אליקים רובינשטיין הנבל הולך הבייתה, והתנינים משפיכים דמעות גליצרין
|
האיש שהעמיד בספק את זכותה המוסרית של מדינת ישראל להתקיים זוכה עם פרישתו לשירת-הלל מצמררת מצמרת המימסד המשפטי *** אוי ליהדות, אוי לדמוקרטיה ואוי למדינה שחלאת-האדם הזאת היא אות ומופת להן *** תלש מהגמרא דף אחר דף, ועשה אותם חומר-בעירה למדורת השבט
שמחה ניר, עו”ד
רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!
השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה
“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”
אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי
“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!
“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?
בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
על הבחילה
כבר התרגלנו למסורת לפיה כאשר שופט “עליון” (כפי שמכנים אצלנו את שופטי ביהמ”ש העליון, למרות ש”שופט עליון” יש רק אחד) עושים לו טקס-פרידה בו הוא קורא את פסק-דינו האחרון – תפארת-היצירה שלו, אותה הוא שמר חודשים ושנים כדי להשמיע אותה במעמד החגיגי הזה, ובהזדמנות הזאת כל השמנה-וסלתה של האצולה המשפטית מעריפים עליו תשבחות ותשפוכות מלוא הטנא.
התרגלנו לכך, כי אנחנו יודעים שסופרלטיבים לא עולים כסף, שבהזדמנויות כאלה מדברים רק טובות, ואם יש ביקורת לא מחמיאה, משמיעים אותה רק אחרי שהצלמים “מקפלים את הציוד”.
התרגלנו לכך, אבל מעולם לא תקפה אותי בחילה קשה כל כך כמו זו שקיבלתי מהתשפוכת שהושמעה ב”מסיבת הסיום” של אליקים רובינשטיין, ב-13.6.2017.
קו לדמותו
בנקרולוג שפרסמתי לרגל פרישתו (“ברוך שפטרנו אליקים רובינשטיין הנבל, השקרן, המושחת, האידיוט, הולך הבייתה!“) הבאתי קרוב לעשרים מאמרים אותם כתבתי בשבע השנים האחרונות, והוא עומד במרכזם. את המאמרים הבאתי לפי סדרם הכרונולוגי, אבל המלצתי לקרוא ראשון את המאמר מפולארד עד פלוני – אליקים רובינשטיין הנבל לא השתנה, אותו פרסמתי לפני כשנה וחצי.
כותרת-המשנה למאמר הייתה איך אפשר שלא לבכות לנוכח סיפורים כמו הסיפור המובא כאן, סיפור אחד מני רבים על מדינת ישראל של המאה העשרים-ואחת, מדינה בפשיטת-רגל ערכית, מדינה המאבדת את הזכות המוסרית לעצם קיומה, ובפרק הסיכום אמרתי:
מצא את ההבדלים
ביום ששי, ערש”ק ח’ כסלו התשע”ו, 20.11.2015, יצא פולארד לחופשי, אחרי שהאמריקאים קצבו את מאסרו ל-30 שנה, וגם הורידו לו עוד יום, בגלל השבת, וזה מחזיר אותנו שלושה ימים אחורנית, אל פסק-דינו של רובינשטיין בעניין המשת”פ הפלשתיני, בג”ץ 3734/14, פלוני נ’ ראש ממשלת ישראל ו-5 אח’.
ישנם כמה דברים משותפים לפלוני ולפולארד: שניהם שירתו את מדינת ישראל, שניהם בגדו בעמם, שניהם עשו זאת בעד בצע-כסף, שניהם נשפטו לפי הדין המקומי החל עליהם – ושניהם שילמו בחרותם על הבגידה הזאת.
ומעל לכל – מדינת ישראל בגדה בשניהם!
עכשיו תארו לעצמכם שיהונתן פולארד היה מצליח לברוח לישראל, בטרם נתפס, והיה מבקש היתר לישיבת-קבע, מקלט פוליטי או אזרחות, המדינה הייתה מסרבת להעניק לו את מבוקשו, והוא היה עותר לבג”ץ, בנימוקים דומים לאלה של המשת”פ הפלשתיני.
האם היה עולה על הדעת שרובינשטיין אליקים היה דוחה את עתירתו של פולארד, ואומר, בין השאר:
שיתוף הפעולה של העותר, יהונתן פולארד, כבודו במקומו, ובודאי היו טעמיו עמו, אך לא כל שיתוף פעולה עם מדינה זרה, וריגול לטובתה – משאין נתונים עובדתיים בדבר סכנה להעמדה לדין ולמאסר בארצות הברית – יוצר סיכון להעמדה למשפט, והדברים עובדתיים ותלויי נסיבות.
לא, זה לא היה קורה, בוודאי שלא אצל רובינשטיין אליקים.
