ה”חברים” של נועם פדרמן
ה”חברים” של נועם פדרמן
נועם פדרמן כתב ממקום מעצרו פניה נרגשת ונוגעת ללב כל מי שחירות וחופש ושלטון חוק חשובים בעיניו, בלא קשר בכלל להשקפת עולמו הפוליטית. אך נועם פדרמן פונה לציבור הרחב במקום להסתכל בראי ולבחון איך זה שמכל המחנה האידיאולוגי המפואר שלו, נשארו רק ברברנים אימפוטנטים שלא איכפת להם בכלל שהוא עצור עד אינסוף ובלא סיבה הנראית לעיין.
שתיקת הציבור על עוול, היא טיפוח וגידול נחש ארסי בבית
נועם פדרמן כתב ממקום מעצרו פניה נרגשת ונוגעת ללב כל מי שחירות וחופש ושלטון חוק חשובים בעיניו, בלא קשר בכלל להשקפת עולמו הפוליטית. אך נועם פדרמן פונה לציבור הרחב במקום להסתכל בראי ולבחון איך זה שמכל המחנה האידיאולוגי המפואר שלו, נשארו רק ברברנים אימפוטנטים שלא איכפת להם בכלל שהוא עצור עד אינסוף ובלא סיבה הנראית לעיין.
ואפילו אני, שאני לא מהמחנה הפוליטי של פדרמן וכהנא, גם אני בהחלט נמנה עם כל אלה החשים שמה שעוללו ומעוללים לפדרמן מהווה דוגמא מדאיגה ביותר לריקבון המערכתי הכולל.
לכך ששלטון החוק בישראל איבד את הזכות המוסרית להיקרא “מגן הציבור” במקום אוייבו.
לכך שנורמת השימוש במערכת המשפט לקידום צרכים פוליטיים הפכה למה שאנו קוראים אצלנו שלטון חוק ובמקומות אחרים בהיסטוריה קראו לזה פשוט פאשיזם (או מקארתיזם).
נועם פדרמן הנכבד, דומני שאינך צריך לשכנע כבר איש בציבור, שאף אחד מהגופים הללו (שב”כ ובתי המשפט) כבר מאוד לא קדוש, לא טהור, ולא חף מאינטרסים אישיים, כלכליים, פסולים, זרים ונוגדים את טובת הציבור. בשני הגופים הללו יש אנשים טובים, ואנשים מרושעים. יש טהורים, ויש מושחתים.
בשני המקרים (שב”כ ובימ”ש) יש כמובן היוצאים מן הכלל הנפגעים שלא בצדק מההכללה. וזה חבל. אך התחושה הכללית, במבחני התוצאה ולא הבירבורים התעמולתיים – היא בהחלט של תפוח רקוב אשר לא משנה בכלל איפה אתה מנסה לגעת בו באצבע, היא נבלעת לך פנימה ועמוק, מהריקבון.
אבל השחיתות הזו, אותו כוח אבסולוטי הנעדר מנגנוני פיקוח ובקרה ושקיפות, שבית המשפט כבר הודה כי הוא-הוא המשחית אבסולוטית, השחיתות הזו היא תוצר ישיר של היעדר עמוד שידרה אידיאולוגי בחברה כולה.
ובזה, לא אשם השב”כ, לא אשמה מערכת המשפט. בזה אשם כל מי שאמור להימנות על המחנה שלך, על החברים שלך, על המשפחה שלך, ושותק! אליהם תבוא בטענות.
כלל ידוע הוא שפרצה קוראת לגנב, וגנב כשקוראים לו – בא.
העשבים השוטים בשב”כ ובמערכת בתי המשפט צומחים באופן טבעי, ופועלים בתוך ואקום אידיאולוגי המאפשר להם לצמוח ולפרוח במקום לנכש כל עשב שוטה בלי לחשוב פעמיים בכלל, בטבעיות, ולטובת הגינה כולה וממילא לטובת צמחי הברכה שבהחלט יש גם בשב”כ וגם במערכת המשפטית.
תסביר לי, איך אבא ואמא שלך נותנים למישהו לעצור להם את הילד בלי סיבה ועד אינסוף, והם לא הופכים את השולחן לנשיא בית המשפט העליון כדי לקבל לפחות הסבר, לו זכאים בעלי הבית של השב”כ ובית המשפט: הציבור!
הנוחות והנינוחות הרגעית שלהם חשובה יותר? אז מה אתה בעצם רוצה מכל היתר???
תסביר לי, למה החברים הכל-כך טובים שלך, נותנים לשופט שעצר אותך, בלא סיבה, לפצות את הפה בכל עניין אחר שהוא, לפני שמאלצים אותו בכוח סביר ובכל האמצעים המותרים ממילא על פי חוקי הכורח וההגנה העצמית, להסביר לבעלי הבית שלו (כלומר לציבור) מה פתאום הוא עוצר אותך? על מה? עד מתי? ולתת לך את הזכות האלמנטארית שמתוכה הוא הרי יונק בעצם את כל סמכותו: זכות הטיעון וההתגוננות.
לא צריך לחשוב כמו הכלב שמקבל מכות ממקל, וחושב שהמקל אשם. אל תבוא בטענות לשב”כ, ולא למערכת המשפט. הריקבון שם זו לא הבעיה, זו בסך הכל התוצאה. הבעיה לא מתחילה ולא מטופחת אצלם. יש אדמה, יש מים, יש שמש ומנעמים – אז יש גם עשבים שוטים בכל מערכת.
תבוא בטענות למי שלא מנכש את העשבים הללו ומעדיף את הפריחה שלהם על פני פריחת פרחי שלטון החוק, הצדק והחופש.
הטענות שלך לא צריכות להיות כלפי העדר כולו אלא קודם כל ולפני כולם, כלפי כל החברים שלך (החברים לכאורה…) כלפי כל מי מהם שלא מקיף בתופים ומחולות את בניין בית המשפט העליון 7 סיבובים כדי שיסביר ומייד, או שיתמוטט! כי אין שום אמצע ושום דרך ביניים.
אין, לא יכולה ואסור שתהיה פשרה בכל הנוגע לקווים האדומים של החוק, הביטחון והשלטון. אכן, זו היא חרב אשר חייבים כולנו להשחיז אותה ולשמור עליה מכל משמר כי היא זו שמגינה עלינו. אך זו חרב שחייבת להכחיד את היד הרעה המשתלטת עליה ואשר מניפה את החרב כלפי הבעלים שלה במקום האוייבים שלה. אין כאן מקום לפשרה בכלל. הם המשרתים ולא הבעלים. וכל משרת ישמח ובאופן טבעי לשכוח בהזדמנות הראשונה שתהיה לו, שהוא משרת, ברגע שבעל הבית עוצם עיניים ומרשה לו ללבוש לרגע את החלוק של בעל הבית…
הציבור הוא הרי בעל הבית, גם של השב”כ וגם של בית המשפט. ואין לעבדים של הציבור בעצם, שום זכות להסתיר שום דבר מבעל הבית, וכל יתר הטיעונים זו מניפולציה לטיפשים, שבהלקאת-שוט אלמנטארית יכולים להחזיר את העבד למקומו ולהבהיר מי כאן בעל הבית ושל מי המדינה הזו לעזאזל.
לא צריך לירות בשופט. חלילה! אבל מותר וחייב לא לאפשר לו להמשיך לצייץ בשום דיון חדש, לפני שהוא מסיים את חובותיו בדיון הישן ששלח אותך למעצר. הוא חייב לנמק, או להינמק בעצמו! הוא חייב להסביר. אין לו שום זכות לשלוח אותך למעצר בלי להסביר לכולנו על מה, למה, ועד מתי. אם אתה פושע וחתרן מסוכן – לך למאסר מייד ואם חסר נהג אני מתנדב להוביל אותך לשם בחינם. אבל אם אתה לא – אז מאסרך הוא הפשע של כולנו כלפיך וכלפי המצפון הקולקטיבי! השופט מפסיק באופן אוטומטי להיחשב כבר-סמכא, כחסין, כעובד ציבור ברגע שהוא מבצע פשע. והמעצר שלך, על כי כל מבחן משפטי מקובל בעולם החופשי, הוא פשע. עם כל הכבוד המפוקפק לחוקים לשעת חירום שאין להם תוקף בנסיבות העניין.
לעיתים קרובות מידי נראה שהציבור בעצם שוכח מאין באו דברים ולאן הם הולכים. אקטיביזם שיפוטי הוא בסך-הכל תוצר לוואי של הזכות המובנת מאליה לאקטיביזם אזרחי (יסודות המשפט המודרני יונקים את סמכותם עוד מעצם המהפכה הצרפתית ולא להיפך…).
כבוד בית המשפט הוא כבוד מוגבל, וכבוד על תנאי. גבולותיו הם כבוד האדם וחירותו, והתנאי הוא שהשופט לא מחלל את העקרונות שהוא דורש מאחרים לקדש.
הזכות של ההמון לצבוא על בית המשפט העליון, ולסלק משם כל עבריין שהשתלט שם על הכיסא והפך את המשפט לקרדום לחפור בו. זו בכלל לא זכות, זו חובה. הרי כשמני מזוז קרא בנאום הכתרתו מתוך הדברים של ברכט, הוא לא מחק את כל יתר הדברים החשובים שברטולד ברכט כתב: “תחילה לקחו את הקומוניסטים, אבל לי לא היה איכפת, כי לא הייתי קומוניסט. מייד לקחו את הפועלים, אבל לי לא היה איכפת, כי גם פועל לא הייתי. בהמשך עצרו את אנשי האיגוד המקצועי, אבל לי לא היה איכפת, כי אינני איש איגוד מקצועי. אחר כך כלאו כמה כמרים, אבל מכיוון שאינני דתי, גם כן לא היה איכפת לי. עכשיו לוקחים אותי, אבל עכשיו כבר מאוחר…”
אין כאן בכלל סוגיה של הפרת חוק. נהפוך הוא! המדובר הוא בהגנה על החוק מפני גורמים עויינים אשר השתלטו עליו. אין כאן צדק אבסולוטי, לשום צד פוליטי ושום גוף שלטוני, אלא זכויות אלמנטאריות שמי שמפר אותן מכריז על עצמו כבוגד. ומי שעוצר אדם ללא סיבה, מטה ונושא פנים במשפט, משתמש במשפט ככלי לביטוי נטיותיו וסטיותיו האישיות או החונטאיות, ולא טובת הכלל וכל פרט בתוכו – הוא בוגד.
הבעיה של כל הצאן המובל לטבח, היא שתיקת הכבשים ולא אומץ לב מיוחד של השוחטים למיניהם. עובדה ששוחטים רק כבשים ולא נמרים. תשאל את נוני מוזס. תשאל את אהרון ברק. תשאל את עדנה ארבל. תשאל כל עבריין בכיר שמתהלך הרי חופשי בעוד שלצידך בתא המעצר יש בסך הכל איזה עני עלוב וביש מזל ולא הפושעים האמיתיים.
שכל אחד ואחת מהחברים האידיאולוגיים שלך ישאל את עצמו בכל בוקר כחלק בלתי נפרד מתפילת השחרית, מה הוא עשה כדי לא לטפח ולעודד את הדברים הללו בשתיקתו? איך הוא ישן בלילה כשאתה נמק בצינוק כל כך הרבה זמן ולעוד כל כך הרבה זמן כשהוא, מי שמממן בעצם את הגופים הללו ומעניק להם את זכות הקיום, שותק ומעודד בשתיקתו תופעות של פאשיזם, שחיתות, שימוש לרעה בכוח המשרה, הונאה ציבורית ומעילה באמון.
כנראה שכל חובשי הכיפות סביבך שכחו את מה שחילוני כמוני עוד זוכר גם מהגולה, שתפילת שחרית לא כוללת רק קריאת שמע, אלא גם –או בעיקר- ברכת “יוצר האור”, “אהבה רבה” ו”אמת ויציב”. הם שכחו שתפילת שמונה עשרה של שחרית לא מורכבת רק מפרקי “אבות” ו”קדושת השם” אלא גם (או בעיקר) מ”גבורות”!
תפילת השחרית של חבריך היא סלקטיבית, ואליהם תבוא בטענות. כי הם אלה שמתהדרים בנוצות של “קריאת שמע” ומתעלמים גם להלכה ובמיוחד למעשה מחלקה השני של קריאת שמע היא חלק מעשי ולא תחנוני (“והיה אם שמוע” )!
אחרי שתפתור את הבעיות שלך עם עצמך והמעגל הקרוב ביותר המהווה בעצם חלק ממך, כל יתר הבעיות ייפתרו מאליהן.
ואם לאף אחד לא איכפת ממך, בתכלס ובמעשים והקרבה ולא בלחשושים רק כלפיך ומעשים הפוכים מאחורי גבך, אז תבדוק את עצמך למה אתה לבד. אולי יש בעיה באידיאולוגיה שלך, שאין לך אפילו מניין שתומך למעשה ולא רק תיאורטית, באידיאולוגיה שלך. אפילו לא חבר אחד שמוכן לעשות למענך מעשה.
זכור: ידיים מושיטות עזרה קדושות משפתיים דובבות תפילה! אתם מקשקשים, וביילין עושה. אתם מברברים ואורי אבנרי מייצר. אתם מזבלים ועבריינות שלטון החוק פורחת.
הרי אריק שרון לא היה מזדרז להחזיר שטחים אילו לא היה יודע את מה שמשתדלים להסתיר מהציבור כולו, שכמעט ואין כבר צה”ל והסרבנות זו כבר אינה תופעה אלא מגיפה. שפחד המוות משחרורו של וענונו זה לא מפני מה שהוא יגלה שיש, אלא מפני מה הוא עלול לגלות שאין, ודיה לחכימא…
ככה המחנה האידיאולוגי מהקצה המנוגד לך, מביס אותך. הוא עושה. הוא מקריב מעצמו. חלקים מהם הולכים לכלא בגאווה, חלקים מוותרים על דרגות בכירות ויוקרה חברתית, ובזכות זה שהם לא שותקים הם מנצחים אותך ואת כל המחנה ה”אידיאולוגי” שלך.
ואילו אתם – שותקים מדושני עונג, מזבלים את המוח בכנסים וכתיבת עלונים ביניכם לבין עצמכם לשכנע את המשוכנעים ממילא – ומתפלאים איך הדשן והזבל ה”אידיאולוגי” הזה מוליד עשבים שוטים.
אז עוצרים אותך עד אינסוף. למה שלציבור כולו יהיה איכפת ממישהו שאפילו יקיריו ומוקיריו לא איכפת להם ממנו?
אל תצפה מאחרים לעשות לך את המלחמות. קודם כל תבדוק איך זה קורה בכלל, שמי שאמורים להיות החיילים של אותו הגדוד שלך מאוננים במקום לשמור, להגן, להילחם ולהקריב למען האידיאולוגיה שלהם, הרבה לפני שאתה מיתמם ומנסה לגייס את מי שחייב אמנם להסכים לעוול שבאמת נעשה לך, אך העוול הזה משרת את האידיאולוגיה שלו ולכן, למרבה הצער אומנם, הוא רק ימשיך את השתיקה הרועמת של החברים שלך. של המשפחה שלך. של מי שאמור להפוך כל אבן במדינה עד שלא יקבל הסברים המניחים את הדעת למעצרך האינסופי.
תבדוק איזו “שמפניה” עוד שותים כל אלה הנחשבים לחברים שלך! כי מי שלא שיכור והוא באמת חבר שלך ושותף אידיאולוגי אמיתי שלך, לא היה ישן לרגע ולא היה נותן לשופט לישון לרגע, כל עוד השופט לא היה מספק את ההסברים שהוא מחוייב על פי החוק לספק!
תפקידה של המחלקה היהודית בשב”כ לא מיותר. זה הוא קישקוש. יש להם משימות חשובות. לעקוב אחרי מקורות המימון של ביילין, כמו גם אחרי מי שהפעיל את יגאל עמיר ואבישי רביב. יש למחלקה היהודית בשב”כ הרבה עבודה חשובה לעשות הן משמאל, והן מימין. וזו חזקה שלא צריכה בכלל הוכחה, להניח שגם שם – כמו במערכת המשפט ובכל השירות הציבורי בעצם – יש גם אנשים רעים, מושחתים, משוחדים המנצלים את סמכויותיהם לרעה. אבל זו לא סיבה להרוס את הבית כולו אלא רק להדביר את המזיקים.
הסימביוזה בין השב”כ לבית המשפט
מאת: נועם פדרמן
בשבוע שעבר התקיים בבית המשפט העליון דיון בפני השופטת אסתר חיות בנוגע להמשך מעצרי המנהלי, בו אני נתון מזה למעלה מארבעה חודשים. בעוד כחדשיים אמור שר הביטחון להאריך את מעצרי המנהלי בעוד חצי שנה, ולאחר מכן לעוד חצי שנה וחוזר חלילה.
כדי שבית המשפט העליון יאשר את המשך המעצר, נזקקו אנשי המחלקה היהודית בשב”כ להציג בפני השופטת חיות חומר מודיעיני חדש, זאת בנוסף על החומר המודיעיני ששימש עד היום לשם החזקתי ללא משפט וללא ראיות מאחורי סורג ובריח.
הפעם הגדילו מפעיליו של הפרובוקטור אבישי רביב לעשות, והציגו בפני ביהמ”ש העליון, כמובן בדלתיים סגורות, מבלי שאהיה נוכח ומבלי שתהיה לי זכות טיעון, “חומר מודיעיני” “שמוכיח” לא פחות ולא יותר… שאני מנסה להוציא אל הפועל מבין כתלי בית הסהר, פעילות טרור כנגד האוייב הערבי.
האמנם?!
מאחר וניסיון העבר לימד אותי שאנשי המחלקה היהודית בשב”כ אינם בוחלים בשום אמצעים על-מנת להתנכל לי, הקדמתי תרופה למכה והעליתי בפני ביהמ”ש עובדה קטנה מאוד אך חשובה ביותר: מיום מעצרי ובמשך שלושה חדשים הוחזקתי בכלא אשמורת בבידוד מוחלט, ללא ביקורי משפחה וללא אפשרות לשוחח בטלפון עם איש. בתום שלושת החודשים הועברתי לכלא אשקלון וגם כאן נאסר עלי להתקשר בטלפון, למעט לאישתי ולאימי וגם זה לזמן מוקצב ומועט.
גם ביקורי משפחה אינם מתקיימים, זאת מפני שבהוראת אנשי המחלקה היהודית בשב”כ, שבעת ילדיי ואשתי “זכאים” לראותני פעם בשבוע למשך 45 דקות (דהיינו 5 דקות לאדם). ומאחר ואיננו מוכנים ליחס המחפיר, שאפילו מחבלים אינם מקבלים, בפועל אינני נפגש עם בני משפחתי.
שאלתי את השופטת: “אם כן, הכיצד ייתכן שמוגש חומר חדש בענייני זאת שעה שלא היה לי קשר עם העולם בכלל. או שמא שוחחתי עם קירות תא הבידוד והסתתי אותם לבצע פעולות נקם בערבים?”.
מענה לשאלתי לא ניתן, אך גבות (השופטת) הורמו גם הורמו.
והנה השבוע שלחה השופטת המכובדת את החלטתה הבלתי מפתיעה לחלוטין בה היא אישרה את המשך החזקתי במעצר מנהלי. כל זכר לשאלותיי שניסרו את חלל האויר, לא היה בהחלטתה של השופטת חיות. להיפך! היא אימצה בשתי ידיים את שקרי המחלקה היהודית וכתבה כלהלן: “המערער מוסיף ופועל לקידום ולמימוש מטרותיו הפסולות אף ממקום מעצרו”.
וכך, במחי יד ובקלות בלתי נסבלת, הפך בית המשפט העליון לשותף לשקרים של אותם אלה שלא היססו בעבר לשבש ראיות בפרשיות קו 300 ונאפסו. שהרי כל בר-דעת מבין שבמצב בו אני נתון לא יכולתי, גם לו רציתי, לפעול לקידום מטרותיי.
אין זו הפעם הראשונה שבתי המשפט בישראל מכסים על ערוות מפעילי הפרובוקטור אבישי רביב. אך לפני חצי שנה עצרו אנשי המחלקה היהודית בקול תרועה רמה עשרה אנשי גבעות בטענה שהם המחתרת היהודית החדשה. עשרת העצורים הובאו פעם אחר פעם לבתי המשפט השונים, אם להארכות מעצר ואם לערעורים. פעם אחר פעם מעצרם הוארך וערריהם נדחו.
כזהו היה המקרה של סלע תור: יומיים לפני ששוחרר על-ידי השב”כ בקול ענות חלושה, התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בירושלים בערר שהגיש נגד המשך מעצרו. השופטת שדנה בערר דרשה מעורך דינו של תור לחזור בו מן הערר. כשהתעקש עו”ד דורון ניר-צבי שלא לחזור בו, הטיחה בו השופטת כהאי-לישנא: “סלע תור הוא ראש הפירמידה! השב”כ הציג לי את מלוא התמונה עליו ואתה מבקש לשחררו?” כאמור, יומיים אח”כ שוחרר סלע תור חפשי ומאושר וללא כתב אישום.
כן, כך נוהג שירות ביטחון כללי במדינת ישראל, ממציא מידעים, מפברק ראיות ומהלך אימים על בתי המשפט בסיפורי זוועה על ראש פירמידה, ובמקרה שלי: על “מוח” ו”רוח חיה”.
לכך כבר התרגלנו, וכולנו יודעים מיהם אנשי המחלקה היהודית. אולם הסימביוזה שנוצרה בין השב”כ לבין בתי המשפט, היא-היא המסוכנת. כי אם זהו המצב ובתי המשפט בישראל, במקום לשמש כזרוע ביקורתית וכפה לעצור מנהלי אשר אינו יודע מהן הראיות נגדו ומה אומרים עליו בחדרי חדרים, משמשים כחותמת גומי וכעלה תאנה לשקרים והמצאות.
ואנחנו, אנה נפנה???