הדין האישי החל על היהודים נולד לפני אלפי שנים, כאשר חלוקת העבודה המשפחתית הייתה כזאת שהאב היה ה”כספומט” של המשפחה, ואילו האם הייתה עוסקת בעבודות הבית הבזויות: ניקיון, בישול, החלפת חיתולים לתינוק, ומה לא.

חלוקת-העבודה הזאת לא השתנתה גם אם בני הזוג התגרשו (אם בכלל היה מוסד כזה בתקופתו של אברהם אבינו עליו השלום), וגם אז האישה המשיכה לעסוק בעבודות הבית, כי הפקולטאות למשפטים לא קיבלו סטודנטיות-אמהות, וגם בעולם העסקים הן עדיין לא נחשבו.

בימים ההם לא הייתה כל משמעות למה שכיום אנחנו קוראים “אפלייה מגדרית”, כי הנשים ראו עצמן כעקרות-הבית, ואילו הגברים ראו עצמם כמפרנסי המשפחה, ואף אחד לא השתוקק לעבור “לצד השני”.

חלוקת-העבודה הזאת הייתה צודקת, בזמנה, כי איזה היגיון וצדק היו בכך, שהאב, עורך-דין-צמרת, או איש עסקים מצליח, יחזור הבייתה בתום יום העבודה, יתרווח מול הטלוויזיה ויחזיק את הכנסותיו ורווחיו בחשבון-הבנק הפרטי שלו, ואילו האם, כאשר הילדים ישכבו לישון, תצא לעבוד במשמרת שנייה, כדי להרוויח את הכסף הדרוש לרכישה מוצרי המזון למשפחה.

בהחלט חלוקה צודקת, אלא שבאלפי השנים אשר לפו בינתיים בינתיים דברים השתנו, האישה-האם גם היא יוצאת לעבודה (ולפעמים מרוויחה יותר מהבעל-האב), ואילו האב משתתף גם הוא בהחלפת החיתולים ובבישול המזון, ולא יבחל גם בניקוי-הבית, דבר אשר כיום נחשב גם הוא כחלק מזכויות-הגבר.

מה שעוד השתנה הייתה לידתה של האפלייה המגדרית, אשר התנפלה על הדין הדתי, כמוצאת שלל רב: אם האם מרוויחה 20,000 ש”ח בחודש, והאב רק 3,000 ש”ח בחודש, הוא יחוייב במזונותיהם של הילדים בסך 5,000 ש”ח בחודש, והתוצאה היא שהאם התחילה את החודש עם 25,000 ש”ח, ואילו האב התחיל אותו עם גירעון מצטבר של 2,000 ש”ח – לפני שהוא הכניס אל פיו את פרוסת-הלחם הראשונה (ושלא לדבר על שכר הדירה).

במקביל ל”שחרור האישה” החלו גם הגברים ליטול חלק בגידול הילדים ובחינוכם, אבל זה “לא נחשב”, והם עדיין נחשבו לכספומט המשפחתי.

וזה נחשב לכספומט של האישה ושל עורכי-דינה, כאשר הם מחליטים להפוך את הליכי הגירושין לתעשייה של כספים.

התוצאה: במדינת היהודים הגברים היהודיים נדפקים רק משום שהם יהודים.

על המרור ועל החרוסת

את הרעיון הזה העליתי לפני כשנה וחצי במאמר עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים הבא: על מרור וחרוסת, ועל טובת הילדים.

בבסיסו של הרעיון עומד הדבר המובן-מאליו: לגדל את הילדים זה כיף, זה מתוק, לשאת בנטל הכלכלי הכרוך בכך – זה בכלל לא כיף. שני אלה כמרור וכחרוסת בליל הסדר של פסח, אלא שבליל הסדר נוטלין אנו מן המרור והחרוסת גם יחד, ואילו כאשר מדובר בגידול הילדים, החרוסת כולה נופלת בחלקה של האם, ואילו המרור כולו נופל בחלקו של האב.

חלוקה צועקת.

כמובן שאם האישה זוכה לבדה בכל החרוסת, והגבר סובל את כל המרורים, הדבר מהווה תמריץ לנשות ישראל להציף את בתי המשפט בסכסוכים משפחתיים שאין להם סוף.

הדגל אותו נושאות הנשים הוא דגל “טובת הילד”, אבל הסכסוכים האלה, דווקא הם הפוגעים יותר מכל בטובת הילדים, אשר גדלים ללא אב אוהב, וילדיהם שלהם, עשר או עשרים שנה מאוחר יותר, לא יזכו להכיר סב אוהב. כמו ילדי הדור השני לניצולי השואה, שאני אחד מהם.

כדי למנוע את הסכסוכים בין בני זוג הנפרדים, הצעתי באותו המאמר, לאחר שמניתי את הרעות-החולות הקיימות במצב הנוכחי:

… לבטל את היתרון הכלכלי הנובע ממוסד ה”מזונות”, וכדי להגיע לכך יש לקבוע בחוק כי כל הורה נושא בעלות אחזקתם של הילדים כאשר הם בחזקתו.

כל חריגה מהעיקרון הזה תחייב את בית המשפט לנמק סיבות מיוחדות לכך. סביבות מיוחדות – כגון שהורה העשיר מתעלל בילדים, ואילו ההורה העני הוא הורה-לתפארה, אבל הדבר יחייב הוכחה מובהקת לנסיבות המצדיקות את החריגה הזאת.

כך, למשל, אם ההורה ה”רע ועשיר” הוא “לא כל כך טוב לילדים”, ו”עושרו” הוא קצת יותר מזה של ההורה האחר – בכך בלבד לא תהייה נסיבה “מובהקת”, משום שזה יחזיר לחיים את סכסוכי-המזונות הפוגעים בנפשם של הילדים.

באשר להוצאות ה”תקורה” – חינוך, בריאות וכו’: כאן קיימות שתי אפשרויות לגיטימיות, אשר טרם גיבשתי עמדה לגביהן: האחת – חצי-חצי, והשנייה לפי יחס ההכנסות של שני ההורים.

כמובן שקיימת גם אפשרות-ביניים כלשהי, עם נסיבות “מובהקות” או נסיבות “רגילות”, אבל קודם נגיע אל הבסיס העקרוני, “ואחר כך נדבר” על הפרטים ה”קטנים”.

והנה, אחרי שנים רבות של החלוקה הצועקת, לפיה האם זוכה בכל החרוסת, והאב שובע מרורים, עשה ביהמ”ש העליון צעד קטן, אבל חשוב, בכיוון שהתוויתי: כאשר הילדים נמצאים ב”משמורת משותפת” – כל הורה יישא בהוצאות הילדים כאשר הם אצלו, ואילו הוצאות ה”תקורה” (לא מדובר ב”קורת גג”) יחולו על כל אחד מההורים על פי הכנסתם היחסית.

זהו פסק הדין: בע”ם 919/15 + בע”ם 1709/15, פלונים נ’ פלונים.

אלא מאי? פסה”ד הזה עדיין לא תופס את השור בקרניו.

ואומרת המשנה:

הוּא הָיָה אוֹמֵר, לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ. וְדַע, מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא (אבות ב טז).

ייתכן, איפוא, שאני לא אצליח לגמור את המלאכה, אבל בכ”ז אין אני רואה עצמי בן חורין להיבטל ממנה.

בניגוד לתפיסה המקובלת

כאשר כל הורה נושא בהוצאות הילדים כאשר הם אצלו, אין על מה לריב – לא בבית המשפט, ולא בכלל: אם אחד ההורים רוצה את הילדים אצלו יותר ממחצית הזמן, או אפילו כל הזמן, והוא מוכן לשאת בהוצאות הכרוכות בכך, והצד השני מסכים – הכל טוב ויפה. ואם שני הצדדים רוצים יותר – סביר להניח שהם יהיו נוחים מאוד להתפשר, כאשר המרור והחרוסת הולכים יד ביד. זה הרעיון עליו בניתי את המאמר על מרור וחרוסת, ועל טובת הילדים.

הרעיון הזה עמד בניגוד לתפיסה המקובלת באותה העת, לפיה האב צריך שלם לאם על הוצאותיה כשהיא מחזיקה את הילדים, ואילו כאשר הילדים אצל האב, האם “תשלם” לו בדרך של “הפחתת המזונות” – דבר אשר בפני עצמו מחייב התדיינויות משפטיות נוספות.

אבל בכך זה לא נגמר, כי בתי המשפט מוצאים אלף דרכים ואחת שלא להעניק לאב את ההפחתה הזאת, דבר שבבסיסו עומדת הנחה סמוייה: תגיד תודה שנותנים לך לקחת את הילד, ואל תבקש כסף על כך.

והגיעונו ימים רעים בהם האב מחזיק את הילדים כל ימות החודש, אבל משלם לאם מזונות מלאים עבור הילדים, כאילו הם אצלה.

בית המשפט העליון תפס את הפרינציפ, ושם לרעה-החולה הזאת סוף חלקי

בתיק בע”ם 919/15 + בע”ם 1709/15, פלונים נ’ פלונים הנ”ל דן ביהמ”ש העליון בהרכב מורחב (שבעה שופטים) בשני מקרים בהם הילדים נמצאים במשמורת המשותפת של שני ההורים, והמצב הקיים, איך נאמר, צרם להם לא מעט.

אלא מאי? כיוון שהאבות הם יהודים, והחוק, כאמור, אומר כי “אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו … לפי הוראות הדין האישי החל עליו”, לא הייתה לשופטים הברירה אלא לפנות לדין הדתי היהודי, וכאן מתברר, לזכותו של המימסד הרבני, כי אכן השתנו הזמנים, ואיתם גם ההלכה בדבר מזונות הילדים – עדיין לא בכל הגילים, אבל בכל זאת קידמה: בגיל 6 עד 15 שני ההורים חייבים במזונות ילדיהם.

לתשומת ליבם של כל הזועקים כנגד האקטיביזם השיפוטי מבית היוצר של מי שלא נבחרו ע”י הציבור, אלא מונו לכך.

כמובן שאם הילדים נמצאים מחצית הזמן אצל כל אחד משני ההורים, וה”מזונות” שהם “אוכלים” הם, נניח, 2,000 ש”ח לחודש, אין שום הגיון להתדיין על כך שיינתנו שני פסקי דין אשר בכל אחד מהם יחוייב הורה אחד לשלם לשני 1,000 ש”ח לחודש, המדינה תגרוף את אגרות המשפט, ובסוף שניהם גם יפתחו תיקי הוצל”פ זה-כנגד-זה, כדי להגיע לאותו “סכום אפס” שהיה מנת חלקם מלכתחילה.

והתוצאה הייתה כמעט זהה למה שהצעתי במאמר הנ”ל: אני, כאמור הצעתי, כהנחת-מוצא, כי כל הורה נושא בעלות אחזקתם של הילדים כאשר הם בחזקתו, וכי באשר להוצאות ה”תקורה” – חינוך, בריאות וכו’, הצבעתי על שתי אפשרויות לגיטימיות, אשר טרם גיבשתי עמדה לגביהן: האחת – חצי-חצי, והשנייה לפי יחס ההכנסות של שני ההורים.

ואכן, זה מה שבית המשפט קבע באשר ל”עלות ההחזקה”, ובאשר להוצאות התקורה – הוא בחר באפשרות השנייה. אכן, האפשרות השנייה היא יותר הגיונית, אבל לא אתפלא אם כאשר האישה תרוויח יותר, הרבה יותר, כבר יימצאו תירוצים מן הגורן ומן היקב לבחור דווקא באפשרות הראשונה, והכל בשם ה”שוויון”.

אגב, ה”תיקון” שהציעה השופטת דפנה ברק-ארז לדעתו של פוגלמן שכתב את פסה”ד העיקרי (והתקבל על ידו וע”י שאר השופטים בהרכב), לפיו “במשמורת משותפת יישא כל הורה בעין בהוצאות הקיום השוטפות הנוגעות לילדים ולכן הוצאות אלה “יתקזזו” ללא צורך בהעברת תשלומים בין ההורים” (סע’ 61 לפסק דינה) נתמך על ידה (בסע’ 53) בכך ש”ככלל המנגנון המוצע על-ידי צפוי לצמצם את הצורך בחזרות תכופות להתדיינות בהשוואה לפתרון שהציע חברי (פוגלמן).

וזה היה גם הנימוק שלי במאמר על המרור והחרוסת, אלא שלשיטתי, אם נקבע מראש את ברירת-המחדל, לא יהיה צורך בשום התדיינות, ו”כוחות הטבע” יעשו את שלהם לתפארת מדינת ישראל.

מה אין בפסק הדין?

ההלכה שנפסקה בפסה”ד הייתה מוגבלת בשני מישורים: האחד – היא חלה רק כאשר הילדים ב”משמורת משותפת” של שני ההורים, והשני – היא חלה רק בגילאי 6 – 15.

מדוע ההלכה מוגבלת? משום שזה היה המצב שהצדדים הביאו לבית המשפט, ובית המשפט אינו יכול לפסוק בעניינים תיאורטיים-אקדמאיים (דעתי על אמירות-האגב ידועה).

היום אני בא להציע את ההמשך.

על הבעייתיות שבפסק-הדין

בעייה אחת שנשארה ללא פתרון היא התלות בממסד הרבני, ואם הטענות כנגד בית המשפט העליון בעניין האקטיביזם השיפוטי מתרכזות בטענה שבתור גוף ממונה הוא מסיג את גבולו של המחוקק שנבחר ע”י העם כולו, הרי שהמרחק בין “העם כולו” לבין הממסד הרבני הוא גדול עוד יותר.

אבל גם במישור הקונקרטי נשארה ללא פתרון הבעייה שההלכה הזאת חלה רק במקרים בהם, כאמור, קיימת משמורת משותפת, אבל היא לא שמה קץ למריבות ולהתדיינויות על משמורתם של הילדים, כאשר, כמה מפתיע, האמהות רוצות את המשמורת הבלעדית (אולי עם פירורים כלשהם לאבות), כדי לזכות במלוא החרוסת, ולהשאיר את המרורים כנחלתם של האבות, ובמאבק הזה הן תמשכנה להעליל על האבות, שירותי הרווחה יתמכו בהן, והשופטים “יאמינו” להן.

במצב הזה נמשיך לראות מקרים רבים מאוד בהם האב “יזכה” לקחת את הילדים אליו פעם בשבועיים (אולי), ו”תגיד תודה, במקום לדרוש הפחתת מזונות”. לפעמים, בגלל האפלייה המרוששת (ראו לעיל), האב לא יוכל, כלכלית, ליהנות מיותר זמן עם הילדים, וזה ישמש עוד נימוק לרעתו.

עוד בהקשר הזה נאמר לא אחת (וגם בסע’ 36 לפסק דינה של ברק-ארז) כי לא אחת האבות דורשים משמורת משותפת “לא משום שהם באמת חפצים בכך, אלא כאמצעי-לחץ וסחטנות להפחתת המזונות”.

את כל הבעיות האלה אני אפתור בתור שר המשפטים וזכויות האזרח הבא של מדינת ישראל, כפי שאפרט להלן.

רעה-חולה א’: הכפיפות למימסד הדתי

אני לא אתן ידי לכך שבמדינת היהודים ידפקו יהודים רק בגלל שהם יהודים.

זה נשמע נורא, וזה גם באמת נורא, ויש לשים לזה סוף: זוגות שיסכימו הדדית להתדיין בפני המוסדות הדתיים – הסכמתם תכובד, כל עוד היא עומדת בעינה, ובמידת המוסכם, אבל בכל מקרה אחר – ההתדיינות תהייה בפני מוסדות המשפט הכלליים.

רעה-חולה ב’: המאבקים על משמורת הילדים

כאמור לעיל, פסה”ד לא שם קץ להתדיינות על המשמורת, שתמשיך להיות אם-כל-חטאת, וגם לכך אשים קץ.

הפתרון שלי: המשמורת המשותפת תהייה ברירת-המחדל, ממנה יהיה ניתן לחרוג רק במקרים מיוחדים, ומנימוקים מיוחדים שיינתנו ויירשמו (ובכך יגיע הקץ גם להנמקות השדופות מסוגת “בנסיבות העניין מצאתי כי …”).

מדוע רק במקרים מיוחדים? משום שאם נתיר חריגות גם במקרים לא-מיוחדים, נגיע למצב בו אם אחד ההורים הוא 90% מההורה האידיאלי, והשני רק 80% מההורה האידיאלי, נגיע לחלוקת המשמורת ביחס של 90:80, וכן הלאה, ובהמשך גם נגיע לשיטת the winner takes all: אם אחד ההורים הוא 90% מההורה האידיאלי, והשני רק 89% מההורה האידיאלי, הראשון יקבל את המשמורת המלאה, והשני יקבל קדחת.

ואיך נשקלל את “איכות” ההורים אם, למשל, אחד מהם מפליק לילד סטירה קלה מדי פעם, ואילו השני ממרר בניג’וסיו את חייו של הילד? האם נקבע “יחידת מידה” לכל אחת מהתופעות (הפלקה, ניג’וס), ניתן “פקטור” לאחת מהן כדי לשקלל אותה מול השנייה, ואחר כך נכפיל את מספר ה”יחידות” לכל אחד מההורים? אם האמור בפיסקה הזאת נראה לכם מסובך – ההתדיינות בנושא הזה תהייה מסובכת שבעתיים.

הזכות להורות משותפת קיימת גם להורה הלא-אידיאלי, הבינוני ואפילו הגרוע – זה מאמא-טבע, ולשום חברה אין זכות לשלול מהורה טבעי את הזכות הזאת, כל עוד הוא לא מסכן את חיי הילד (ואם הוא אכן מסכן את חיי הילד, בכלל לא יהיה מקום לתת לו משמורת).

המשמורת המשותפת כברירת-המחדל תשים גם קץ לטענה שהאב דורש משמורת משותפת “לא משום שהוא באמת חפץ בכך, אלא כאמצעי-לחץ וסחטנות להפחתת המזונות”: אם האב ירצה יותר זמן “חופשי מהילד” (אולי כדי להתמקד בעסקיו, אולי כדי להתפנות לבניית חייו החדשים, ואולי סתם משום שהוא לא אוהב לטפל בילדים), הוא יבקש זאת, ויציע לאם תמורה ראוייה. אם היא תסכים – מה טוב, אם לא תסכים – “לא עשינו עסק”.

מאידך, ההסדר הזה ישים קץ גם לסחטנות הנגדית: באמצעות “טרור המזונות” נשים רבות לוחצות על בעליהן לוותר גם על רכוש שהיה לו לפני הנישואין – וזה עובד גם כאשר האישה היא זו שיזמה את פירוק המשפחה, והבעל, מצידו, אינו להוט להשתחרר מקשר הנישואין (ובסוף עוד מאשימים את הבעל ב”סחטנות”).

השלב הבא: גם אם תהייה חריגה מהמשמורת המשותפת, עדיין כל צד יישא בהוצאות הילדים כשהם אצלו, אלא במקרים מיוחדים-שבמיוחדים, מנימוקים מיוחדים-שבמיוחדים שיינתנו ויירשמו.

מטרתו של השלב הזה היא להבהיר להורה (בינתיים זו כמעט תמיד האם) המבקש להפיק רווח כלכלי מיתרון המשמורת עליו הוא נלחם שזה לא יילך לו כל כך בקלות, דבר אשר יגרום לו (ולרוב – לה) להבין שליתרון הזה יש מחיר כלכלי.

ואם עדיין לא הבהרתי מספיק – ההתדיינות בעניין המשמורת תהייה קודמת להתדיינות בעניין המזונות, ובנפרד ממנה, ובמסגרת הזאת בית המשפט לא יהיה רשאי לדון ביכולת הכלכלית של כל אחד מההורים.

ובמלים אחרות: ההכרעה בשאלת “המסוגלות ההורית”, שהיא לרוב הקובעת בענייני המשמורת, תהייה על פי ה”מסוגלות” הזאת “נטו”, משל היו שני ההורים עניים מרודים, או היו שני ההורים עשירים-כקורח, ושניהם באמת-ובתמים חפצים אך ורק בטובת הילד, אפילו במחיר העלות הכלכלית המוגברת.

ומה עם הפגיעה ב”טובת הילד”?

כפי שהסברתי במאמר טובת הילד אינה חזות הכל, ובעקבותיו גם במאמר על מרור וחרוסת, ועל טובת הילדים, תדע כל אם עברייה שאם היא מפרקת את המשפחה ומבקשת להפיק מכך רווח חומרי, היא עשוייה לגזור על עצמה ועל הילדים חיי עוני וסבל נפשי.

ויידעו גם שופטי ישראל את אותו הדבר, כאשר הם חוטאים באפלייה מגדרית.

רעה-חולה ג’: גיל הילדים הקובע לעניין המשמורת המשותפת

לפי המקובל עד היום, וגם זה יורד לשורשה של ההיסטוריה, ילדים עד גיל 6 יהיו במשמורתה של האם (זו “חזקת הגיל הרך”), ואילו “הבת אצל אימה לעולם”, כי האם צריכה להכשיר את הבת להיות, כשתגדל, אם-משפחה לתפארת, עושה את מלאכות-הבית, מבשלת את הארוחות לבעלה השב משדות הלחם והציד, מחליפה חיתולים לתינוקות, וכו’ וכו’.

אבל במהלך אלפי השנים האחרונות השתנו הדברים גם בתחומים האלה.

אני, למשל, הייתי “גיל קשה” גם לפני שמלאו לי ו’ שנים, ובאשר לבנות ישראל הכשרות והחסודות, היום מחנכים אותן להיות, עם גדילתן, שרות משפטים, נשיאות בתי משפט עליונים, ואפילו מהנדסות מחשבים וראשות ממשלה, ובעניין הזה אין מותר האם על האב.

ועדות, ועדות … סחבת וחוסר-מעש

מה עושים כאשר עולות בציבור הקריאות כנגד ביטול חזקת הגיל הרך? כן, ניחשתם נכונה: מקימים ועדה, ואתם יודעים היטב מה דעתי על השלטון באמצעות ועדות: מקימים ועדת רגע-רגע, זו יושבת על המדוכה כמה שנים, צורכת קובים של קפה וטונות של ביסקוויטים, בינתיים השר שמינה אותה מתחלף ח”י פעמים, ואם הנושא לא נשכח מלב, ועדיין יש המתעניינים בו, הוועדה תוציא דוח עב-כרס אשר יעלה אבק באיזו מגירה נשכחת.

ומה יקרה אם תעלינה בציבור הקריאות “ליישם” את המלצות הוועדה?

השר המי-יודע-כמה ימנה ועדה חדשה, על מנת שזו “תלמד את המלצותיה” של הוועדה הקודמת, ותציע “דרכים ליישומן”.

קחו, למשל, את ועדת שניט

קחו, למשל, את ועדת שניט, “הוועדה הציבורית לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין”: את ההחלטה על הקמתה קיבל שר המשפטים יוסף לפיד, ובפועל היא הוקמה על ידי שרת המשפטים הבאה אחריו, ציפי לבני, בחודש מארס 2005.

אחרי ציפי לבני התיישבו על כורסתו של שר המשפטים חיים רמון, מאיר שטרית ושוב ציפי לבני, ובחודש אפריל 2008, בזמן כהונתו של שר המשפטים דניאל פרידמן, הוועדה הזאת הגישה דוח-ביניים, עם המלצות מהמלצות שונות (לא סופי).

אחרי פרידמן הגיע ללשכת שר המשפטים יעקב נאמן-לעצמו. זה האחרון קיבל את הדוח הסופי של ועדת שניט בחודש דצמבר 2011 – כמעט שבע שנים לאחר הקמתה, ויותר משבע שנים לאחר ההחלטה על הקמתה – אבל גורר-הרגלים הלאומי הזה לא עשה דבר.

אחרי הנאמן-לעצמו באה שוב ציפי לבני (פעם שלישית), אחריה בנימין נתניהו, ואחריו איילת שקד – שרת המשפטים השמינית מאז יוסף לפיד (ואם נספור את שלוש כהונותיה הלא-רצופות של ציפי לבני – נקבל יותר.

איילת שקד התיישבה על הכורסה המרופדת בחודש מאי 2015, והיא, צעירה מוכשרת, נמרצת ואמביציוזית, נכנסה לתפקידה במלוא המרץ, ולא נחה לרגע: פיסקת ההתגברות, שופטים שמרנים, שיטת הסניוריטי …

הכישלונרית איילת שקד בורחת מהאחריות, מקימה “ועדה” פוליטית

בחודש יוני 2017, אחרי שהיא נכשלה בכל הניסיונות שלה “לביית” את בית המשפט העליון, התעוררה שקד להתנער מהמלצות ועדת שניט בנות חמש וחצי השנים (עדיין “הגיל הרך” …), להחזיר את כל הנושא אל נקודת-האפס, ולגלגל את הנושא לפתחה של “ועדה” נוספת: חברי הכנסת יואב קיש, המייצג את ארגוני האבות, וחברות הכנסת שולי מועלם-רפאלי ורחל עזריה, המייצגות את ארגוני הנשים.

כאן אנחנו צריכים לחזור לרגע אל ועדת שניט. הוועדה הזאת מנתה שלושה עשר חברים, והרכבה שיקף את “כל צבעי הקשת” הציבורית, הן מבחינת הרקע המקצועי, הן מבחינת האוריינטציה המגדרית והן מכל בחינה אחרת.

כאשר מקימים ועדה בהרכב רחב כזה, מבטיחים מראש שדיוניה יארכו שנים על גבי שנים: לכל חבר בוועדה יהיה מה להגיד, להראות עד כמה הוא חכם, ואם חברי הוועדה, “כולם או מקצתם”, גם עובדים למחייתם במשרה מלאה – אולי גם לתשלום מזונות … – מובטח מראש שהם גם לא יוכלו להתפנות באופן רציני לעבודת הוועדה.

הרכבה ה”רבגוני” של הוועדה מחסן את המרכיב אותה מפני הביקורת על כך שהוא “דאג מראש להבטיח את התוצאה” (והשוו, למשל, עם ועדת ששינסקי לעניין תמלוגי הגז), ומבטיח שבפרק המסקנות וההמלצות תהיינה דעת-רוב ודעת-מיעוט, דבר אשר יקל על הממנה לבחור את מה שיתחשק לו.

ועדת שניט הוקמה כדי –

לבחון את הכללים הקיימים לחלוקה ושיתוף באחריות ההורית כאשר ההורים אינם חיים יחדיו, בין אם מסיבות של פירוד וגירושין ובין אם לא ניהלו חיים משותפים מלכתחילה, וכן את שאלת האחריות המשפטית. על הוועדה הוטל לבחון, בין השאר, את הצורך בשינויה של חזקת הגיל הרך, ואפשרות עיגון חקיקתי של הסדרי חלוקה ושיתוף באחריות ההורים בגירושין.

ואכן, הוועדה הזאת טרחה ומרחה, והפיקה דוח שהכיל דעת רוב ודעת מיעוט, “כמצופה”.

בדוח-הביניים המליצה הוועדה לבטל הן את מושג המשמורת הן את “חזקת הגיל הרך”, וכן לקיים “אחריות הורית משותפת” ובכך ליצור “הסדר נורמטיבי חדש של יחסי הורים וילדיהם” ושוויון משפטי בתחום, מתוך תפיסה כי זוהי טובת הילד. בנוסף להמלצה לבטל את “חזקת הגיל הרך”, המליצה הוועדה לקבוע בחוק, אחריות הורית למימוש זכותו של ילד לקשריו עם אחיו ואחיותיו וכן עם הסבים והסבתות.

בדוח הסופי חזרה הוועדה והמליצה לבטל את “חזקת הגיל הרך”, ולא להמיר אותה בכל חזקה חלופית על הילד, אלא בשותפות באחריות ההורית למימוש זכויות הילד.

דעת המיעוט, אשר נכתבה בידי פרופ’ דפנה הקר, עו”ד גלית סנה-לוריה ועו”ד גלי עציון, סברה כי “חזקת הגיל הרך” אינה מונעת מאבות להיות מעורבים בחיי ילדיהם, וזאת באמצעות זמני שהות נרחבים עמם.

המלצת הרוב כוללת רשימה של קריטריונים מנחים במקרי מחלוקת לעניין משמורת אשר אינה כוללת חזקה המעניקה עדיפות להורה שהיה המטפל העיקרי בילד טרם הפירוד כתחליף לחזקת הגיל הרך.

על כך אומרת דעת המיעוט כי היא מנוגדת לטובת הילדים, וכי העמימות תגרור התדיינויות משפטיות סבוכות וממושכות אשר יגבו מחיר כלכלי ונפשי מהילדים ומאימותיהם.

כאשר הנושאות את דגל הפמיניזם – כמו שלוש הגברות הנ”ל – מדברות על “התדיינויות משפטיות סבוכות וממושכות”, אני משפשף את עיני ושואל מה עניין מחט לתחת, וכאשר הן מדברות על גביית “מחיר כלכלי ונפשי מהילדים ומאימותיהם”, אני שואל מי שם את הוועדה לדון בהיבטים הכלכליים של הנושא, ומה עם המחיר הכלכלי והנפשי אשר ייגבה מהאבות.

ושימו לב לשיטת המשפט הרב-מפרקי הידועה לשמצה:

“מנוגדת לטובת הילדים, וכי …” – לפני שעוברים לנימוקים משתילים כמובנת-מאליה את התוצאה, וכאשר מוסיפים את ו”ו החיבור יוצרים “שוויון” בין המסקנה לבין הנימוקים;
“העמימות תגרור התדיינויות משפטיות סבוכות וממושכות” – על כך אדבר בהמשך;
“אשר יגבו מחיר כלכלי ונפשי מהילדים ומאימותיהם” – הכריכה הזאת יוצרת את הרושם כי מדובר בארבעה “מחירים” נפרדים:

– מחיר כלכלי על הילדים;

– מחיר כלכלי על האימהות;

– מחיר נפשי על הילדים;

– מחיר נפשי על האימהות.

הפואנטה היא שרק המחיר הנפשי המוטל על הילדים הוא רלוואנטי לתחום מינוייה של הוועדה, והגברות הנכבדות לא נוגעות כלל במחיר הנפשי שישלמו הילדים בגלל הפגיעה בקשר עם אבותיהם, פרי המצב הנוכחי.

מדוע חלפו שבע שנים והמלצותיה של הוועדה לא יושמו (או נדחו)?

משום שכל המלצה המצריכה שינויי מדיניות ו/או שינויי חקיקה, ממילא מעבירה את הנושא אל המגרש הפוליטי, ושם הכל מתחיל מחדש (שלא לדבר על כך שגם המחלוקת בוועדת שניט הייתה בעיקרה פוליטית), ואם במגרש הפוליטי קא עסקינן, מה הפלא ששרת המשפטים ברחה מאחריותה, והעדיפה לגלגל את הנושא לפתחה של “ועדה” חדשה, “ועדה פריטטית” של חברי כנסת המייצגים את האבות, מחד, והאימהות, מאידך, כדי שאלה יריבו ביניהם, ואני, השרה, אזכה ב”מורטוריום” נוסף, ובסוף אני אהיה ראשת-הממשלה, ואחר כך יבואו עשרה שרי משפטים נוספים, והכל יתחיל מחדש.

מה הייתי עושה על המגרש הפוליטי: שינוי הדרגתי ומדורג

כמוסבר לעיל, כל שינוי הוא עניין פוליטי, המצריך קבלת החלטות ע”י הדרגים הפוליטיים, וגם אם נקים אלף ועדות (של מומחים ו/או בעלי אינטרסים) – בסופו של דבר ההכרעה תהייה על פי האינטרסים הפוליטיים, ועל פי הכוח הפוליטי העומד לרשותו של כל צד.

והשאלה היא לשם מה ללכת סחור-סחור כדי להגיע שוב ל-square one.

אני הייתי מקצר את הדרך: ראשית – הייתי מחליט מהו המצב האידיאלי בעיני, כמי שנבחר ע”י הציבור להגשים את האידיאלים שלו.

המצב האידיאלי בעיני הוא שהמשמורת המשותפת כברירת-המחדל תתחיל בגיל אפס.

אלא מאי? אפילו אם אלף ועדות תמלצנה לעשות זאת מהיום-להיום, הייתי נזהר מאוד מהצעד הדראסטי הזה, כי כשם שאני יכול לטעות, כך גם הוועדות יכולת.

כדי לצמצם ככל האפשר את מרווח-הטעויות ולהקטין את הסיכון לנזקים כתוצאה מטעויות, הייתי מבצע שינוי הדרגתי: הורדת גיל המשמורת המשותפת משש שנים לחמש שנים, עם בחינת המצב לאורך שנה, אולי יותר.

הייתי אפילו מבצע “הדרגתיות מדורגת”: קודם הייתי מוריד בשנה את הגיל לגבי הבנים, ואחרי שנה (או תקופה מתאימה אחרת) הייתי מוריד בשנה את הגיל לגבי הבנות, ובשנה נוספת לגבי הבנים (ז”א שעם פתיחת השלב השני “גיל המעבר” לברירת-המחדל של המשמורת המשותפת יהיה חמש שנים לבנות, וארבע שנים לבנים).

לו הייתי בנעליו של יוסף לפיד כשר המשפטים, בשנת 2004, הייתי מבצע את השינוי ההדרגתי הזה במקום להקים את ועדת שניט, ואם הייתי מוריד את גיל המשמורת המשותפת בשנה אחת מדי שנה או שנתיים, או בחצי שנה מדי שנה – אם הניסוי הזה היה מוכתר בהצלחה, היינו משלימים אותו לכל המאוחר בשנת 2016, ואם הניסוי לא היה מצליח – תמיד אפשר היה להפסיקו.

תיאורטית אפשר, במקרה של כישלון, גם להחזיר את המצב לנקודת-ההתחלה (גיל 6), אבל לא נראית לי האפשרות שהורדת הגיל לחמש שנים עשוייה להתגלות ככישלון.

הערה להמלצותיה של ועדת שניט

ועדת שניט המליצה, בין השאר, לבטל את מושג המשמורת ואת חזקת הגיל הרך, לקיים “אחריות הורית משותפת” ובכך ליצור “הסדר נורמטיבי חדש של יחסי הורים וילדיהם” ושוויון משפטי בתחום, להתוות להורים “הסכם הורות” באמצעות תיווך גורם שלישי כמו מטפל מקצועי או מגשר, על מנת להסדיר בין ההורים את “שגרת החיים” ובכך להימנע מ”דיונים עקרוניים אמוציונאליים שאינם מקדמים את טובת הילד”.

בדוח הסופי המליצה הוועדה לבטל את “חזקת הגיל הרך”, ולא להמיר אותה בכל חזקה חלופית על הילד, אלא בשותפות באחריות ההורית למימוש זכויות הילד.

אני לא מוצא לנכון להכביר במלים על פרטיהן של ההמלצות האלה, משום שאם תתקבל הצעתי בעניין “ברירת המחדל” ובעניין “המרור והחרוסת”, ועניין המשמורת לא יהווה מקור להתעשרות אלא צירוף מאוזן של הנאה וטרחה – כל זוג הורים כבר ימצא לעצמו את הסידור המתאים לו, בלי שום ועדות, וגם בלי בתי משפט – המשחיתים כל חלקה טובה, ובשם “טובת הילד” הם הרגו את ילדותם של ילדים רבים-מספור.

סיכום

מה שאני מציע, כשר המשפטים וזכויות האזרח הבא של מדינת ישראל, כהשלמה לפסק-הדין, הוא כדלקמן:

א. תבוטל כל זיקה לדין הדתי;

ב. המשמורת המשותפת של הילדים תהייה “ברירת-המחדל” ממנה ניתן לחרוג רק במקרים מיוחדים-שבמיוחדים;

ג. “חזקת הגיל הרך” תבוטל בהדרגה, “עם אצבע על הדופק”;

ד. כל הורה יישא בהוצאות ה”משתנות” כאשר הילד בחזקתו;

ה. ההורה המחזיק יישא בהוצאות המשתנות האלה גם כאשר אין משמורת משותפת; גם חריגה מהעיקרון הזה תהייה רק במקרים מיוחדים-שבמיוחדים;

ו. בכל התדיינות בעניין משמורת הילדים ומזונותיהם יובאו בחשבון גם הזכויות והאינטרסים הלגיטימיים של כל אחד מההורים;

ז. תדע כל אם עברייה שאם היא מפרקת את המשפחה ומבקשת להפיק מכך רווח חומרי, היא עשוייה לגזור על עצמה ועל הילדים חיי עוני וסבל נפשי, ויידעו גם שופטי ישראל את אותו הדבר, כאשר הם חוטאים באפלייה מגדרית.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

	מגיב אנונימי

שם או כינוי:	הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך בחר בבקשה שם כינוי קבוע וייחודי לך וסיסמה לשימוש עם השם הזה. שם או כינוי: חסימת סיסמה: הקלדה נוספת של אותה סיסמה: כתובת דואר אלקטרוני:
חסימת סיסמה:
	זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:

פורסם ב- עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים הבא, תold post

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל