ועידת אנאפוליס התקיימה על רקע חזית אפשרית משותפת של העולם הערבי המתון וארה“ב, בשיתוף ישראל, להכיל את האיום האיראני, והבנה משותפת עם ארה“ב של מהות האיום והצורך בעמידה מדינית נחרצת. השתתפות סוריה יצרה בקיעים, כך היה נדמה, בשותפות הסורית איראנית רבת השנים ותהליך השלום מול הפלשתינים בודד את החמאס והכיל בתוכו סתירה מובנית לפלשתינים. בלי שליטה בעזה וריסון הטרור ממנו מילא אי אפשר לדבר על ישום ההסכם. החמאס, המחויב לחיסול ישראל, חזק דיו בעזה כדי למנוע השתלטות של הפת“ח על הרצועה לעוד שנים רבות – זאת בהנחה העיוורת שהפת“ח כן משלים עם קיום ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

צריך תמימות מופלגת להאמין שלנשיא ארה“ב, המקבל תדרוך מודיעיני יומי, לא היה שום מושג מקדים על הדו“ח המכשיל את מדיניותו כאשר חיזק את ידיו של אהוד אולמרט בנושא איראן, וכי הדו“ח נחת עליו כרעם ביום בהיר. צריך לנחות מהירח כדי להאמין שפקיד בכיר, מזכיר המודיעין הממונה על ידי הנשיא עצמו, ללא כל אזהרה ובניגוד לתרבות הפוליטית של ארה“ב, מרשה לעצמו להפתיע את נשיאו בדו“ח הסותר לחלוטין את מדיניותו המוצהרת של הנשיא. הדו“ח כבר הכשיל את הדיון באו“מ על סנקציות נוספות נגד איראן ויצר התקרבות מהירה בין איראן לעולם הערבי–סוני. איראן הוזמנה לפני שבוע, לראשונה, לועידת מדינות המפרץ ולראשונה הודיעו מדינות המפרץ שהן מוכנות לדון עם איראן על הסכם הגנה ושיתוף פעולה אזורי למפרץ. נשיא איראן הוזמן אתמול, 13/12/2007, באופן רשמי לביקור בסעודיה. ישראל, שהייתה נכס למדינות ערב כשמדובר בבידוד ובבניית הבנה אזורית אנטי איראנית, הפכה לנטל בתהליך ההתקרבות הערבית–איראנית. גם נשיא סוריה הודיע אתמול בפומבי ש“דבר לא יכול לפגוע ביחסים העמוקים בין סוריה לאיראן“. הסדקים, שאולי היו, בין סוריה לאיראן אוחו במהירות ומדיניות ההשתלטות על לבנון קיבלה תנופה מחודשת.

צוות המו“מ הפלשתיני, אותו הצוות מאז ועידת מדריד ב– 1991 והסכם אוסלו מ– 1993, מיישם עלינו את הטקטיקות הישנות והמוכרות. הרי לו היו מסכימים ב– 2000 למתווה קלינטון – סוגיית הר חומה המטפורית לא הייתה כלל על הפרק. לו היו הפלשתינים מתכוונים לתהליך שלום שיש בו גם הכרה במדינת הלאום של העם היהודי הרי היו מגיעים עד סוף 2008 גם לפיתרון סוגית הר חומה עוד בטרם עלה הטרקטור הבא. למצער כל פגישה עם הפלשתינים מולידה תביעה טקטית ומסיטה את הדיון מליבת הסכסוך והתהליך שבעקבותיה מואשמת ישראל שהתעקשותה על נושא טקטי זה או אחר מכשילה את השלום הגדול והמלא. תהליך הדה–לגיטמציה של ישראל, עובד במלוא הקיטור ומדרדר אותנו חזרה לימי ועידת דרבן, אורגיית השנאה לישראל מסתו 2001.

רק בימים האחרונים התפרסם דו“ח של ארגון כלשהו המציין שיש עליה בגזענות כלפי ערבים ושצוטט בהרחבה בכל כלי התקשורת בעולם. האו“ם פרסם דו“ח שישראל מקשה על גישה לבתי החולים הפלשתינים והצלב האדום דרש פיתרון מדיני מידי להשפלה ולדיכוי של העם הפלשתיני. ארגונים המשתפים פעולה עם המאבק הפלשתיני, מדעת או שלא מדעת, מגישים תלונות על פשעי מלחמה נגד שלוחי מדינת ישראל בכל מקום ובכל זמן שהדבר מתאפשר למרות שלאחר המלחמות בבלקנים, בעיראק ואפגניסטן כל מדינות אירופה שותפות למעשים חמורים, מוחלטת ויחסית, בהרבה. כמו בימי אוסלו אנחנו נגררים במדרון המוביל לדרבן, מדרון הנאציות והדה–לגיטימציה של מדינת ישראל.

בדיוק לפני שנה, ב-12/2006, התפרסם דו“ח בייקר–המילטון בארה“ב לגבי האסטרטגיה האמריקאית בעיראק והמלצותיו המדיניות, בקצרה, היו אלו:

1. לנהל מו“מ מדיני ישירות עם סוריה ואיראן על פתרון הבעיה העיראקית במגמה להגיע אתם להסכמה כלשהי על עיראק .

2. להרגיע את המתחים והסכסוכים האחרים במזה“ת ולשקם את מעמדה המתערער של ארה“ב על ידי ועידת שלום אזורית שבה, בלחץ אמריקאי, ייושבו המחלוקות המסורתיות של המזה“ת, הסכסוך עם הפלשתינים ו“כיבוש” רמת הגולן.

אמנם נשיא ארה“ב, לפחות בפומבי, הסתייג מהדו“ח, יחד עם זאת מינה את אחד ממחבריו – רוברט גייטס למזכיר ההגנה שיחליף את הנץ המובהק דונלד רמספלד. רוברט גייטס נילווה לחלק ממסעותיה המדיניים של קונדוליסה רייס במזה“ת והתניע תהליך של הידברות עם איראן על עיראק בדרג של שגרירים בבגדד. איראן הצהירה מספר פעמים שהתקדמות בעיראק אפשרית רק בהקשר למדיניות הגרעין של ארה“ב.

למרות שהשיחות לא הניבו דבר רשמי ומוכרז הם גם לא הופסקו. באוגוסט האחרון הכריזה המיליציה השיעית הרצחנית, האחראית לחלק גדול מהאלימות בעיראק, המכוונת על ידי איראן, “צבא המהדי” , על השעיית פעילותה לחצי שנה. צעד שהניב מייד ירידה במפלס האלימות בעיראק. גנרלים של צבא ארה“ב ציינו מספר פעמים שיש ירידה משמעותית מאד, בחצי שנה האחרונה, בהברחת לוחמים ונשק מסוריה. יש כאלו שמאמינים בפיות ובכוונות הטובות של איראן וסוריה אבל הסימנים מעידים על יישום לא מוכרז של דוקטרינת בייקר–המילטון.

נשיא ארה“ב, בשנה האחרונה לכהונתו, עושה ככל יכולתו להדחיק את עיראק ולהצטייר כאיש השלום והחזון על פני איש המלחמות האבודות. כמו ביל קלינטון באחרית כהונתו או טוני בלייר לאחר סיום תפקידו – מחפש הנשיא בוש את יוקרתו האבודה כאן אצלנו במזה“ת. מעשי הטבח היום יומיים בדרפור, העוני והמלחמות בקרן אפריקה, עיראק ואפגניסטן ייעלמו מהתודעה העולמית שתעסוק במחסומים בשכם, בניה במעלה אדומים ובפצועים בבית החולים שיפא בעזה, רק אם הם נפצעו מאש צה“ל ולא, חלילה, מתגרה מקומית עם הפת“ח.

הבסיס המדיני של תהליך אנאפוליס קרס עם פרסום דו“ח המודיעין האמריקאי. זו לא חשדנות מוגזמת לראות בסמיכות הזמנים והתהליכים מלכודת מכוונת לישראל. כרגע ישראל יותר מבודדת מהעולם הערבי, מתנהלת במתווה אוסלו ונגררת לתהומות דרבן וידידתה ארה“ב מיישמת עליה את דוח בייקר–המילטון, כולל השתתפות בתהליך הדה–לגיטמציה של ישראל כמכשילת שלום סדרתית. השנה הקרובה, 2008, מסתמנת לא כשנה של הבנות מתרחבות עם העולם הערבי אלא כשנה של חיכוך מתגבר עם ארה“ב.

ישראל צריכה להבהיר לפלשתינים ולעולם שזמנו של התהליך המדיני מוגבל ושהיא לא תסכים להיגרר לדיונים טקטיים או למחוות אלא כחלק מההבנה גדולה ושלמה הכוללת הכרה בישראל כמדינה “יהודית דמוקרטית“. ישראל צריכה להדגיש במפורש שיש לה תוכנית ב‘ ושגורלה אינו תלוי בתרגילי השהייה והדה–לגיטימציה של הפלשתינים. תוכנית ב‘ צריכה לכלול השלמה מהירה של גדר ההפרדה, התנערות מכל התחייבות לאבו–מאזן ונכונות לדון על הסדרים טקטיים וזמניים, שאין בהם משום “סיום הסכסוך“, עם כל גורם שירצה לדון איתנו ושיש לו סמכות בשטח כולל עם החמאס בעזה. במקביל צריכה ישראל לעצב, במסגרת תוכנית ב‘, את גבולותיה כמדינה “יהודית דמוקרטית” חד צדדית. אם יש דבר בעולם שיקדם שלום עם הפלשתינים זה דווקא העובדה שאיננו נגררים אחרי גחמותיהם של הפלשתינים ולא תלויים בהם, שהאסטרטגיה הפלשתינית לגרור את הסכסוך למחוזות הדה–לגיטמציה של ישראל ולחזון המדינה האחת הדו לאומית – נידונה לכישלון.