ירושלים של טראמפ

פיל בחנות חרסינה, או ניסיון רציני להוציא סו”ס את הסכסוך הישראלי ערבי מהמבוי הסתום בו הוא מצוי. ניתוח משמעות הכרת ארה”ב בירושלים כבירת ישראל, ותגובות העולם על שינוי “כללי המשחק”

ד”ר ישראל בר ניר

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 78 שנים אנוכי היום (15.6.2017), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

ירושלים של טראמפ

פיל בחנות חרסינה, או ניסיון רציני להוציא סו”ס את הסכסוך הישראלי ערבי מהמבוי הסתום בו הוא מצוי. ניתוח משמעות הכרת ארה”ב בירושלים כבירת ישראל, ותגובות העולם על שינוי “כללי המשחק”

פרולוג: בעולם ה-Never Never Land

החלטת מועצת הביטחון של האו”ם בנושא ירושלים, עליה ארה”ב הטילה ווטו, והחלטה דומה אותה קבלה מליאת עצרת האו”ם בעקבותיה הן ניסיון חצוף להכתיב לארה”ב היכן עליה למקם את שגרירותה במדינה אתה היא מקיימת יחסים דיפלומטיים. על סמך מה הגופים האלה חושבים שיש להם סמכות להכתיב למדינה כל שהיא, שלא לדבר על מעצמת על כמו ארה”ב, איך עליה לנהל את יחסיה עם מדינות אחרות? האם מי שהוא היה מעלה בדעתו להתייחס ככה לרוסיה? או לסין? זלזול כזה בריבונותה של ארה”ב, שבעבר היה נחלתה הבלעדית של מדינת ישראל, ממחיש את ההידרדרות במעמדה הבינלאומי של ארה”ב שחלה במהלך תקופת כהונתו של אובאמה.

בהשאלה מדבריו של ספירו אגניו, סגנו של הנשיא ניקסון, שהודח עקב נטילת שוחד, הממזרים [בוושינגטון] שינו את כללי המשחק. מתגובתו של טראמפ על ההצבעות באו”ם משתמע שמנקודת מבטו, כללי המשחק אכן השתנו. הוא גם לא הותיר מקום לספק – בעתיד, מי שירצה לקחת חלק במשחק, יצטרך לא רק לנהוג לפי הכללים החדשים, אלא גם “לקנות” את הזכות לשחק.

א.   ירושלים של מעלה וירושלים של מטה – מעמדה של ירושלים ביחסי ישראל ארה”ב

במשך 70 שנות קיומה של מדינת ישראל, יחסי ישראל ארה”ב ידעו מעלות ומורדות. לא חסרו משברים ביחסים בין שתי המדינות. עם כל זאת, רוב הזמן מדינת ישראל נהנתה מתמיכה (לא בלתי מסויגת) של ארה”ב. נושא אחד, מעמדה של ירושלים, נותר מחוץ למסגרת. כאן שרר נתק מוחלט בין מחלקת המדינה לבין מדיניותן של ממשלות ישראל. מעטים בלבד, גם בישראל וגם בקרב הציבור האמריקאי, מודעים לשורש הבעיה של מעמדה של ירושלים. הנושא עליו ה”מומחים” מדברים כל הזמן הוא העברת השגרירות האמריקאית מתל אביב לירושלים – כמה זה חשוב, כמה זה לא יפה שהשגרירות איננה נמצאת בעיר הבירה, האם זה באמת נחוץ, וכו’. הבעיה האמיתית היא לא מיקום השגרירות. הבעיה גם לא נוצרה עם סיום הכיבוש של חלקה המזרחי של העיר בידי ירדן במלחמת ששת הימים, וגם לא כאשר ישראל סיפחה את חלקה המזרחי של העיר.

מיום הכרזת המדינה, ארה”ב מסרבת להכיר בריבונותה של מדינת ישראל על כל חלק של ירושלים – לא מערב, לא מזרח, לא צפון ולא דרום.

מנקודת מבטה של מחלקת המדינה, מעמדה של ירושלים נקבע בהחלטת החלוקה של האו”ם מה-29 בנובמבר 1947, הקובעת שירושלים תהיה עיר בינלאומית תחת חסות ארגון האו”ם, ולא חלק ממדינת ישראל.

ישראלי שנולד בירושלים וירד לארה”ב, בדרכון האמריקאי שלו, מקום הלידה הוא “ירושלים” ולא “ישראל”. אמריקאים שעלו לארץ ומתגוררים בירושלים, בדרכונים האמריקאים של ילדיהם שנולדו בירושלים, מקום הלידה הוא “ירושלים” ולא “ישראל”. המילה “ישראל” – כלל לא מוזכרת. הנשיא אובאמה, בנאום ההספד שנשא בלוויה של שמעון פרס, השתמש “בטעות” במילים “ירושלים” ו”ישראל” באותו משפט. מהנוסח הרשמי של הנאום, שפורסם ע”י מחלקת המדינה, המילה ישראל נעלמה. ממש “ישראל יוק”.

לפני כשנתיים, משפחה אמריקאית שעלתה לארץ ומתגוררת בירושלים, בקשה לרשום בדרכון האמריקאי של בנם, שנולד בירושלים, שמקום לידתו של בנם הוא “ישראל”. הבקשה נדחתה. המשפחה עתרה לבית המשפט. הדיון הגיע לבית המשפט העליון, וזה נמנע מלהתערב בנימוק שמדיניות החוץ של ארה”ב היא בסמכותו הבלעדית של הנשיא, והוא הפוסק האחרון בשאלות כמו הכרה בריבונות של מדינות זרות.

במסיבת עיתונאים שהתקיימה אחרי פסיקת בית המשפט העליון, דובר מחלקת המדינה נשאל “איפה נמצאת ירושלים?” תשובתו של הדובר הייתה “מעמדה של ירושלים ייקבע בהסכם הסופי שייחתם בין הצדדים”. העיתונאי חזר על השאלה – “לא שאלתי על מעמדה של ירושלים, אלא היכן היא נמצאת”. הדובר חזר על תשובתו הקודמת בדיוק באותן מלים. עיתונאים אחרים הצטרפו ל”משחק”, ובמשך כמעט רבע שעה התנהל “פינג פונג” של שאלות ותשובות בין העיתונאים והדובר. לא ניתן היה להזיז את הדובר מעמדתו. זה היה יכול להיות די משעשע אם זה לא היה כל כך עצוב.

בכל מה שקשור לירושלים, במסדרונות מחלקת המדינה הזמן עמד מלכת, השעון נעצר בנובמבר 1947. זאת לא תהיה הפתעה אם יתברר שמפות רשמיות של המזרח התיכון שהופקו ע”י מחלקת המדינה, מסמנות את ירושלים כ”חור שחור”.

החלטתו של טראמפ להכיר בירושלים כבירתה של מדינת ישראל שומטת את הקרקע מתחת לגישה הזאת שהייתה אבן הפינה של מדיניות ארה”ב במזרח התיכון במשך 70 שנה. זה צעד חסר תקדים כי נשיאים מעטים בלבד נקטו בצעדים מנוגדים לעמדת מחלקת המדינה. עבור הדיפלומטים המקצועיים במחלקת המדינה זאת גלולה מרה אותה הם יתקשו לבלוע. הם לא יחסכו מאמצים על מנת לרוקן אותה מתוכן ממשי.

אפשר כבר לדמיין איך משפטני מחלקת המדינה טוענים שהכרה בירושלים כבירת ישראל והכרה בריבונות ישראל על ירושלים זה “לא אותו דבר”, כל אחד הוא “חתונה” נפרדת, ואין מערבבים שמחה בשמחה. אחרי ככלות הכל, להעלות פלפולים וסברות שאין להן כל אחיזה במציאות זאת ההתמחות של משפטנים. כפי שנאמר בלשון תלמודית, לעייל פילא בקופא דמחטא (בתרגום חופשי מארמית – להשחיל פיל בקוף של מחט).

רמז ראשון ניתן לראות בדברים שמזכיר המדינה, טילרסון, אמר בפגישה עם עיתונאים ב-8 בדצמבר. לדבריו, מההכרה בירושלים כבירת ישראל לא משתמע היכן יעבור הגבול או היכן העיר נמצאת. בהמשך אותה מסיבת עיתונאים, דובר מחלקת המדינה סרב להשיב לעיתונאים ששאלו אותו איפה נמצאת ירושלים.

מצב דומה שרר במאי 1948, ערב הכרזת המדינה, כשהחלטתו של הנשיא טרומן להכיר במדינת ישראל, נתקלה בהתנגדות חזקה של מחלקת המדינה ובמיוחד של מזכיר המדינה, ג’ורג’ מרשל, שאף איים בהתפטרות, איום שלא מומש בסופו של דבר.

ב.    משנה סדרי בראשית

ההכרה בירושלים כבירת ישראל היא שינוי סדרי עולם בכל הקשור לניהול הסכסוך הישראלי ערבי, מהפך אמיתי. צעדו של טראמפ הוא “סיבוב פרסה” במגמה שאפיינה את יחסיה של ארה”ב עם מדינת ישראל ושכנותיה. הוא מנוגד לכל המוסכמות שבמשך 70 היו נכסי צאן וברזל של מדיניות ארה”ב באזור. כמו כל שינוי, שינוי הכיוון כתוצאה מיוזמתו של טראמפ יכול להיות ברכה ולהביא לתזוזה של ממש בחיפוש אחרי פתרון לסכסוך הישראלי ערבי, אבל באותה מידה הוא גם יכול להסתיים במפח נפש. יעבור זמן עד שנדע אם לשינוי בגישה יתלווה גם שינוי בתוצאות, ומה שיותר חשוב, אם התוצאות החדשות תהיינה יותר טובות מבעבר.

בתגובה על הצהרת ההכרה בירושלים כבירת ישראל, הטיחו בטראמפ האשמות ש”הוא לא מבין במדיניות”, וכן ש”הוא מתנהג כמו פיל בחנות חרסינה”. לגבי ההאשמה הראשונה, בכלל לא בטוח שמבקריו של טראמפ מבינים במדיניות יותר ממנו, אבל זה נושא למאמר אחר. ההאשמה השניה היא בהחלט במקום. זאת הגדרה מצוינת להתנהגותו של טראמפ – כניסתו לחנות החרסינה של “תהליך השלום”, הייתה כשל פיל ששובר את הסחורה שעל המדפים. אלה שכביכול מבינים במדיניות שרויים בקיפאון חשיבתי שמונע מהם לראות שחיי המדף של הסחורה המשווקת בחנות החרסינה שלהם תמו מזמן, שאבד עליה הכלח וששום תועלת לא יכולה לצמוח משימוש חוזר בה. במודע או שלא במודע, טראמפ מלא את התפקיד של הילד שצועק “המלך ערום” באגדת הילדים בגדי המלך החדשים. למעשה צעדו של טראמפ הוא מימוש הדרישה המוצגת לישראל חדשות לבקרים – “להפגין חשיבה יצירתית”, “להביא ל’פריצת דרך’ מדינית”, “ליזום תפנית מדינית” וכיוצא באלו קלישאות חסרות משמעות. זאת לא בדיוק “פריצת הדרך” לה התכוונו, אבל העיקרון זהה – זאת מהפיכה חשיבתית.

טראמפ אולי “לא מבין” במדיניות, אבל הוא מבין שחזרה על מה שנכשל בעבר תביא את אותן תוצאות שהיו בעבר. אולי זה יתרון שהוא לא למד איך עושים דיפלומטיה.

הערה שניה מתייחסת למעורבותם של גורמים חיצוניים בניהול הסכסוך. כמעט מהיום הראשון רווחת ההשקפה שבלי “עזרה” מבחוץ לא ניתן יהיה ליישב את הסכסוך – הפער בין עמדות הצדדים הוא כזה שאין שום סיכוי שהם יצליחו לסגור אותו בכוחות עצמם. זו פיקציה. בפעמים בהן חלה תזוזה של ממש, בין אם זאת הייתה תזוזה חיובית (הסכם השלום עם מצרים), ובין אם זאת הייתה תזוזה שלילית (הסכמי אוסלו וההתנתקות), הצדדים הגיעו לכך בכוחות עצמם, ללא עזרה של גורם חיצוני. לעתים זה היה מנוגד לעמדות המתווכים שבחשו בקלחת על מנת לקדם אג’נדה אחרת (למשל נשיא ארה”ב, ג’ימי קארטר, עשה כמיטב יכולתו להכשיל את הסכם השלום עם מצרים על מנת לקדם אג’נדה משלו).

בפועל, מעורבות של גורם חיצוני תורמת להנצחת הסכסוך יותר מאשר לסיומו. המושג “מתווך הוגן” (Honest Broker), או “מתווך חסר פניות”, הוא אגדה שאין לה בסיס. אין חיה כזאת. מתווך אף פעם אינו פועל מתוך מניעים אלטרואיסטיים. תמיד יש לו אג’נדה – זאת של הגוף ששלח אותו, והוא לא רשאי לחרוג ממנה. לאורך כל הדרך, ניהול הסכסוך הישראלי ערבי נמסר לידיהם של כל מיני “מלאכי שלום” שהציעו את “שרותיהם הטובים”. משלחת מלאכים רעים הוא תיאור יותר מוצלח של המתווכים האלה.

 והערה אחרונה, אי מימוש ההכרה בירושלים מיד עם כניסתו של טראמפ לבית הלבן גרם למפח נפש בקרב המחנה הלאומי בישראל. לעומת זאת, הוזי השלום, הרואים את הקמת רצועת עזה שניה ביהודה ושומרון כמטרת הציונות, רוו נחת. הצהרתו של הנוכחית של טראמפ, למרות האיחור, הכניסה לאופוריה את המחנה הלאומי ובמקביל גרמה לטראומה בקרב ציבור הוזי השלום. אני מציע לאחרונים לא להתרגש יותר מדי, ולראשונים לא להתלהב יותר מדי. השטן מצוי בפרטים הקטנים (The Devil is in the Details). קריאה של הטקסט המלא של הצהרת טראמפ, מלמדת שהציפיות משני הכיוונים הן מוגזמות.

הודעת מחלקת המדינה מה-15 בדצמבר בה נאמר ש”בכל הסדר סופי בין הצדדים, הכותל המערבי יישאר תחת ריבונות ישראל”, היא התפתחות חיובית מפתיעה.

ג.     העולם כולו נגדו

צעדו של טראמפ הביא בעקבותיו מבול של תגובות, ממש צונאמי. רוב המגיבים רואים את צעדו של טראמפ כהתפתחות שלילית, התפתחות המסכנת את שלום האזור והעולם כולו, התפתחות שתכניס את האזור לתוהו ובוהו. התוהו ובוהו בו האזור שרוי מאז כניסתו של אובאמה לבית הלבן ב-2008, עם מאות אלפי הקורבנות ומיליוני הפליטים כבר נמחק מהזיכרון. מכל הכיוונים נשמעות קריאות/דרישות לטראמפ לחזור בו ולבטל את ההכרה בירושלים כבירת ישראל, הכרה שהיא בסה”כ הכרה במצב הקיים.

מספר המגיבים הרואים בהחלטה התפתחות חיובית אינו עולה על אצבעות יד אחת.

בעיקרה, ההכרה בירושלים היא צעד סמלי. למרות הדיבורים על איתור מקום לשגרירות בירושלים והעברתה לשם, יזרמו הרבה מים בירדן עד שיינקטו צעדים מעשיים כל שהם. אבל בהיסטוריה, לפעמים גם לצעדים סמליים יש משמעות, וההשלכות שלהם יכולות להיות מרחיקות לכת. זה מצבה של הכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל.

ד.    למה ומדוע

צעדו של טראמפ יצר כר פורה לספקולציות שעסקו בשאלה מה הביא את טראמפ לנקוט בו, מה בדיוק הוא רצה להשיג, מי קהל היעד אליו כוונו דבריו.

הנושא עלה במהלך הופעתו של טראמפ בכינוס של השדולה היהודית AIPAC בתקופת מסע הבחירות שלו. נשיאים קודמים – קלינטון, בוש הבן ואובאמה, השמיעו הבטחות דומות באותה מסגרת, הבטחות אותן הם שכחו מיד למחרת יום הבחירות. עבור טראמפ, שמלכתחילה לא בנה הרבה על הקול היהודי, קהל היעד היה ציבור המצביעים הנוצרי – האוונגלים, בסיס הכח העיקרי שלו. עבור אלה, ההכרה בירושלים היא כמעט ההתגלות השניה (חזון אחרית הימים, או ביאת המשיח בטרמינולוגיה הנוצרית).

התדמית של טראמפ כפי שהיא מצטיירת בתקשורת, היא של אדם שאינו יודע בין ימינו לבין שמאלו, אדם שנוקט בצעדים בלי לשקול את התוצאות. התמונה הזאת משקפת את הרהורי לבם של המציירים אותה. אם היא הייתה נכונה, אפילו בחלקה, העימות עם צפון קוריאה היה כבר מזמן עובר משלב הרטוריקה לשלבי ביצוע.

ההכרה בירושלים לא הייתה גחמה רגעית. טראמפ ידע היטב מה תהיה התגובה בעולם להצהרתו. הוא וודאי לא ציפה שהיא תתקבל במחיאות כפיים. הוא ידע שצפוי לו עימות עם השושבינים הרבים שמינו את עצמם לאפוטרופוסים של הסכסוך הישראלי ערבי. הוא גם לקח בחשבון שיחסיה של ארה”ב עם העולם הערבי, ואולי גם עם ארצות מוסלמיות אחרות, עלולים להיפגע. להאמין שטראמפ היה נוקט בצעד כזה רק על מנת לספק את ציבור בוחריו מעיד על רדידות חשיבתית של מבקריו.

עבור הערבים הכרת טראמפ בירושלים הייתה מכה שלא כתובה בתורה. לזה הם לא ציפו. עד היום החשיבה הקונבנציונלית גרסה ששלום, או לפחות התקדמות לקראתו, יושגו רק אם וכאשר ישראל תוותר, תתן “מה שהוא”. ע”פ המתכון הזה, הערבים חיכו שממשל טראמפ יגיש הצעה, או “מתווה” בעגה המקובלת. המתווה היה מתבטא בהגשת דרישות לשני הצדדים, דרישות שתהיינה בסיס למיקוח. הערבים גם התרגלו שכל “סיבוב”, אחרי שורה של פגישות בין המתווך ובין כל אחד מהצדדים בנפרד, מסתיים בפשרה בה הערבים מקבלים חלק או את כל דרישותיהם מבלי לתת תמורה כל שהיא.

ככה זה התנהל בעבר. זו הייתה שגרה קבועה, מעגל ללא מוצא שהיה חוזר על עצמו פעם אחר פעם. כל הוויתורים שישראל עשתה לא קירבו את השלום אפילו במילימטר אחד. אדרבא, בהרבה מובנים הם הרחיקו אותו. נדרשה טלטלה רצינית על מנת לשבור את מעגל הקסמים הזה כדי שאפשר יהיה לנסות מסלול יותר הגיוני.

המסר לערבים הוא חד משמעי – תפסיקו לחכות שמי שהוא יוציא עבורכם את הערמונים מהאש. נגמר עידן הפריירים בו ארה”ב היא בת ערובה של איומים באלימות ובטרור. אם אתם רציניים בכוונתכם להגיע להסדר של שלום, תתנהגו בהתאם.

המסר לאחרים הבוחשים בקלחת (האיחוד האירופי, ארגון האו”ם, מועצת הביטחון, ארגון אונסקו, האפיפיור וכו’) הוא לא פחות חד משמעי – ארה”ב איננה שליח ביצוע של המדיניות שלכם. עידן “ההנהגה מאחור” של אובאמה הסתיים. ארה”ב תקבע את מדיניותה ע”פ האינטרסים שלה (America First) ואף אחד לא יכתיב לה מה עליה לעשות.

מסר נוסף, למרות שלא נאמר במפורש בהחלטתו של טראמפ, מכוון באופן אישי לנשיא אובאמה. טראמפ אינו סולח לו על “מתנת הפרידה” שהוא השאיר לישראל בהימנעותו מהטלת ווטו על החלטת מועצת הביטחון 2334 בימיו האחרונים בבית הלבן. טראמפ איננו יכול לבטל את ההחלטה הזאת המגדירה את ירושלים כ”שטח כבוש”, אבל הכרת ארה”ב בריבונות ישראל בירושלים, גם אם אין בה הגדרה מפורשת של הגבול הסופי, הופכת את ההחלטה הזאת לפיסת נייר ריקה מתוכן. העברת השגרירות לירושלים בעתיד, אם וכאשר היא תתרחש, תחזק את העמדה הזאת.

עם כל עוצמתה, ארה”ב איננה יכולה לכפות על ארגון האו”ם, או על מועצת הביטחון, או על האיחוד האירופי שיעשו את מה שהיא רוצה. אבל יש בכוחה למנוע מהגופים האלה לעשות את מה שהיא לא רוצה. אובאמה הצהיר בראשית כהונתו על מדיניות של “הושטת יד”, מדיניות בה הוא התמיד במשך כל תקופת כהונתו. הוא לא נסוג ממנה אפילו כאשר התברר שזאת מדיניות של פשיטת יד ולא הושטת יד. במקום לנצל את יכולתה של ארה”ב להשפיע בפרומים הבינלאומיים, אובאמה העדיף ליישר קו עם הרוב בגופים האלה במקום להתעמת אתם. ההתנהגות הזאת זיכתה את אובאמה בנקודות במדד ה”נחמדות”, ולכן לא הפריע לו שזו התנהגות ההולמת מנהיג של מעצמה סוג ב’, ולא מנהיג של מעצמת על.

טראמפ כנראה לא מוטרד במיוחד ממה שחושבים או אומרים עליו. הוא לא חושב שנשיא ארה”ב חייב להיות Mr. Nice Guy. בהשאלה מדבריו של מקיאוולי – הנשיא לא צריך שיאהבו אותו, הוא צריך שיפחדו מפניו.

ה.   השמים לא נפלו

ההכרה בירושלים כבירת ישראל, עם כל היותה צעד סמלי בלבד, הכניסה את העולם לסחרור. חרדה מפני ה”מה יגידו” בעולם האיסלאם מרחפת באוויר. התקשורת מלאה בתחזיות אפוקליפטיות על “מיליוני שהידים” העולים על ירושלים ועל המזרח התיכון “העולה בלהבות”. הפאניקה הייתה מוקדמת ומוגזמת. מה שקרה בפועל הוא אנטי תזה למהומה הרטורית של הימים הראשונים אחרי הצהרת טראמפ.

שורה של “ימי זעם” שמתמצות בהפגנות מחאה רבות משתתפים בריכוזי אוכלוסיה ערביים, בשריפת דגלי ארה”ב וישראל ובמספר קורבנות במהלך פיזור ההפגנות. כמו כן שוגרו מספר טילים אל יישובי עוטף עזה. סה”כ – רחוק מאוד מתחזית “המזרח התיכון עולה בלהבות” של רואי השחור.

מועד הצהרת טראמפ תפס את העולם הערבי שקוע במחלוקות ויריבויות פנימיות הדוחקות את הנושא הפלשתינאי למושב האחורי. שתי מדינות מפתח מבין “פטרוני” הפלשתינאים, מצרים וסעודיה, אפילו לא טרחו לשלוח נציגים לוועידת מחאה שאורגנה ע”י הרודן הטורקי. הפלשתינאים נוכחו פעם נוספת שהם אינם בראש מעייניהם של תומכיהם בעולם הערבי. להם יש בעיות אחרות, יותר דחופות. אבו מאזן גילה שהוא הימר על הסוס הלא נכון בכך שהעדיף את הפטרונות של טורקיה וקטר על זו של הסעודים.

במשך הזמן הסערה תשכך והעולם יתחיל להתרגל למציאות חדשה. הגינויים של ארה”ב במועצת הביטחון ובעצרת הכללית של ארגון האו”ם ייצברו אבק על המדף. סביר להניח שעם חלוף הזמן, מדינות נוספות תצטרפנה ליוזמה האמריקאית – צ’כיה כבר הודיעה על בכוונתה לעשות זאת.

בשלב הנוכחי השושבינים השונים הבוחשים בקלחת המזרח התיכון וכן התקשורת מנהלים מלחמת מאסף לביטול, או לפחות לבלום את יוזמת טראמפ. כחלק מהמלחמה הזאת הם מגבירים את המאמץ, שהתחיל בהחלטת אונסקו, לטשטש כל זיקה של העם היהודי לירושלים. דוגמא אופיינית היא מאמר מערכת שהתפרסם בניו יורק טיימס מה-5 בדצמבר בשם המאבק על ירושלים הוא תופעה של הזמן המודרני, להלן ההיסטוריה (The Conflict in Jerusalem Is Distinctly Modern. Here’s the History)

במאמר הזה מופיעה “הפנינה” הבאה: יהודים לא התגוררו בעיר העתיקה לפני 1967. טכנית זה נכון, כי בתקופת הכיבוש הירדני, בין 1948 ו-1967 לא גרו יהודים בעיר העתיקה. באופן אלגנטי, המאמר מסתפק ב”לפני 1967″ ללא כל התייחסות לתקופה שלפני 1948. “הברקה” אחרת במאמר היא הירדנים אפשרו גישה חופשית למקומות הקדושים לכל הדתות. תביעת ישראל לריבונות על ירושלים, לדברי המאמר, היא תוצאה של קשיחות לאומנית דתית (hard-line religious nationalism) שהתפתחה רק בעשורים האחרונים.

שמה של אחת ממחברות המאמר בניו יורק טיימס – אירית פזנר – נשמע ישראלי. לא מפתיע.

ו.       מה יהיה עכשיו

“ארה”ב סיימה את תפקידה כמתווך בסכסוך” כך אבו מאזן, והוא מוסיף “בעתיד לא נקבל שום הצעת שלום מארה”ב”. הוא יתקשה למצוא תחליף, כי מתווכים בעלי יכולת השפעה ממשית אינם סחורה זמינה. ללא מעורבות אמריקאית סיכוייו לקבל מישראל וויתור משמעותי מבלי לשלם תמורה משמעותית שואפים לאפס (זה בהנחה שנתניהו לא יודח מראשות הממשלה).

כאשר האופוריה בה הוא שרוי בעקבות ההצבעות באו”ם תפוג, אבו מאזן יצטרך לרדת מהעץ ולחשוב על צעדיו הבאים. אם הוא יסרב להתיישר לפי כללי המשחק החדשים הוא לא יגיע רחוק. אם הוא ימשיך לדבוק בעבר, ויסרב להכיר במציאות, הוא או יורשו נידונים לחמישים שנה נוספות של מאבק חסר תכלית.

הקושי העיקרי בפניו יעמוד טראמפ היא התמיכה הבלתי מסויגת של מחנה הוזי השלום הישראלי באבו מאזן ובדרישותיו. הערבים אולי ישלימו פעם עם עמדתה החדשה של ארה”ב. אני מסופק אם שינוי כזה יקרה בצד הישראלי.

ז.     בעולם היהודי ובישראל

 רוב הציבור היהודי בארה”ב קבל בחיוב את ההכרה בירושלים. אפילו ארגון J-Street שבדרך כלל איננו נמנה על תומכי ישראל, הצטרף לתמיכה בטראמפ. למרבה ההפתעה, דווקא מנהיגי הארגון היהודי הגדול ביותר – היהדות הרפורמית, שבדרך כלל תומכים בישראל, אם כי בטון מינורי, הביעו הסתייגות מצעדו של טראמפ. קשה להבין מה היו המניעים שלהם הפעם.

התגובות בישראל היו מה שהוא, שאם זה לא היה כל כך טרגי, היה מצחיק. יושבים להם פרשנים שמתיימרים להבין את הפוליטיקה האמריקאית ודנים בשאלה מה הניע את טראמפ. להם זה ברור – הוא רצה לעזור לנתניהו במצוקתו החקירתית. אחד ( דרוקר או נדב אייל), שואל “האם נתניהו התקשר לטראמפ ובקש ממנו שההודעה תשודר בשעה 8 לפי שעון ישראל כדי שהיא תאפיל על החדשות האחרות”? נו, באמת.

אני צופה באופן קבוע בשידורים מישראל, ובכל פעם אני משתאה מחדש, מה העניין שיש לישראלים שאינם חיים פה לתמוך באחד מהצדדים? מה זה אכפת להם? לא אתייחס כאן לכיסוי מערכת הבחירות שהייתה מוטית באופן מוחלט לצד הדמוקרטים. אבל מהרגע שטראמפ נכנס לבית הלבן, למעט חריג או שניים, כל הדיווחים, הפרשנויות והדעות המוצגות הם כמעט חזרה מילה במילה על מה שמתפרסם כאן בתקשורת הממוסדת – הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט וברשתות הטלוויזיה המנסות לפגוע בטראמפ ככל יכולתן. לעומת כיסוי רחב של הציוצים שלו, אין כמעט אף מילה על הישגיו שהם משמעותיים ביותר.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס