מתנקשים באהוד

בישיבת הממשלה האחרונה “הדהים” ראש השב”כ את השרים בחשיפת סיפור לפיו לפני כשלושה חודשים נעצרו מספר פלסטינים אנשי פת”ח באשמה כי תכננו להתנקש בראש הממשלה אהוד אולמרט. שלושה נעצרו על ידי הרשות הפלסטינית ושניים עצורים בידי השב”כ. העצורים שבידי הרשות נחקרו מספר ימים ושוחררו, אבל לדרישת ישראל נעצרו שוב. מדובר בשלב ראשוני שהיה רחוק מלהבשיל לכדי מעשה, יותר כוונה מאשר יכולת ביצוע.

הסיפור הזה שיחרר מיד הצהרות צדקניות של שרים וחברי כנסת אליהם חברו מספר עיתונאים בנוסח “איך אפשר לנהל מו”מ עם ראשי הרשות כאשר הם משחררים מי שתכננו להתנקש בראש ממשלת ישראל”.

באמת נורא, הנשמע כדבר הזה? במקום שהפלסטינים יודו לממשלות ישראל לדורותיהן על כל הטוב שהן משפיעות עליהם מזה 40 שנים, הם תוקעים סכין בגב מיטיביהם.

השאלה שראויה שתישאל, אחרי 40 שנות כיבוש אכזרי בהן יושבת מדינת ישראל, באמצעות מנגנוני הדיכוי שלה (צבא, שב”כ , משורה מתנחלים),  על הוריד של העם הפלסטיני, הורגת בו, משפילה ושודדת אותו, כיצד זה היו כה מעט ניסיונות התנקשות בראשי ממשלה ישראלים?

הצביעות הישראלית בנקודה זו, דוחה במיוחד.

ממשלת ישראל, תחת הנהגתו של שרון הוציאה להורג את מנהיג העם הפלסטיני יאסר ערפאת, באמצעות הרעלה ביולוגית.

הדברים מתועדים על ידי העיתונאי אורי דן, חברו ומשרתו של שרון במשך עשרות שנים, שפירסם בספרו שיצא לאור סמוך למותו כי שרון הוא שנתן את ההוראה לחסל את ערפאת. שלא לדבר על ההוצאות להורג ללא משפט שמבצעת ישראל מזה שנים גם במנהיגים פלסטינים בדרג פוליטי אזרחי.

לאור האמור יובן כי ישראל וישראלים הם האחרונים הרשאים למחות נגד פלסטינים לנוכח הרקורד הפושע שלהם בנושא של רציחות והתנקשויות.

כאשר עם נתון תחת כיבוש אלים במיוחד ומבקש להשתחרר, אך טבעי שיקומו מבין הסובלים מי שיבקשו להתנקש בקודקודי הכיבוש.

כמי שמתנגד לעונש מוות בוודאי שאיני יכול לתמוך בצעד כזה, מה גם ואינני סבור שיהיה יעיל במיוחד, הוא יחזק דווקא את קיצוני הימין והמתנחלים, אבל אני בהחלט יכול להבין את המעמקים מהם נובע הרצון של בני העם הנכבש להתנקש במדכאיו. הפלסטינים לא המציאו את הגלגל בנושא זה. את שרון כבר הזכרנו לעיל, ונזכיר גם את אנשי לח”י שהתנקשו בשר המושבות הבריטי לורד מוין ב-1944.

העובדה שראשי הרשות הפלסטינית מיהרו להיענות לדרישה הישראלית לעצור שוב את חברי החוליה לאחר שכבר שוחררו, מדגישה את הבעייתיות בלגיטימיות של ראש הרשות וממשלתו שנתפשים על ידי פלסטינים רבים כמשתפי פעולה נקלים עם הכובש ומעמדם הולך ונשחק. מי שחושב שאפשר לכרות שלום בר קיימא עם מנהיגים כנועים בנוסח הקוויזלינגים, יובהר לו מהר מאד כי מדובר בהסכם שנשען על חול טובעני ולכן יתמוטט.

מנהיגי ישראל לא למדו את הלקח של “הסכם השלום” שכרת בגין עם נשיא לבנון באשיר ג’מאיל שנתפש כבובה ישראלית. ההסכם החזיק מעמד ימים ספורים ובעטיו בסופו של דבר גם נרצח.

אם אבו מאזן וראש ממשלתו לא יתעשתו, לא אתפלא אם יסולקו מתפקידם. בישראל בוודאי לא יצטערו, כי המצב של “אין פרטנר” הוא משאת נפשה האמיתית של המנהיגות הישראלית, שתחת מטרייתו יכולים להמשיך בכיבוש ובהרחבת ההתנחלויות, בלי מטרדי שלום.

אבל גם זה לא יימשך לנצח. בסופו של דבר, פרי הבאושים של הכיבוש יכה בישראל ויוריד אותה לתהומות.

שוב הון ושלטון

עו”ד שלמה שחר, כונס הנכסים הרשמי (כנ”ר) ועו”ד יצחק מולכו שמונה על ידי בית המשפט כמנהל מיוחד של חברת חפציבה הקורסת, הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים דו”ח לפיו הבנקים ידעו כי החברה תקרוס, אבל דאגו רק לעצמם. (ידיעה ראשית בעיתון הכלכלי של הארץ “דה מרקר” 23.10.2007). 

במלים אחרות, לא אכפת לבנקים שאלפי רוכשים יישארו עם המכנסים למטה ללא קורת הגג עליה שילמו מיליונים, ובלבד שיבטיחו את האינטרסים שלהם. שני עורכי הדין הם אנשים מתחשבים לכן החליטו לא להלבין פני הבנקים ברבים ולא ציינו את שמות הבנקים.

האם יש להעמיד את הבנקים לדין על מעילה? על פגיעה באינטרס הציבורי? על שותפות בעבירות על החוק? לא. שני הג’נטלמנים האלה מציעים כי בסופו של דבר הרוכשים שכבר שילמו על הדירות יוסיפו עוד כספים כדי “לשמור על זכויותיהם”.

הנה לנו עוד דוגמא על הניגוד המובנה בין הבנקים כעסקים פרטיים של משפחות ההון, לבין האינטרס הציבורי.

האם מזה יש להבין כי אילו הבנקים היו בבעלות ציבורית זה היה אחרת? לא בהכרח,

תלוי באיזו ממשלה מדובר, שהרי גם ממשלות יכולות להתנהג כבעלי הון ולהתנכר לאינטרס הציבורי. אולם בכדי שהבנקים יפעלו על פי האינטרס הציבורי ולא בשירות בעלי ההון, תנאי בסיסי הוא שיש להוציאם מהבעלות הפרטית הבולעת עם רווחיה גם את זכויות הציבור.

הון ותקשורת

האם ידעתם שיעקב אילון, שדרן החדשות של ערוץ 10 מנצל את מקום עבודתו לטוויית קשרים עסקיים וטובות הנאה כלכליות עם יאיר המבורגר, בעל חברת ההשקעות “הראל”?

זה מה משספר לנו היומון הכלכלי של הארץ “דה מרקר” (25 באוקטובר 2007).

כיצד נודע הדבר? מתברר כי גיא ויסמן, בכיר לשעבר ב”הראל” הנ”ל המואשם בגניבת 100 מיליון שקל מהחברה, מספר בכתב הגנה שהגיש לבית המשפט כי “יעקב אילון העביר להמבורגר מידע רגיש ביותר טרם פרסומו בציבור, על אשפוזו השני של שרון ועל חטיפת החיילים שהביאה למלחמת לבנון השנייה, על מנת שניתן יהיה לפעול על סמך המידע ליצירת רווחים לאילון וליתר לקוחות הראל. אילון ולקוחות הראל הרוויחו סכומי עתק מהמידע שהעביר, וכמו כן לאילון הועמד קו אשראי של 850 אלף שקל ללא ביטחונות”.

יעקב אילון מגיב כי גיא ויסמן “הוא גם גנב וגם שקרן” וכי “מעולם לא נפגש ולא דיבר עם המבורגר עד שהתפוצצה פרשת המעילה” וכי הכל המצאות של ויסמן.

השאלה אם יש לאילון קו אשראי פתוח בהראל , נותרה ללא תשובה כי הוא לא התייחס קונקרטית לנושא.

בין שיש לאילון קשרים עסקיים עם בית ההשקעות הראל ובין שלא, ידועה הבעיה של קשרים עסקיים בין עיתונאים לענייני כלכלה לבין מושאי הכיסוי שלהם. לפני מספר שנים התגלו קשרים כאלה ברשות השידור, ובנושאים אלה רב הנסתר על הגלוי.

מכל מקום, משעה שהעיתונים הם עסקים פרטיים, ועיתונאים נמצאים בקשרי עבודה יומיומיים עם ברוני ההון בישראל, ומשכורתם אינה מהגבוהות בשוק, הפיתוי לחצות את הקווים או לערב בין טובה אישית לעיסוק המקצועי קיים. אצל אילון אמנם אין בעיה של שכר נמוך, אבל הפיתוי להרביץ מכה של מיליונים קיים גם בצמרת מקבלי השכר.

הפיתרון? אין כמובן מתכון לסגירה הרמטית בפני מה שקרוי “עשבים שוטים” , אולם אם רוצים להקטין תופעות כאלה, יש להכניס נציגי ציבור נשכניים לכל הנהלות העיתונים, ולהחזיר את האיגוד המקצועי והסכמי עבודה קיבוציים שידאגו לשכר הוגן לעיתונאים.