לשכת עורכי הדין – על שחיתות ועל “סגנון”, ועל “כבוד המקצוע”
העיקר שהסגנון בסדר. מנוסביץ
|
|
שמחה ניר, עו”ד 16.11.2017 21:32
כאשר עסקני לשכת עורכי-הדין הוציאו אותי משורותיה, בשם “כבוד המקצוע” (אשר גלה כבר מזמן), ובשם “רמת המקצוע וטהרו” (כאשר יקיריה גונבים מיליונים והיא לא נוגעת בהם), הם ירו לעצמם בכל הרגליים *** אני משליך לרגליהם כפפה: אם הבנתם כי שגיתם, ואם תזמינו אותי לחזור למקצוע, אני לא אשיב את פניכם ריקם
שמחה ניר, עו”ד
רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!
השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה
“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”
אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי
“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!
“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?
בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
שמחה ניר, עו”ד
17.11.2017
לכבוד
הוועד המרכזי
לשכת עורכי הדין
ירושלים ותל-אביב
נכבדי,
הנדון: על שחיתות, על “סגנון” – ועל כבוד המקצוע
אני פונה אליכם בתור המוסד המבצע של הלשכה.
אני מבהיר כי אם תזמינו אותו לחזור לחברות בלשכה, אני לא אדחה את ידכם המושטת, אבל אני לא בא לבקש מכם שום דבר לעצמי, הן משום שהדבר הוא למטה מכבודי, והן משום שבגיל 78 שנים ומעלה, ואחרי כ-14 שנים מחוץ למקצוע, זה קצת מאוחר לבנות מחדש פרקטיקה מקצועית.
ידועה המימרה כי 99% מעורכי-הדין מוציאים שם רע לכל היתר.
מוגזמת ככל שתהייה, היא בהחלט משקפת את כבוד המקצוע בעיני הבריות, ואפילו יהיו הבריות עיוורים וטיפשים – כבוד המקצוע נבחן בעיני הציבור, ולא בעיני העוסקים בו.
וכעת, על עצמי, אבל לא בעיני שלי, אלא בעיניהם של “כוהני האתיקה”, מבקשי-נפשי – אשר מייצגים, אמורים לייצג או מתיימרים לייצג אתם.
כה אמרו עלי מבקשי נפשי, כולל בית המשפט העליון:
“מקצוען”;
“אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית”…
ועל אף כל הדברים האלה מבקשי-נפשי אלה הרחיקו אותי מהמקצוע לשתי צמיתויות + 27 שנים – הכל במצטבר, מן הסתם …
והכל בשם “רמת המקצוע וטהרו” (סע’ 1 לחוק לשכת עורכי הדין – להלן: חלע”ה).
רמת המקצוע? טהרו?!
שומו שמיים: עורכי דין, בהם כמה וכמה שנחשבו כ”אשיות המקצוע” נכנסים לכלא לשנות מאסר כל אחד, ומה שמפריע לכוהני האתיקה הוא “התבטאויות” כגון “מעיד כאלף עדים” – ביטויים בהם השתמשו לאחרונה הן פרקליט המדינה, שי ניצן (הקובל הממשלתי מס’ 2 לפי החלע”ה) והן אליקים רובינשטיין, המשנה לנשיאת ביהמ”ש העליון (כתוארו בעת אמירת הדברים, ובעבר, כיועץ המשפטי לממשלה, גם הקובל הממשלתי מס’ 1 לפי החלע”ה).
טלו, למשל, את עו”ד אבנר מנוסביץ, לפנים יו”ר ועדת האתיקה (!) הארצית (!!!) של הלשכה: לפני חמש שנים, אולי יותר, הוא הודה בגניבת 12 מיליון ש”ח מכספי לקוחותיו, הוא גם אמר כי מה שהוא עשה הוא בל-יכופר – “הן מבחינה מוסרית והן מבחינה משפטית” ומה עשו לו כוהני האתיקה? שום דבר הם לא עשו לו, והוא ממשיך לעסוק בעריכת-הדין כמימים-ימימה.
כבודו של אדם, כבודו של ציבור, כבודו של מקצוע, נבחן, כאמור, בעיניהם של המסתכלים מהצד, מבחוץ, ועכשיו לכו אל הציבור ושאלו אותו מי מביא יותר כבוד למקצוע – כוהני האתיקה או עו”ד שמחה ניר.
ועל מה יצא הקצף כנגדי? על מה אני נלחם כבר למעלה מחמישים שנה?
אני עושה את מלאכתכם, נלחם את מלחמתכם!
אני נלחם ונאבק על דבר אחד בלבד: על כך שהשופטים יתייחסו לכל טענותינו – גם אם הן לא מקובלות עליהם. שלא “יצפצפו על בני אדם”, כלשונו של הד”ר מישאל חשין הצעיר, לפנים יו”ר המועצה הארצית של הלשכה (בהושיטו אצבע מאשימה אל שופטי ביהמ”ש העליון בדורות קודמים – חבריו של אביו ז”ל).
ומה קרה ל”לוחם” הזה אחרי שהוא התיישב על הכורסה בביהמ”ש העליון?
הוא “צפצף על בני אדם, כהגדרתו-הוא”, אבל כאשר הערתי לו על כך, בהזכירי לו את משנתו-הוא, הוא התלונן כנגדי בפני כוהני-האתיקה של הלשכה, ואלה קפצו לדום, על מנת למלא את רצונו!
לא תכחישו: כולכם סובלים מה”צפצוף על בני-אדם” הזה של השופטים. אתם יושבים לילות כימים על תיק מסובך ומורכב, חופרים כל אסמכתא שבעולם על מנת לבנות קונסטרוקציה משפטים לעילא-ולעילא, ומה בסוף? השופטים זורקים אתכם מכל המדרגות, כשהם מתעלמים מכל מה שהכנתם, כולל מהאסמכתאות שהם-עצמם יצרו בעבר (אבל לא יגידו “דעתנו מאז השתנתה”, אלא ימשיכו וישמרו אותן לעת הצורך – כדי שיוכלו לגרוס דבר אחד כאשר נוח להם, ואת היפוכו – כאשר דווקא זה נוח להם).
אתם מלינים על כך על משכבכם בלילות, בתוך הכר הרווי מדמעותיהם, אבל לא מעזים להביא את זה ברבים, ולדרוש את הפסקת הנוהל הקלוקל הזה. במקום שאתם – המתיימרים להיות ה”גילדה” המקצועית שלי – במקום שתעניקו לי את פרס הלשכה, ושתגידו לי תודה על כך שאני מוציא עבורכם את הערמונים מהאש, אתם רדפתם אותי עד חורמה.
צימאון לדם
אבל גם זה לא הספיק לכם: בשנת 2011, שלוש שנים אחרי שהוצאתם אותי מהלשכה, הגשתם נגדי קובלנה “משמעתית” על מה שעשיתי, לפי הנטען, בשנת 2005 – שש שנים לפני כן.
עד כדי כך מגיע הצימאון-לדם שלכם!
כאמור לעיל, אני נלחם ונאבק על דבר אחד בלבד: על כך שהשופטים יתייחסו לכל טענותינו – גם אם הן לא מקובלות עליהם (והשוו: החלטתו של הנשיא, מאיר שמגר, ברע”א 478/88, עו”ד דוד בקר ואח’ נ’ רונית שטרן ואח’, פ”ד מב(3), 679 – הלכה נהדרת שגם הוא, שמגר, צפצף עליה באופן שיטתי).
המאבק שלי מתחיל ונגמר בנקודה הזאת – ורק בנקודה הזאת!
ההסלמה
מה שהתפתח מהמאבק שלי לא נבע מהרחבת ה”חזית”, אלא מכך שהשופטים “עֲרֵלָה אָזְנָם, וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב” (ירמיהו ו’, י’), ובמקום שיתייחסו לביקורת הזאת – יקבלו אותה או שיגנו על דרכיהם – הם התחילו להכות בי שוב, ושוב.
אבל אני, מה לעשות, לא ארכין ראשי, כי אני הרי “אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית”, ובתור שכזה הייתי חייב להגן לא רק על עצמי, אלא גם, כמי ש”מאמין בצדקת דרכו”, לפעול “בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתי האישית” – הכל כפי שאתם, מבקשי נפשי, דיברתם בשבחי.
נו, וכאשר אני הגנתי על עצמי, ועל “תועלת הציבור” – גם זה היה לצנינים בעיני השופטים, והם הסלימו את השתלחויותיהם בי, והסלמה גוררת הסלמה…
עכשיו הגיעו בנפשכם מה היה קורה אם “הגילדה המקצועית” שלי, הלשכה, הייתה מאמצת את עמדתי כבר בשנת קבלתי לשורותיה – 1974 – עד כדי מאבק ציבורי רחב-ממדים, כולל השבתת המקצוע, ככל האפשר: האם אתם מסוגלים לדמיין איזה גן-עדן היה לנו היום?!
למי, למי, יש פחות כבוד
מי באמת מוסיף כבוד למקצוע? על כך אענה באירוע שחוויתי: אדם שאיני מכירו פגש אותי ברחוב, ושיבח אותי על עמידתי הגאה מול שופט אשר לא היה מוכן לשמוע, אלא את עצמו – מקרה שהיה חודשים ארוכים לפני כן.
האם למי מכם זה קרה אי פעם? לא, כי התדמית שלכם – מוצדקת או לא מוצדקת – היא של אנשים שמסתובבים ברחוב עם אף בעננים, עולים על משכבם בלילות עם הגלימה והעניבה, ואין להם אלוהים זולת הכסף.
על כמה מכם, חברי הוועד המרכזי, נאמר מפי שונאיכם כי אתם “פועלים בכל נימי נפשכם לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתכם האישית”?
על כמה עורכי-דין בכל הארץ אפשר לומר כדבר הזה?
והאם אי-פעם יאמר הציבור הרחב כדבר הזה על עורכי-הדין, כציבור?
על כגון דא אמר הקדוש-ברוך-הוא, כשהוא נשאל מתי יבוא השלום במזרח התיכון: לא בזמני!
הגיעו בנפשכם: לאן היה מרקיע כבוד המקצוע אם כל עורכי הדין היו כמוני. אפילו רק אלף, רק מאה. והגיעו בנפשכם עוד: לאן היה נופל כבוד המקצוע אם כל עורכי הדין היו כמו אבנר מנוסביץ, למשל.
הייתי מוסיף אפילו רק אלף, רק מאה, אבל, ככל הנראה, מספר המנוסביצים בלשכה גדול בהרבה, ואם בציבור הרחב רווחת המימרה (שהוזכרה לעיל) לפיה 99% מעורכי-הדין מוציאים שם רע לכל היתר – מקצוע עריכת הדין הרוויח את זה ביושר.
על הקמפיין האבוד להשבת הכבוד האבוד
במערכת הבחירות למוסדות הלשכה, בשנת 2011, כאשר דורון ברזילי (שהתמודד אז על ראשות הלשכה, וזכה) ואפרים נוה (שהתמודד אז על ראשות מחוז תל-אביב, וזכה) עדיין היו חברים טובים, הם יצאו בסיסמת-בחירות: אנחנו נחזיר למקצוע את כבודו, וזה האחרון אף הוסיף: אנחנו ננהל קמפיין להחזרת הכבוד למקצוע.
ואני הקטן אמרתי אז: יש לי הפתעות לשניכם: שום קמפיין לא יחזיר לעורכי-הדין את הכבוד – לא במקומותינו, ולא במקומות אחרים.
ואכן צדקתי: בין אם נוהל הקמפיין המובטח, בין אם לאו (כנראה שלא) כבוד המקצוע המשיך להידרדר, וכיום ה”כבוד” הזה כבר בצניחה חופשית אלי-תהומות. “לכל היותר אפס”, כלשונה של פליאה אלבק, בהיותה מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה.
על הטיפשות, תודו!
אבל לא זו בלבד, אלא שכל אלה אשר ביקשו להשתיק אותי ירו לעצמם בכל הרגליים: אם הם היו משעים אותי לחודש אחד + חודשיים על-תנאי, ובהדרגה מעלים את המינון, הם יכלו להשתיק אותי לנצח, אבל הם נהגו בטיפשות מבחינתם-הם, ורוקנו עלי את כל התחמושת, עד לכדור האחרון.
ומה הם הרוויחו? הם שלחו אותי למקום בו הם כבר לא יכולים עוד לומר לי “באיזה סגנון אדוני מדבר”, הם כבר לא יכולים לומר לי שצמד-המלים “ובכך הצטרפת” הוא “סגנון בוטה ומשתלח”, והם לא יכולים לומר לי שהאמירה “המדינה לא מגלה לנו” היא “בלתי מרוסנת, בלתי מאופקת ובלתי מנומסת”.
הנה-כי-כן, בהוציאכם אותי מהמקצוע לא רק שאיבדתם את היכולת להחזיק אותי ב(מטאפורות), אלא גם תקעתם עוד מסמר בארון-המתים של “כבוד המקצוע”, כאשר ספק רב הוא אם בכלל נותר בו עוד מקום למסמרים נוספים.
ועל “רמת המקצוע וטהרו” כבר בכלל אין מה לדבר: שאלו את חברכם עו”ד אבנר מנוסביץ הנ”ל, לפנים יו”ר ועדת האתיקה (!) הארצית (!!!) שלכם, אשר, כפי שציינתי כבר לעיל, לפני למעלה מחמש שנים הודה בגניבת מיליוני שקלים מכספי לקוחותיו, ואתם אפילו לא נקטתם כנגדו שום הליך משמעתי!
זהו, הגענו אל הפואנטה: אם כבוד המקצוע, ואם “רמת המקצוע וטהרו”, באמת-ובתמים יקרים לכם, אתם צריכים להכיר בשגיאותיכם, ולהזמין אותי לחזור לחברות בלשכה. אני לא אשיב ריקם את ידכם המושטת אלי לשלום.
אני לא מבקש דבר לעצמי
אני לא “מבקש” מכם שום דבר, ובוודאי שאני לא מתחנן בפניכם על נפשי, על חיי ועל זכותי לעסוק במקצועי – לכך לעולם לא תזכו.
וכעת, מן הסתם תגידו לי אבל יש לנו פסקי-דין חלוטים … אבל לא זו השאלה הראשונה.
השאלה הראשונה היא אם אתם רוצים לראות אותי בשורות המקצוע, אם לאו.
אם לא – אז לא, ולא קרה שום דבר, אבל אם אתם, באמת-ובתמים, רוצים לראות אותי בשורות המקצוע – קבלו החלטה רשמית המשקפת את רצונכם זה, ואני אתן לכם קונסטרוקציה משפטית, אשר תאפשר לכם לפעול כפי שאתם, באמת-ובתמים, אכן רוצים – אם אתם אכן רוצים.
ולא, אל תגידו לי “קודם תציע את הקונסטרוקציה המשפטית, ואחר כך נהרהר בדבר”.
אל תגידו לי את זה, כי אני לא פראייר.
אני לא פראייר לטרוח ולעמול כדי לקבל מכם את תשובת “נחה דעתנו” – אותה התשובה השנואה עליכם כאשר אתם עצמכם טורחים ועמלים, ומקבלים אותה משופטים עצלים וחסרי יושר אינטלקטואלי.
באותו הכבוד שאתם רוחשים לי,
שמחה ניר, עו”ד
העתקים:
חברי הוועד המרכזי
שונים
האתר של קימקא
__________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס