רע”א 478/88 – עו”ד דוד בקר ואח’ נ’ רונית שטרן ואח’ . פ”ד מב(3), 679

 

===================================

 

 

רע”א 478/88

 

 

1. עו”ד דוד בקר

 

2. פנינה בקר

 

 

נגד

 

 

1. רונית שטרן

 

2. מיכאל שטרן

 

 

 

בבית המשפט העליון בירושלים

 

 

[25.10.88, 27.10.88]

 

 

לפני הנשיא מ’ שמגר

 

 

בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בת”א-יפו מיום 26.6.88 בע”א 66/87 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא מ. בן-דרור והשופטים: י. גרוס, י. חאג’ יחיא

 

 

עו”ד יעקב כהן – בשם המבקשים

 

עו”ד דורית פוגל – בשם המשיבים

 

 

ה ח ל ט ה

 

 

הנשיא מ’ שמגר

 

 

1. הבקשה שעניינה סכסוך שכנים מתמשך וחסר פשרות שגם עורכי הדין של המבקשים לא שבעו ממנו, סובבה סביב שני צירים כלליים עקרוניים ובנפרד, גם סביב טעמים ספציפיים הקשורים למחלוקת שבין בעלי הדין.

 

 

2. הטעמים הכלליים הם, כאמור, שניים:

 

 

ראשית, הישענותו של בית המשפט המחוזי – קרי ערכאת הערעור הראשונה – על הוראותיה של תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984; שנית, אי-התייחסותם של בית המשפט של הערכאה הראשונה ושל ערכאת הערעור הנ”ל, לכל פרט ופרט ולכל תג ותג מטענות המבקשים: הטענה היא כי אם בית המשפט אינו מתייחס במפורט לכל טענה, אין לבעל הדין יומו בבית המשפט.

 

 

3. לצערי, אינני נכון לקבל אף אחת משתי טענות אלה:

 

 

תקנה 460(ב) הנ”ל מפרטת אימתי רשאי בית המשפט לנסח הכרעתו בצורה ובאופן שהותוו בה. אין ללמוד מן היישום של תקנה 460(ב) במקרה קונקרטי, כאילו לא ניתנה על ידי בית המשפט הדעת לטענותיהם של בעלי הדין. הניסוח של פסק הדין אשר אותו התירה תקנה 460(ב) צריך לנבוע מלימוד החומר ומהסקת המסקנות המצטברות המפורטות בפיסקאות (3) – (1) של התקנה האמורה.

 

 

דעת מתקין התקנות היא – ודעתי היא, עם כל הכבוד כדעתו – כי אין כל הכרח בכך שבית משפט, החייב לשרת את כל המתדיינים שבפניו, ישוב וינסח במילותיו הוא, את אשר כבר הוסבר לפני כן בפרוטרוט על ידי ערכאה שיפוטית אחרת אם הוא מסכים עימה באותה מידה ובאותם גבולות שהותוו בפיסקאות (1) עד (3) הנ”ל. (ראה גם: .THE U.S DAVID DUNN, UNREPORTED DECISIONS IN .(COURTS OF APPEAL 63 128; CORNELL LAW REVIEW (1977), P. 128

 

 

איננה מקובלת עלי התיזה של הפרקליט המלומד של המבקשים, לפיה ישימה תקנה 460(ב) אך ורק בנסיבות יוצאות דופן. לא מיניה ולא מקצתיה. תקנה 460(ב) ישימה לפי שיקול דעתו של בית המשפט כל אימת ומתקיימים התנאים הקבועים בה והמבחן הוא, איפוא, ענייני ולא כמותי.

 

 

מכאן לנימוק השני של הבקשה שעניינו החובה, כביכול, של התייחסות מנומקת בכתב לכל טענה מטענות בעלי הדין.

 

 

בית המשפט פועל לפי אמות מידה סבירות ועל פי שיקול דעת שיפוטי. על כן, רשאי הוא גם להביא בחשבון שיש נסיבות בהן אין בכוחו של יצור-אנוש להגיב בכתב ותוך הנמקה מלאה על כל טענה וטענת-משנה העולה תוך כדי הטיעון. יש והטענות הן כה מרובות ומשקלן הסגולי כה מועט, עד שאין צורך או אין אפשרות להתייחס אל כולן.

 

 

לשון אחר, בית המשפט מתייחס לטענות הנראות לו ענייניות ורלבנטיות ועושה, כמובן, מאמץ רב כדי לנסות ולהקיף את הכל או לפחות את המקסימום; אולם, מובן וברור הוא כי אין כל אפשרות ממשית לדון בכתב בפרוטרוט בכל תג וכל ווריאציה המוצגת בפני בית המשפט, אם אלו אינם בעלי מהות המצדיקה זאת לפי מבחני החוק והשכל הישר.

 

 

לשם הסרת ספק ספיקא אוסיף כי העובדה שטענה פלונית איננה מקובלת על דעתו של בית המשפט, אין בה, כמובן, כשלעצמה, כדי לפטור את הערכאה השיפוטית מן ההכרעה לגביה; אולם, הכל בתנאי שהמדובר בטענה הראויה להתייחסות עניינית מבחינת אופן הצגתה וסבירותה היחסית, אף אם בית המשפט אינו נוטה לקבל את הטענה.

 

 

4. לגוף העניין, אין לי אלא לדחות את הטענה שעניינה היעדר הנמקה. פסק דינו של בית משפט השלום מפורט ומנומק בהרחבה. אין גם לגלות טעמים עניניים היכולים להצדיק הבאתו של הנושא בפני ערכאת ערעור שניה.

 

 

הבקשה נדחית.

 

 

המבקשים יישאו בהוצאותיהם של המשיבים בלווית הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל בסכום של 3,000 שקלים חדשים.

 

 

ניתן היום, ט”ז חשוון התשמ”ט (27.10.88).