במאמר הקודם, עומדים
במרים: מרים-כלענה נאור מתחצפת ומאיימת, תיארתי את מאבק-הכוחות בין שרת
המשפטים, איילת שקד, לבין נשיאת ביהמ”ש העליון, מרים נאור, על
שיטת ה”סניוריטי”, לפיה כאשר מתפנה כסאו של נשיא בית המשפט העליון, את
מקומו לא יתפוס השופט המתאים ביותר, אלא
הוותיק שבשופטי בית המשפט העליון. הנגזרת מאותה השיטה היא שמי שמתמנה לבית המשפט העליון
כשהוא הצעיר שבשופטים – כל הוותיקים ממנו ינשרו מהמירוץ לפניו, בהגיע לגיל הפרישה
הקבוע בחוק.

החיסרון שבשיטה הזאת הוא שבעת בחירתו של השופט אף אחד לא יכול לדעת איך
הוא יצמח, ומה הוא יהיה שווה בעוד 15, 20 שנים, או יותר, אבל השופטים מעדיפים את
השיטה הזאת, כי היא מונעת “אווירה תחרותית” ביחסי-העבודה שביניהם.

אני מעז לנחש כי הדבקות בשיטת הסניוריטי חזקה יותר בקרב השופטים
הוותיקים, אלא שאמורים ליהנות ממנה, והשופטים הצעירים אינם מעזים “להרים
ראש”.

כיוון ששיטת הסניוריטי היא מתועבת בעיני לא הייתה לי כל בעייה לתמוך באיילת
שקד במאבק בינה, המבקשת להעמיד אותה לבחינה מחודשת, לבין מרים-כלענה, המבקשת
לשמר אותה.

כפי שתיארתי, שקד רוצה לדון קודם בשאלת השיטה, ואחר כך לבחור את הבא בתור
על כס הנשיאות, עם פרישתה של נאור (בחודש אוקטובר הקרוב), וכיו”ר
הוולב”ש יש לה הסמכות הבלעדית לקבוע את סדר היום של הוועדה. נאור מבינה
שהתרגיל של שקד נועד, בין השאר, לכרוך את בחירת הנשיא/ה הבא/ה עם בחירת שני
השופטים הבאים לבית המשפט העליון – כריכה הנותנת לשקד עמדת-כוח מסויימת.

ובמלים פשוטות: הכל שקוף במאבק-הכוחות הזה.

כדי לסנדל את שקד הגישה נאור “רשימה” של מועמדת אחת לכהונת
הנשיאה, ומועמד אחד לכהונת המשנה-לנשיאה (ה”סניורים”, כמובן), ועם זה
היא סימנה X בכל
מקום המצריך חתימה, ושלחה את הטופס עם נער-שליח אל שקד, כדי שזה יגיד לה מרים
אמרה שזה רק עניין פורמאלי, אז תחתמי פה-ופה, בבקשה.

במאמר הקודם אמרתי: מרים-כלענה, כידוע, חושבת שכל העולם אידיוטים. קודם
היא אמרה כי אפשר לבחור שופטים רק מקריאת פסקי הדין שלהם, ועכשיו היא
חושבת שגם איילת שקד היא אידיוטית, אז אולי שקד היא אידיוטית, אבל פראיירית
גמורה היא לא.

עכשיו מתברר שטעיתי: איילת שקד היא גם פראיירית, וגם חסרת-תיחכום.

מדווחת נטעאל בנדל (nrg, 5/6/2017):

שרת המשפטים איילת שקד הודתה
היום (ב’) כי תאלץ למנות את השופטת אסתר חיות לנשיאת בית המשפט העליון. במהלך כנס
בשוק מחנה יהודה בירושלים אמרה שקט כי “השופטת אסתר חיות מקצועית וראויה וכי
אין אף שופט שרוצה להציג את מועמדתו”.

זה מזכיר
לי את הנאשם המצוי בבית המשפט לתעבורה, אשר רכבו צולם במצלמת רמזור, או מצלמת
מהירות, והדוח נרשם על שמו על פי הבעלות, ונשלח אליו לביתו.

במועד שנקבע
למשפט הוא מתייצב בפני השופט, וזה שואל אותו האם הרכב הוא של אדוני, האיש
מודה: כן, כבוד השופט. השופט קובע מועד להוכחות, והאיש בא אלי להתייעץ.

אני מסתכל בפרוטוקול, ורואה שהאיש הודה
בבעלות. מדוע הודית בבעלות, אני שואל אותו. מה הבעייה להם להוכיח שהרכב
רשום על שמי, כך הוא.

אז לא, ממש
לא: שלושים שנה התפרנסתי מהשלומיאליות של התביעה המשטרתית, שאפילו את הדבר הכי
פשוט הזה היא לא מסוגלת להוכיח. ראו: ספינת
הדגל טובעת: על המשטרה כידידתו הטובה ביותר של הנאשם בבית המשפט לתעבורה.

והמסקנה – אל תהייה פראייר, אל תודה
בשום דבר.

והנה, בניגוד למעט הקרדיט שנתתי לאיילת
שקד (“אז אולי שקד היא אידיוטית, אבל פראיירית גמורה היא לא“),
מסתבר שהיא בכל זאת גם פראיירית, והיא הודתה במה שהיא לא הייתה צריכה להודות.

שקד יכלה לומר לנאור:

אמנם הגשת רק מועמד אחד לכל
כהונה, כי אף שופט אחר לא הגיש את מועמדותו, אבל זה לא אומר כלום.

זה לא אומר כלום, משום ששאר
השופטים יוצאים מההנחה ששיטת הסניוריטי עדיין בתוקף, ואף אחד לא רוצה לצאת נגדה
בגלוי.

זה לא אומר כלום, משום שגם
אני, שרת המשפטים, מוסמכת להגיש מועמדויות, והנוהג ששופטים “מבקשים”
להתמנות למשרה שיפוטית הוא עניין טכני אשר אינו הכרחי, מבחינת החוק.

אחרי שנדון בשיטה, ונקבע
ששיטת הסניוריטי עבר זמנה, אני אגיש כל מועמדות שארצה, ונראה אם יהיה שופט אשר
ייבחר לכהונת הנשיא, או המשנה לנשיא, אשר יסרב להתייצב בבית נשיא המדינה, כדי
להישבע, ולקבל את כתב-המינוי.

ובמלים אחרות: מה שהיה שוב
לא יהיה!

איילת שקד לא הייתה חייבת למצמץ ראשונה
בהתכתשות הזאת, אבל היא מצמצה, כי, בניגוד לקרדיט שנתתי לה, היא גם פראיירית,
וגם חסרת-תיחכום.

על
הווזלין ועל הדבש

כאמור לעיל, שקד אמרה את הדברים האלה במהלך כנס בשוק מחנה יהודה
בירושלים, וגם הוסיפה כי “השופטת אסתר חיות מקצועית וראויה”.

נו, ונניח שמישהו אחר היה מוצע ע”י מרים-כלענה לכהונה הזאת:
האם שקד לא הייתה אומרת עליו שהוא “מקצועי וראוי”? היא הייתה
אומרת בדיוק את אותו הדבר, כי זה מה שהיה נחוץ לה בתור וזלין, כדי
“להחליק החוצה” בקלות, בבחינת ההתנגדות שלי לשיטת הסניוריטי אינה
מטעמים אישיים, אלא עניין עקרוני.

אז היא אמרה שאסתר נאור היא “מקצועית
וראוייה”, וסופרלטיבים, כידוע, אינם עולים כסף.

אבל זה לא הספיק לה, לשקד, ובנוסף לשכבת
הווזלין היא הוסיפה שכבת דבש:

במהלך הכינוס יישרה שרת
המשפטים במעט את המתח בינה לבין הנשיאה הנוכחית, מרים נאור, ואמרה כי “ביני
לבין נאור יש הרבה חילוקי דעות אבל הצלחנו להסתדר. אני חושבת שבגלל שאנחנו נשים
היה לנו יותר קל”. היא ציינה כי “אישית, אני אוהבת אותה”.

ואני שואל בשביל מה השמאלץ הזה, במיוחד
אחרי ששקד אמרה כי “הרמת הגבות” לה היא זכתה עם כניסתה לתפקיד הייתה,
בין השאר, “בגלל
שהיא אישה“.

האם בגלל שהן נשים זה יותר קל להסתדר? קל
מאוד כאשר מתקפלים, ועניין המיגדר ממש לא רלוואנטי.

האם איילת באמת אוהבת את מרים? אולי.
כשהיא נכנסה לתפקיד, הילדה הזאת פתאום נעשה “חברה” של “גדולת
האומה”, והוקסמה ממנה “מעל ומעבר לצו התפקיד” – רואים את זה בכל
התמונות המשותפות לשתיהן.

האם זה הדדי? האם גם מרים אוהבת את איילת?
את זה לא תשמעו ממרים נאור, וגם לא תראו את זה בתמונותיהן.

לא
בנוייה למות בכבוד

כאשר יוצאים למלחמה, כאשר יוצאים לקרב,
צריך להיות מוכנים להיפגע. לא רק להיפצע, אלא גם למות. לפעמים מגיעים לתיקו,
וצריכים להגיע לשביתת-נשק די למזער נזקים וקורבנות, אבל תמיד השאלה האולטימטיבית
היא אם להיכנע כניעה מבישה, או למות זקוף, למות בכבוד.

ולפי המסתמן עד כה, איילת שקד כנראה
מעדיפה את הכניעה המבישה.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא
לשתף!

נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו
“מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר
גרוניס

	מגיב אנונימי

שם או כינוי:	הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך בחר בבקשה שם כינוי קבוע וייחודי לך וסיסמה לשימוש עם השם הזה. שם או כינוי: חסימת סיסמה: הקלדה נוספת של אותה סיסמה: כתובת דואר אלקטרוני:
חסימת סיסמה:
	זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:

פורסם ב- עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים הבא, תold post

על מלחמת הסניוריטי שקד-נאור: איילת שקד פראיירית, מצמצה ראשונה

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל