אהרן ברק נושא נאום הגנה

על חברו

השופט תיאודור אור

ועל “אמון הציבור במערכת המשפט”

שמו של השופט תיאודור אור, לימים המשנה לנשיא ביהמ”ש העליון וכיום בדימ’, שורבב בראשית שנת 1999 לפרשה מביכה, אשר לא כאן המקום לעמוד עליה. לא כאן המקום, כי אין לי שום מידע למעבר לבדלי-הידיעות הבלתי-מאומתים אשר פורסמו ברבים, ולא כאן המקום, משום שזה לא נושא הרשימה הזאת. הנושא כאן הוא זכותו של הציבור לתקוף את השופטים. הרשימה הזאת נכתבה, בעיקרה, באותם הימים, אבל נשכחה במעמקי המחשב שלי.

קשה לי, קשה לי מאוד, להבין את דבריו של נשיא ביהמ”ש העליון, השופט אהרן ברק, בעניין הפרשה שכמעט ונרקמה סביב עמיתו, השופט תיאודור אור. במיוחד קשה לי להבין את ההקשרים הכאילו-מובנים-מאליהם, אם כי, למעשה, אני לגמרי לא בטוח כי הקשרים אלה הם ממין העניין.

אומר ברק:

“אם חברים בכנסת או כאלה המבקשים להיבחר לכנסת, תוקפים ללא בושה את השופטים; אם גופים פוליטיים חדשים חורטים על דגלם את המאבק בבתי המשפט ובשופטים; אם יש בלשכת עורכי הדין הטוענים כי בבית המשפט העליון, בשמיעת תיקים אזרחיים, לא נעשה לא משפט ולא צדק; אם כל זה נעשה ונשמע – מדוע לא יקומו עבריינים ויתרמו גם הם את חלקם שלהם בזריקת רפש לעבר הרשות השופטת?”.

אבל כאשר נפרק את האמירה הזאת למרכיביה, הדברים לא יהיו כל כך פשוטים.

ראשית: מי אמר שאסור לתקוף את השופטים? רוצה לומר שביקורת מסויימת על השופטים אינה לגיטימית – יגיד; רוצה לומר שהיא אמנם לגיטימית אבל חסרת-שחר – יגיד, ויגיד גם את מי בדיוק הוא מאשים, ובמה, לבל תהיינה האשמותיו כלליות מדי, בבחינת “זריקת רפש”, כלשונו, על כל הציבור. מלין כי כל השופטים הפכו להיות חשודים, אבל הופך לחשודים את כל הפוליטיקאים, העיתונאים, עורכי הדין ומי לא.

שנית: מדוע צריך לעטות בושה כאשר תוקפים את השופטים, אם הביקורת היא לגיטימית?

שלישית: אם ישנם בבתי המשפט ובשופטים תופעות אשר ראוי ונכון להיאבק בהן, מדוע לא לחרוט את המאבק הזה עלי-דגל. האם מאבק כגנבים-בלילה עדיף הוא?

רביעית: לא ברור מה מפריע לו, לברק, כאשר טוענים כי “בבית המשפט העליון, בשמיעת תיקים אזרחיים, לא נעשה לא משפט ולא צדק”. האם הטענה הנגדית היא שדווקא בתיקים האזרחיים כן נעשים משפט וצדק, או שמותר לטעון את הטענה הזאת רק לגבי תיקים פליליים, או תיקי בג”ץ, אבל, חס וחלילה, לא ייאמר הדבר באשר לתיקים האזרחיים. ואם אני, הקטן, טוען – ומוכן להגן על התיזה בכל פורום ציבורי – כי בבתי המשפט לתעבורה, ובערעורים עליהם עד לביהמ”ש העליון, ועד בכלל, גם כן “לא נעשה לא משפט ולא צדק”, נשאלת השאלה לאיזה עבריין אני “סולל את הדרך” ל”זריקת רפש לעבר הרשות השופטת” (ראה להלן).

וחמישית: מה פשרו של ההקשר בין כל אלה לשאלה “מדוע לא יקומו עבריינים ויתרמו גם הם את חלקם שלהם בזריקת רפש לעבר הרשות השופטת”. הטלת רפש אסורה גם לאנשים ישרי-דרך, וגם לעבריינים, ובאותה המידה גם ביקורת לגיטימית מותרת הן לאנשים ישרי-דרך, והן לעבריינים.

השאלה היא, איפוא, לאיזו ביקורת מתכוון אהרן ברק. אם כוונתו היא להאשמות על שופט פלוני כי סרח, והמה חסרות-שחר ומבוססות על מסמכים מזוייפים – אלה פסולות הן לכל הדיעות, בין מפי אזרחים מן השורה, בין מפי עבריינים – ולא רק כאשר הן מופנות כלפי שופטים, אלא גם כאשר הן מופנות כלפי אחרים. הרי לכל אדם, באשר הוא, הזכות שלא להיות מוכפש על לא עוול בכפו, ולשם כך, כמובן, אין אנו זקוקים לנאום מיוחד של נשיא ביהמ”ש העליון, בטקס השבעתם של שופטים, שהרי למדנו זאת כבר בשיעורי האזרחות, בבצפר היסודי.

“אוי לדור ששפטו את שופטיהם”, מצטט ברק, וגם את ההקשר הזה לא אבינה.

האם ה”אוי” מכוון לכך שהגענו למצב בו יש לדור על מה לשפוט את שופטיו, או לכך שאכן הדור שופט את שופטיו, ולא מרפה מהם עד שתצא האמת לאור? או אולי מכוונים הדברים לכך שיש להניח לשופטים לשפוט את עצמם – דבר המנוגד לכל נורמה של היגיינה ציבורית?

בשלב הזה עובר ברק למתן ציונים למערכת אשר בראשה הוא עומד, ועל הקרדיט הכלל-ציבורי הניתן לה, והסופרלטיבים מרקיעים: העם יודע כי בתי המשפט שלנו הם מהטובים שבעולם; כי שופטיו ישרים והגונים, אינם חורגים מסמכותם, כי בראש מעייניהם עשיית צדק בגדרי המשפט, ומכאן “אך טבעי הוא כי לעם אמון במערכת בתי המשפט“, כלשונו של נשיא ביהמ”ש העליון.

המונח “ידיעה” כולל בחובו שני מרכיבים: הנכונות האובייקטיבית של הדבר ה”ידוע”, והאמונה הסובייקטיבית של זה אשר “יודע”, וזה מעורר קודם-כל את השאלה מהו הדבר אותו “העם יודע”.

ובכן, מה, אליבא דברק, העם “יודע”?

כי בתי המשפט שלנו הם “מהטובים שבעולם”;

כי שופטיו ישרים והגונים;

כי שופטיו אינם חורגים מסמכותם;

כי בראש מעייניהם “עשיית צדק בגדרי המשפט” …

מאיכן העם “יודע” כי בתי המשפט שלנו הם “מהטובים שבעולם”? האם “העם” עשה מחקר השוואתי? האם מישהו עשה פעם מחקר כזה? ומהו בכלל הבסיס להשוואה כזאת? היותנו חלק מהעולם המערבי-הדמוקרטי? ואיכן אנחנו משתבצים ב”ליגה” הזאת?

אמור מעתה: אם בתי המשפט של הדמוקרטיות המערביות הם ה”אריות”, מבחינת האיכות, של בתי המשפט בעולם, ואנחנו זנב לאריות האלה, אזי צודק ברק שבתי המשפט שלנו הם “מהטובים שבעולם”, אבל השאלה היא אם זה כבוד גדול, אשר ניתן לנפנף בו בשער-בת-רבים.

“כי שופטיו ישרים והגונים” – כמה מהם “ישרים והגונים”, ועד כמה הם “ישרים והגונים”? האם מתכוון ברק לומר כי כל שופטי ישראל, עד האחרון שבהם, הם “ישרים והגונים” אבסולוטית? אם לכך הוא מתכוון, התשובה היא שלילית: מערכת המשפט שלך, אהרן ברק, היא עקומת-גאוס רגילה, בה יש מעט מצויינים, מעט גרועים, והרבה-הרבה בינוניים עד בינוניים-מאוד.

ובכלל, אהרן ברק, מה זה “שופט ישר והגון”? זה שלא לוקח שוחד?!

ומה, למשל, דעתך על שופטים המאיימים על הצד החלש שאם הוא לא “ימשוך את עתירתו” הוא “יחטוף הוצאות” כך שהוא יקלל את יומו? האם גם אלה “ישרים והגונים” המה?

ומה הרבותא בכך ששופטינו היקרים “אינם חורגים מסמכותם”? האם אנחנו צריכים לחכות שבתי המשפט לתעבורה ידונו בעררים לפי חוק מס שבת מקרקעין?!

ואיך העם “יודע” כי בראש מעייניהם של השופטים “עשיית צדק בגדרי המשפט”, כאשר אף אחד מהעם לא יודע מה זה בכלל “עשיית צדק בגדרי המשפט”?

האם הזמנת הצדדים ל”השלמת טיעון”, כאשר השופטים בכלל לא מתכוונים אלא להלך אימים על מי שלא יסכים להיכנע לתכתיביהם, היא אכן “עשיית צדק בגדרי המשפט”?!

ומכאן אנו למדים כי ההשתבחות העצמית ברוח “אך טבעי הוא כי לעם אמון במערכת בתי המשפט” אין לה כל יסוד, שהרי אם “העם” לא “יודע” דבר מכל הנטען שהוא “יודע”, האמון במערכת המשפט אינו “אך טבעי”.

אבל את אמון הציבור אי אפשר להשיג על ידי צווים שיפוטיים, או בנאומים חגיגיים בבית נשיא המדינה, והסוגייה הזאת, של האמון הציבורי בבתי המשפט, רחוקה מלהיות חדה-וחלקה. סקר מכון דחף (נכון לאותה העת, והיום יש לנו סקרים ומחקרים נוספים המראים כי האמור הזה נשחק והולך באופן רצוף) מגלה כרסום באמון הזה, מ-75% ל-71% במשך ששה חודשים, אבל המביא לדפוס (מרדכי גילת, המוסף לשבת, ידיעות אחרונות, 22.1.99) אומר כי “יחד עם זאת, מערכת בתי המשפט יכולה להתגאות בכך שרוב הציבור מאמין בה”.

לפי השיטה הזאת גם רוב של 51% הינו סיבה לגאווה, ואני אומר אוי לה לאותה הבושה, שהרי ממערכת משפט שהיא “מהטובות בעולם” נדרש הרבה יותר – לא פחות מ-100% של אמון, שהרי בדברים אשר בנפשנו המקסימום האפשרי הוא גם המינימום ההכרחי – אין פשרות – ואמון הציבור במערכת המשפט חשוב לנו לא פחות מהבטיחות בדרכים, למשל, אשר גם בה אין בתי המשפט מוכנים לשום פער בין המקסימום האפשרי לבין המינימום ההכרחי.

גם החלוקה בין אלה אשר “יש” להם אמון במערכת לבין אלה אשר “אין” להם אמון כזה הינה פשטנית מדי: אם, למשל, היינו מחלקים את הציבור לאלה אשר יש להם אמון מלא, אמון רב ביותר, אמון רב, אמון מסויים, אמון מועט, אמון מועט ביותר וחוסר אמון מלא במערכת, היינו, ללא ספק, מגיעים לתוצאה שלרובו המכריע של הציבור אין אמון מלא במערכת המשפט, וספק רב אם אלה אשר יש להם רק אמון “מסויים” (ואף פחות) במערכת היו מגיעים אל קו-החציון של הציבור.

יתירה מזאת: האמון הציבורי אינו מונוליתי, והוא בנוי על מספר לא מבוטל של פרמטרים, ולעניין זה אפשר ליטול, אם רוצים, גם את “התכונות העיקריות הנבדקות והנשקלות לגבי מועמד לשפיטה” כאמור בכללים בדבר סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים, ובהם: ידע ומיומנות בתחום המשפט, תפיסה משפטית, יסודיות בהכנת החומר המשפטי, כושר הבעה וניסוח; יעילות וכושר ביצוע, סדר בעבודה, דייקנות, עמידה בלוח זמנים, חריצות, גישה עניינית ותכליתית לעבודה, יעילות והספק בעבודה, סמכותיות וכושר לנהל דיון, כושר החלטה והכרעה, ישוב הדעת, הבחנה בין עיקר לבין טפל, התחשבות בכל הנתונים, והיכולת להגיע להחלטות נכונות, מזג שיפוט, גינוני משפט, אינטגריטי, יושר אינטלקטואלי, הגינות כלפי הזולת, אמות מידה מוסריות, עצמאות בחשיבה ואי-תלות, חכמה ותבונה, תדמית בעיני הזולת, מוטיבציה.

ונניח שבדקנו את האמון הציבורי לגבי כל תכונה בנפרד: מה האמון של הציבור ביסודיות של בתי המשפט בהכנת החומר המשפטי, בגישה עניינית ותכליתית לעבודה, או, למשל, בהבחנה בין עיקר לבין טפל: אפשר להניח בוודאות כמעט מוחלטת שיהיו נושאים בהם המערכת תזכה לאחוז גבוה יותר של אמון, ובאחרים – לאמון נמוך יותר. אפילו פחות מ-50%.

והשאלה החשובה ביותר לעניין האמון – או חוסר האמון – של הציבור בבתיהמ”ש היא פילוחו של ה”ציבור” לפי חתכים שונים של האוכלוסיה.

החתך הראשון הוא לפי אלה אשר האמון שלהם במערכת אינו נזון ממעורבותם האישית בהליכים משפטיים, ואלה אשר האמון שלהם מושפע ממעורבות כזו, ונתחיל בקבוצה הראשונה, אותה נפלח לפי ההשכלה המשפטית, החל בהדיוטות, וכלה באנשי האקדמיה – אשר אינם מעורבים בעשייה המשפטית היום-יומית, ואין להם כל אינטרס ממשי בתוצאה של משפט זה או אחר.

מה כלים לו, להדיוט, על מנת לרחוש, או לא לרחוש, אמון במערכת המשפט? אין לו ולא כלום, שהרי הוא ניזון מהלכי-הרוח שברחוב, ואלה הרי ניזונים מעצמם בלבד, ואין לנו כל בטחון כי דעתו של אדם מן היישוב לא תשתנה מן הקצה אל הקצה ביום בו הוא יגיע לבית המשפט, וייצא משם. דעתם של ההדיוטות אינה חשובה, איפוא, ונראה כי גם מערכת המשפט עצמה אינה מחשיבה אותה, שהרי היא חוזרת ומצהירה שאין היא פוזלת אל סקרי דעת הקהל, אלא פועלת על פי שיקולים ענייניים בלבד.

חשובה יותר – גם בעיני השופטים עצמם – היא דעתו של הציבור המשפטי המשכיל, הנאור, כלשונו של הפרופ’ ברק, שהם גם ה”מיליה” שלו, אבל חוששני כי שם מצבו של האמון במערכת הוא לא מזהיר ביותר. אני עצמי שמעתי ממרצי בפקולטה למשפטים הערות על כך ששופטים בבית המשפט העליון “מצפצפים על בני אדם”, ושהם נותנים פסקי דין שהם “שערוריה”. חלק מאותם המרצים היום בעצמם מכהנים כשופטים בביהמ”ש העליון, והשאלה אם הם הביאו עימם את הרוח ההיא, או שהם “התיישרו לפי הקו”, מצריכה דיון נפרד. מכל מקום, אם הציבור הנאור הזה מתריע על כך שבביהמ”ש העליון “מצפצפים על בני אדם”, סימן הוא שלשופטי ישראל יש הרבה מה לבדוק את עצמם, לפני שהם מתגאים ומתנאים במעלותיהם הטובות, ובאמון אשר הציבור רוחש להם.

הקבוצה השנייה, לפי אותו הפילוח, היא אלה אשר חוו את ההתדיינות על גופם ובשרם, ואת אלה נחלק שוב לשתי קבוצות-משנה: אלה אשר זכו במשפט, ואלה אשר הפסידו. זו חכמה קטנה מאוד לזכות באמונו של מי שזכה בדין אבל החכמה האמיתית היא לזכות באמונו של המפסיד: שיבוא ויאמר אמנם השופט פסק לרעתי, ולדעתי הוא גם  טעה, אבל הוא השתדל. הוא פעל בהגינות וביושר  אינטלקטואלי, ולא התעלם גם מאותן טענותי אשר לא תמכו בתוצאה אליה הוא הגיע. הוא לא הקדים לירות, וסימן לאחר מכן את המטרה, אלא בחן את כל השיקולים  בעד, ואת כל השיקולים שכנגד, והעובדה שהוא פסק כנגדי אינה גורעת כהוא-זה מהכבוד וההערכה שרוחש אני לעבודתו של השופט.

המבחן הזה, מבחן אמונו של המפסיד, הוא-הוא המבחן האמיתי ל”אמון הציבור”, ותחושת-הבטן שלי היא שבמבחן הזה מערכת המשפט תמצא את עצמה “על הפנים”.