זה לא היה קורה, משום שפולארד הוא יהודי אשר ריגל למען ישראל תמורת בצע-כסף, ובשל כך הוא זכאי לכבוד מלכים בישראל, ואילו המשת”פ, העותר בבג”ץ 3734/14 הוא ערבי אשר ריגל למען ישראל תמורת בצע-כסף, ובשל כך הוא זכאי שימדדו את תרומתו למדינת ישראל ואת הסיכון לחייו במאזניים של בית מרקחת, שיתייחסו אליו כמו אל כלב, ויזרקו אותו בבושת פנים אל מעבר לגדר.
הערבי עשה את שלו – הערבי יכול ללכת.
מדינת ישראל הולכת ומאבדת את זכותה המוסרית להתקיים, את “ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה”.
ואני בוכה ובוכה, ואין מנחם.
פסק הדין בו מדובר, בג”ץ 3734/14, פלוני נגד ראש ממשלת ישראל ואח’, ניתן ביום 17.11.2015. נתן אותו רובינשטיין אליקים, והשופטים חנן מלצר ומני מזוז חתמו “אני מסכים”.
במשך השנה-וחצי מאז פרסום מאמרי, מדינת ישראל לא הביעה חרטה על פסק-הדין הזה, ואם לא די בכך, היא מבקשת עכשיו “להדליק סיגרה בסיגרה”, ולמנות את חנן מלצר כמשנה-לנשיא, במקום רובינשטיין (עם תקופת-מעבר כאשר את הכיסא הזה מחמם סלים ג’ובראן, שקרן בזכות עצמו).
וכעת התשפוכת
מיודענו איתמר לוין מדווח:
שרת המשפטים, איילת שקד, נפרדה בגרון חנוק מדמעות מהמשנה לנשיאת בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, הפורש בהגיעו לגיל 70 …
שקד אמרה כי פסקי דינו של רובינשטיין התאפיינו “בסגנון יהודי טוב. הוא לא ראה סתירה בין היותו שופט להיות דתי, אלא החזיק בשתי ידיו את ערכי היהדות והדמוקרטיה ולא ראה תחרות ביניהם. רובינשטיין פעל לאיחוד הקצוות בין המשפט הישראלי המתחדש לבין המשפט העברי”. שקד העידה, כי גם בישיבות הוועדה לבחירת שופטים ובחופשות אחז בידו בדף גמרא.
כן, כן … גם אחד מקודמיו של רובינשטיין על כס-המשנה, חשין מישאל, הצבוע שעזב אותנו ערב יום כיפור התשע”ו, בלי לבקש סליחה מאיש, גם הוא נודע ביהודה על “סגנונו הייחודי/פיוטי/ציורי”, וגם הוא זכה לתשפוכת סופרלטיבים דומה.
“החזיק בשתי ידיו את ערכי היהדות והדמוקרטיה”? כן, החזיק בהם וטחנם זה-בזה, עד לבלי הותר מהם פירור וזכר. האם פסה”ד בג”ץ 3734/14, פלוני נגד ראש ממשלת ישראל ואח’, אכן משקף את “ערכי היהדות והדמוקרטיה”? סלח לי מאוד רובינשטיין, וסלחי לי מאוד שקד, אבל לזרוק לחסדי ה”דמוקרטיה” הפלשתינית אדם שסייע לישראל, ואף שילם על כך ביוקר – זה לא יהודי, ולא דמוקרטי.
“ולא ראה תחרות ביניהם” … – הוא לא ראה, בגלל שטחו עיניו מראות, ובגלל שהוא לא יודע מהי יהדות, ומהי דמוקרטיה.
“פעל לאיחוד הקצוות בין המשפט הישראלי המתחדש לבין המשפט העברי” – כשאיילת שקד תבין מה פשר הקשקוש הזה, שתגלה לנו.
“גם בישיבות הוועדה לבחירת שופטים ובחופשות אחז בידו בדף גמרא”: נו, בטח … הוא תלש מהגמרא דף אחר דף, ועשה אותם חומר-בעירה למדורת השבט.
שקד ממשיכה:
שופט רחום וחנון, ודומה שאילו היה יכול – היה אוסף במו ידיו את הגר והדל …
שאלו כל מי שהתדיין בפניו: “אילו היה יכול”, הוא היה מרוצץ במו-ידיו את גולגולותיהם של הגר והדל (לעניין הגר, ראו לעיל, על פסק הדין בעניין פלוני).
ואיך אפשר בלי השמאלץ הזה:
גרונה של שקד נחנק מדמעות כאשר הזכירה את בתו של רובינשטיין, שרי, שנפטרה לפני מספר חודשים וסיפרה, כי רובינשטיין המשיך בעבודתו במסירות גם כאשר סעד את בתו. בגרון חנוק מדבר על בתו שרי.
אנחנו מכירים את הסיפור הזה: רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!: במאמר הזה ביקשתי לשפוך לו עוד ועוד שמן למדורת הגהינום, שיוסיף ויתייסר גם בשאלה אם בתו לא מתה, אלא דווקא בעוונותיו-הוא.
אני בספק רב אם הוא עשה את חשבון-הנפש הזה. רובינשטיין אליקים יעדיף להאשים את אלוהים, מאשר את עצמו.
אבל שקד לא הייתה היחידה. אחריה החרה-החזיק גם היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, אשר הגדיר את רובינשטיין כ-
אות ומודל לשירות ציבורי מופתי ויהודי, שמקדם את המדינה לעתיד טוב יותר … רובינשטיין פעל על בסיס שלוש אהבות: אהבת האדם, אהבת המדינה, אהבת היהדות. רובינשטיין היה גשר בכל הליכותיו בכל הדברים הללו, הגילום המושלם למקף המחבר בין יהודית לדמוקרטית.
דבר אחד ברור כאן: גם שקד וגם מנדלבליט הסתייעו באותו כותב-נאומים, אבל כאשר מייחסים לנבל הזה את “אהבת האדם”, אנחנו כבר לא צריכים לבדוק אצלו את “אהבת המדינה”, ואת “אהבת היהדות”.
ומוסיף איתמר לוין:
היועץ המשפטי של הכנסת, איל ינון, סיפר על היכרותם של השניים בבית כנסת בגבעתיים ומאוחר יותר על עבודתו לצידו בלשכת היועץ המשפטי לממשלה. בין היתר אמר ינון כי לרובינשטיין תמיד הייתה הערה על מקורו של שם משפחה נדיר או אנקדוטה על הגימנסיה בה למדה סבתו של עובד זה או אחר.
כן, כן, כפי שאמרתי לאדון חשין, ב”הספד” שלי עליו, דבש זה דבר טוב וטעים, בריא ומזין, אבל ארוחה ש-999.2 פרומיל ממנה היא דבש טהור אינה ארוחה, אלא מנה גדושה של רעל, המזיק לבריאות.
והוא הדבר גם באשר ל”אנקדוטות” של רובינשטיין.
נו, ואיך אפשר בלי מרים כלענה הנאורה, אשר, מעבר לסופרלטיבים שרובם כבר נשפכו לפניה –
גם גרונה של נאור נחנקה בעת הפרידה מרובינשטיין, כאשר הזכירה את החברות הוותיקה ביניהם ואת פטירת בתו. היא הביעה את הביטחון, שרובינשטיין עוד ימלא תפקידים ציבוריים.
חבל רק שגרונה לא נחנק כאשר “החבר הוותיק” הזה נתן פסקי דין אשר מביישים את מדינת ישראל, את היהדות ואת מערכת המשפט (אם עדיין נותרה בה מעט בושה, מה שמוטל בספק רב מאוד.
ומה נותר לנו? זה מה שנותר לנו:
רובינשטיין התלוצץ באומרו …
על כך כבר נאמר: צחוק-צחוק, אבל חצי זין בתחת, אבל, ככל הנוגע לרובינשטיין אליקים, במדינת ישראל מסתובבים רבים – רבים מדי – שחטפו אצלו את כל הזין, עד העצם.
זכות הקיום המוסרית של מדינת ישראל
אסיים בחזרה על מה שאמרתי על פסק דינו של רובינשטיין בבג”ץ 3734/14:
(אצל רובינשטיין) … פולארד הוא יהודי אשר ריגל למען ישראל תמורת בצע-כסף, ובשל כך הוא זכאי לכבוד מלכים בישראל, ואילו המשת”פ, העותר בבג”ץ 3734/14 הוא ערבי אשר ריגל למען ישראל תמורת בצע-כסף, ובשל כך הוא זכאי שימדדו את תרומתו למדינת ישראל ואת הסיכון לחייו במאזניים של בית מרקחת, שיתייחסו אליו כמו אל כלב, ויזרקו אותו בבושת פנים אל מעבר לגדר.
הערבי עשה את שלו – הערבי יכול ללכת.
מדינת ישראל הולכת ומאבדת את זכותה המוסרית להתקיים, את “ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה”.
ואני בוכה ובוכה, ואין מנחם.
ועכשיו באים ראשי המימסד המשפטי של המדינה הזאת, מכרכרים סביב הנבל, שרים לו שירי מה-יפית, ומהללים “אהבת הגר והדל” שלו ואת היותו “הגילום המושלם למקף המחבר בין יהודית לדמוקרטית”…
אוי ליהדות, אוי לדמוקרטיה ואוי למדינה שחלאת-האדם הזאת היא אות ומופת להן.
______________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס