סלים ג’ובראן, המשנה לנשיאת בית המשפט
העליון (היום בדימוס), בא לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט, ביום 09.07.2017, כדי
לשאת דברים בשבחה של שיטת
הסניוריטי, וכה פתח ואמר:

אני אתחיל ואומר כך: בדרך כלל
מתי יש צורך ברפורמה או בתיקון דבר-מה? כאשר השיטה כשלה, כאשר היו הרבה בעיות
בשיטה ונוצר צורך אמתי לשנות את המצב לטובה.

מילת-המפתח: “בדרך כלל” – תמיד
מרשימה, לעולם לא מחייבת, וגם בהקשר הזה תמיד היושבים בפנים יטענו – כמו בעניין
הסניוריטי בה עסקינן – כי השיטה פועלת לתפארה, ואילו המביטים מהחוץ יטענו שהיא
כשלה.

ומה פירוש “הרבה בעיות בשיטה”?
איך נכמת את הבעיות, הן מבחינת מספרן, והן מבחינת עוצמתן?

ואין נבחין בין צורך “אמיתי”
לבין צורך מדומה לשינוי?

ונניח שהשיטה טובה, אבל מציעים שיטה טובה
יותר? אם ניתן לכך נימוקים הגיוניים נקבל את התשובה השחוקה “if
it ain’t broke, don’t fix it“, ואם נשווה למדינות דמוקרטיות אחרות
בעולם יענו לנו כי מה שמתאים למדינות אחרות, “לא בהכרח מתאים לנו”
(“לא בהכרח” – בדומה ל”בדרך כלל” הלא-מחייב, עליו עמדנו
לעיל).

אולם לדעתי, שיטת
הסניוריטי… אני ליוויתי מינוי של שלושה נשיאים של בית המשפט העליון: הנשיאה
דורית ביניש, הנשיא אשר גרוניס והנשיאה מרים נאור – ולדעתי העניין הזה עבר בצורה
חלקה, בצורה רגועה ביותר.

“בצורה חלקה” – אנחנו לא ממש
ידועים מה זה, איך מכמתים את זה, וגם לא איך זה היה עובר בשיטות אחרות, אבל כאשר
הכל מסכימים על השיטה, ולאף אחד אין שאיפות לעקוף את הסניוריטי (ואם יש – אני מניח
שיש – אף שופט לא יעז לומר זאת בגלוי), הכל יעבור “בצורה חלקה”, ואפילו
“בצורה רגועה ביותר”.

זה מנע כל מיני ויכוחים בין
שופטים, זה מנע יצירת קבוצות של שופטים – קבוצה שתומכת במועמד א’ וקבוצה שתומכת
במועמד ב’, דבר שלא היה מביא רוגע לבית המשפט.

והשאלה היא, כמובן, אם מותר להקריב את
איכותו של ביהמ”ש העליון על מזבח ה”רוגע”, ואיזו אסון יהיה אם
תהייה תחרות על הבכורה ויהיו “כל מיני ויכוחים” בין השופטים. בצה”ל
ובמשטרה, למשל, או במועצה המקומית זרנוגה
גימ”ל, אין תחרות כזאת? יש גם יש, ולפעמים אפילו תככים, אבל כאשר
המינוי הוא עובדה מוגמרת, גם הרוגע חוזר למקומותינו.

וחוץ מזה, מה מונע משופטים תאבי-רוגע
להסכים ביניהם על הוותיק-שבחבורה, ולא להתחרות על הבכורה, גם אם שיטת הסניוריטי לא
קיימת?

מה גם שאנחנו בבית המשפט
העליון כמו משפחה, אנחנו מבלים, כל שופטי בית המשפט, לפעמים 12 שעות ביום – יותר
מאשר בבתים שלנו עם משפחותינו. ולכן האווירה המשפחתית היא דבר מאוד חשוב, ואכן
אנחנו כמו משפחה, ולכן חשוב לשמר את המצב הקיים.

הופפפההה!!! אם אנחנו נגיד עליהם שהם
“כמו משפחה”, יגידו לנו “באיזה סגנון אדוני מדבר”. להם,
כידוע, הכל מותר, אבל האינטרסים המשפחתיים שלהם אינם מעניינו של הציבור, הרוצה את
הטוב ביותר.

שיטה טובה לא משנים. או כמו
בלשון ממגרש אחר: הרכב מנצח לא משנים. באמת, לדעתי השיטה הזאת היא שיטה טובה ויש
מקום לשמר אותה.

מי אומר ששיטת הסניוריטי היא טובה, חוץ
מאשר הנהנים ממנה, וגם אם היא טובה, מי אמר ששיטה טובה לא משנים לשיטה טובה עוד
יותר? ואם מוצאים שחקן בעל שם עולמי המוכן לשחק תחת דגל ישראל – אולי אפילו
בהתנדבות – האם לא נצרף אותו להרכב?!

זה לא מונע לקיים דיון ציבורי
בסוגיה הזאת, זה בהחלט רצוי. אבל לדעתי העיתוי הוא לא הכי מוצלח. לדעתי הצנועה.

ושוב הופפפההה!!! תודה שאתה, ג’ובראן,
מרשה לנו לקיים “דיון ציבורי בסוגייה הזאת” (מה היינו עושים בלעדיך?),
אבל תמיד אפשר לומר שהעיתוי הוא “לא הכי מוצלח”: אם זה נעשה לקראת
בחירתו של הנשיא הבא אומרים שזה “אד פרסונם”, ואם זה נעשה אחרי הבחירה,
אומרים כי “שום דבר לא בוער, שש שנים עו”ד לפנינו” (ואז או ששר
המשפטים יתחלף, או שהסוס ימות, או שיגיעו ימות המשיח).

אפשר היה למנות את חברתנו
השופטת אסתר חיות, שהיא יותר מראויה לכהן כנשיאת בית המשפט העליון, ואני אומר את
הדברים על סמך היכרות של 14.5 שנים שאנחנו מכהנים ביחד – מונינו באותו היום. אני
מכיר את הכישורים המקצועיים שלה, אני מכיר את כושר הניהול שלה, וכל התכונות שהיא
ניחנת בהן מאפשרות לה להיות נשיאה, ואפילו נשיאה טובה, של בית המשפט העליון. לדעתי
צריך היה קודם למנות אותה ולאחר מכן לעשות את הדיון הציבורי, במקום המכובד הזה או
בכל מקום אחר.

הנה דוגמה נוספת לכך שסופרלטיבים לא עולים
כסף: היא “יותר מראוייה”, אני “מכיר אותה עוד מקפריסין”, אבל
גם אצל ג’ובראן הסופרלטיבים האלה זהירים מאוד: “התכונות שהיא ניחנת בהן
מאפשרות לה להיות נשיאה, ואפילו נשיאה טובה”, אבל לומר שהתכונות האלה מאפשרות
לה להיות הבחירה הטובה ביותר – את זה הוא לא מעז לומר.

אם ג’ובראן נותן ציונים לסניוריטה המועמדת
לנשיאות ביהמ”ש העליון, האם יתכן שלגבי מועמד אחר הוא היה אומר שהוא רק
“ראוי”, “גבולי”, “ראוי בדוחק” או “בלתי ראוי,
אבל השיטה …”?

לא, זה לא ייתכן, ואת התשובה הוא נותן
בעצמו:

חברנו היושב-ראש אמר שאחת
המגרעות היא באמת שצריך לבחור את השופטים הטובים ביותר, ולא תמיד השופט הטוב ביותר
יכול להיות נשיא טוב. זה גם נכון. אבל מצד שני אני חושב שכל שופט שמתמנה לערכאת
השיפוט הגבוהה ביותר במדינת ישראל הוא שופט ראוי ושופט טוב וגם ראוי להיות נשיא.
זו דעתי הצנועה, יכול להיות שיש כאלה שחולקים עליה.

הנה, הוא זורק לנו עצם מתחסדת: בהחלט
ייתכן שה”סניור” שבשופטים, או
הטוב שבהם, יהיה גם הטוב שבנשיאים, וזו “דעתו הצנועה” אשר
“יכול להיות” שיש החולקים עליה, אבל כל שופט אשר מגיע
ל”משפחה” הזאת הוא “שופט ראוי ושופט טוב וגם ראוי להיות נשיא”.

ובתכלית הקיצור: אחרי הליכה סחור-סחור הוא
מודה שהשיטה הזאת אינה בהכרח הדרך הנכונה לבחור את הטוב-שבמועמדים, אבל, מבחינתו
ומבחינת חבריו ה”רוגע” בתוך ה”משפחה” חשוב יותר.

והרשו לי שאלת-תם: במקום לחרטט ספיץ’
המונה 508 מלים, מדוע הוא לא גילה יושר אינטלקטואלי, ואמר: יכול להיות ששיטת
הסניוריטי גרועה-מכל-גרוע, אבל האווירה המשפחתית בקרב שופטי בית המשפט העליון היא
דבר מאוד חשוב, ואכן אנחנו כמו משפחה, ולכן חשוב לשמר את המצב הקיים – אפילו אם
הוא גרוע מבחינת האינטרס הציבורי.

ואם הוא היה מגלה עוד יותר יושר
אינטלקטואלי, הוא היה מוסיף ואומר: אפשר לדון בשיטה היום, לפני שממנים את
הנשיא/ה הבא/ה, ואפשר גם מחר – אני לא רואה שום הבדל, משום שהאווירה המשפחתית
תהייה חשובה לנו גם מחר, כהיום.

אבל מי מצפה ליושר
אינטלקטואלי משקרן
כמו ג’ובראן, ומי מצפה ליושר כזה ממערכת משפט אשר מכריזה ממרומי המקפצה כי
לשופט מותר להתעלם מטענות וראיות שאינן מתיישבות עם התוצאה אותה הוא סימן לעצמו
מראש.

וממשיך ג’ובראן:

חברתי הנשיאה דיברה על מעמדו
של בית המשפט העליון בישראל ובעולם. עבדכם הנאמן, כמו הרבה חברים בבית המשפט
העליון, מבקר הרבה בעולם, מרצה בהרבה פורומים בעולם, במוסדות אקדמיים ואחרים, ואני
מתמלא גאווה כאשר אני שומע כאלה דברי שבח על בית המשפט העליון, דברים שלצערנו
אנחנו לא רואים על דברים אחרים.

הוא יכול להתמלא גאווה, אבל, כאמור,
סופרלטיבים אינם עולים כסף, ואני לא מצפה מאף מארח תרבותי שיאמר לאורחו – אלא דברי
שבח. חוץ מזה, בעולם הרחב לא קוראים אלא את פסקי
הדין שמערכת המשפט טורחת לתרגם לאנגלית, והמה לא רבים (למשל, ולפי הא”ב: ביניש,
דורית – 67 פסקי דין; ברק, אהרן – 112; ג’ובראן, סלים – 19; גרוניס, אשר יגורתי –
18; חשין, מישאל – 47; רובינשטיין, אליקים – 22). יצויין כי במניין הזה נכללים כל
פסקי הדין שכל שופט מסויים ישב בהם, גם אם חוות דעתו הייתה משנית, או אפילו אם הוא
הסתפק ב”אני מסכים” בלבד (מצריך בדיקה: בממוצע שנתי, כמה פסקי דין
הראויים לתרגום והפצה – לדעת מערכת המשפט עצמה – נתן כל שופט).

וממשיך ג’ובראן בסופרלטיבים שלו:

על בית המשפט העליון הדעות
כמעט בכל מדינות העולם הנאור, המערבי, הן שזה בית משפט טוב, בית משפט יעיל ובית
משפט שעושה צדק. זה ממש תענוג לשמוע את זה בכל פעם שאני נמצא בכל פינה בעולם –
ואני באמת מבקר הרבה בעולם.

השאלה הראשונה שמתעוררת כאן היא מה זה
“כמעט בכל מדינות העולם הנאור, המערבי”: איזה אחוז מהן, ומיהן המדינות
שאינן נכללות במעתירות-השבחים האלה.

אני כבר לא רוצה לשאול משאלות טריוויאליות
כגון מה זו “יעילות” – האם זו כמות התיקים שסוגר כל שופט בכל פרק זמן
נתון, או כמות הצדק (לפי כל הגדרה שהיא) על כל שקל המושקע במערכת המשפט? – אבל
השאלה היא כיצד יכולים בעולם הרחב להעריך עד כמה ביהמ”ש העליון שלנו הוא
“טוב, יעיל ועושה צדק”, כאשר לפניהם ישנם רק התרגומים לאנגלית שהמערכת
בוחרת להציגם בחלון-הראווה שלה.

מעיון בפסקי הדין עצמם אי אפשר לדעת מה
נטען ואילו ראיות הוגשו בכל תיק ותיק, וכמובן שאי אפשר לדעת אם השופטים התייחסו
לכל הטענות והראיות שהיו לפניהם, או שהתעלמו, כדרכם, ממה שלא מתיישב עם התוצאה
אותה הם סימנו מראש. ובמלים אחרות: מקריאתו של פסק-דין אי אפשר לדעת דבר על יושרו
האינטלקטואלי של השופט.

אבל מה שבכלל לא עומד לעיניהם של קוראי
התרגומים האלה הם פסקי-הדין וההחלטות אשר אינם מובאים לידיעתם. כיצד ידעו
בעולם הרחב כמה פסקי-דין שאין בהם אלא צמד-המלים “נחה דעתנו” ניתנים
בביהמ”ש העליון בכל פרק-זמן נתון? וכיצד ידעו בעולם הרחב מה שיעור התיקים
הנסגרים אחרי כיפוף-ידיים
או אחרי הסברי-הבל
אשר כל מטרתם אינה אלא לחסוך לשופטים את כתיבתם של פסקי-דין?

ובתכלית הקיצור: דעתו של העולם
(“הנאור, המערבי”, או בכלל) על ביהמ”ש העליון אינה פונקציה של
תיפקודו, אלא של יחסי-הציבור שהוא עושה לעצמו.

והלאה, שוב משפט רב-מפרקי:

ולכן לדעתי יש מקום לנהוג
במשנה זהירות בכל הקשור למעמדו של בית המשפט העליון, גם בכל הנושא של הסמכויות שלו
וגם בנושא של בחירת הנשיא. זה דבר שלדעתי אפשר לקיים עליו דיון ציבורי, אבל צריך
לנקוט במשנה זהירות כל אימת שבאים לשנות משהו שקשור למעמדו האיתן של בית המשפט
העליון במדינת ישראל, שהיא מדינה דמוקרטית, ובה אנחנו זוכים לאמון גדול מצד
הציבור, שזה מאוד חשוב.

“משנה זהירות” – מי לא בעד משנה
זהירות? אבל הדבקות בשיטה שנוצרה מעצמה והתקבעה במשך עשרות בשנים בלי כל החלטה של
גוף מוסמך – האם היא עצמה לא מחייבת “משנה זהירות”?

“מעמדו האיתן”? אכן, חופש
הביטוי כולל גם את החופש לומר שטויות, אבל כאשר מעמדו של ביהמ”ש העליון נשחק
ומידרדר עד כדי צניחה חופשית – “יש מקום לנהוג במשנה זהירות” כאשר
מקשקשים דבר הונאה-עצמית כזה.

“שהיא מדינה דמוקרטית” – נניח,
אבל האם במדינה לא-דמוקרטית אין צורך לנהוג “במשנה זהירות” כאשר מחליטים
לשנות דברים – או שלא לשנותם?

“זוכים לאמון גדול (כך!) מצד
הציבור” – ג’ובראן, אתה יכול לחזור על כך אלף פעמים, לרמות את עצמך כמה שאתה
רוצה – אמון רב לא יצמח לכם מזה.

וכדי שלא נגיד עליו שהוא טומן ראשו בחול,
ואינו רואה את השחיקה באמון הציבור, הוא נותן לנו “פינאלה” מרוככת:

נכון שהיו לנו תקופות של
ירידות ועליות, אבל בדרך כלל בית המשפט העליון זוכה לאמון רחב של רוב הציבור
במדינת ישראל, ולפי דעתי יש מקום שהציבור עוד יעריך את בית המשפט וייתן לו את
הגיבוי, כדי שיוכל לעשות צדק לכל אזרחי המדינה. תודה.

“תקופות של ירידות ועליות” …
כאשר אמון הציבור צונח ב-50%, עולה בחצי אחוז, וחוזר חלילה – צונח חדות, עולה במעט
– חופש-הביטוי סובל גם את זה.

“אבל בדרך כלל בית המשפט העליון זוכה
לאמון רחב של רוב הציבור במדינת ישראל” – גם אם ה”בדרך כלל” הוא
נכון – והוא לגמרי לא נכון – מה הקשר בין זה לבין הסניוריטי? האם רצונם של השופטים
ה”עליונים” להקריב את איכותו של ביהמ”ש העליון על מזבח
ה”רוגע”, ו”האווירה המשפחתית” תוסיף הרבה לאמון הציבור בהם?!

“יש מקום שהציבור עוד יעריך את בית
המשפט וייתן לו את הגיבוי, כדי שיוכל לעשות צדק לכל אזרחי המדינה” – אתם הרי משתינים
על אמון הציבור, בורחים
ממנו כמפני אש, מכריזים מהמקפצה שאתם “עושים
צדק” גם בלי מראית-פני-הצדק, מכופפים ידיים כדי לעשות מלאכתכם קלה ולחסוך
מכם עבודה – פתאום אתם מבקשים “גיבוי”?!

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא
לשתף!

נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו
“מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר
גרוניס

	מגיב אנונימי

שם או כינוי:	הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך בחר בבקשה שם כינוי קבוע וייחודי לך וסיסמה לשימוש עם השם הזה. שם או כינוי: חסימת סיסמה: הקלדה נוספת של אותה סיסמה: כתובת דואר אלקטרוני:
חסימת סיסמה:
	זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:

פורסם ב- רמת השופט, תold post

איך יודעים מהי “שיטה טובה”? – נאום-תשובה לסלים ג’ובראן

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל