תחת הכותרת בית המשפט העליון הוא גלגל ההצלה של הדמוקרטיה הישראלית, וכותרת-המשנה הדיון על שיטת הסניוריטי היה עוד ניסיון להעביר מסר לשופטים: היזהרו בפסקי הדין שלכם המבקרים את הממשלה. כמו שאמר בן גוריון, ישראל לא יכולה להסתמך רק על כוחה הצבאי; היא זקוקה גם לכוח מוסרי, תוקפת חה”כ יעל גרמן (מעריב 13.7.2017) את ניסיונה של שרת המשפטים, איילת שקד, לבטל את שיטת ה”סניוריטי”, לפיה הוותיק שבשופטים ביהמ”ש העליון הוא, אוטומטית, הבא-בתור להתיישב בלשכת נשיא ביהמ”ש העליון, כאשר מתפנה מקומו.

לפני שאתייחס לדבריה של גרמן לגופם אשאל בשביל מה היא זקוקה לדוד בן-גוריון בוויכוח הזה? האם בלעדיו לא היינו יודעים כי מדינת ישראל – ולא רק היא – “לא יכולה להסתמך רק על כוחה הצבאי; היא זקוקה גם לכוח מוסרי”? ומה הייתה אומרת חה”כ הנכבדה אם בן גוריון היה אומר את ההיפך (דבר שאיילת שקד, בניטו מוסוליני במהדורת-כיס, הייתה קופצת עליו כמוצאת שלל רב)?

והשאלה הנגזרת מהשאלה הקודמת: מה עניין הכוח המוסרי לשיטת הסניוריטי? מה “מוסרי” בשיטה לפיה הוותיק באלופי צה”ל יהיה הבא-בתור לתפקיד הרמטכ”ל, אפילו אם כישוריו הצבאיים מסתכמים רק בתקיעות-שופר על הר הבית?!

אלא מאי? כאשר מזבלים לנו את השכל עם בן גוריון ועם “כוח מוסרי”, אנחנו כבר מבושלים לחלוטין לקנות כל דבר אפשרי או בלתי-אפשרי, בלי להרגיש מה עושים לנו.

אז לא, גברת גרמן, אנחנו כבר ילדים גדולים, ואנחנו לא קונים שום דבר, אלא אם משכנעים אותנו בנימוקים ענייניים.

פותחת גרמן ואומרת:

הדיון שהתקיים השבוע (זה היה בחודש יולי, 2017 – ש’ נ’) בכנסת בנושא שיטת הסניוריטי לא בא באמת לדון בנושא, ואפילו לא בא למנוע מהשופטת אסתר חיות להיבחר כנשיאת בית המשפט העליון. הרי שרת המשפטים איילת שקד ויו”ר ועדת החוקה של הכנסת ניסן סלומינסקי מודעים לכך שמינויה של חיות מובטח, לאחר שלשכת עורכי הדין הודיעה על תמיכתה בה. הם גם יודעים שהשר משה כחלון לא ייתן ידו להעברת חוק שימנע את עקרון הסניוריטי ויפגע במעמד בית המשפט העליון.

אכן, הדיון הזה היה ביטוי להתקפלות המבישה של שקד, שהביצים שלה לא עמדו בלחץ, והיא רצתה למות זקופה, “להפסיד בכבוד”. האם גם את הזכות הזאת צריך לגזול מאיילת שקד, עלובת-החיים?!

ומוסיפה גרמן:

קיום הישיבה שימש תפאורה למסר שרצו אנשי הבית היהודי וחלק מהליכוד להעביר לבית המשפט העליון; מסר שבחובו טמון איום כי ניתן לשנות את שיטת הסניוריטי וגם את הרכב הוועדה לבחירת שופטים. אם לא עכשיו, אז בעתיד.

הרגוני הרוג, אבל קטונתי מלהבין מה “איום” יש בשינוי שיטת הבחירה, ובהרכב הוולב”ש, כאשר כל שיטה אחרת גם היא לגיטימית, אפילו אם יש החולקים עליה, ומהי “תוספת האיום”, כאשר ברור לכל שהכל ניתן לשינוי, “אם לא עכשיו, אז בעתיד” – כאשר העתיד הוא קונסטלציה פרלמנטרית המאפשרת שינויים אלה ואחרים.

האם באמת-ובתמים ציפתה גרמן להצהרה לפיה “אנחנו לא נבקש לשנות את השיטה, תאוות-נפשנו מימים-ימימה, גם אם יהיה לנו הכוח הפוליטי לעשות כן”?

וממשיכה:

נראה שהממשלה מבקשת להעביר מסר ברור לשופטי העליון: היזהרו בפסקי הדין שלכם המבקרים את חוקי הממשלה ופעולותיה.

ושוב שאלת-תם: מה החידוש בכך שהממשלה לעולם לא אוהבת פסקי דין המבקרים אותה, את חוקיה ואת פעולותיה? מי כן אוהב? ומה פסול בכך שהמערכת הפוליטית חותרת לבחירת שופטים שיתאמו את ערכיה ואת תפיסותיה הפוליטיות?

האם יש סיכוי, ולו הקלוש ביותר, לבחירתם לביהמ”ש העליון של משפטנים מבתי מדרשם של משה פייגלין או אחמד טיבי – ויהיו אלה גאוני-הגאונים בתחום המשפט?

והיה אם וכאשר יוצעו משפטנים כאלה לבית המשפט העליון, האם תעמוד לזכותם הטענה שאין לו לשופט מרות, זולת מרותו של המחוקק? שטות כזאת עוד לא שמעתי – גם בימי שלטון השמאל וגם בימי שלטון הימין.

שופטים – במיוחד בביהמ”ש העליון – אמורים להיות אמונים על ערכיו של העם, ואם העם משנה את ערכיו – גם השופטים כך (ואני לא נכנס כאן לשאלה מהו הדין לגבי שופט שמונה בתקופתו של שלטון מסויים, ואחר כך השלטון התחלף), וערכיו של העם נקבעים במישור הפוליטי, באמצעות בחירות פוליטיות.

ופוליטיקה, כמו שאני מרבה לומר, אינה “משהו גס”.

והלאה:

הניסיון למנוע מבית המשפט העליון להעביר ביקורת שיפוטית על חוקי הממשלה, נובע מתפיסת עולם הגורסת שלממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות ונשענת על רוב – יש הזכות ואף החובה להעביר כל חוק המממש את תפיסת עולמה. ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי על ידי הרוב, מייצגת את רצון הרוב ואת טובת הציבור. הדמוקרטיה בתפיסה זו מתבטאת אך ורק בשלטון הרוב.

אכן, ישנה תפיסה (שגם אני דוגל בה, מיינד יו, יעל גרמן), לפיה במשטר דמוקרטי הרוב לא יכול להשתולל ולפגוע בזכויות המיעוט, אבל – כמה מפתיע – מי שנמצא במיעוט דוגל בה כל עוד הוא נמצא במיעוט, וכשנהפכת הקערה הפוליטית אותן הטענות נשמעות מפי מי שהיה הרוב לפני כן, וגם הוא השתולל אז.

והשאלה היא מה לכך ולשיטת הסניוריטי, ולהרכב הוועדה לבחירת שופטים?

ומקשה גרמן:

אך האם ממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות והרכיבה רוב קואליציוני יכולה לשלול זכויות ממיעוט כלשהו? האם היא יכולה לפגוע בחופש הביטוי, בחופש העיתונות ובחירויות הפרט, ועדיין להישאר דמוקרטית?

התשובה היא, כמובן, שלילית, וגרמן לא מחדשת כלום, אבל פני שמשבחים את בית המשפט העליון כ”גלגל ההצלה של הדמוקרטיה הישראלית”, ועושים זאת בנשימה אחת עם “חופש הביטוי, חופש העיתונות וחירויות הפרט”, צריך לשאול את השאלה אם אמנם בית המשפט העליון הוא אכן דוגמה לכיבוד “חופש הביטוי, חופש העיתונות וחירויות הפרט”.

והתשובה היא שלילית לחלוטין: בית המשפט העליון מכבד את הזכויות האלה רק לגבי שירי מה-יפית כמו מאמרה של חה”כ יעל גרמן, בו עסקינן היום, אבל מי שמבקר את תרבות-השפיטה שלו (ושל כלל השופטים) – חוטף קשות, וחברת-הכנסת יעל גרמן שותקת כדג.

אני עצמי נושא על בשרי את צלקות “חופש הביטוי” מבית מדרשו של “כבוד” בית המשפט העליון: שתי הוצאות לצמיתות מעריכת-הדין (מצטברות זו לזו) ועוד 27 שנות השעייה, מצטברות גם כן – וחברת-הכנסת יעל גרמן שותקת כדג.

וכמובן חוזרת שוב השאלה מה לכל אלה ולשיטת הסניוריטי, ולהרכב הוועדה לבחירת שופטים?

ושוב, גרמן:

ממשלה הסבורה כי הרוב שבידה נותן לגיטימציה לכל חוק המממש את סדר היום שלה, רק מפני שנבחרה בבחירות דמוקרטיות – עלולה לפגוע ביסודות שעליהם מושתתים חברה וממשל דמוקרטיים; יסודות המגדירים דמוקרטיה לא רק כפרוצדורה, אלא בעיקר כמהות.

לא הייתי ממשיך בציטוטים האלה אלמלא אותם ה”יסודות המגדירים דמוקרטיה לא רק כפרוצדורה, אלא בעיקר כמהות”: כאשר כבר אין לך מה להגיד, אתה מקשקש. גם ביבי (“rather than deal with labels, I want to deal with substance“) נתניהו מקשקש כך.

האם שיטת הסניוריטי והרכב הוולב”ש הם “פרוצדורה” או “מהות”? אם הם “פרוצדורה” – למה להיתפס לקטנות, ואם הם “מהות” – מה להם ולזכויות המיעוט?

אבל כשמקשקשים באותה הנשימה גם על “פרוצדורה” וגם על “מהות” – מי שם לב לקטנות.

והלאה:

זאת ועוד: בחירות דמוקרטיות בישראל אינן מבטיחות את ייצוג רצון הרוב, בשל הסכמים קואליציוניים המחשקים את רצון הרוב ונותנים כוח/ וטו בידי קבוצות מיעוט. רוב הציבור תומך בברית הזוגיות, בתחבורה מצומצמת בשבת, ברפורמה בבתי הדין הרבניים ועוד, אך ההסכמים הקואליציוניים, המקנים וטו לכמה מפלגות המהוות כ־17% מחברי הכנסת, מונעים למעשה את הגשמת רצון רוב העם.

אכן, שיטת המימשל שלנו, מעניקה כוח מסויים ללשונות-מאזניים מסויימות, ועל כך מתנהל הוויכוח מאז פרוץ המדינה, אבל מה לכך ולשיטת הסניוריטי, ולהרכב הוועדה לבחירת שופטים?

והלאה:

בית המשפט העליון בא לאזן את העיוות הזה בכך שהוא יכול לבקר את החוקים העוברים ברוב קואליציוני אוטומטי, שאינו נשען בהכרח על עקרונות דמוקרטיים וגם אינו מבטא תמיד, כאמור, את רצון הרוב.

הופפההה!!! יצא המרצע מן השק, אבל בלי שום חוט המושחל אליו, ומיד נראה לאן המרצע הזה מוליך אותנו.

הממשלה הנוכחית הכריזה מלחמה על בית המשפט העליון, שהעז לבקר את החלטותיה בנושאים כמו חוק המסתננים, תאגיד השידור, מיסוי דירה שלישית, פתיחת מרכולים בתל אביב בשבת, מתווה הגז ועוד. בשיטת הממשל הקיימת בישראל, שבה הרשות המבצעת קובעת עבור הרשות המחוקקת ומבטלת אותה כרשות עצמאית, בית המשפט הוא גלגל ההצלה לדמוקרטיה שלנו, שעליה שמרנו ב־69 שנות קיומנו.

הוויכוח האמיתי המסתתר מאחורי הגיבוב הזה הוא הוויכוח על מה שקרוי “האקטיביזם השיפוטי”, מה שמסתתר מאחורי הנושא הזה הוא הוויכוח על “פיסקות ההגבלה”, ומה שמסתתר מאחורי הוויכוח על הפיסקות האלה אינו האקטיביזם הזה עצמו, אלא הטענה המתמדת בדבר הנטייה השמאלנית של ביהמ”ש העליון, אשר מקורה בכך שצביונו הסוציו-פוליטי משקף את החתך הסוציו-פוליטי של תקופתם בפקולטות למשפטים, שלושים-ארבעים שנה קודם לכך.

מה שמאמת את ההנחה הזאת הוא שכיום, ארבעים שנה אחרי המהפך הפוליטי של שנת 1977, בית המשפט העליון נע בהדרגה ימינה: זה לא בגלל איילת שקד, אלא משום שהטיפוס לצמרת (במשפט, בתקשורת, ובתחומים רבים נוספים), מצריך, כאמור, 30 – 40 שנה אחרי האוניברסיטה. אם השמאל יעלה מחדש לשלטון, הוא יקבל בימ”ש עליון “ימני”, הוא יבקש לבטל את שיטת ה”סניוריטי” (אם היא תחזיק מעמד עד אז) ולשנות את הרכב הוולב”ש, ואילו הימין, דווקא הוא יהיה זה אשר יזעק חמס על כך שהממשלה פוגעת ב”גלגל ההצלה של הדמוקרטיה הישראלית” …

איך אני יודע? אני יודע זאת משום שגם הימין וגם השמאל זועקים חמס כאשר הפסיקה אינה מספקת להם את הסחורה התואמת את ציפיותיהם הפוליטיות, ואלה שתוקפים את האקטיביזם השיפוטי מייללים ומתייפחים מרה כשהם זקוקים לו.

ראו כמה קישורים, כאן.

וראו לאחרונה את מאמרה של רויטל חובל, בהחלטתו להגביל את המפגינים בפתח תקוה בג”ץ עובד בשירות המשטרה (הארץ, 25.8.2017).

מדוע הבאתי את הדוגמה הזאת?

משום שגם עיתון הארץ, כמו כל ה”סמולנים” (בתקשורת, בפוליטיקה, במפלגות השמאל ואיתן גם יש עתיד וכולנו, במועצה המקומית זרנוגה גימ”ל, ובכלל, ולרבות כל חברות הכנסת הנושאות בגאווה את השם יעל גרמן) – כולם מרבים לזמר שירי מה-יפית לביהמ”ש העליון (וממילא גם לשיטת הסניוריטי), המוצג כ”מעוז הדמוקרטיה”, “מגינו ומושיעו של האזרח הקטן בריבו עם השלטון הרשע, הכוחני והרומסני”, “חוף המבטחים של מבקש-הצדק”, ושאר סופרלטיבים מהסוגה הזאת, אשר, כידוע, אינם עולים כסף.

ומה קורה כאשר דורכים להארץ על היבלות שלו? פתאום “מעוז הדמוקרטיה” הופך את חברבורותיו, ונעשה “עובד בשירות המשטרה” …

מה מפריע לי בכל הסיפורים האלה?

אכן, כשם שלי מותר לבקר את השופטים ואת תרבות השפיטה, ואפילו להשפילם עד-עפר, כך גם מותר לאחרים להלל ולשבח, לקלס ולפאר, את השופטים, ולקשור להם כתרים – כמה שרוצים (ואני, תתפלאו, מוכן לארח באתר שלי כל מאמר מהסוג הזה).

אלא מאי? כשם שאני מנמק את הביקורת שלי על השופטים, ומבקש לשכנע את הקורא במסרים שלי, כך אני מצפה גם מהמגינים על השופטים.

אני מצפה מהמגינים על השופטים להגן עליהם במאמרים מנומקים, המבקשים לשכנע כי, למשל, ביהמ”ש העליון הוא “גלגל ההצלה של הדמוקרטיה”, ואחרי שהם השלימו את המלאכה הזאת הם יכולים, מבחינתי, לעבור לפרק נוסף (או למאמר נוסף), שיסביר מדוע, לטעמם, ביטול שיטת הסניוריטי (למשל) פוגע באותו “גלגל הצלה”: יכול להיות שאקבל את הטענה שביהמ”ש העליון הוא “גלגל ההצלה” הזה (ויכול להיות שלא), ואם אקבל את הטענה הזאת יכול להיות שאקבל גם את הטענה שביטול שיטת הסניוריטי יפגע באותו “גלגל ההצלה” (ויכול להיות שלא), אבל כך מנהלים ויכוחים ענייניים.

מה עושים כל המזמרים את שירי-ההלל?

הם מגניבים, כדבר המובן-מאליו, את הנחת-המוצא, וכורכים בה בשיטת המשפט הרב-מפרקי, גם כן כדבר המובן-מאליו, את המסקנה ה”מתבקשת”, למרות שכל מה שמתיימר להיות “נקודה ארכימדית” לתיזה שלהם אינו אפילו נקודה קטנה שבקטנות.

אני לא יכול לסגור את הדיון בזמירות-ההלל האלה בלי להזכיר השתפכויות הסופרלטיבים להם זכו מישאל חשין, עם הסתלקותו מהעולם, בשטו”ם, וכן גם הנבל אליקים רובינשטיין, כאשר זכינו להיפטר גם ממנו.

על הסגידה העיוורת

הילד הקטן צעק “המלך עירום”, ואף אחד לא הקשיב לו, חוץ מאשר בן כספית, שנזף בו, ואמר לו באיזה סגנון אדוני מדבר!

האם המלך היה עירום, או לא? על כך לא מדברים, כי השפה ההולנדית לא מכירה צירוף-מלים כזה.

האם צה”ל הוא צבא מקצועי ונקי מכישלונות ועיוותים? עד לאסון יום הכיפורים – ובמיוחד אחרי מבול אלבומי הגנרלים של אחרי מלחמת ששת הימים – השפה העברית לא הכירה צירוף-מלים כזה, ומי שהיה אומר שצה”ל הוא צבא מסואב ומנוון היה נתקל במבטי זלזול ותנועות ביטול (במקרה הטוב) ובהתרסות על ה”סגנון” (במקרה הרע).

במלים אחרות: כל העם “שפה אחת ודברים אחדים”, אין ביקורת ציבורית על הצבא, ומרוב שירי מה-יפית הגענו לאסון מלחמת יום הכיפורים.

הסגידה למערכת המשפט ולשופטים היא דומה לסגידה לצה”ל, מביאה אותנו לפתחו של יום כיפור משפטי.

הזהרתי על כך לפני כ-43 שנה, ובמקום שיקשיבו לי הועמדתי גם לדין פלילי, וגם לדין משמעתי. קראו את מה שכתבתי אז, ראו איך התחזית שלי הולכת ומתגשמת, ותבינו לאן הסגידה הזאת מובילה אותנו.

ראו גם את תחזיתי מלפני כ-17 שנה, בה ניבאתי למערכת המשפט מכה אנושה וכואבת תוך פחות מחמש שנים: רצח שופט, התאבדות שופט, ועוד ועוד.

והנה, רצח שופט קיבלנו תוך פחות מארבע שנים, התאבדות שופט תוך כ-11 שנים, ובנוסף לכל אלה גם הצתות רכביהם של שופטים, נעליים מתעופפות אל פרצופה של מערכת המשפט, שופטים אשר לא זזים בלי אבטחה צמודה, ומה לא.

והכל בגלל מה? בגלל הסגידה העיוורת.

וכשהמפולת תגיע לפתחה של מערכת המשפט, תזכרו שאמרתי לכם.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

	מגיב אנונימי

שם או כינוי:	הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך בחר בבקשה שם כינוי קבוע וייחודי לך וסיסמה לשימוש עם השם הזה. שם או כינוי: חסימת סיסמה: הקלדה נוספת של אותה סיסמה: כתובת דואר אלקטרוני:
חסימת סיסמה:
	זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:

פורסם ב- עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים הבא, תold post

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל