עומדים במרים: מרים-כלענה נאור מתחצפת ומאיימת
|
איילת שקד, שרת המשפטים, ממלאת כפי הבנתה וסמכותה את תפקידה כיו”ר הוועדה לבחירת שופטים *** הדבר הוא לצנינים בעיניה של נשיאת ביהמ”ש העליון, והיא מגיבה בחוצפה וטיפשות של מי שכבר אין לו מה להרוויח או מה להפסיד
שמחה ניר, עו”ד
רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!
השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה
“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”
אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי
“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!
“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?
בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
הקדמה
בנושא בו אדון הפעם, כמו בנושאים רבים אחרים, זהותו הפוליטית של המתווכח, או השקפותיו בעניין איכות המשפט והצדק במערכת המשפט, הן אשר תקבענה אם הוא יתמוך בשרת המשפטים, איילת שקד, או בנשיאת ביהמ”ש העליון, מרים נאור.
כיוון שאני מתעב את שתיהן כאחת, וכיוון שאת דיעותי בנושאים האלה אני מביע כבר שנים רבות – חלקן עוד לפני ששקד נולדה ולפני שנאור החלה את הקריירה השיפוטית שלה – איש לא יחשוד בי שאני בא הלום עם דיעה קדומה לטובת אחת משתיהן.
והפעם אני תומך בשרת המשפטים – וזה אפילו לא גבולי.
על המתח בין שר המשפטים לנשיא ביהמ”ש העליון
מחלוקות בין שר המשפטים לבין נשיא בית המשפט העליון אינן רק דבר טבעי, אלא גם דבר המתחייב מעצם מהותם של שני התפקידים, ומכך ששר המשפטים, נבחר הציבור, אמור לייצג את הציבור, את צרכני-המשפט, מול ספקי המשפט – השופטים כיחידים, ומערכת המשפט בכלל.
למרבה הצער שרי המשפטים לדורותיהם לא ראו את עצמם כמייצגי הציבור, אלא כמייצגי השופטים מול הציבור – כאילו שהם צריכים ייצוג כזה, וכאילו שאין להם מי שייצג אותם (נשיא ביהמ”ש העליון, המשנה לנשיא, מנהל בתי המשפט, מערך הדוברות).
ניצנים של המתח שבין שני התפקידים ראינו כאשר שר המשפטים היה דניאל פרידמן, ונשיאת ביהמ”ש העליון הייתה דורית ביניש, אבל מאז דומה שחזר למקומותינו אותו “שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש”, כלשונו של זאב ז’בוטינסקי.
מאוד לא נוח הרגשתי כאשר ראיתי כיצד איילת שקד התלקלקה על מרים-כלענה נאור, עם כניסתה לתפקיד שרת המשפטים, אבל השקט הזה נגמר כאשר האינטרסים הפוליטיים של שקד לא ממש התיישבו עם האינטרסים של נאור.
זעקת הקוזק הנגזל
שקד היא שרת-משפטים פוליטית, במוצהר, ואך טבעי הוא שהיא תרצה שיהיו בביהמ”ש העליון שופטים לטעמה הפוליטי. זה לא רק טבעי, אלא גם לגיטימי. זה לגיטימי, משום שכאשר עומדות לפני השופט כמה אפשרויות לגיטימיות, נכנס לפעולה שיקול-הדעת השיפוטי (כך אהרן ברק, ואני מסכים איתו), ובמקרה כזה יעדיף שר המשפטים – כל שר משפטים – שופטים אשר שיקול-הדעת שלהם יטה אותם לכיוון הפוליטי שלו.
שופטי ביהמ”ש העליון קופצים על רגליהם האחוריות, וזועקים “פוליטיזציה של השפיטה”, אבל זו אינה אלא זעקת הקוזק הנגזל. כיוון שמספסלי האוניברסיטאות ועד לצמרת יש פער-זמנים טבעי, אפשר לקרוא לכך גם “שיהוי”, של 30 – 40 שנה, שופטי ביהמ”ש העליון (כמו גם בכירים בתקשורת, מקבלי פרס ישראל ואחרים) משקפים את החתך הסוציו-אקונומי-פוליטי-מגדרי של מוסדות ההשכלה הגבוהה 30 – 40 שנה קודם לכן, וזו גם הסיבה העיקרית לכך שהמהפך הפוליטי של שנת 1977 הגיע לצמרת, בהערכה גסה, רק בעשור הקודם.
כמובן שבנוסף לשיהוי הנ”ל קיימת גם הנטייה הטבעית של “בצלמו ובדמותו”, או “חבר מביא חבר”, ושאר גורמים “מעכבי חימצון”, אם יותר לי לשאול מתחום הכימיה.
התוצאה של כל אלה הייתה שעד לימיה של דורית ביניש כנשיאת בית המשפט העליון, צביונו הפוליטי של בית המשפט הזה היה שמאלי למדי, אם לא שמאלי מובהק, וכשהשופטים מתקוממים כנגד ה”פוליטיזציה” של בית המשפט, הם בסך הכל מבקשים לשמור על צביונו הפוליטי של המצב הקיים.
הצד השני של אותו המטבע הוא, אגב, ההתקוממות של הימין הפוליטי כנגד ה”אקטיביזם” השיפוטי, עליה עמדתי במאמר לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”!
הנה כי כן, הצביעות חוגגת משני צדיה של פרשת-המים הפוליטית (ועכשיו רק תגידו עלי שאני “לא מאוזן” פוליטית …).
שלא ייגמר לעולם?
אם המתחים שבין שרי המשפטים לבין נשיאי ביהמ”ש העליון הם, לשיטתי, דבר טבעי, אני אמור לקבלם כמובנים-מאליהם, אבל בכל זאת לבי מתרונן כאשר אני רואה את מרים נאור ואיילת שקד (לפי סדר הא”ב של שם המשפחה), הנאהבות והנעימות (עד שנפרדו אינטרסיהן) רבות זו עם זו קבל עם ועדה.
לבי מתרונן משום שאני, כאמור, הרגשתי מאוד לא נוח כאשר השתיים התלקלקו זו על זו, עם כניסתה של שקד לתפקיד שרת המשפטים, והשאלה ששאלתי את עצמי אז האם זה יימשך לעולם, או שההתפוצצות בוא-תבוא.
והיא אכן באה.
היא באה כאשר שקד רצתה למנות לביהמ”ש העליון שופטים כלבבה, שופטים “שמרנים” (קרי: בעלי אוריינטציה פוליטית ימנית, או הנוטה-ימינה), בניגוד לדעתם של נאור וחבריה, אשר ביקשו למנות את יקיריהם – בשיטת חבר-מביא-חבר הידועה לשמצה.
בשביל המטרה הזאת (לגיטימית כשלעצמה) היא רקמה קנוניה מושחתת עם לשכת עורכי הדין (וזה כבר לא לגיטימי, בגלל עיסקת-השוחד שבין הלשכה לבין השופט יוסף אלרון, ועיסקת-השוחד שבין הלשכה לבין שקד), ובכך גם שקד וגם הלשכה “הפרו” את ה”ברית” שלהם עם נאור (עם כניסתו לתפקיד ביטל ראש הלשכה, אפרים אפי נוה, את “משוב השופטים”, ונאור אמרה “אתם רואים, בהידברות אפשר להשיג הכל“).
על מה המריבה הפעם?
עכשיו, עם האוכל בא גם התיאבון ושקד עושה את הצעד הבא: דיון בוולב”ש (הוועדה לבחירת שופטים) על שיטת ה”סניוריטי” – בחירת נשיא ביהמ”ש העליון והמשנה-לנשיא לפי הוותק שלהם כשופטים בביהמ”ש העליון.
השופטים ה”עליונים” לא רוצים לגעת בשיטה הזאת, כי הבחירה בנשיא לפי כישוריו ואישיותו “תיצור מתחים” ביניהם, וגם “תשבש את יחסי העבודה ביניהם”, אבל לפי השיטה הזאת, מי שהוא הצעיר בשופטי העליון ביום התיישבו על הכס, כל אלה שהם לפניו ב”סניוריטי” ינשרו מהמירוץ לפניו, בגלל גיל הפרישה אשר נקבע בחוק (70 שנה), ולכן הוא יהיה הנשיא, ברבות הימים.
אהרן ברק, למשל, התמנה לבית המשפט העליון בגיל 42 שנה, הגיע ללשכת הנשיא אחרי 17 שנים, ושימש כנשיא 11 שנים עד לפרישתו מחמת הגיל. מי יכול היה לדעת מה ייצא ממנו ברבות השנים?
אבל איילת שקד רוצה לשנות את השיטה. היא נציגת הציבור על כיסא שר המשפטים, והציבור רשאי לשנות את השיטה, אם הוא סבור ששיטה אחרת תביא לו שופטים יותר טובים.
בשביל זה עשאוה שרת משפטים, בין אם אנחנו אוהבים את זה, בין אם לאו.
איך משנים את השיטה, לפני שקופצים לעשות את זה בדרך של חקיקה? מכנסים את הוולב”ש, לדיון בשיטה הזאת, כפי שכבר ציינתי, לעיל.
באה מרים-כלענה, ואומרת רגע-רגע: בעוד חמישה חודשים אני פורשת, ואנחנו צריכים להחליט בדחיפות מי יבוא במקומי.
נו, בטח … הם יבחרו את אסתר חיות, הסניוריטה הבאה, ואחר כך הם יגידו מה בוער? יש לנו שש שנים עד לפעם הבאה, והחיפזון הוא מן השטן!
ומה יהיה בעוד שש שנים? שוב יחזור אותו הניגון: אנחנו צריכים להחליט בדחיפות על הנשיא הבא, ועניין השיטה אינו עניין של מהיום-להיום … ומה בינתיים? או שהפריץ ימות, או שהסוס ימות, או שיבוא שר משפטים אחר.
מרים-כלענה, כידוע, חושבת שכל העולם אידיוטים. קודם היא אמרה כי אפשר לבחור שופטים רק מקריאת פסקי הדין שלהם, ועכשיו היא חושבת שגם איילת שקד היא אידיוטית, אז אולי שקד היא אידיוטית, אבל פראיירית גמורה היא לא.
בשנה הבאה תעמוד על הפרק בחירתם של שני שופטים נוספים לביהמ”ש העליון, תחת יורם דנציגר המושחת שהודיע על פרישה מוקדמת, ואורי שהם, אידיוט-בזכות עצמו, ואין צורך להדגיש שהיא רוצה למחזר את הצלחתה מלפני כמה חודשים במינוי שופטים “שמרנים”, דבר שמן הסתם ייקל עליה, בעקבות הברית החדשה שלה עם לשכת עורכי הדין.
כדי למחזר את ההצלחה תיזקק שוב שקד לתמיכה של הלשכה, וכדי להחליש את כוח המיקוח של נאור וחבריה צריכה שקד לכרוך את בחירתו של הנשיא הבא עם בחירתם של שני השופטים הבאים.
חוץ מזה, אם שיטת הסניוריטי היא כל כך טובה, בואו “נגמור עם זה” עכשיו, ואם היא רעה – מדוע שנסבול עוד 6 שנים את פירותיה הרעים של השיטה הקלוקלת הזאת?
לבד מזה ששיטת הסניוריטי היא רעה בעיני, אבל אפילו אם היא טובה – צודקת שקד בכך שהיא דורשת לדון בה עכשיו.
אז שקד, בתור יו”ר הוולב”ש, קבעה דיון נפרד בשיטת הבחירה של השופטים, לפני בחירת הנשיא הבא (אשר לפי הסניוריטי הוא, כאמור, יהיה נשיאה – אסתר חיות), ואם לא די בכך, היא הזמינה לדיון הזה גם מומחים שאינם חברי הוועדה (גם לדיונים בוועדות הכנסת מזמינים משתתפים שאינם חברי אותן הוועדות, ואפילו אינם חברי הכנסת).
