חברת הכנסת תמר זנדברג: הבג”ץ מזיין אותה בתחת, והיא רוקדת ושרה!

חברת הכנסת תמר זנדברג: הבג”ץ מזיין אותה בתחת, והיא רוקדת ושרה!

מדוע המחוקקת הזאת לא עושה דבר כדי למנוע בחוק את עריצות כיפוף-הידיים? *** סליחה על המטאפורה ה”גסה” – שפה אחרת הם לא מבינים *** רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה

שמחה ניר, עו”ד

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 78 שנים אנוכי היום (15.6.2017), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

המשל

את המטאפורה הזאת טבעתי לפני למעלה משלושים שנה, ונפשי בוכיה על כך שהבריות נכשלים בדבר שוב ושוב.

בא אלי נאשם אשר זה עתה יצא מבית המשפט לתעבורה, ובחגיגיות רבה הוא אומר לי: יצאתי זכאי!

והנה, אחרי חצי שאלה יוצאים מהשק כל המרצעים כולם:

• הבחור נתפס על עבירה מסויימת, חטף 60 יום פסילה מנהלית + הזמנה לדין.
• בא למשפט, התובע אומר לו בוא תודה באשמה, ואנחנו נסתפק בששים ימי הפסילה שלך. לא תודה – אנחנו נבקש פסילה ממושכת, ואתה תצטער על כך, ותקלל את יומך.
• נכנס השופט, כולם קמים, בבקשה לשבת, כולם יושבים.
• קורא השופט בשמו של הבחור שלנו, הוא קם, ניגש לדוכן העדים/הנאשמים.
• התובע: כבודו, הסכמנו עם הנאשם שהוא יודה, ואנחנו נסתפק בפסילה שהוא כבר ריצה.
• השופט (לנאשם): מה יש לאדוני לומר?
• הנאשם: מודה.
• השופט: אני מרשיע את הנאשם, על פי הודאתו.
• התובע: נבקש עונש הולם.
• השופט: אני דן את הנאשם ל-60 ימי פסילה, מהם ינוכו 60 ימי הפסילה המנהלית, אני דן את הנאשם ל-90 ימי פסילה על-תנאי, לשלוש שנים, ולקנס של 1,000 ש”ח.

והבחור עדיין לא תופס מה הם עשו לו:

• הוא חטף 60 ימי פסילה בפועל, וכך זה נרשם לו, ולמרות שהוא כבר ריצה אותם ושכח אותם, בפעם הבאה יזכירו גם יזכירו לו את זה.
• הוא חטף פסילה על-תנאי.
• הוא חטף גם קנס.
• והוא חטף גם נקודות, שלא התובע ולא השופט העמידו אותו על כך, אבל במשרד התחבורה הן נרשמות ומצטברות, וכשיגיע המועד הוא יחטוף פסילה נוספת של חצי שנה, עליה הוא לא יוכל להתגבר.

ואחר כל הדברים האלה הבחור בא אלי,מרקד ומפזז: יצאתי זכאי!

ומדוע הוא “יצא זכאי”? משום שהוא יצא עם הרישיון ביד… וכשהוא אומר “יצאתי זכאי” – הוא גם מאמין בכך!

מה נותר לי לומר לבחורנו? דפקו אותך בתחת, ואתה עוד שר!!!

הבעייה שעמדה על הפרק

במדינת ישראל לא יכול אדם להפעיל שירותי אוטובוסים כאוות נפשו, אפילו אם יש לו אוטובוסים מורשים ונהגים בעלי רישיונות נהיגה מתאימים.

הוא זקוק ל”רישיון קו”, דהיינו “רישיון להפעלת קו שירות”.

מי נותן “רישיונות קו”? המפקח על התעבורה (להלן גם “המפקח”).

המפקח על התעבורה הוא פונקציה מקצועית, וכשהוא מחליט להעניק רישיון קו, הוא אמור להפעיל שיקולים מקצועיים בלבד, ובוודאי שלא שיקולים פוליטיים (בניגוד לתעריפי הנסיעה, הנקבעים ע”י שר התחבורה, שהוא גוף פוליטי, ומותר לו לשקול גם שיקולים פוליטיים).

מהם השיקולים המקצועיים האמורים להנחות את המפקח בהעניקו רישיון קו? כשירות האוטובוסים, כשירות הדרכים בהן יעבור הקו, וכו’.

וישנו גם שיקול נוסף, השיקול הציבורי: אם מפעיל שירותי אוטובוסים מבקש להפעיל רק קווים רווחיים, המפקח יכול להתנות את מתן הרישיון לקווים האלה בתנאי שמבקש הרישיון יפעיל גם קווים לא-רווחיים, ובתדירות שהוא, המפקח, יקבע (אחרת הרישיון יינתן למפעיל אחר).

האם המפקח כפוף למגבלות כלשהן, כאשר הוא מפעיל את סמכותו?

לכאורה כן: תקנה 386א(א) לתקנות התעבורה (להלן גם: התקנות), זה לשונה:

386א. (א) הרשות לא תיתן רשיון קו להפעלת אוטובוס ציבורי בימי מנוחה אלא בקו שירות –

(1) המשרת נוסעים לבית חולים;

(2) המשרת נוסעים לישוב ספר;

(3) המשרת נוסעים לישובים שתושביהם אינם יהודים;

(4) שהוא חיוני, לדעת הרשות, מבחינת בטחון הציבור;

(5) שהוא חיוני, לדעת הרשות, מבחינת קיום שירותי תחבורה ציבורית.

מהם “ימי מנוחה”? זו ההגדרה שבתקנה 1 לתקנות:

“ימי מנוחה” – כמשמעותם בסעיף 18א(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש”ח-1948, וכן יום העצמאות, כמשמעותו בחוק יום העצמאות, תש”ט-1949, משעה 16.00 לפני כניסתם עד שעה 05.29 למחרתם.

וכך אומר סע’ 18א(א) לפקודה הנ”ל:

18א.(א)שבת ומועדי ישראל – שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, ראשון ושמיני עצרת של סוכות, ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות –הם ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל.

לשאינם יהודים הזכות לקיים ימי מנוחה בשבתם וחגיהם. חגים אלה ייקבעו לגבי כל עדה על פי החלטת הממשלה שתפורסם ברשומות.

מה אנחנו למדים מהצירוף של תקנה 1 + תקנה 386א(א) לתקנות + סע’ 18א(א) לפקודה?

א.כעיקרון אין לתת רישיון קו להפעלת אוטובוסים ב”ימי מנוחה”, אלא במקרים ספציפיים.

ב.ניתן לתת רישיון לקו “המשרת נוסעים לישובים שתושביהם אינם יהודים”.

ג.“לישובים שתושביהם אינם יהודים” – מבחינה לשונית ברור שהכוונה היא שכל תושביהם אינם יהודים (אחרת היה נאמר “שרוב תושביהם אינם יהודים”), ואם נמצא ביישוב כלשהו תושב יהודי אחד, די בכך כדי להוציא אותו מ”רשימת הזכאים” – סיבה נוספת (ומוצדקת) לאנטישמיות ברחוב הערבי.

ד.ומה בעניין “ימי המנוחה”? לגבי לא-יהודים אין בעייה, משום ש”ימי המנוחה” הנוספים שלהם הם רק “אופציונליים”, ועל כן הם זכאים לקווי אוטובוסים גם בשבתות ובמועדי ישראל, וגם בחגיהם ובימי המנוחה שלהם.

ה.לא יהודים המבקשים להגיע בימי המנוחה ליישובים יהודיים (למשל: לחוף הים ביפו) לא יזכו לקווי אוטובוסים, ויצטרכו ללכת ברגל.

ו.בנוסף לימי המנוחה אשר נקבעו בפקודה, הוסיפו התקנות גם את יום העצמאות – לדפוק באופן שוויוני גם את היהודים וגם את הערבים, הדרוזים, הצ’רקסים ושאר עכו”ם.

ז.אבל, כנגד כל הצרות האלה, באה פיסקה (5) לתקנה 386א(א), ומתירה למפקח להעניק רישיון לקו שירות “שהוא חיוני, לדעת הרשות, מבחינת קיום שירותי תחבורה ציבורית” (“הרשות”, לפי ההגדרה, הוא המפקח על התעבורה).

על תחולתו של המשפט המנהלי

א.שיקולים רלוואנטיים, שיקולים זרים

לפי כללי המשפט המנהלי, כאשר הרשות מתבקשת להפעיל את סמכותה, עליה לשקול את כל השיקולים הרלוואנטיים, ואסור לה לשקול שיקולים לא-רלוואנטיים.

כך, למשל, אם לדעת המפקח, תחבורה ציבורית לחוף הים, בשבת, הינה “חיונית מבחינת קיום שירותי תחבורה ציבורית”, הוא רשאי לתת רישיון לנסיעה לים בשבת, ואם הוא מתבקש להעניק רישיון קו כזה, הוא חייב לשקול גם את החיוניות הזאת.

ב.סמכותה של רשות ציבורית על פי דין

כאשר הממשלה, או שר, ממנים רשות ציבורית, הם רשאים להתוות לה שיקולי מדיניות, אבל לא להתערב לה בעבודה לגבי מקרה ספציפי זה או אחר.

כך, למשל, הממשלה ממנה את הרמטכ”ל, אבל כל עוד היא לא פיטרה אותו, היא אינה רשאית להכתיב לו שיקולים צבאיים מקצועיים.

ובדומה לכך, שר התחבורה הוא הממנה את המפקח על התעבורה, אבל משמונה, המפקח הוא המנהל את העניינים אשר בתחום סמכותו. השר יכול לפטר את המפקח, ויכול ליטול לעצמו סמכות מסמכויותיו של המפקח, לעניין מסויים או בדרך כלל, אבל אם השר נטל לעצמו את סמכויות המפקח, אזי לעניין זה הוא נחשב למפקח, וחלים עליו כל כללי המשפט המנהלי החלים על המפקח.

ג.זכות העמידה

לפי התפיסה הקלאסית, מי שנפגע, או עשוי להיפגע, מפעולה שלטונית, או שיש לו אינטרס לגיטימי שהרשות לא כיבדה, רשאי לעתור לבית המשפט כנגדה רשות.

בעשורים האחרונים הרחיבה הפסיקה את זכות העמידה גם לעתירות “ציבוריות” אשר באות להגן על עניינים ציבוריים כלליים, אף אם לעותר אין עניין אישי בדבר.

בענייננו היום כמעט שאין לנו צורך לדון בזכות העמידה ה”מורחבת”.

העתירה בעניין התחבורה הציבורית בשבת

בחודש יולי 2016 הגישו חה”כ תמר זנדברג, המרכז הרפורמי לדת ומדינה, תנועת “ישראל חופשית”, עמותת חדו”ש ושורה של עותרים נוספים, עתירה לבג”ץ כנגד שר התחבורה, ישראל כץ, וכנגד המפקח על התעבורה, בגין סירובם להפעיל תחבורה ציבורית בשבת.

מדווחת סוניה גורודיסקי (גלובס 11/09/2017):

בסיום דיון קצר שהתקיים היום (ב’) בבג”ץ בעתירה שדרשה משר התחבורה ישראל כץ לשקול להפעיל תחבורה ציבורית בשבת, הוחלט למחוק את העתירה בהסכמה תוך שמירת זכויות העותרים.

כיוון שבהחלטת הבג”ץ (אליה נגיע בהמשך) אין שום רמז למה שהתרחש בדיון, אין לנו אלא לסמוך על הדיווח הזה.

אומרת הכתבת:

בג”ץ לא קיבל את עמדת העותרים, לפיה משרד התחבורה צריך לבחון את צורכי הציבור להפעלת קווי התחבורה הציבורית. השופטים ציינו כי על מפעילי התחבורה הציבורית יש לפנות אל משרד התחבורה ולבקש בדיקה פרטנית בכל מקרה ומקרה.

בתום הדיון השופט חנן מלצר סיכם ואמר: “חסר פה המתווך בדרך שהוא המפעיל. ואני אומר את זה. השאלה היא האם אתם עומדים על העתירה או שאתם רוצים למחוק אותה תוך שמירה על זכויות בעתיד, כאשר תהיה גם החוליה חסרה. כי ככה זה נראה על פני הדברים, בנסיבות הללו. יכול להיות שהטיעונים טובים, אבל אם יהיה מפעיל”.

וזה פסק הדין (בג”ץ5396/16):

פסק-דין

השופט ח’ מלצר:

1.לאחר שמיעת טענות באי-כוח הצדדים – הצענו לעותרים לחזור בהם מן העתירה, תוך שמירת זכויות וטענות לעתיד, ככל שיימצא מפעיל שיגיש בקשה מתאימה ויהיה אף הוא צד לעתירה עתידית, וזאת מבלי להביע עמדה כלשהי לגבי עתירה שכזו.

2.העותרים לאחר התייעצות – הודיעו כי הם מקבלים את הצעת בית המשפט כאמור בפיסקה 1 שלעיל.

3.נוכחכל האמור – העתירה נמחקת וזכויות וטענות כל הצדדים שמורות להם לעתיד.

ניתן היום, ‏כ’ באלול התשע”ז (‏11.9.2017).

ש ו פ טש ו פ טש ו פ ט

אנחנו מכירים היטב מה מסתתר ה”הצעות” האלה של שופטי הבג”ץ: כיפוף-ידיים בשיטת המקל-והגזר.

המקל – אם לא תמשכו את עתירתכם, תחטפו הוצאות כאלה שתקללו את יומכם, ולא תחזרו אלינו לעולם;

והגזר: אם תמשכו את עתירתכם, אנחנו נשאיר לכם פתח לשמור את כל הזכויות, ולחזור אלינו בעתירה חדשה כאשר … (ואז תצטרכו לשכור שוב עורך-דין, לשלם שוב את האגרה, ואנחנו שוב נגלגל אתכם מכל המדרגות – וחוזר חלילה).

ראו: מדוע באים עותרים לבג”ץ בחזה נפוח, ויוצאים משם בזנב מקופל בין הרגליים?

וגם: מכתב גלוי לפרופ’ אביעד הכהן, דיקן “שערי מדע ומשפט”: הגיע הזמן לפעול נגד כיפופי-הידיים ע”י השופטים!

האם מוצדק היה “להציע” לעותרים למשוך את עתירתם? (א): על התורה שבכתב – פסק הדין

מפסק הדין עולה כי הנימוק היחיד ל”הצעה” של השופטים היה הצורך “שיימצא מפעיל שיגיש בקשה מתאימה ויהיה אף הוא צד לעתירה עתידית”.

הרעיון הזה הוא שערוריה מארץ השערוריות.

פתאום קם אדם בשבת בבוקר, מרגיש כי הועם זוהרו, ומתחיל ללכת אל תחנת האוטובוסים הסמוכה למקום מגוריו, אבל … אופסססססססססס … אין אוטובוסים בשבת!

מה יעשה? ייסע לחפש “מפעיל שיגיש בקשה מתאימה” (איך ייסע, אם אין תחבורה ציבורית?), המפעיל יחכה 45 יום לתשובת המפקח, יעתור לבג”ץ אשר יגרור אותו שנה וחודשיים ימים (כמו במקרה הזה), או שנתיים-שלוש ויותר (כמו בתיקי שמרטפות מצויים בבג”ץ), ובסוף גם אותו יזרקו השופטים מכל המדרגות בתירוץ טכני זה או אחר (עם או בלי ה”הבטחה” ש”זכויות וטענות כל הצדדים שמורות להם לעתיד”).

העובדה היא שעד היום, במשך 69 השנים + ארבעת החודשים שמאז פרוץ המדינה, איש עדיין לא הצליח להביא את הבג”ץ לפסוק – לכאן או לכאן – בעניין התחבורה הציבורית בשבתות וחגי ישראל.

ישנה גם בעייה נוספת: מפעילי שירותי האוטובוסים תלויים במשרד התחבורה “כל ימות השנה”, ומטבע הדברים הם לא ירצו להסתכסך עם המשרד הזה פן יבולע להם, או שיש להם סיבות אחרות – אולי פוליטיות – שלא להיכנס לקרב הזה. נסו להניע את אגד ללכת על זה. נסו לפנות אל בעל חברת אוטובוסים קטנה, שיש לה רק שניים-שלושה אוטובוסים.

שופטי הבג”ץ יודעים את זה. הם יודעים שבתרגיל הזה הם הרוויחו זמן – וכאמור, חמש, עשר או חמש עשרה שנים – במקום להתאמץ, להיכנס למים הפוליטיים העמוקים וקרים (מיד נגיע גם לכך), ולכתוב פסק דין שבכל מקרה יזכה לביקורת – בין אם יקבלו את העתירה, בין אם ידחו אותה.

האם מוצדק היה “להציע” לעותרים למשוך את עתירתם? (ב): על התורה שבעל-פה, שלא נכנסה לפסק הדין

כאמור לעיל, אנחנו למדים דבר-מה נוסף על מה שהתרחש בדיון עצמו:

בג”ץ לא קיבל את עמדת העותרים, לפיה משרד התחבורה צריך לבחון את צורכי הציבור להפעלת קווי התחבורה הציבורית. השופטים ציינו כי על מפעילי התחבורה הציבורית יש לפנות אל משרד התחבורה ולבקש בדיקה פרטנית בכל מקרה ומקרה.

נשאלת השאלה מה צריך משרד התחבורה לשקול כאשר נותנים רישיונות לקווי אוטובוסים, אם לא את “צרכי הציבור”? את השטות הזאת השופטים לא העזו לכתוב בפסק-הדין.

נניח שיש במדינה 10,000 קווי אוטובוסים מאושרים (לשימוש רק בימות החול, אבל לא החול שעל שפת הים לרוב), ואני לא יודע באיזה מהם ארצה לנסוע כאשר אקום ממשכבי בשבת הקרובה, ובכל אחת מ-520 השבתות בעשר השנים הקרובות: האם אני צריך לפנות מראש אל כל מפעילי התחבורה הציבורית, כדי שהם יגישו בקשות “פרטניות” לגבי כל קו בנפרד? האם השופטים רוצים לקבל 10,000 עתירות “פרטניות” לגבי “כל מקרה ומקרה”?! גם את השטות הזאת השופטים לא העזו לכתוב בפסק-הדין.

האם מוצדק היה למשוך את העותרים למעלה משנה, כאשר המשחק היה ברור מראש?

כאשר מוגשת עתירה לבג”ץ, ברוב המקרים מצורפים אליה כל המסמכים וההתכתבויות שקיימו העותרים עם המשיבים, בטרם הפנייה לבג”ץ, כך שעמדות המשיבים ברורות מהרגע הראשון, כאשר העתירה מונחת על שולחנו של השופט התורן.

ומה עושה כבוד השופט התורן מ’ מזוז? נותן למדינה חודשיים וחצי לתגובה, והמדינה מבקשת הארכת מועד, ועוד הארכת מועד, וכו’ וכו’ … ארבעה עשר חודשים תמימים עד לדיון – שאנחנו כבר יודעים מה התרחש בו, ואיך העותרים יצאו ממנו.

עד אמצע שנות השבעים של המאה הקודמת הפרקטיקה הייתה שונה, והיו שלוש אפשרויות עיקריות:

הראשונה – אם השופט התורן היה רואה שהעתירה אכן מגלה “עילה”, הוא היה מוציא צו על-תנאי, ובמקרה הזה המשיבים היו מוזמנים להגיש את תשובתם, כשהיא נתמכת בתצהיר, ומשהוגשה התשובה התיק היה בשל לדיון בעל-פה;

השנייה – אם השופט התורן לא היה משתכנע מהעתירה עצמה, היו מזמינים את העותר (רק אותו) לדיון בעל-פה תוך יומיים-שלושה, בפני הרכב שלושה שופטים, נותנים לו הזדמנות לשכנע אותם שיש להוציא צו על-תנאי. אם שכנע – היו מוציאים את הצו, וההליך היה ממשיך כמו באפשרות הראשונה;

והשלישית – אם העותר לא שכנע את השופטים, הם היו זורקים אותו מכל המדרגות (וכיוון שלא היו מזמינים את המשיבים, לא היה מקום לחיובו של העותר בהוצאות), והכל, כאמור, תוך יומיים-שלושה (לשופט יחיד אין סמכות לדחות עתירה).

במקרה דנן לא הוצא צו-על-תנאי, ונשאלת השאלה אם לא ניתן היה להגיע לאותה התוצאה תוך יומיים-שלושה, במקום להגיע אליה אחרי גרירת-רגליים במשך שנה וחודשיים, כמו בעבר.

התשובה: זה אפשרי, אם רוצים, אבל השופטים לא רוצים – וזה נושא לדיון נפרד.

הנושא הפוליטי

אנחנו לא תמימים, השופטים גם הם לא תמימים במיוחד, וגם הם יודעים שלא “צורכי הציבור” לגבי “כל מקרה ומקרה” הם העומדים על הפרק, אלא הפוליטיקה הצרופה והעירומה.

עם פרוץ המדינה נזקק דוד בן גוריון לתמיכתם של הדתיים לצורך הקואליציה שלו. הוא נזקק להם במיוחד משום שהוא הגביל את עצמו, “בלי חרות ובלי מק”י”, וכדי לקנות את תמיכתם הוא קיבע את ה”סטאטוס קוו” המפורסם – בין השאר: התחבורה הציבורית בשבת: בחיפה האדומה כן, בשאר הארץ – לא.

לכאורה היו העותרים צריכים לעתור רק נגד המפקח על התעבורה, כי, כאמור, הוא זה שמוציא רישיונות-קו, ולא השר, אבל תמימות היא, וגם איוולת, לחשוב שהמפקח יעז להפעיל שיקול-דעת עצמאי, כאשר חרב-הפיטורין הפוליטית מרחפת מעל לראשו, ועל כן מה פשוט, מבחינתו, מלהתיישר עם תקנה 386א(א)(5) ולומר – לגבי כל קו ספציפי בנפרד, איך לא – כי לדעתו נסיעה בשבת, באותו הקו, אינה “חיונית מבחינת קיום שירותי תחבורה ציבורית”, דבר אשר יביא את הבג”ץ – כדרכו בחול – לדחות את העתירה בנימוק ש”לא על נקלה יתערב בית משפט זה בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת” …

לכן, כיוון שהגורם האמיתי מאחורי איסור התחבורה הציבורית בשבת הוא הדרג הפוליטי, קרי: שר התחבורה, מתקין התקנה הנ”ל, צדקו העותרים בעתרם, בראש בראשונה, כנגד השר, הוא המשיב מס’ 1, והמפקח “זכה” בתואר המשיב מס’ 2.

והשאלה היא, כמובן, אם רשות מקצועית (כמו שר התחבורה) רשאי לשקול שיקולים לבר-מקצועיים, ולשקול גם שיקולים פוליטיים (ובענייננו – שיקולים קואליציוניים). לעניין זה יש להבדיל בין סגירת רחוב בשכונה דתית בזמן התפילה (שהיא בשיקוליו הלגיטימיים של המפקח – ראו בג”ץ רחוב בר-אילן), לבין מדיניות כלל-ארצית, החלה גם על מי שאינו מעוניין בה, ואינה פוגעת ברגשותיו של מי שאינו גר בסביבה בה ייסעו האוטובוסים בשבת.

וזאת בדיוק השאלה האמיתית בה נדרש הבג”ץ להכריע: האם לשר התחבורה – כמחוקק-משנה מקצועי – מותר לשקול שיקולים פוליטיים שאינם “תעבורתיים” (ואז תקנה 386א(א) היא חוקית, ואז המפקח אמור לשקול כל מקרה לגופו – אבל גם לבקשת מי שאינו “מפעיל” של שירותי אוטובוסים), או שרק למחוקק הראשי – הכנסת – רשאי לשקול שיקולים כאלה (ואז התקנה היא בלתי חוקית, ובטלה כלא-הייתה).

לבד מכך ששופטים בכלל, ושופטי הבג”ץ בפרט, לא אוהבים לכתוב פסקי-דין, מהשאלה המסויימת הזאת הם ברחו כמפני אש: אם יקבלו את העתירה, הציבור החרדי יעלה בהמוניו להבעיר צמיגים מול הבסטיליה ברחוב שערי משפט 1 בירושלים, ש”ס ויהדות התורה פורשות מהממשלה, הכנסת מתפזרת והולכים לבחירות חדשות (ואז – איך לא – יאשימו את הבג”ץ ה”סמולני” בכך שהוא נכנס לבוץ הפוליטי, וגורר את המדינה כולה ל”מערבולת של בחירות שלא-בעיתן”).

אבל, מאידך, אם השופטים ידחו את העתירה, הציבור החילוני גם הוא יעלה על הבריקדות, ויטען כי השופטים “נכנעו למיעוט החרדי”…

אז השופטים החליטו שלא להחליט, בתקווה שעד הפעם הבאה “או שהסוס ימות, או שהפריץ ימות” – או שאנחנו כבר נצא לפנסיה.

ומהניסיון שלי: עד שיימצאו עותרים חדשים באותו הנושא יכולות לנקוף חמש, עשר או חמש עשרה שנים. אני עצמי מכיר נושא אשר מסתובב בבג”ץ כבר כ-45 שנים אשר במהלכן הוגשו שלוש, ארבע, אולי חמש עתירות, ועדיין הנושא לא נידון לגופו.

מעילה בתפקיד

לרשות ציבורית המוקמת על פי הדין יש כר נרחב להפעלה עצמאית של שיקול הדעת, אבל בכל מקרה היא חייבת להפעיל את שיקול-הדעת שלה, לכאן או לכאן, ואינה רשאית להימנע מכך, בגלל החשש מהביקורת הציבורית.

ואם הרשות תסרב להפעיל את שיקול-דעתה – הבג”ץ יכפה עליה זאת, אבל לשופטי הבג”ץ אין מי שיכפה אותם למלא את תפקידם – להכריע במחלוקת המונחת לפניהם.

והנמשל

פתחנו במשל על נאשם בביהמ”ש לתעבורה שחטף מכל הכיוונים, אבל יצא משם באמונה שהוא “יצא זכאי”. זיינו אותו בתחת, והוא עוד שר!

זה מה שקרה גם במקרה הזה, וכבר עמדנו על כך לא-פעם: השופטים כופפו לעותרים את הידיים “למשוך את עתירתם”, כאשר ברקע נמצא דרך-קבע האיום בהוצאות, והציעו להם “גזר” מזוייף (תמשכו את העתירה, תוך שמירת זכויותיכם לעתור שוב).

מדוע זה גזר מזוייף? משום שאם התיק נסגר ללא דיון לגופו, הזכויות נשמרות ממילא, וגם אם הם לא נשמרות לעותרים, הם יכולים, ממש ביום המחרת, למצוא עותרים חדשים שייכנסו לנעליהם, בלי שיהיו כבולים לשום הליך שהם לא היו צד לו.

ראו שוב: מכתב גלוי לפרופ’ אביעד הכהן, דיקן “שערי מדע ומשפט”: הגיע הזמן לפעול נגד כיפופי-הידיים ע”י השופטים!

אלא מאי? כאשר השופטים “מציעים” לעותרים “למשוך את העתירה, תוך שמירת זכויותיהם”, זה ממתיק להם את הגלולה המרה, ומאפשר להם לרדת מהעץ תוך הרגשה שהם בכל זאת “השיגו משהו”, ש”בית המשפט בכל זאת היטה את אזנו לענייננו”.

“היטה את אזנו”? תסלחו לי, אבל זה בולשיט. בית המשפט פוסק, או שלא פוסק, אבל “הטיית אוזן” אינה “אקט שיפוטי”, אלא, לכל היותר, פעולה פיזית-פרטית של בעלי הגלימות, אשר אין לה שום אפקט מעבר לכך. אין הבדל בין שופט אשר “מטה אוזן” לבין הרוכל בשוק אשר “מטה אוזן”.

ואם יותר לי להביא ממשוררנו הלאומי, חיים נחמן ביאליק, אביא מעט משירו בעיר ההריגה:

מָחָר יֵרֵד גֶּשֶׁם וּסְחָפוֹ אֶל-אַחַד נַחֲלֵי הַבָּתוֹת –

וְלֹא-יִצְעַק עוֹד הַדָּם מִן הַשְּׁפָכִים וְהָאַשְׁפָּתוֹת,

כִּי בִּתְהֹם רַבָּה יֹאבַד אוֹ-יַשְׁקְ נַעֲצוּץ לִרְוָיָה –

וְהַכֹּל יִהְיֶה כְּאָיִן, וְהַכֹּל יָשׁוּב כְּלֹא-הָיָה.

ראו איך הם שרים, מפזזים ומחוללים:

עו”ד אורלי ארז-לחובסקי, מנהלת המחלקה המשפטית במרכז הרפורמי לדת ומדינה, המייצגת את העותרים, יורדת מהעץ כשהיא מביעה “תקווה” שמשרד התחבורה “ישקול את זה על פי החוק”:

“שקלנו את הצעת כבודכם, ואנחנו מקבלים את הצעתכם למחוק את העתירה תוך שמירה על הזכויות. בכוונתנו לפעול באמצעות מפעיל ולבקש הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, ואנחנו מקווים שמשרד התחבורה ישקול את זה על-פי החוק, ולכן אנחנו מבקשים תוך שמירה על הזכויות שלנו”.

אבל כדי “להביע תקווה” אין צורך לשכור עורך-דין, לשלם אגרת משפט, ולעלות ירושלימה, כי אפשר גם להישאר בבית ולקוות כמה שרוצים.

במקרה הזה אין שום סיכוי שהתקווה הזאת אכן תתגשם, כי מי שמתנגד להגשים את תקוותיו של הזולת, וזוכה בהליך הבג”ץ המנוהל נגדו – אין שום סיכוי שהוא יוותר על הזכייה, ויעשה מרצונו הטוב את מה שלא עשה תחת חרב דמוקלס של הבג”ץ (במיוחד כאשר הפוליטיקה עומדת ברקע, כאמור).

או, למשל, העותרת חה”כ תמר זנדברג, אשר מסרה בתגובה רב-מפרקית:

“בית המשפט סירב בשלב זה לגעת בתפוח אדמה הלוהט שנקרא ‘תחבורה ציבורית בשבת’, אך בהחלט פתח לנו דלת לקחת את הצהרות המדינה ברצינות ולהגיש בקשות להפעלת תחבורה ציבורית בשבת, וכך לבחון אם הם מתכוונים לבחון בקשות כאלה בתום-לב. טענת השר כץ כי אין ‘צורך חיוני’ לא עמדה במבחן המציאות, ואם הוא יבחן זאת ברצינות, הוא יגלה כי יש צורך אמיתי וחיוני. זה שלב אחד נוסף במאבק למען תחבורה ציבורית בשבת, שנמשיך לנהל בכל הזירות ובכל האמצעים, פשוט כי אין צודק ממנו”.

ואני שואל: מה פירוש “בשלב זה”? האם יש סיכוי שבית המשפט ייגע ב”שלב” עתידי כלשהו ב”תפוח-האדמה הלוהט” הזה, במיוחד כאשר השופטים הבהירו כי “הצענו לעותרים לחזור בהם מן העתירה, תוך שמירת זכויות וטענות לעתיד, ככל שיימצא מפעיל שיגיש בקשה מתאימה ויהיה אף הוא צד לעתירה עתידית, וזאת מבלי להביע עמדה כלשהי לגבי עתירה שכזו“, וכאשר הקורא את פסק-הדין לא ימצא, ולו גם רמז קלוש ביותר, במה העתירה העתירה דנה?

ואני מוסיף ושואל: מה פשר “בית המשפט … בהחלט פתח לנו דלת לקחת את הצהרות המדינה ברצינות”? מה “הצהירה” המדינה כאשר היא טענה שיש צורך בעותר שהוא “מפעיל שירותי אוטובוסים”? האם היא הבטיחה לשנות את עמדתה, ולא “להרוויח זמן”? וכי מה מנע מהמדינה להסכים לקבלת העתירה, ולהכריז על הסכמה לפתוח את כל קווי האוטובוסים לנסיעות בשבת וחג?

ועוד אשאלה: מה חושבת חברת הכנסת כשהיא רוצה “לבחון אם הם מתכוונים לבחון בקשות כאלה בתום-לב”, כאשר היא, כפוליטיקאית מנוסה, יודעת שבלי התערבות הבג”ץ לא תקום שום קונסטלציה פוליטית אשר תאפשר לו “לבחון בקשות כאלה בתום-לב”?

ומה פשר “טענת השר כץ כי אין ‘צורך חיוני’ לא עמדה במבחן המציאות”, כאשר היא עומדת טוב מאוד “במבחן המציאות”, מאז פרוץ המדינה – שבע שנים וארבעה חודשים לפני שהשר ישראל כץ נולד?

“ואם הוא יבחן זאת ברצינות, הוא יגלה כי יש צורך אמיתי וחיוני” … ישראל כץ לא צריך “לבחון” שום דבר, לא “ברצינות” ולא בכלל, כי כשם שהכל יודעין, כך גם הוא יודע מהם הצרכים של הציבור, וגם באשר לשאלה אם הצרכים האלה הם “חיוניים” הוא לא צריך “לבחון” שום דבר, והוא יכול לומר כי מבחינתו (וגם מהבחינה הלשונית) כל מה שאינו עניין של חיים-ומוות אינו “חיוני”, ומי שסבור אחרת – שיילך לבג”ץ (ויגלגלו אותו מכל המדרגות שוב ושוב, וחוזר-חלילה).

ולקינוח: מה פשר “זה שלב אחד נוסף במאבק למען תחבורה ציבורית בשבת, שנמשיך לנהל בכל הזירות ובכל האמצעים, פשוט כי אין צודק ממנו”? בשביל מה לטפס על שלבים שבורים, ולהשחית אנרגיה במהלכי-סרק?

ושאלת-השאלות: אם המאבק הזה “אין צודק ממנו” (ואני מסכים בהחלט) – מדוע התקפלתם מול ה”הצעה” של השופטים “למשוך את העתירה”? מדוע לא אמרתם להם אנחנו לא מושכים, אנחנו לא מוכנים לחכות על שיימצא “מפעיל” שיילחם את מלחמתנו לתחבורה ציבורית בשבתות וחגים – בכל הארץ?

היחיד שלא רוקד משמחה הוא עו”ד שגיא אגמון, סמנכ”ל עמותת חדו”ש לחופש דת ושוויון, שגם היא הייתה בין העותרים, אבל גם הוא לא מבין כי מה שלא נרשם ולא נפסק כמוהו כלא-היה, אפילו לא כרשום על הקרח:

“צר לנו שבג”ץ, למרות שהבין את הצורך החיוני בתחבורה ציבורית בשבת לחלקים גדולים בציבור, קיבל את עמדת משרד התחבורה ובחר שלא לדון בעתירה לגופה מטעמים טכניים. משרד התחבורה הוכיח פעם נוספת כי בשל לחץ החרדים הוא מוכן להקריב את צורכיהם של רוב תושבי המדינה ולהתעלם מרצון הציבור כפי שהוא מתבטא בסקרים שערכה חדו”ש לאורך השנים”.

מאיפה הוא מסיק שהבג”ץ “הבין את הצורך החיוני בתחבורה ציבורית בשבת לחלקים גדולים בציבור”? קראתי את פסק-הדין (66 מלים נטו), ולא מצאתי בו שום “הבנה”. אולי השופטים “היטו אוזן”, אבל, כמו שכבר אמרתי לעיל, גם הרוכל-בשוק יכול “להטות” אוזן, ואוזנו ה”נטוייה” של הרוכל היחיד אינה פחותה מאזניהם ה”נטויות” של אלף שופטים.

“קיבל את עמדת משרד התחבורה”? הוא לא “קיבל” שום דבר חוץ מההתקפלות שלכם – התקפלות ללא קרב, ואם הייתם עומדים על עתירתכם, יכול להיות שהייתם יוצאים מנצחים בגדול.

“משרד התחבורה הוכיח פעם נוספת כי בשל לחץ החרדים הוא מוכן להקריב את צורכיהם של רוב תושבי המדינה”? כמו שאמרתי לעיל, “לחץ החרדים” הזה קיים מאז ימי דוד בן-גוריון, והשר ישראל כץ לא “נכנע” ל”לחץ החרדים”, אלא בחר להיות חבר בממשלה הנשענת על קואליציה של 66 ח”כים, מהם 13 ח”כים חרדים.

ישראל כץ יכול היה לומר “בממשלה כזאת לא אשב”, אבל זה לא היה פותר את בעיית התחבורה בשבתות, כי גם עם כל שר תחבורה אחר ביבי נתניהו לא היה מצליח להרכיב ממשלה בלי החרדים, ובלי פתרון שתי המדינות, מבית מדרשם של בוז’י הרצוג וזהבה גלאון.

ובאשר ל”רצון הציבור כפי שהוא מתבטא בסקרים שערכה חדו”ש לאורך השנים” – אנחנו לא צריכים סקרים כדי לדעת מהו “רצון הציבור”, אבל בפוליטיקה הסקר היחיד של “רצון הציבור” הוא הבחירות לכנסת, ומה שהבחירות הביאו לנו, בימים ההם ובזמן הזה – אנחנו יודעים היטב.

אז מה היה לנו כאן?

היו לנו 11 עותרים אשר נכנעו ללחץ השופטים, אבל מתבכיינים על שר תחבורה אשר “נכנע ללחץ החרדים”, והיו לנו עותרים ועורכי הדין שלהם אשר רקדו על הגגות: “בית המשפט … בהחלט פתח לנו דלת/הותיר לנו דלת פתוחה …”, “טענת השר … לא עמדה במבחן המציאות”, “בג”ץ … הבין את הצורך החיוני …”, וכו’, וכו’.

אז לא, ממש לא: הם נתנו לשופטי הבג”ץ לזיין אותם בתחת, ועכשיו הם מתגאים ומתנאים בכך שהשופטים “פתחו/הותירו להם דלת” שממילא הייתה פתוחה ונותרה פתוחה, שטענת השר “לא עמדה במבחן המציאות” כאשר היא עמדה ועומדת במבחן הזה כבר שבעים שנה, ושהבג”ץ “הבין”, למרות שהוא לא “הבין” שום דבר.

מדוע הגענו למחזות המבישים האלה?

שורש-הרע הוא שוט פסיקת ההוצאות, והאיום להשתמש בו:אגרות, פסיקת-הוצאות וערבויות – סובסידיה לעשירים על חשבון העניים, לחזקים על חשבון החלשים, תמריץ וזרז לשחיתות שיפוטית, שלטונית וכלכלית, וגורם משתק להתפתחות המשפט.

במקום לקיים את שבועת-האמונים שלהם, ולמלא את התפקיד שהם קיבלו על עצמם, והם מחוייבים לו, השופטים – בכל הערכאות – מכופפים ידיים, כמעט תמיד כנגד החלשים, כדי שאלה “ימשכו” את עתירתם/תביעתם/ערעורם/כפירתם באשמה – אחרת הם “יחטפו הוצאות” כאלה שהם יקללו את יומם, ויפחדו לחזור שוב לבית המשפט, מאימת השופטים.

בביהמ”ש העליון, ובעיקר בבג”ץ, השופטים כבר לא צריכים לאיים, כי הם הכניסו את זה היטב-היטב לתודעת הציבור: מי שלא מקבל את ה”רמזים” שלנו ולא “מושך” את עצירתו – חוטף קשות!

עמדתי על כך שוב ושוב, והגיע הזמן, חברת הכנסת תמר זנדברג, לעשות משהו עם זה.

וסליחה על המטאפורה ה”גסה”

אני לא נולדתי כזה, ובעבר הלא-רחוק, לפני שלושים קפצתי על רגלי האחוריות כאשר עורך כתב-העת בו היה לי טור משלי, תיקן לי את הסגנון, ובמקום “צריך אומץ” הוא תיקן ל”צריך ביצים”.

זה לא שהיום אני אקבל בשתיקה התערבות כזאת של העורך, אבל אם יש צורך באמירות קשות, אני לא אהסס לומר למי שצריך אפילו “שק בתחת” – והכל משום שאלה שאני מדבר בהם, עליהם ואליהם, הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם, וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב.

אז לכל אניני ה”סגנון” אומר שוב ושוב: אם אינכם מסוגלים להקשיב, לא להתבטאויות המתונות ולא לאלה הקשות, זה מה שנשאר לכם:

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם / חיים נחמן ביאליק

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,

לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.

מִי אָסַף גִּיל הַפְּדוּת מֵעֵינְכֶם וּמִי כִבָּה שְׁבִיב אִשָּׁהּ?

לָמָּה שָׁפֵל קוֹלְכֶם הַיּוֹם וּמַדּוּעַ כֹּה נָבְלָה שְׂפַתְכֶם?

וּתְמוֹל עוֹד צָלְלוּ אָזְנַיִם וְסִפִּים רָעֲשׁוֹ לִתְרוּעַתְכֶם.

מִי הִקְדִּיר עֲלֵיכֶם עַפְעַפֵּי שַׁחַר בְּטֶרֶם יִבָּקֵעַ,

וּמִי הִכְרִית שְׂשׂוֹן תִּקְוָה וְאַחֲרִית מֵאָהֳלֵי דַלִּים,

צְחוֹק וּרְנָנָה מִגְּרוֹן יְלָדִים וּשְׁאוֹן-עָם מִבָּתֵּי מוֹעֵד?

מִי הִזְנָה אֶת-בַּחוּרֵיכֶם וַיַּטֵּם מֵאָרְחוֹת נֹעַר,

לְכַלּוֹת כֹּחָם לָרִיק וּלְתִתָּם לְרַאֲוָה וּלְשִׁמְצָה,

וּמִי הִרְחִיב פִּיהֶם וַיְמַלֵּא בִּטְנָם קָדִים

וּלְהוֹרוֹת נָתַן בְּלִבָּם וּלְהַטִּיף – תַּחַת לְמֹד וְהַקְשֵׁב?

וּמַה-שֶּׁפֶךְ הַתָּמִיד מֵעַל כָּל-בָּמָה עַל קָדְקֳדֵיכֶם,

זִרְמַת מִלִּים נְבוּבוֹת, מִזְרַת מוֹץ וּנְעֹרֶת,

לַהֲפֹךְ יְקַר הֲגִיגְכֶם לְשִׁקּוּץ מְשׁוֹמֵם וּלְתוֹעֵבָה?

מִי הִפְרִיחַ בִּבְשַׂרְכֶם, לַהֲמִקּוֹ, צָרַעַת מִתְנַבְּאִים נִכְפִּים,

טְמֵאֵי נֶפֶשׁ מִתְקַדְּשִׁים, שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת וּשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים בְּלִבָּם,

הַמְשַׁוְּעִים כָּל-הַיּוֹם, אֲחוּזֵי עֲוִית וּמְרֻתְּחֵי קֶצֶף, לַגְּדֹלוֹת,

וּבְתָפְשָׂם בְּפִיהֶם אֶת-הַמְרֻבֶּה וּבְתָבְעָם אוֹתוֹ מִזּוּלָתָם,

נַפְשָׁם תְּרוּעָה, וְיָדָם לַשָּׂכָר, כְּאִלּוּ כְבָר בִּצְּעוּהוּ;

וּמִי הִשְׁלִיחַ בָּכֶם לַהֲקַת חוֹרְצֵי עֵט וְלָשׁוֹן,

עֲדַת נְגוּעֵי אֱלֹהִים, אֲכוּלֵי מַשְׂטֵמָה וּמְזֵי קִנְאָה,

לְסַכְסֵךְ אֶתְכֶם אִישׁ בְּאָחִיו וּלְהַאֲכִילְכֶם אֶת-בְּשַׂרְכֶם

וּלְפַגֵּל עֲלֵיכֶם כָּל-קֹדֶשׁ בְּהֶבֶל פִּיהֶם וּבְמַגַּע אֶצְבָּעָם?

מִי הִתִּיר אֲגֻדַּתְכֶם וַיֶּחֱצֶנָּה בֵּין נְעָרִים אֱוִילִים?

אָנָה נָפוֹצוּ נִקְבְּצֵיכֶם וּמַדּוּעַ בּוֹשֵׁשׁ מְאַסִּפְכֶם?

אֵיפֹה נֶחְבָּא קוֹל הַמְצַוֶּה, מַדּוּעַ לֹא יַשִּׂיג אֹזֶן?

הֲשָׁב וְהֵתֵל בָּכֶם אֱלֹהִים, אִם תִּעְתְּעוּ בָכֶם נְבִיאָיו,

וֶהֱשִׁיבְכֶם מָחָר נִכְלָמִים וַחֲפוּיֵי רֹאשׁ לִנְתִיב הַתְּלָאָה,

לְמַעַן נַסּוֹתְכֶם וּלְמַעַן עַנּוֹתְכֶם עַד מָוֶת, עַד הָאַכְזָרִי מִמָּוֶת:

זָחֹל עַל גָּחוֹן, – מִפְלֶצֶת לְמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה

וּמִרְמָס לְרֶגֶל גַּאֲוָה, – לִקְרַאת בּוּז וְדֵרָאוֹן,

שְׁתוֹת כַּמַּיִם קַלָּסָה וּגְמֹעַ רֹק כְּמִמְסַךְ יָיִן

וְגָרֵם חַרְשֵׂי כוֹס הַתַּרְעֵלָה אַחֲרֵי מְצוֹתְכֶם קֻבַּעְתָּהּ,

עַד הַגִּיעֲכֶם אֶל שֻׁלְחַן עַמִּים פְּדוּיֵי אֱלֹהִים וּקְרִיאֵי מוֹעֵד

כּוֹרְתֵי בְרִיתָם לִשְׁלוֹם עוֹלָמִים עֲלֵי זִבְחֵיכֶם,

וְלִקַּטְתֶּם תַּחְתָּיו בְּהוֹנוֹת יְדֵיכֶם וְרַגְלֵיכֶם הַמְקֻצָּצוֹת.

וְאִם אָזְלַת יַד כֻּלְּכֶם גַּם יַחַד מֵהוֹשִׁיעַ לְנַפְשְׁכֶם,

הַאֵין אִישׁ בִּיהוּדָה, הַאֵין אֶחָד בְּכָל-מַעַרְכוֹתֵיכֶם

גֶּבֶר חַיִל, מוֹשֵׁל בָּעֹז, גְּדָל-רוּחַ וּנְגִיד-עָם,

תַּקִּיף וּבַר לֵבָב, שֵׁבֶט בַּרְזֶל וּתְבוּנוֹת כַּפַּיִם עִמּוֹ,

אֲשֶׁר יֹאחֶזְכֶם בְּצִיצִית רֹאשְׁכֶם וִינַעֶרְכֶם בְּחֹזֶק-יָד

כְּנַעֵר שִׁכּוֹר הֲלוּם סָבְאוֹ וּמִתְבּוֹסֵס בְּקִיאוֹ,

לְמַעַן הָשֵׁב רוּחֲכֶם וְכֹחֲכֶם אֲלֵיכֶם וּלְמַעַן הֲקִימְכֶם?…

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה! –

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

בזל, תמוז, תרצ”א.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס