר באישום פלילי נגד איש-ציבור אין לתביעה אפלייה מתקנת, וסביר להניח שבתי המשפט גם נותנים אפלייה מתקנת לנאשמים דווקא.

 

אמור מעתה: מי שאשם בכך שבוזגלו נדפק (למרות שהאישום נגדו לא מוכן בקפידה) ושנאמן/אולמרט/קהלני/רפול/שטרית/דיניץ/הורביץ יוצאים זכאים (למרות שהאישומים נגדם מוכנים בקפידה יתירה) הם דווקא השופטים, אשר עוברים גם על לא תהדר דל בריבו (בכך שהם עוזרים למדינה המסכנה, אשר אינה יכולה להקצות את הדרושים להכנתם של מאות אלפי אישומים בשנה) וגם על לא תישא פני גדול (כפי שמוכיחה הסטטיסטיקה).

 

 

לא מבחן בוזגלו

 

מדוע מזכירים לנו את מבחן בוזגלו כל שני וחמישי? מפריע לבריות – ציבור המתגלה כצמא-דם כל אימת שמתעוררים חשדות נגד איש-ציבור – שאנשים כמו נאמן/אולמרט/קהלני/רפול/שטרית/דיניץ/הורביץ זוכים ליחס טוב יותר. הם לא דואגים לשפר את מצבו של בוזגלו, אלא לדפוק את האחרים!

 

ואני אומר ההיפך הוא הנכון: לשפר את מצבו של בוזגלו. לתת גם לו ליהנות מהספק הסביר. לשמוע גם אותו בסבלנות-אין-קץ. לקיים, על כל פרטיה ודקדוקיה את מצוות “את פתח לו” כאשר הוא בא לבית המשפט לא-מיוצג.

 

כך גרסתי גם בעניין השימוע לכל, למשל: הציבור הנאור, שטוף הצמאון-לדם, דרש להפסיק את המנהג המגונה של שימוע-למיוחסים, ואני גרסתי שימוע לכל, גם לבוזגלו.

 

הנושא הזה מתקשר – הפלא ופלא – גם לסוגיית כמות הראיות הדרושה כדי להגיש כתב-אישום.

 

ודעתי לא נשתנתה מאז.

 

 

על ההמלצות של המשטרה

 

כאשר המשטרה משלימה חקירה בעניינים אשר לא היא אמורה להגיש בהם כתבי אישום, אלא הפרקליטות, נהוג, לפעמים, שהמשטרה מצרפת לתיק גם את המלצותיה, אם להגיש אישום, אם לאו. ההמלצות האלה, כמובן, אינן מחייבות את הפרקליטות, והשאלה היא האם המשטרה בכלל צריכה לצרף המלצות לתיקי החקירות.

 

עוזי לנדאו, כאשר היה השר לבטחון-הפנים, הורה לאגף החקירות של המשטרה להימע מהמלצות. שרים אחרים, ככל הנראה, פחות רגישים לנושא הזה, ונשאלת השאלה עם מי הדין.

 

דעתי כדעת לנדאו, בכפוף להסתייגות אחת קלה, ושנייה משמעותית יותר.

 

אכן, לא נקבע בשום חוק שהמשטרה צריכה להגיש המלצות לגורמים המחליטים על הגשתם של כתבי-אישום. היא גם לא מתוקצבת לכך, וכל המשאבים – בעיקר משאבי-הזמן – שהיא תקדיש לגיבוש ההמלצות יבואו על חשבון פעילות אחרת. אין יש-מאין.

 

מאידך, לאנשי החקירות זו בכל זאת “סוכריה”: האפשרות לצרף המלצות מוסיפה סיפוק-בעבודה, מוטיבציה וכו’, במיוחד למי שכיוון לדעתם של המחליטים הסופיים, ומדוע נגזול מאנשי המשטרה את הסוכריה הזאת.

 

תשובתי היא בתחום ה”מידתיות”: אם גיבוש ההמלצות אינו מצריך השקעת-משאבים מיוחדת – תנו לילדים להשתעשע. אבל, מאידך, אם הדבר מצריך שעות-עבודה רבות של צוותי-חקירה שלמים – זה מיותר לחלוטין. זאת ההסתייגות הקלה.

 

ובאשר להסתייגות המשמעותית יותר: כאשר תיק החקירה מגיע לפרקליטות, אין לפרקליטים אלא החומר שלפניהם, אבל מהודעות אשר נגבות מעדים, רק הכתוב על גבי הנייר הוא המדבר, ומן הכתוב לא ניתן להתרשם אם העד אמין הוא, אם לאו. אכן, הפרקליט יכול לזמן אליו את העד, ולראיינו שוב, ולפעמים הדבר אכן נעשה, אבל זאת לרוב עבודה כפולה.

 

חוקר המשטרה, לעומת זאת, ראה את העד והתרשם מאמינותו, ואין שום סיבה שהוא לא יחווה את דעתו בעניין זה. זה, כמובן, לא מחייב את הפרקליטות, אבל זה יכול לעזור לה, ולמנוע בושות במשפט עצמו.

 

 

התערבותו של שר המשפטים בשיקולי הפרקליטות: לגיטימית או לא?

 

שנינו מסכימים, איפוא, שלא די ב”סיכוי סביר להרשעה”, ומי שמחליט להגיש אישום, או מי שמנהל את המשפט מטעם התביעה, צריך בעצמו להיות משוכנע מעל לכל ספק סביר באשמתו של הנאשם, אם הוא אינו רוצה לעשות שקר בנפשו.

 

מאידך, מקובל על הכל – אני מניח שגם עליך – ששר המשפטים, שהוא דרג פוליטי, אינו צריך להתערב בשיקולים המקצועיים של הפרקליטות, שהרי אם לא תאמר כן, נמצא יום אחד לפנינו “פרקליטות פוליטית”, דבר אשר את השלכותיו מי ישורן.

 

כיצד, איפוא, מיישבים את שני העקרונות האלה?

 

התשובה היא שהשאלה עד כמה צריכה הפרקליטות להחמיר עם עצמה בבחינת מוצקותן ודיותן של הראיות היא שאלה של מדיניות, לא שאלה מקצועית. השר לא יכול להגיד לבעלי המקצוע – קרי הפרקליטים – מתי יש בראיות “סיכוי סביר להרשעה” ומתי יש בהן רק סיכוי “קלוש” או שיש בהן דווקא סיכוי טוב, אם לא למעלה מזה. זו אכן שאלה מקצועית-פרופר.

 

אבל, מאידך, השר יכול להגיד לפרקליטים: אם, בעיניכם המקצועיות, הסיכוי להרשעה הוא רק “סביר” – אל תגישו אישום. תורו להמשיך ולהעמיק את החקירה, אם עדיין יש מה (או מי) לחקור, או שתסגרו את התיק.

 

שר המשפטים אינו חייב אפילו להיות משפטן, ולכן הוא גם לא חייב להיות מסוגל לקבוע מהם סיכוייו של תיק להסתיים בהרשעה, אבל הוא נושא באחריות המיניסטריאלית, והוא לא יכול להרשות לעצמו לעמוד בראשו של משרד ממשלתי כושל, אשר מגיש אישומים לרוב, וחוטף זיכויים לרוב.

 

לשאלה הזאת ישנן גם השלכות תקציביות, החורגות גם מעבר לתחומו של משרד המשפטים, אל תחומם של האוצר ושל הממשלה כולה: אם, למשל, כדי להעלות את סיכויי ההרשעה מ-98 ל-99 אחוז (למאה אחוז לעולם לא נגיע) צריך להגדיל ב-100 אחוז (דהיינו פי שניים) את התקציב המיועד לכך, רשאית הממשלה לבוא ולומר אכן, הדבר רצוי, מאוד רצוי, אבל אין לנו כסף לכך, כשם שאין לנו תקציב להעמיד חייל חמוש בכל אוטובוס, ובכל מקום בו נמצאים שני אנשים או יותר.

 

ומה תעשה הפרקליטות עם הנחיות “מיניסטריאליות” בעניין כמות הראיות הדרושות להגשת אישום?

 

אם הדרג המדיני אומר להם, לפרקליטים, טייק יור טיים, אל תיחפזו, אל תגישו אישומים אם אתם לא משוכנעים מעל לכל ספק סביר באשמתו של הנאשם – זה בסדר גמור, והם חייבים לציית. אבל אם הוא אומר להם תחפפו, תגישו אישום גם אם לדעתכם הסיכוי להרשעה קלוש הוא, הם חייבים “להחזיר את המפתחות” אם הדבר נוגד את מצפונם המקצועי.

 

ואם אין להם מצפון מקצועי – אין להם מקום בשירות הציבורי, ועוד יותר אין אין להם מקום בשירות הציבורי-המשפטי.

 

 

ומה באשר לראש הממשלה המסויים הזה?

 

כמובן שאני לא יודע מה יש לפרקליטות באמתחתה, ומה אין לה. הדבר היחיד שאני יכול להציע הוא לקיים את העקרונות עליהם עמדתי כאן: לא להגיש כתב-אישום אלא אם הדרג המחליט – היועץ המשפטי לממשלה בעצמו – השתכנע מעל לכל ספק סביר באשמתו של אריאל שרון.

 

יכול להיות שזה יפעל גם לטובת שרון, אבל יכול להיות שזה יפעל גם לרעתו, כי אם היועץ יחליט להחזיר את התיק למשטרה, להעמקת החקירה, ייתכן מאוד שתיסתמנה כל הפרצות הקיימות היום, ולשרון לא תישאר הברירה, אלא להושיט את צווארו לשופט, ולומר מודה אני לפניך (וכמובן להיעלם מהחיים הפוליטיים אל חוות שקמים).

 

ומה יקרה אם היועץ המשפטי יחליט להסתפק רק ב”סיכוי סביר להרשעה”?

 

כעולה מהאמור לעיל, שר המשפטים חייב להבהיר לו את השקפתו-הוא, ואת אחריותו המיניסטריאלית, להבדיל מהאחריות המקצועית, שאינה של השר, אלא של היועץ, ושלו בלבד.

 

נכון שזה לא מתיישב עם הצהרתו – הנכונה והצודקת – של לפיד “שאיש לא יחשוב שמישהו רשאי להשפיע על עמדת היועץ המשפטי לממשלה. לא מלמעלה ולא מלמטה”, אבל דרישה מהיועץ המשפטי כי יקפיד הקפדה יתירה בכל אישום, נגד ראש ממשלה או נגד אחרון הבוזגלו באחרון התיקים בבתי המשפט לתעבורה אינה “השפעה על עמדתו”.

 

ונכון שזה לא פוליטיקלי-קורקט, במיוחד כאשר מדובר ביועץ אשר טרם סיים 100 ימים של חסד, אבל זה מחוייב המציאות.

 

אבל אני מרשה לעצמי לנחש כי במקרה המסויים הזה לא יהיה ללפיד כל צורך להבהיר את השקפתו, כי ממילא מזוז לא ירשה לעצמו שום “פישול”, וגם לא מן הנמנע שלפיד, כאשר המליץ עליו בפני הממשלה, וידא קודם כי השקפותיו של מזוז תואמות את שלו, כך שהכל מסודר מראש.

 

ובאשר ל”אחרון תיקי התעבורה”, גם זאת אני מנחש, לא יהיה ללפיד כל חשק להבהיר את השקפתו, כי זה בכלל לא מעניין אותו: לא רק משום  שניהול תיקי התעבורה אינו בתחום אחריותו (אלא באחריותו של השר לביטחון הפנים, הממונה על המשטרה, המנהלת את התביעה בבתי המשפט לתעבורה), אלא גם, ובעיקר, משום שהנעשה בבתי המשפט לתעבורה אינו “סחורה” בשוק הפוליטי.

 

 

ברכות ליועץ החדש, עם עצה קטנה

 

את מני מזוז אני מכיר מהעבודה, ורק מהעבודה, עוד כשהוא היה קטן-קטן, משהו כמו עוזר או עוזר ראשי לפרקליט המדינה, כאשר איש – גם לא הוא עצמו – לא יכול היה לדעת לאן הוא יגיע.

 

לשלוח לו ברכה סתם, זה יהיה כמו עוד אלף ברכות שהוא קיבל, כשם שמקבל כל אדם המתקדם למשרה רמה. אז בנושא הזה אין לי מה לחדש.

 

אז בנוסף לברכות החבוטות, הייתי משיא לו עצה קטנה: להקים לצידו צוות של “איפכא מסתברא”, לפחות לגבי המקרים המיוחדים: צוות בלתי-תלוי בפרקליט המדינה, אשר יתקוף כל המלצה, בין כזו המציעה להגיש אישום, בין כזו המציעה את ההיפך. תמיד טוב שיש second opinion.

 

בהצלחה, מני.