מרים-כלענה קופצת על רגליה האחוריות
הדבר הזה הקפיץ מעורה את מרים נאור, וכך היא כתבה לשקד, ביום 29.5.2017 (עם העתקים גלויים וסמויים לכל העולם ואשתו):
שרת המשפטים הנכבדה,
הנדון: מינוי נשיא בית המשפט העליון ומשנהו
ביום 18.7.2017 אמורה להתכנס הוועדה לבחירת שופטים כדי לבחור נשיא לבית המשפט העליון ומשנה לנשיא. אזכיר כי לכתחילה ביקשתי לקבוע את בחירתם של השניים לישיבה הקרובה של ועדת המינויים הקבועה ליום 12.6.2017. לכך לא הסכמת והחלטת כי המינויים ייעשו ביום 18.7.2017.
חטיבת השופטים בהנהלת בתי המשפט הפיצה לחברי הוועדה בקשה להודיע על שמות מועמדים לשתי המשרות האמורות. אנוכי הייתי היחידה שעניתי לפנייה זו וביקשתי לצרף לרשימה את השופטת אסתר חיות כמועמדת לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון ואת השופט חנן מלצר כמועמד לתפקיד המשנה לנשיאה.
לאחר פרסומים שונים שהיו בסוף השבוע, ולאחר שיחה בינינו, הודעת לי אתמול על כוונתך שלא לשלוח לפרסום ברשומות את שמות המועמדים למשרת נשיא בית המשפט העליון ומשנהו ולדחות את מועד ישיבת הוועדה שנקבעה כאמור ליום 18.7.2017.
אין אני רואה הצדקה לדחיית ישיבת הוועדה שנועדה לבחירת הנשיא והמשנה לנשיא. כידוע, נושאי משרה אלה עתידים להיכנס לתפקידם בעוד חודשים ספורים ויש חשיבות לבחירתם כעת. בפרט הכרחי לבחור את הנשיא, כדי לדאוג לחילופים תקינים, לסידורי אבטחה ולאיוש הסגל הבכיר המסייע לו בתפקידו. בין היתר נדרש להיערך לבחירת מנהל בתי המשפט, על מנת להבטיח שמי שייבחר יעבור חפיפה ראויה מבעוד מועד עם מנהל בתי המשפט הנוכחי, השופט שפיצר (המסיים את תפקידו בסוף השנה) ויהיה ערוך לטיפול בסוגיות השונות וכבדות המשקל המונחות על כתפיו. דחיית מועד ישיבת הוועדה מקימה חשש לשיבוש ההיערכות האמורה ולפגיעה שלא לצורך במערכת המשפט ובציבור.
במיוחד אין אני רואה הצדקה לדחייה כשאין לכך סיבה עניינית נראית לעין ונדמה כי הסיבה היחידה לשאיפה לדחות את ישיבת הוועדה הקבועה ליום 18.7.2017 היא שלא הצלחנו עד כה להגיע להסכמות בעניין זהות שני שופטי בית המשפט העליון שייבחרו במקום השופטים דנציגר ושהם, הפורשים לגמלאות בחודשים מרץ ואוגוסט בשנה הבאה. כמנהגנו נחתור להגיע להסכמות ולהבנות אך אין מקום לכרוך בין סוגיית מינוי השופטים לבין סוגיית מינוי הנשיא ומשנהו.
כיושבת-ראש הוועדה לבחירת שופטים הנך אמונה על קביעת מועדי כינוס הוועדה, אולם את סמכות יושב הראש יש להפעיל רק מטעמים ענייניים ולא אוסיף.
פנייתי אלייך היא להשאיר את המועד על כנו ולבחור את הנשיא ומשנהו, כאשר השופטים ייבחרו במועד אחר.
כדי למנוע תקלות הנחיתי את מזכיר הוועדה לבחירת שופטים להעביר לחתימתך את סדר היום של הוועדה לצורך פרסומו ברשומות. אני חוזרת ומבקשת שתעשי כן.
ב ב ר כ ה,
מרים נאור
העתקים:
1) חברי הוועדה לבחירת שופטים;
2) השופט מיכאל שפיצר, מנהל בתי המשפט, מזכיר הוועדה;
3) הגב’ יפה מור, מרכזת הוועדה;
4) הגב’ שרון בר דור, סמנכ”לית חטיבת השופטים.
האמת? עם בליל כזה של מלים אני ממש לא יודע מאיכן להתחיל.
אתחיל, איפוא, מהדבר הכי חמור:
כיושבת-ראש הוועדה לבחירת שופטים הנך אמונה על קביעת מועדי כינוס הוועדה, אולם את סמכות יושב הראש יש להפעיל רק מטעמים ענייניים ולא אוסיף.
מה זה “ולא אוסיף”? ומדוע שהיא לא תוסיף אם הדברים שנכתבו אינם ממצים את כל הנושא?
התשובה ברורה. זה רמז מאיים, שמשמעותו: גברת שקד, את יודעת שאם בעל הסמכות מפעיל את סמכותו מטעמים לא ענייניים, אנשים פונים לבג”ץ, וזה מתערב ומצווה על בעל הסמכות לפעול רק מטעמים ענייניים. אז אם את רוצה להתחיל איתנו, אנחנו כבר נמצא מי שיעתור נגדך, ואת תצאי בשן-ועין!
האמת? ראיתי כבר הרבה גרוטסקות במערכת המשפט, איתה אני מתכתש כבר למעלה מחמישים שנה, אבל איום של נשיא ביהמ”ש העליון על שר המשפטים – עו”ד לא ראיתי.
וזה לא רק איום, אלא גם איום מטופש, משום שאני לא רואה את שקד מתקפלת, ואני לא רואה את נאור מממשת את האיום, והשאלה היא רק איך היא תרד מהעץ הזה.
איום מטופש של מי שסובלת משכרון-הכוח, ולא מודעת למגבלות-הכוח.
נחזור להתחלה:
ביום 18.7.2017 אמורה להתכנס הוועדה לבחירת שופטים כדי לבחור נשיא לבית המשפט העליון ומשנה לנשיא. אזכיר כי לכתחילה ביקשתי לקבוע את בחירתם של השניים לישיבה הקרובה של ועדת המינויים הקבועה ליום 12.6.2017. לכך לא הסכמת והחלטת כי המינויים ייעשו ביום 18.7.2017.
אוקיי, גברת נאורה, את מזכירה שביקשת, והשרה לא הסכימה.
אני מזכיר לך אלף בקשות שלי שלא הסכמת לקבלן. זה בהחלט לא בסדר, אבל בינתיים – לצערי! – לא המבקש הוא המחליט אם לקבל את בקשתו-הוא.
חטיבת השופטים בהנהלת בתי המשפט הפיצה לחברי הוועדה בקשה להודיע על שמות מועמדים לשתי המשרות האמורות. אנוכי הייתי היחידה שעניתי לפנייה זו וביקשתי לצרף לרשימה את השופטת אסתר חיות כמועמדת לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון ואת השופט חנן מלצר כמועמד לתפקיד המשנה לנשיאה.
אז מה אם היא הייתה היחידה? האם “נסגרה הרשימה”?
מה נעשה אם גם שרת המשפטים רוצה להציע מועמדים (היא מוסמכת לכך), ומה נעשה אם היא רוצה לשקול ביתר הקפדה כל מועמד ומועמד, והיא לא מוכנה לקבל מינוי “אוטומטי”, על פי הסניוריטי?
לפי כללי הוולב”ש אין לדון במועמדות של שופט לפני שעברו 45 יום מפרסום מועמדותו של שופט, אבל אין שום הוראה מתי יש לפרסם, ומתי יש לדון. ומה אם הגברת הנאורה, או כל חבר אחר בוולב”ש מבקש דחייה של מועד הדיון, כי הוא לא הספיק לגבש עמדה?
התשובה ברורה: אם מרים נאור מבקשת דחייה – זה בסדר, אבל מישהו אחר מבקש דחייה – זה פסול.
לאחר פרסומים שונים שהיו בסוף השבוע, ולאחר שיחה בינינו, הודעת לי אתמול על כוונתך שלא לשלוח לפרסום ברשומות את שמות המועמדים למשרת נשיא בית המשפט העליון ומשנהו ולדחות את מועד ישיבת הוועדה שנקבעה כאמור ליום 18.7.2017.
נו, ומה הפסול בכך, אם השרה טרם גיבשה עמדה? ובכלל, איך אפשר “לקבוע את בחירתם של השניים לישיבה הקרובה של ועדת המינויים הקבועה ליום 12.6.2017”, אם מועמדותם של השניים לא פורסמה ברשומות (וממילא גם לא עברו 45 יום)?
כן, זה ברור: אם בחירת הנשיא והמשנה היא אוטומטית לפי הוותק, אין צורך ב-45 יום, כי לפי השיטה הזאת הוועדה מנועה מלדון בהתנגדויות לבחירת שופטים (אותן רשאי להגיש כל אדם, תוך 20 יום ממועד הפרסום). ובמלים אחרות: בגלל שיטת הסניוריטי הוועדה לבחירת שופטים תצפצף על הכללים שהיא עצמה קבעה!
ממש מנהל תקין, גברת נאורה.
אין אני רואה הצדקה לדחיית ישיבת הוועדה שנועדה לבחירת הנשיא והמשנה לנשיא. כידוע, נושאי משרה אלה עתידים להיכנס לתפקידם בעוד חודשים ספורים ויש חשיבות לבחירתם כעת. בפרט הכרחי לבחור את הנשיא, כדי לדאוג לחילופים תקינים, לסידורי אבטחה ולאיוש הסגל הבכיר המסייע לו בתפקידו. בין היתר נדרש להיערך לבחירת מנהל בתי המשפט, על מנת להבטיח שמי שייבחר יעבור חפיפה ראויה מבעוד מועד עם מנהל בתי המשפט הנוכחי, השופט שפיצר (המסיים את תפקידו בסוף השנה) ויהיה ערוך לטיפול בסוגיות השונות וכבדות המשקל המונחות על כתפיו. דחיית מועד ישיבת הוועדה מקימה חשש לשיבוש ההיערכות האמורה ולפגיעה שלא לצורך במערכת המשפט ובציבור.
אוקיי, אנחנו יודעים את הכל, אבל אוי לה למערכת המשפט אם היא זקוקה לארבעה עד שישה חודשים ל”חילופים תקינים וחפיפה ראוייה”, ואבוי לה לנשיאת המערכת אם היא צריכה להיאחז באימפוטנציה שלה, ולהיבנות ממנה.
ומה פירוש “פגיעה שלא לצורך”, כאשר הפגיעה אינה ממש פגיעה, והצורך הוא לבחון את השיטה הטובה ביותר לבחירת הנשיא והמשנה לנשיא של בית המשפט העליון?
במיוחד אין אני רואה הצדקה לדחייה כשאין לכך סיבה עניינית נראית לעין ונדמה כי הסיבה היחידה לשאיפה לדחות את ישיבת הוועדה הקבועה ליום 18.7.2017 היא שלא הצלחנו עד כה להגיע להסכמות בעניין זהות שני שופטי בית המשפט העליון שייבחרו במקום השופטים דנציגר ושהם, הפורשים לגמלאות בחודשים מרץ ואוגוסט בשנה הבאה. כמנהגנו נחתור להגיע להסכמות ולהבנות אך אין מקום לכרוך בין סוגיית מינוי השופטים לבין סוגיית מינוי הנשיא ומשנהו.
מדוע אין לכרוך בין שתי הסוגיות האלה, כאשר מאז ומעולם בחירת השופטים לא בהכרח הייתה לפי הכישורים, אלא לפי האינטרסים, ולאחר “הסכמות והבנות” בין בעלי האינטרסים המנוגדים?
כיושבת-ראש הוועדה לבחירת שופטים הנך אמונה על קביעת מועדי כינוס הוועדה, אולם את סמכות יושב הראש יש להפעיל רק מטעמים ענייניים ולא אוסיף.
על האיום הזה כבר עמדנו.
פנייתי אלייך היא להשאיר את המועד על כנו ולבחור את הנשיא ומשנהו, כאשר השופטים ייבחרו במועד אחר.
נניח שהשרה עיכבה את פרסום המועמדויות שלא כדין, ושלא בתום לב, אז זה לא יפה, ונרשום לה נקודה שחורה, אבל, כאמור, לא ניתן לדון במועמדויות לפני שעברו 45 יום ממועד הפרסום, ולפני שנבחנו כל ההתנגדויות, אותן רשאי להגיש כל אדם תוך 20 יום ממועד הפרסום, ואוי לנו אם ראשת מערכת המשפט מבקשת לעקם את הכתובים, כי זה נוח לה.
כדי למנוע תקלות הנחיתי את מזכיר הוועדה לבחירת שופטים להעביר לחתימתך את סדר היום של הוועדה לצורך פרסומו ברשומות. אני חוזרת ומבקשת שתעשי כן.
אולי תגידו לי מה זה?
מזכיר הוולב”ש הוא עובד-מדינה, פקיד במשרד המשפטים, וממתי נשיאת בית המשפט העליון “מנחה” את פקידי הממשלה? ובאיזה חוצפה היא “מנחה” את הפקידים “להעביר לחתימת השר” שלהם את מה שמתחשק לה?
איוולת משפטית
מאז פרוץ המדינה נבחר הרמטכ”ל מבין אלופי צה”ל לפי הוותק שלהם בדרגתם זו: הוותיק שבאלופים יהיה הרמטכ”ל הבא, ללא כל קשר לכישוריו הצבאיים, והוועדה לבחירת הרמטכ”ל היא, למעשה, מחשבון-כיס הבודק מי הוא הוותיק שבהם, ונותנת את החותמת האוטומטית.
יום אחד, חמישה חודשים לפני תום כהונתו של הרמטכ”ל, התברר שהבא-בתור הוא נשיא ביה”ד הצבאי לערעורים, אשר הרקע הפיקודי הצבאי שלו הוא מפקד פלוגה בלבד, ועם תום לימודי המשפטים הוא עבר לפרקליטות הצבאית, עשה חיל, הגיע לתפקיד הפצ”ר, ומשם הוא “הוקפץ” לכהונת נשיא ביה”ד הצבאי לערעורים.
כיוון שכהונה הרמטכ”ל קצובה-מראש (אם איני טועה – שלוש שנים, עם אפשרות הארכה בשנה נוספת), וכהונת נשיא ביה”ד לערעורים אינה קצובה, הייתה זו רק שאלה של זמן שיגיע תורו של מי שאין לו שמץ-של-שמץ-של-שמץ של כישורים להיות רמטכ”ל.
ראה יו”ר הוועדה לבחירת הרמטכ”ל את העתיד להתרחש, והחליט לדחות את בחירת הרמטכ”ל למועד אחר, ובמועד המקורי לקיים דיון בשאלה אם להמשיך בשיטת ה”סניוריטי”.
נשיא ביה”ד הצבאי לערעורים ראה איך חלום-חייו להיות רמטכ”ל הולך ומתפוגג לנגד עיניו, והוא עתר לבג”ץ כנגד היו”ר. בעתירתו הוא העלה את כל הטענות שהעלתה מרים-כלענה במכתבה לשקד, ובדומה לה הוא מקנח ואומר:
כיושב-ראש הוועדה לבחירת הרמטכ”ל הוא אמון על קביעת מועדי כינוס הוועדה, אולם את סמכות יושב הראש יש להפעיל רק מטעמים ענייניים.
כל מי שמכיר את התנהלותו של הבג”ץ יודע שעתירות כאלה נדחות בקש, ולרוב גם בלי להזמין את העותר לדיון בעל-פה, והשאלה היא איך מעזה נשיאת ביהמ”ש העליון מאיימת על שרת המשפטים שהיא וחבריה ינהגו כלפיה אחרת ממנהגם כלפי אחרים.
אז מה היה לנו כאן?
הייתה לנו חוצפה, היה לנו איום סרק-סרק מטופש, הייתה לנו פגיעה במינהל התקין ע”י מי שאמורה להיות ראשה-וראשונה לשמירה על תקינות המינהל, הייתה לנו צביעות. היה לנו שכרון-כוח, היה לנו מאבק-כוח שנועד לכישלון.
והייתה לנו כאן גם טיפשות יוצאת מן הכלל. טיפשות של מי שכבר אין לה מה להרוויח או מה להפסיד.
איפכא מסתברא
יו”ר הוולב”ש, על פי החוק, הוא שר המשפטים, אבל מפעם לפעם אנחנו שומעים מכיוון מערכת המשפט קריאות לתקן את החוק כך שיו”ר הוולב”ש יהיה נשיא ביהמ”ש העליון, במקום שר המשפטים.
ונשאלת השאלה מי יבקר את יו”ר הוולב”ש אם הוא נשיא ביהמ”ש העליון. מי יבקר את הוולב”ש עצמה, אם היו”ר שלה הוא נשיא ביהמ”ש העליון.
כאשר אברהם שריר נכנס לתפקיד שר המשפטים (לפני כ-30 שנה), הוא ביקש לעצור את פעולתה של הוולב”ש מהנימוק שהוא, כיו”ר הוועדה, רוצה לראיין כל מועמד ומועמד (לא רק לביהמ”ש העליון, אלא לכל בתי המשפט), ומיד עפו מכיוון מערכת המשפט “רמזים” על התערבות הבג”ץ בהתנהלות הזאת.
בגלל האלצהיימר המתקדם שלי אני לא זוכר אם שריר אכן הפגין את השרירים שלו, ועתירה לבג”ץ לא הוגשה, אבל אם האפשרות הזאת לא נשללה אז, ברור שאם יו”ר הוולב”ש היה נשיא ביהמ”ש העליון, איש לא היה מעלה את האפשרות הזאת, אפילו על דל מחשבתו.
כעת שוב חוזר אותו הניגון: איום/רמז על התערבות הבג”ץ בשיקוליו של שר המשפטים.
אכן, נראה שגם הפעם זה איום סרק, אבל העברת סמכותו של יו”ר הוולב”ש לנשיא ביהמ”ש העליון תיצור מצב בו הליכי בחירת השופטים חסינים מפני כל ביקורת שיפוטית. מצב כזה הוא בבחינת לא יעלה על הדעת, ובינתיים, עם כל מה שיש לי בבטן ובראש על הבג”ץ – ויש לי הרבה! – עדיין, עם כל הצער, אין לנו משהו אחר.
הערה והבהרה
לאחר פרסום המאמר הזה התברר שנאור, ככל הנראה, ניסתה לתחמן את שקד בהציגה את מועדי הישיבות אחרת ממה שנקבע.
במכתב התשובה של שקד למכתבה של נאור נאמר, בין השאר:
3. הוועדה לבחירת שופטים תתכנס במועד שתואם על דעת כל חברי הוועדה לבחירת שופטים, ביום 18.07.2017.
4. על סדר יום הוועדה שיפורסם: דיון עקרוני – ציבורי בשאלת אופן בחירת נשיא לבית המשפט העליון ומנגנון הסניוריטי.
5. רשימת המוזמנים, שתכלול גם מי שאינם נמנים על חברי הוועדה, תיקבע בהמשך.
6. רק לאחר הדיון העקרוני ייקבע מועד לישיבת הוועדה בה נקבע את זהות נשיא בית המשפט העליון ומשנהו.
בטוחני שכפי שבעבר הגענו להסכמות, כך נגיע גם הפעם.
במאמר-המשך נראה שהתיקון הזה נותן לשרת המשפטים עוד חמישה שבועות של מריטת עצבים למרים-כלענה. כן ירבו.
______________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס