בארצות הברית מתנהל עכשיו דיון ציבורי, חלקו אלים וצעקני, בעניין סילוק הפסלים והאנדרטות המנציחים את גיבורי הפרק המביש בהיסטוריה של ארצות הברית – הקונפדרציה , קבוצת המדינות בארה”ב אשר מרדה בשלטון הפדרלי (ה”יוניון”) ופתחה במלחמת האזרחים, על רקע כוונתו של הנשיא הנבחר, אברהם לינקולן, לבטל את העבדות.

הוויכוח הזה, עליו עמדתי במאמר דונאלד טראמפ למתחילים, מבט מקרוב (ב): העכברים עוזבים את הספינה הטובעת, אינו פשוט, ולא אכנס אליו עכשיו.

מה שכן אכנס אליו הוא סילוק פסלו של הנשיא החמישי של בית המשפט העליון האמריקאי, Roger B. Taney (1777 – 1864))), ממקומו בעיר בולטימור, מרילנד, על רקע פסק דינו בפרשת דרד סקוט (Dred Scott v. John F.A. Sandford (1857)) – פסק-דין אשר בין מלומדי המשפט נחשב כהחלטה הגרועה ביותר בתולדותיו של בית המשפט העליון האמריקאי.

הנשיא ה-11 של ביהמ”ש העליון האמריקאי, Charles Evans Hughes (1862 – 1948), הגדיר, לימים, את פסה”ד בפרשת דרד סקוט כ”הפציעה העצמית הגדולה” בהיסטוריה של ביהמ”ש הזה.

תמצית הפרשה: דרד סקוט היה עבד במדינת מיזורי, בה העבדות הייתה מותרת. לצורך שירותו הצבאי עבר בעליו לאילינוי, בה העבדות הייתה אסורה (ועל כן הוא חדל להיות עבד, וכנראה שהמשיך לעבוד אצל מי שהיה בעליו כאדם חופשי), ובהמשך לוויסקונסין, שגם בה העבדות הייתה אסורה.

לימים חזר הבעלים למיזורי, וסקוט חזר עימו.

כיוון שבמיזורי, כאמור, העבדות הייתה חוקית, טען הבעלים-לשעבר שהוא חזר לעבדותו, והנושא הגיע, בסופו של דבר, לביהמ”ש העליון הפדרלי, אחרי שביהמ”ש העליון של מיזורי ביטל הלכה רבת-שנים לפיה “once free, always free” (ובלשוננו: עבד משוחרר לא יוחזר).

כאשר הנושא עלה לביהמ”ש העליון הפדרלי, הנשיא רוג’ר טייני התעלם מתקדימים, עיוות את ההיסטוריה, התעלם מהוראות מפורשות וברורות שבחוקה, וקבע כי למרות שאפריקאים-אמריקנים יכולים להיות אזרחי מדינה מסוימת בארה”ב, לאזרחות זו לא היה שום קשר עם אזרחות לאומית, וכי אפריקאים-אמריקאים לא יכול לתבוע בבית המשפט הפדרלי כי הם לא יכולים להיות אזרחי ארצות הברית, ולכן דין תביעתו של סקוט להידחות מחוסר סמכות שיפוטית.

בקיצור – לפי קביעתו של טייני, נשיא ביהמ”ש העליון האמריקני, סקוט מעולם לא חדל להיות עבד (גם כשעבר למדינה בה העבדות אסורה על פי החוק).

לפרשנות נרחבת על פסה”ד – ראו כאן.

למה אני מביא את הסיפור הזה?

במדינת ישראל השופטים הם קדושים-שבקדושים. מותר לבקר את השופטים (דמוקרטיה, לא?), למצוא “שגיאות פה-ושם” (חופש-הביטוי אמרנו? אמרנו!), מותר הכל … בתנאי …

והתנאי הוא: ובלבד שלא תהיה ביקורת על תרבות השפיטה.

אז אני מבקר את תרבות השפיטה, על אפכם ועל חמתכם, שופטים נכבדים.

אני עושה זאת למעלה מחמישים שנה, ולשמחתי יותר ויותר אנשים מתחילים להבין שמשהו דפוק אצלכם.

אתם חסרי יושר אינטלקטואלי, אתם שקרנים, אתם בושה למדינת ישראל, בושה ליהדות, בושה למושג צדק ואמת, אמת וצדק.

הרשו לי לומר לכם משהו (ואומר אותו גם אם לא תרשו לי): אם נשיא ביהמ”ש העליון האמריקאי “נזקק” ליותר מחמישים שנה כדי שאחד הבאים אחריו יכה על חטא בשמו, ולכ-150 שנה כדי שהאנדרטה שהוקמה לזכרו תימחה מהעולם – במוקדם או במאוחר גם תורכם יגיע!

לתשומת לבכם, מרים נאור, אליקים רובינשטיין, אשר גרוניס, דורית ביניש – אתם וכל קודמיכם, כי קצרה היריעה מלפרט את כולכם.

ותזכרו שאמרתי לכם.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

	מגיב אנונימי

שם או כינוי:	הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך בחר בבקשה שם כינוי קבוע וייחודי לך וסיסמה לשימוש עם השם הזה. שם או כינוי: חסימת סיסמה: הקלדה נוספת של אותה סיסמה: כתובת דואר אלקטרוני:
חסימת סיסמה:
	זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:

פורסם ב- עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים הבא, רמת השופט, תold post

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל