במלחמת יום הכיפורים כשל צבא שלם וגאה, שמעלים עד היום בכישרון רב את כישלונותיו – קטנים כגדולים – משך עשרות שנים, גם בעזרת דעת-קהל, שאינה רוצה לדעת דבר על הקלקולים הביטחוניים, שהורגים בציבור ללא-רחם.

התבוסה במלחמה הארורה לפני 34 שנה לא הקטינה את שחצנות צה”ל ומפקדיו, שהמשיכו להובילו בנתיב שגוי, תוך הוצאות כבירות, אלי מפלות חדשות, שלא איחרו להגיע.

“איך נפלת משמים הֵילֵל בן-שחר נגדעת לארץ חולש על-גויים” (ישעיהו י”ג, 12).

במקום לרפא את הגוף ואת אבריו החולים, עסקה צמרת צה”ל בשנות השבעים בקוסמטיקה, שחיפתה על מחדלי ה”מִסדר” הביטחוני והעלימה אותם. הרמטכ”ל מוטה גור, שמונה לתפקידו – למרות אי-התאמתו הבוטה; ובגלל, שכהרגלו, לא עשה דבר במלחמה – הכריז, כי הבעיה במלחמה הייתה מיעוט הכוח הישראלי. לכן, בזבז גור את תקציבינו בלירות-ישראליות ובדולרים על בנייה מהירה וחסרת-תבונה של עוצבות – אוגדות וחטיבות – חדשות, מבלי ללמוד את אירועי המלחמה, ומבלי להפיק לקחים מהמלחמה וממלחמותינו הקודמות.

צה”ל קידם, אחרי המלחמה, בסיטונות עשרות מפקדים (שרובם לא-ראויים) על סמך סיפוריהם הלא-מבוססים על מעלליהם הנוראיים במלחמה; חילק עיטורים וצל”שים (מבלי לתחקר את הקרבות, ומבלי שוועדת העיטורים בדקה כדבעי את סיפורי המעשיות, שהעבירו לה היחידות); ואת מחלקת היסטוריה פירק רא”ל גור זמן קצר אחר מינויו, לאחר שהכריז בכנס קצינים בכירים (ספ”כ), כי אין כבר שום צורך ללמוד עוד את לקחי המלחמה.

כך, מעלה צמרת צה”ל בחובתה לנופלים, לפצועים, לנכי צה”ל, ללוחמים, למפקדים, למשפחות השכולות, לאזרחי ישראל שהופקרו ללא מגן ולעם היהודי. לקחי מלחמה עולים בדם, וצמרת צה”ל זלזלה בלקחים הללו, והתעלמה מהם. דרך אגב – וכבר כתבתי על כך לא אחת – דווקא בצבא האמריקני, שלא הקיז אף טיפת דם ושום טיפת זיעה במלחמה זו, לקחו את לקחי מלחמת יום הכיפורים ברצינות, וביססו עליה, בשנות השמונים, את תורת הלחימה החדשה של כוחות היבשה האמריקניים.

בניגוד לאמונה הרווחת, כתב הרמב”ם, שבית שני חרב מפני שחכמי הדור לא התעניינו בהלכות צבא ומלחמה. למרות חומרתם, דברי הרמב”ם מתאימים ח”ו גם לדורנו.

34 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, קשה להביט אחורה שלא בזעם, ולראות כיצד החמיצה הצמרת הביטחונית את ההזדמנות לתקן את הליקויים. כיוון שכך, הוכנה כדבעי התשתית הנאותה לתבוסות צה”ל בכל מלחמותינו הבאות, וחוזר חלילה. גם עכשיו – למרות המלל, המוכר היטב ממלחמותינו הקודמות – אין לומדים את אירועי מלחמת לבנון 2, ואין מפיקים ממנה לקחים.

אחרי לבנון 2 חילק צבאנו עשרות עיטורים וצל”שים, מנפיק סיפורים על הפקת לקחים, ומבזבז הון תועפות מכספנו על תרגילים ועל אימוני יחידות בתורת לחימה, שאבד עליה הכלח מזמן. ובעצם, למה לא? הרי שיטה זו מצליחה כבר, לפחות, ארבעה עשורים להובילנו קדימה אל האסון הביטחוני הבא ואל זה שאחריו.

תבוסות רצופות

חלק עיקרי במפלתנו במלחמת יום הכיפורים נבע דווקא מהפקת לקחים נכונה לאחר מלחמת ששת הימים: המצרים, הסורים והרוסים למדו ברצינות את מלחמת ששת הימים, והבינו את תורפת הערבים, את חוזקתם, את תורפת צה”ל ואת חוזקתו. לעומת זאת, צמרת צה”ל לא למדה את המלחמה, והסתפקה בדיבורים רמים וחסרי משמעות. יש להודות, תכנית המלחמה המצרית (שהייתה ידועה לחלוטין לצה”ל. כלומר, במחשבה שנייה, תבוסתנו חמורה עוד יותר) הייתה נכונה ופשוטה. פשוטה עד כדי גיחוך. אך, יותר מכל, הצליחה תכנית המלחמה המצרית לתת תשובה מוחלטת כמעט לכל התרגילים הילדותיים של מפקדי צה”ל. עד תום המלחמה. למרות שלל האגדות הישראליות, לא הצליח צה”ל לעקור את המאחז העיקרי של ארמיה 2 המצרית בגדה המזרחית של תעלת סואץ במתחם “מיסורי”.

בניגוד לתדמיתו – מרבית שנות קיומו (יותר מארבעה עשורים מתוך שבעה), מנפק לנו צה”ל תבוסות ומפלות. גם אם לא נשפוט את ביצועיו בחומרה, קשה להבין מדוע מוכן הציבור הישראלי להפקיד בידי קצונתנו הכושלת עניינים צבאיים (ובל נשכח את ז’ורז’ קלמנסו, נשיא צרפת, שאמר, שמלחמות הן עניינים יותר מדי רציניים מכדי להפקידם בידי גנרלים). קל וחומר, מדוע מתירים לצבא לגלוש לטיפול בנושאים אחרים – למשל, חינוך? אמת, מצבה של מערכת החינוך בכי רע, וכמה עשרות/מאות קצינים חסרי השכלה, אך בעלי תארים, שהושגו בדרך-לא-דרך, כבר לא יוכלו להרע את מצבנו. ובכל זאת, האם המערכת הצבאית, שנכשלה בכל תחום אפשרי של פעולותיה, יכולה לשמש מורה-הוראה בענייני חינוך?!

במקביל לשפל המבצעי, שנמשך עד עתה במרץ רב, נכנס הצבא לשפל מוסרי. צבא מובס מאבד את כבודו ואת בושתו. כחמש שנים אחרי תבוסתו במלחמת יום הכיפורים, הובס צה”ל במבצע “ליטני”, שניהל רא”ל גור בחוסר כישרונו כי רב. ההישג היחידי ב”ליטני” הייתה הקמת אזור דרום לבנון (אד”ל) – הישג שנמחק במערכת שלום הגליל, שבה הגיעו חוסר התפקוד של צמרת צה”ל וסיאובה המוסרי לשיאים חדשים. אפילו משקיפים אוהדים נדהמו לנוכח ביצועיו הנלוזים של צה”ל במערכת שלום הגליל. כדי למנוע מהציבור הישראלי לדעת זאת – הפעילה מערכת הביטחון לחץ כבד על המוציאים לאור הישראליים, כדי שלא יתרגמו את ספרו הביקורתי של ריצ’ארד א’ גבריאל (סוציולוג צבאי רב-יוקרה, שניתח את תפקודו הלקוי של צה”ל במערכת שלום הגליל). גם זה לא הפסיק את מצעד האיוולת של מפקדי צבאנו – עד שנמלטו כל עוד רוחם בם מדרום לבנון, והפקירו את בעלי-בריתנו מצד”ל.

כישלון גם במלחמה בטרור

למעשה, מאז מלחמת יום הכיפורים איננו מתמודדים עם צבאות, אלא רק עם ארגוני מחבלים ועם ארגוני גרילה. אמנם יש יותר מרמז, שלוחמה זו נעשית בידי שליחי מדינות (War-by-Proxy), אך צה”ל לא התמודד כלל עם צבאות בשלושת העשורים האחרונים. כלומר, פת”ח, אש”ף, חזבאללה ואחרים משמשים, כנראה, כלי בידי מדינות תומכות-טרור, המפעילות אותם. בעיקר, סוריה ואיראן, אך לא רק הן.

מאז הופעת אש”ף בזירה (הוקם בסוף שנות החמישים. החל לפעול באמצע שנות השישים), הוא זכה לתמיכה של ממשלות ערביות. אני משער, כי דרדור המערכת המזרח תיכונית למלחמת ששת הימים היה בבקרה של ממשלות ערב, עד שהרוסים התערבו בתהליך לצורכיהם. אחרי מלחמת ששת הימים, הכשירה ברית-המועצות (גם באמצעות גרורותיה בברית וארשה) רבים מבכירי אש”ף, וציידה את הארגון במודיעין, בידע ובאמצעי לחימה. אחרי מלחמת יום הכיפורים החליטו, כנראה, מדינות ערב לזנוח את העימות הצבאי, ולעבור למלחמת טרור ולחתרנות כדי לקעקע את מדינת ישראל.

לעומת זאת, צבאנו ומערכת ביטחוננו לוקחים את האיום בטרור בקלות-דעת, והישגינו במלחמה בו הנם בהתאם. כשדורדרה מדינת ישראל במדרון החלקלק של ה”שלום” – מקמפ דיוויד (בשנות השבעים) עד קמפ דיוויד (בשנת 2000) – שחופתה בפרסי נובל, הטיפה הצמרת הביטחונית הישראלית את משנתה הקלוקלת, שאי אפשר להכריע טרור. כמובן, אין לאמירה זו שום בסיס בהיסטוריה, אך היא מייצגת היטב את השפל המוסרי בעלית הביטחונית, שהופקדה על ביטחון ישראל, ואינה רוצה לנצח, וגם אינה יודעת איך לעשות זאת.

ואם בארזים נפלה השלהבת, מה יגידו פקודיהם שואפי הקידום. הם מיהרו לרקוד לפי החליל החדש – גם כדי להסביר את כישלונותיהם הסדרתיים במלחמה בטרור בארבעת העשורים האחרונים. כך, התעצמה האידיאולוגיה הפייסנית, וקנתה לה מאחז בצמרת הביטחונית. ואל תבלבל אותם בעובדות ….

פצל”ם

כיוון שבמלחמות לא התעלתה הצמרת הביטחונית, היא החלה לחפש אפיקים חדשים למרץ הרב, שמפעפע בה. מצד אחד, היא פוזלת בהתמדה לעבר המגרש הפוליטי. כמות הבכירים ממערכת הביטחון, המאכלסת את הכנסת, את הממשלה ואת כיסאות ראשי הערים הנה ללא תקדים בעולם המערבי. מצד שני, העלית הצבאית – גם באמצעות מומחים לפסיכולוגיה ולמדעי ההתנהגות – בדתה עולם מילולי חדש לחלוטין, שהתברר כיעיל מאוד בביצוע משימות הצבא – כלומר, לא להילחם, לא להתאמן, ולא להתכונן למלחמה.

הצבא עוסק בפצל”ם (לחייזרים, שזה עתה נחתו כאן, נסביר – אלו פעולות צבאיות לא-מלחמתיות), והמציא לעצמו מערכת מושגית חדשה לעימו”ג (חייזרים, הסכיתו – זה עימות מוגבל). כל צבא אוהב עד שיגעון ראשי-תיבות (ר”ת), והמומחים, שזנו והזנו את הצבא, סיפקו אותם בשפע לצה”ל, תמורת טובות הנאה ושכר מפליגים, כתחליף הולם להיכרות מעמיקה עם צבא ועם מלחמה.

שיא הפצל”ם היה, כמובן, בטיהור האתני של גוש קטיף מתושביו היהודיים ובהחרבת יישוביהם. צה”ל התגלה שם במלוא תפארתו. זו בערך גם מלוא תעוזתו: להיות שותף של ניסו שחם לפשעי מלחמה.

כדי להבין את עומק השפל המוסרי, צריך לראות את המוצרים, שיצרו יחידות צה”ל עם שובן מביצוע פשע המלחמה בגוש קטיף:

• המחלקה למדעי ההתנהגות (ממד”ה) באגף משאבי אנוש במטכ”ל הנפיקה חוברת של שבחים עצמיים לעבודתה המסורה (שאין כל ודאות, שהיא עולה בקנה אחד עם האתיקה, המחייבת פסיכולוגים), שהפכה את היחידות לגושי קלגסים אטומי-לב, שגירשו בנחישות וברגישות יהודים מבתיהם – תוך גרימת נזק פסיכולוגי עצום (וכנראה, בלתי-הפיך) לקלגסים, שהשתתפו בפשע המלחמה.

• גדודי הקלגסים בשחור דאגו לפאר את עצמם בסרטי תועבה, שהנציחו את הצלחתם המבצעית ואת גאוותם על הישגיהם האדירים – הרס אזור פורח וגירוש תושביו היהודיים למחנות פליטים ועקורים.

• שיא השיאים, עד כה, כנראה: מדליה (ראו תמונה מצורפת), שהנפיקה מחלקה במטה חיל האוויר לקלגסים, שיצאו מתוכה לגרש את אחיהם מבתיהם. את המדליה העניקו לגיבורי הגירוש בארוחה חגיגית ומפוארת בנוסח ימי פומפי האחרונים.

..

מדליה לפושעי מלחמה

אכן, הישג כביר, שראוי היה להנציחו גם במדליה ממלכתית: הניצחון הראשון, מזה ארבעה עשורים, של צה”ל על אויב קשה ומר.

מאמר ראשון בסדרה

מאמר שני בסדרה

לכתבה המקורית המלאה