מה עושה משטרת ישראל כאשר השופט אדמונד לוי מתלונן על לא-עבירה?
מה עושה משטרת ישראל כאשר השופט אדמונד לוי מתלונן על לא-עבירה?
|
סגן ראש הממשלה, יגאל ידין ז”ל, נפגע מכך שלא זכה לאבטחה, אבל באותה התקופה זה היה רק “סמל סטאטוס”. השר רחבעם (“גנדי”) זאבי ז”ל דווקא נפגע מעצם הסטאטוס של “אישיות מאובטחת” אשר הוענק לו, ואני, הקטן, הייתי מקבל בחיוך כל אחד מה”איחולים” הנ”ל, כי, בסופו-של-דבר, גורלנו נקבע במקומות אחרים ושום “איחול” לא ישנה זאת.
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, 9.11.2007
לכבוד
ניצב יוחנן דנינו
ראש האגף לחקירות ומודיעין
המטה הארצי
משטרת ישראל
ירושלים
נכבדי,
הנדון: פ”א 356660/07, משטרת ירושלים – תלונתו של השופט אדמונד לוי
מעניין על מה משטרת ישראל מוציאה משאבי-חקירה.
משטרת ישראל, ככל שאני מכיר אותה, לא פותחת בחקירה על כל “פיפס” של מתלונן, ולפני שהיא פותחת בחקירה היא בודקת את ה”עילה” של התלונה, קרי: מתוך הנחה שהעובדות המפורטות בתלונה הן נכונות – האם יש בכך משום עבירה? ואם יש בהן משום עבירה – האם יש עניין ציבורי בהליכי החקירה והמשפט, הן לאור המשאבים המדולדלים של המשטרה, והן לפי סדרי-העדיפות המקצועיים שלה, וגם אם עלינו, האזרחים, לא תמיד מקובלת החלטת המשטרה אם לחקור או לא לחקור – על עקרון-הגג הזה אין חולק.
וכיוון דקאמר בעקרון-גג כמו בעקרון-גג, על כרחך אתה אומר כי דין אחד לתלונה של ראש הממשלה נגד בוזגלו, ולתלונתו הזהה של בוזגלו: כיוון שהתלונות זהות – או ששתיהן תיחקרנה, או ששתיהן לא תיחקרנה.
ועוד עקרון-גג המשותף לראש הממשלה ולבוזגלו: כאשר התלונה אינה מגלה עילה לחקירה, אין מנהלין “חקירה למראית-עין”, רק כדי שהמתלונן “לא ייעלב”.
ולפני שאמשיך, אציג דוגמה להמחשה:
- נניח שאני “מאחל” לך שהשב”כ יאבטח אותך עד יומך האחרון;
- נניח שאני “מאחל” לך שהשב”כ לא יאבטח אותך אפילו דקה אחת;
- ונניח שאני “מאחל” לך שהשב”כ יאבטח אותך “יום כן ויום לא” …
נשמע מצחיק? נשמע “הזוי”? אולי, אבל עבירה פלילית אין כאן, בוודאי שלא עבירת “איום”.
וזה מביא אותנו אל תלונתו של מר לוי, שופט ביהמ”ש העליון, נשוא תיק פ”א שבנדון.
ביום 28.10.2007, בשובי עם ליל ממסעי לביתי, אני מוצא על הדלת טופס “הזמנה לסור למשטרה”, בו, במקום התאריך והשעה רשום “דחוף”, ובעניין “חקירה”, ובבוקר המחרת – טופס דומה, כאשר במקום התאריך רשום “מיידי”, ובמקום השעה – “מיידית”.
כמובן שהתקשרתי, ותיאמתי התייצבות בשעת-צהריים, אבל זה לא הספיק, ובין-לבין אני מקבל טלפון מקצין החקירות בכבודו ובעצמו.
רק בהתייצבי אצל החוקרים התבררה לי סיבת הדחיפות: משטרת ירושלים העבירה למשטרת כפר-סבא את תלונת כבוד שופט ביהמ”ש העליון הנ”ל, שהתלונן עלי במשטרת ירושלים על “איומים”, ר”ל, יען כי איחלתי לו שהשב”כ יאבטח אותו עד יומו האחרון …
כמובן שאני לא פונה כאן אל ראש האגף בטענה שאני לא עשיתי את המיוחס לי, כי ראש האגף אינו “חוקר קו”, ואת כל מה שהיה לי לומר אמרתי לחוקרת המשטרה.
אבל השאלה היא אם על כך אמורה משטרת ישראל לבזבז משאבי-חקירה, ומדוע המשטרה לא ענתה למתלונן שתלונתו “אינה מגלה עבירה”?
אוסיף ואומר כי אני, במקום המתלונן, הייתי נפגע דווקא אם היו מאחלים לי שהשב”כ לא יאבטח אותי, “אפילו דקה אחת”, והייתי “נפגע למחצה” אם היו מאחלים לי אבטחה “יום כן ויום לא”.
סגן ראש הממשלה, יגאל ידין ז”ל, נפגע מכך שלא זכה לאבטחה, אבל באותה התקופה זה היה רק “סמל סטאטוס”. השר רחבעם (“גנדי”) זאבי ז”ל דווקא נפגע מעצם הסטאטוס של “אישיות מאובטחת” אשר הוענק לו, ואני, הקטן, הייתי מקבל בחיוך כל אחד מה”איחולים” הנ”ל, כי, בסופו-של-דבר, גורלנו נקבע במקומות אחרים ושום “איחול” לא ישנה זאת.
מר לוי, מן הסתם, נפגע מה”איחול”, בראותו בו, ככל הנראה, משום ביקורת על עבודתו השיפוטית. הוא שכח את אמירתו-הוא כי “ביקורת יש לקבל באהבה, למרות שברון-הלב ועגמת-הנפש”, אבל זה שהוא נפגע עדיין לא מצדיק שכל משטרת ישראל תקפוץ על רגליה הדקות, רק כדי שהוא לא ייפגע פעם נוספת כאשר ישמע בתחנת המשטרה כי תלונתו אינה מגלה עבירה – “אפילו לא לכאורה”.
אבקש להורות על הפסקת החקירה בפ”א הנ”ל, ולהוריד הנחיות כלליות מתאימות לכל יחידות המשטרה.
בברכה,
________________
המלצת היום (לא הייתה חלק מהמכתב):
אדמונד לוי – “מומחה למשפט פלילי”?
אדמונד לוי, אליקים רובינשטיין: האם אתם יודעים מה זה “בוטה”? מתי יהיה סוף לקשקשנות?!