ארועי החידלון המשטרתי בפקיעין הם הוכחה לטיפשות הכללית שאוחזת במנדט הישראלי, מנדט שמוכיח פעם אחר פעם שאיננו שייך לכאן.

א.      דרוזים אינם ערבים. גם אם הם דוברים ערבית הם ערבים באותה מידה שיהודי יוצא ג’רבה הוא ערבי, או יהודי יוצא פרנקפורט הוא גרמני. הדרוזים משמרים בידול של אלף שנה ויותר מן הערבים, והוכיחו כי בלחימה עקשנית ונועזת הם כופים על הערבים לקבל את הבידול, לקבל את האוטונומיה התרבותית אליה הם שואפים.

ב.      ההבדל העקרוני בין הדרוזים לערבים הוא בדיוק ההבדל בין ערבים ליהודים. הבדל תרבותי עמוק מים המלח. הערבים-מוסלמים שואפים לשלוט על העולם בדרך הג’יהאד, להכניע את העולם בפני השעריה והאיסלאם. גם הדרוזים וגם היהודים לא מעוניינים בשליטה, אלא בעצמאות תרבותית. לכן הדרוזים אינם מהווים איום על המדינה היהודית כמדינה, גם אם יחליטו מסיבה זו או אחרת שלא לשתף איתה עוד פעולה.

ג.       לדרוזים, בניגוד לנוצרים, אין שום שותפות או שיתוף-פעולה עם הערבים. להיפך, יש להם היסטוריה ארוכה ועקובה מדם של התנגדות לכיבוש הערבי, גם הגשמי וגם הרוחני. הם אינם ‘דהימי’ כמו היהודים או הנוצרים, מכיוון שמעולם לא נכבשו ולא אולצו לחיות תחת הסנדל הערבי. על רקע זה כל התנהגות כלפיהם כאילו הם ‘דהימי’, או ערבי, תיתקל בהתנגדות עזה.

ד.      לדרוזים יש מנהיגות ולא דמוקרטיה. הם אינם משנים מנהיגים כמו זוג גרביים, לפי הרוח. מבחינה זו הם כמו חסידים אשר נשארים נאמנים למנהיגות רוחנית של רב ואדמו”ר. לכן כיבוד החוק הוא במידה ואיננו מתנגש עם המנהיגות, ופלישה אלימה לתוך כפר, ללא תאום עם המנהיגות, תיתקל בהכרח בהתנגדות אלימה. וכפי שאמר שוטר דרוזי, הוא הוכה כפול שתיים מכיוון שהיה עם השוטרים הטיפשים. על טיפשות, טמטום, וחוסר-תאום משלמים, לעתים בדם.

ה.     הדרוזים הימרו הימור עצום כאשר קשרו את גורלם עם הגורל היהודי. ולא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן. היהודים הוכיחו כי הם יכולים להכות את הערבים, להתנגד לכיבוש הערבי, ולכן הדרוזים בחרו, ושוב, בחרו, לקשור את גורלם ביחד עם היהודים. מאידך אם היהודים יתנהגו במורך-לב, בטיפשות, בכניעה לפולש הערבי, הדרוזים עשויים לעשות הערכה מחודשת של הקשר, ובצדק. אם היהודי מתנהג כאילו אין הוא יודע מי חבריו (היהודים והדרוזים) ומי אויביו (הערבים והאירופאים הנאצים) מבזה את מולדתו (ארץ ישראל) ומחלק מגדנות לאויביו, אזי לא מגיע לו ליהנות מאותה ברית-דמים שעקבותיה נראות בכל בית עלמין צבאי.