די למסחטת-הכספים!

די לטרטור כרטיסי-החנייה!

חנייה חופשית לכל!!!

האתר של קימקא

מגיש לחברי הכנסת ולציבור:

הצעת חוק החנייה
(חנייה חינם ודרכי מימון), התשס”ה-2004

החניית רכב הינה שימוש לגיטימי בדרך, לא פחות מאשר הנסיעה ממש, ולמעשה אף יותר.

תארו לעצמכם כי המדינה, במקום להתאים את תשתית הכבישים לכמות כלי הרכב הנעים במדינה (ולמסי-העתק שהיא גובה על רכישתם והשימוש בהם), הייתה מגבילה את השימוש בהם באמתלא של “הסדר התנועה”.

תארו לעצמכם כי הכניסה לכל כביש הייתה מחייבת את הנהג לחפש דוכן למכירתם של “כרטיסי נסיעה”, ומי שלא היה משיג כרטיס כזה, היה נרשם לו דו”ח בסכום העולה עשרות מונים על דמי הכרטיס, דבר אשר היה מביא את כולנו להתגעגע לתוספות-הפיגור הדרקוניות של כביש 6.

כל נהגי ישראל היו עולים על הבריקדות!!!

אבל כאשר מדובר בחנייה – הכל מותר: במקום להשקיע ביצירתם של מקומות-חנייה מעדיפות הרשויות לתקוע תמרורי אין-חנייה בכל מקום- אפשרי או בלתי-אפשרי, והכל במסווה של “הסדרי חנייה” – כאשר הכוונה היא להפוך את כל הנהגים לעבריינים, ולהעשיר את קופתה של הרשות.

וגם ליצור תעסוקה לפקידים, שוטרים ופקחים, ולספק את יצר-השררה של כולם – על חשבון ציבור הנהגים, אשר משלם את שכרם עוד לפני שהוא מתיישב ליד ההגה.

הכל מותר – כי רכב חונה לא מתווכח עם השוטר או הפקח, והרשויות יודעות כי בעליו יעדיף לחרוק שניים ולשלם את הקנס.

הגיע הזמן לעשות לדבר סוף!!!

עיקרי חוק החנייה של האתר של קימקא הם אלה:

א. דרך הרבים תותר לחנייה חופשית, ללא כל תשלום;

ב.  תשתית החנייה תמומן מתוספת-אגרה על האגרה השנתית לרשיונות הרכב;

ג.    אוצר המדינה יחלק בין הרשויות המקומיות את הכספים הנגבים כתוספת-אגרה באופן יחסי למספר מקומות החנייה שהן מעמידות לרשות הציבור, ולמיקומם.

הצעת החוק, יחד עם מבוא ודברי-הסבר, למטה מכאן.

חברי-הכנסת מוזמנים לאמץ אותה ולהגישה רשמית כהצעת-חוק מטעמם.

ציבור הקוראים מוזמן להגיב בחום.

הצעת חוק החנייה בדרך הרבים (חנייה חינם ודרכי מימון), התשס”ה-2004

מתפרסמת בזה הצעת חוק של חבר הכנסת ………………………………….

מבוא

החניית רכב הינה שימוש לגיטימי בדרך, לא פחות מאשר הנסיעה ממש, ולמעשה אף יותר, משום שבדרך כלל הנהיגה ברכב אינה למטרת התענוג הצרוף שבעצם הנהיגה, אלא נסיעה ליעד מסויים, בו מתעתד הנוהג ברכב להחנות את רכבו, על מנת לצאת ממנו אל יעדו האמיתי.

דומה שהרשויות, גם הארצית (המפקח על התעבורה), וגם המקומיות, הגיעו למסקנה כי יותר קל לקבוע איסורי-חנייה, להציב תמרורים, ולגבות קנסות, מאשר ליצור מקומות חנייה, דבר העולה כסף, ואינו מכניס כסף.

שיקול נוסף של הרשויות, בעשותן כן, הוא שהרכב לו נרשם דו”ח החנייה אינו יכול להתווכח עם השוטר או הפקח, ואילו האזרח הנפגע יעדיף לשלם את הקנס, מאשר לבזבז ימים שלמים בבית המשפט.

גישה זו, אשר הופכת את איסורי-החנייה מאמצעי להסדר התנועה למכשיר פיסקלי גרידא, לא רק שהיא פוגעת באיכות החיים של האזרח, אלא שהקלות הבלתי-נסבלת בה נרשמים הדו”חות, ומושגות הודאותיהם של מקבלי-הדו”חות, הינם תמריץ ליצירתה של משטרה לא-מקצועית (בשלב הראשון), ומושחתת (בשלב השני).

ואכן, מדי פעם הדברים חוזרים ונשנים, כאשר שוטרים, או פקחים ברשויות המקומיות, נתפסים ומועמדים לדין על רישומם של דו”חות מפוברקים, בין לשם עשיית רושם על הממונים עליהם, בין מתוך כוונה להתנכל לאזרחים מסויימים.

חוקי-העזר המקומיים העוסקים בחניית כלי רכב מושתתים על הסמכות הניתנת למועצות הרשויות המקומיות לפי סעיף 77(א)(2) לפקודת התעבורה, המדבר על “הסדר כלי רכב העומדים … בדרך איסור או בדרך אחרת”.

כאשר מדברים על “הסדר” החנייה אפשר לדבר על הסדר במימד המקום, או הסדר במימד הזמן.

הסדר במימד המקום פירושו היתר – או איסור – של החנייה במקום בו צרכי התנועה וזרימתה החופשית מאפשרים – או שאינם מאפשרים – את החנייה.

הסדר במימד הזמן פירושו חלוקת זמן החנייה במקום מסויים – המותר, עקרונית, לחנייה – בין נהגים רבים המתחרים על אותו מקום-החניה.

עיקר הבעייה של דו”חות החנייה של הרשויות המקומיות הוא, כמובן, סביב ההסדר במימד-הזמן, שהרי אם מקום פלוני אינו מתאים כלל לחניה, יש לאסור כליל את החנייה בו, וממילא גם לא להתירה כנגד תשלום.

כיצד מחלקין את זמן החנייה בכל מקום-חנייה? על ידי הגבלת זמן החנייה, וחיובו של החונה לפנות את מקום החנייה לאחרים מבלי אפשר לו להמשיך ולחנות, אפילו תמורת תשלום.

וכיצד ניתן לאכוף את הגבלת-הזמן הזאת? על ידי רישום תחילת החנייה, לגבי כל רכב חונה, ובדיקת משך הזמן לפי הרישום שעשה הפקח, הוא השוטר העירוני, ואילו היו הפקחים נדרשים לנהוג כך, ומקיימים את הדרישה, יכולים היו ראשי הרשויות המקומיות לפחות לומר כי הם פועלים בתום לב בעניין הזה.

אבל הטענה היא כי האיסור להחנות את הרכב יותר משעה (או שעתיים, במקום בו מתירין להחנות עם שני כרטיסים יחד), וכי עם תום החנייה על פי הכרטיס(ים) אין הנהג רשאי לחזור ולהחליף את הכרטיסים ועליו לסלק את רכבו מן המקום כדי לפנותו עבור אזרחים אחרים החפצים לממש את הזכות לחנות-בתשלום. מטענה זו נודף ריח חריף מאוד של צביעות, משום שהפקחים אינם רושמים את מספרי-הרישום של כלי הרכב החונים, וכן את שעות-תוקפם של הכרטיסים, כדי לחזור למקום אחרי פקיעת תוקפו ולרשום דו”ח לכל רכב אשר עדיין חונה – אבל בכרטיס חדש. כדי לעמוד במשימה הזאת צריך כל פקח לעבוד יותר ולרשום פחות דו”חות, וזה, כמובן, לא מתיישב עם ה”תיעוש” של דו”חות החנייה.

במצב הקיים, מסתבר, החובה לשים כרטיס-חנייה משמשת, איפוא, כאמצעי-מיסוי “נטו”, באיצטלה (לא אמיתית) של “הסדר חנייה”. אין לזלזל בצרכים הפיסקליים הלגיטימיים של הרשויות, אשר גם להם יש תשובה בחוק המוצע, אולם לאחרונה נתברר בוועדת הכלכלה של הכנסת כי הקנסות הנגבים מכח “הסדרי החנייה” אינם מכסים אפילו את העלות של מנגנוני הפיקוח על אותם ההסדרים. אמור מעתה: ה”הסדרים” האלה אינם אלא “קטר הגורר את עצמו”, וכל מה שהוא מייצר אינו אלא תעסוקה לפקידים והפסדים כספיים לרשויות.

הרשויות המקומית מנסות להצדיק את הסדרי-החניה שלהם גם בכך שתאונות רבות נגרמות בגלל עבירות חנייה, אולם ברור שאין כל קשר בין הצמדה (או אי הצמדה) של כרטיס החנייה לבין הבטיחות בדרכים.

מן הראוי לציין כי לא תמיד מוצא האזרח אפשרות לרכוש כרטיס חנייה במקום בו הוא חפץ לחנות, כך שהנענש בפועל הוא לא מי שתופס מקום חנייה מעל הזמן המותר, אלא את מי שלא מצליח להשיג כרטיס חנייה, או מי ששוכח לחזור אל רכבו כדי להחליף את הכרטיס בתום שעת החנייה.

גם ההסדרים שעושות רשויות מקומיות עם תושבי המקום, להפלייתם לטובה, אין להם הצדקה. אמנם התושבים ממנים ממסיהם לרשויות את תשתית החנייה, אולם הם גם מתפרנסים מתושבים של מקומות אחרים, וגם ערך נכסיהם עולה ככל שחיי המסחר ביישובם, או בעירם, הינם זמינים יותר, וזמינות החנייה הינה מרכיב רב-חשיבות בסוגיה הזאת. באותה המידה אפשר לומר כי תושביהם של כל עיר ויישוב נזקקים בעצמם לחנייה כאשר הם מגיעים לעיר או יישוב אחרים, והבעייה היא, איפוא, ארצית, ולא מקומית.

ההסדר המוצע בחוק זה הוא חנייה-לכל, תמורת תשלום תקופתי המתוסף לאגרת הרישוי של הרכב, וחלוקתם של הכספים הנגבים בדרך זו בין הרשויות, לפי מספר מקומות החנייה שהן מעמידות לרשות הציבור, דבר אשר יחסוך לאזרח את הטירטור, ולרשויות את אחזקתם של מנגנוני הפיקוח המסורבלים, אשר גם מבחינה פיסקלית אינם מצדיקים את עצמם.

כדי למנוע “תחרות פרועה” בין הרשויות המקומיות על יצירת מקומות חנייה המסכנים את התנועה, קביעת מקומות החנייה תהייה כפופה לאישורו של המפקח הארצי על התעבורה.

העיקרון לפיו כל קנס משולם לאוצר המדינה, ואילו אוצר המדינה מחלקת את הכנסותיו לפי שיקולי מדיניות מופר ע”י סעיף 337 לפקודת העיריות. לפי סעיף זה “כל הקנסות, האגרות, תשלומי-החובה ודמי-העונשים הנגבים מכוח הפקודה או מכוח חוק-עזר שהותקן לפיה, ישולמו לקופת העיריה בשבילה והוא הדין בקנסות המשולמים עקב הפעלת סמכותו של עובד של העיריה בשל עבירה על סעיף 196 לחוק העונשין, תשל”ז-1977, שנעברה בתחומה.

כמובן שתשלום הקנסות לקופתה של הרשות המקומית יוצר תמריץ שלילי ליצירתם של מקומות חנייה, דבר העומד בניגוד לתפיסה אשר ביסודו של החוק המוצע, ועל כן מוצע כי כל הקנסות בגין חנייה שלא כדין ישולמו לאוצר המדינה, ככל קנס אחר.

 

חוק החנייה בדרך הרבים (חנייה חינם ודרכי מימון), התשס”ה-2004

1.       חנייה לכל

(א)     בכפוף להוראות כל דין רשאי נוהג רכב להחנות את רכבו בכל דרך הרבים, ללא תשלום.

(ב)      כל חוק עזר מקומי (בחוק זה – חוק עזר) הבא להסדיר חנייה תמורת תשלום, מס או אגרה – בטל, וכן בטלה כל הסמכה להתקין חוק עזר כאמור.

2.       יצירתם של מקומות חנייה

(א)     כל רשות מקומית אחראית ליצירתם של מקומות חנייה בתחום שיפוטה.

(ב)      מקומות חנייה כאמור בסעיף קטן (א) כפופים לאישורו של המפקח הארצי על התעבורה. אישור כאמור יינתן גם למפרע, לגבי מקומות חניה שהיו קיימים לפני שניתן האישור, על פי תצהיר שנעשה ונחתם על ידי ראש הרשות המקומית, או על ידי האחראי על ענייני החנייה ברשות המקומית.

(ג)      שר התחבורה, לאחר התייעצות עם שר המשפטים, שר הפנים והשר לבטחון הפנים, ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת, יקבע בתקנות כללים לאישור לפי סעיף קטן (ב), ורשאי הוא בתקנות כאמור לקבוע דרגות מימון שונות לעניין החלוקה לפי סעיף 4.

3.       מקורות המימון

(א)     לצורך מימון יצירתם של מקומות חנייה, כאמור בסעיף 2, תוטל תוספת לאגרת הרישוי השנתית של כלי הרכב.

(ב)      שר האוצר, לאחר התייעצות עם שר התחבורה, שר הפנים והשר לבטחון הפנים, ובאישור ועדת הכספים וועדת הכלכלה של הכנסת, יקבע בתקנות את שיעורי תוספת האגרה אשר תוטל לפי סעיף קטן (א).

(ג)      רכב הפטור לפי הפרק השלישי לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ”א-1961, מאגרות רישום או מאגרות רשיון רכב, או מחובת רישום, פטור מתוספת האגרה לפי סעיף קטן (א).

(ד)      שר התחבורה, לאחר התייעצות עם שר האוצר, שר המשפטים, שר הפנים והשר לבטחון הפנים, ובאישור ועדת הכספים וועדת הכלכלה של הכנסת, רשאי, בתקנות, לפטור סוגים נוספים של כלי רכב מתוספת האגרה לפי סעיף קטן (א).

4.       חלוקתם של מקורות המימון בין הרשויות

         הכספים הנגבים לפי סעיף 3 (א) יחולקו בין הרשויות המקומיות לפי מספרם היחסי של מקומות החנייה בשטחי שיפוטם, כפי שאושרו על פי סעיף 2 (ב), ביחס למספרם הכללי של מקומות החנייה שאושרו כאמור לכל הרשויות המקומיות, ובכפוף לדרגות המימון לפי סעיף 2 (ג).

5.       מקדמות

         לצורך יצירתם של מקומות חנייה לפי סעיף 2 רשאי שר האוצר להעביר לרשות מקומית מקדמה על חשבון כספים העתידים להגיע לה לפי סעיף 4.

6.       קנסות אשר לא שולמו

         קנס בגין עבירת חנייה אשר טרם שולם ביום קבלתו של חוק זה בכנסת לא ייגבה עוד.

7.       תחילה

         תחילתו של חוק זה מיום קבלתו של חוק זה בכנסת.

 

חבר הכנסת …………………….

 

דברי הסבר

סעיף 2 (ג): כנגד הצורך בשוויון בערכם הסגולי של מקומות החנייה קיים החשש כי הרשויות תרבינה ליצור מקומות חנייה בשולי השטח המוניציפלי, מקום בו לא מתעוררת כל בעייה של “הסדר החנייה”, וגם הערך הציבורי של מקום החנייה הוא פחות. מטעם זה, ומטעמים אחרים תיתכן הצדקה לקריטריונים שונים לדרגות המימון, והצורך בהתייעצות ובאישור ועדות הכנסת בא להבטיח פיקוח ציבורי נאות.

סעיף 3 (ג): סעיפי הפרק השלישי לפקודת התעבורה הדנים בפטור של רכב מחובת רישום או מאגרות, זה לשונם:

17. פטורים על פי דין

(א) פטורים מאגרות רישום ומאגרות רשיון רכב לפי פקודה זו –

(1) אמבולנס של מגן דוד אדום;

(2) רכב של אחד מאלה או של נציגו או פקידו שהם אזרחי חוץ ואינם עוסקים בכל עסק או מקצוע אחר:

(א) ארגון האומות המאוחדות;

(ב) נציגות קרן המטבע הבינלאומית והבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח;

(ג) נציגות של ארגון בינלאומי אחר – בהתאם לצו מאת שר החוץ לפי חוק מעמד ארגונים בינלאומיים, התשמ”א-1980;

(3) רכב של נציגות דיפלומטית או קונסולרית של מדינת חוץ או של עובד או פקיד של נציגות כאמור שהם אזרחי חוץ ואינם עוסקים בכל עסק או מקצוע אחר, כשאותה מדינה מעניקה לישראל פטורים מקבילים;

(4) טרקטור שאינו משמש אלא לצרכי חקלאות.

(ב) כל פטור מאגרת רישום או מאגרת רשיון רכב שניתן לא מכוח פקודה זו – בטל.

18. סמכות לפטור

שר התחבורה רשאי, בתקנות, לפטור, בנסיבות שנקבעו, בעל רכב מחובת רישום ומחובת רשיון רכב לפי סעיף 2 או מאגרת רישום או מאגרת רשיון, כולן או מקצתן, ולהורות על החזרת אגרת רשיון ששולמה, כולה או מקצתה.

19. פטור באישור ועדת הכספים

שר התחבורה רשאי, בתקנות ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, לפטור, בתנאים שיקבע –

– – –

(2) רכב השייך לסוג אנשים או לרשות פלונית או המשמש בתפקידים מסויימים –

מאגרת רישום ומאגרת רשיון רכב, כולן או מקצתן.

20. רכב של צה”ל ושל משטרת ישראל ונהגיהם

(א) רכב של צבא-הגנה לישראל או של משטרת ישראל אינו חייב ברישום או ברשיון רכב לפי פקודה זו, ואולם חייב הוא לשאת סימן זיהוי כפי שהורתה רשות הרישוי.

– – –

מוצע להחיל את הפטור האמור גם על תוספת האגרה לפי חוק זה.

סעיף 3 (ד): ישנם כלי רכב אשר אינם זכאים לפטור לפי הפרק השלישי לפקודת התעבורה, אבל אינם נזקקים למקומות חנייה, או שמוצדק לפטרם מטעמים ציבוריים, כגון אמבולנסים אשר אינם של מגן דוד אדום, או רכב כיבוי אש, וכו’. מוצע בזה מנגנון המאפשר להעניק פטור גם לכאלה.

סעיף 6: מטרתו של סעיף זה היא להכיר בכך שהתפיסה הקודמת הייתה שגוייה, והיא עולה בקנה אחד גם עם סעיף 4 לחוק העונשין, תשל”ז-1977, אשר זה לשונו:

4. ביטול העבירה לאחר עשייתה

נעברה עבירה ובוטל בחיקוק האיסור עליה – תתבטל האחריות הפלילית לעשייתה; ההליכים שהוחל בהם – יופסקו; ניתן גזר-דין – יופסק ביצועו; ולא יהיו בעתיד עוד תוצאות נובעות מן ההרשעה.