הגברת הנכבדה מתנגדת לא רק לפגישות אישיות של שופטים מכהנים, החפצים בקידום, עם פוליטיקאים החברים בוולב”ש, אלא גם עם ראש לשכת עורכי הדין, אפרים נוה (אפי נוה, בשביל מעריציו ובשביל מנועי החיפוש).

ומה הפלא, אחרי הזובור שאיילת שקד והלשכה עשו לה לאחרונה בוולב”ש, כאשר הם כפו עליה ועל חבריה לוולב”ש (אליקים רובינשטיין וסלים ג’ובראן השקרנים) את יוסף אלרון, אותו הם הגדירו כמי ש“לא קורץ מהחומר המתאים לשפיטה בבית המשפט העליון”.

ומה אומרת הנאורה הזאת? “אם אתם רוצים עמדה משפטית של שופט, קראו פסקי דין“.

יופי מרים, את מתוקה כלענה.

התחשיב

ברשימה האחרונה של המועמדים יש לנו 51 רשמים ורשמי-הוצל”פ המבקשים קידום לכהונת רשם בכיר או שופט בימ”ש שלום (5 משרות פנויות), 127 שופטי בימ”ש שלום המבקשים קידום לביהמ”ש המחוזי (2 משרות פנויות), ו-34 שופטי בימ”ש מחוזי המבקשים קידום לביהמ”ש העליון (משרה פנויה אחת) – בסך הכל 212 מועמדים, על 8 משרות פנויות.

כיוון שמקובל עלי הרעיון הנאור (“אם אתם רוצים עמדה משפטית של שופט, קראו פסקי דין“), כיוון שבחירת שופטים אינה דבר של מה-בכך (כוח עצום, בחירה לכל החיים) וכיוון שאני רוצה לבחור רק את הטובים-שבטובים, אני מבקש את כל פסקי הדין שהם נתנו במשך כהונתם השיפוטית – נניח 100 לאיש (ואישה, כמובן), בממוצע.

יש לנו כעת 21,200 פסקי דין, וכיוון שאני איני משפטן, אלא פוליטיקאי (אשר מנוע מלהיפגש עם המועמדים לשפיטה), אני צריך להיוועץ עם מומחים-לדבר. מומחים-לדבר הם פרופסורים למשפטים, כמובן, כיוון שבחירת שופטים אינה דבר של מה-בכך (כוח עצום, בחירה לכל החיים) וכיוון שאני רוצה לבחור רק את הטובים-שבטובים, ולכן אקח את המומחים-שבמומחים.

פרופסור-למשפטים (שהוא גם עורך-דין המנהל פרקטיקה פרטית מצליחה, ומכיר את העבודה הן מהצד האקדמי שלה והן מהעבודה “בשטח”) יבקש על בדיקת כל פסק-דין לפחות 100 ש”ח + מע”מ (כיוון שהמע”מ ממילא חוזר לקופת המדינה לא אקח אותו בחשבון).

21,200 פסקי-דין, 100 ש”ח על כל אחד, וכבר הגענו לעלות של 2,120,000 (שני מיליון ומאה ועשרים אלף) ש”ח.

או-קיי, הוצאנו למעלה משני מיליון ש”ח, וקיבלנו חוות-דעת האומרות שכל פסקי-הדין הם סבירים, אבל אי אפשר לנפות אף אחד מהם לפני שבדקנו גם את היושר האינטלקטואלי של כל שופט (כלל 11א(6) לכללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים), תשמ”ד-1984). אי אפשר לנפות לפני הבדיקה הזאת, משום שייתכן שמועמדים מסויימים הם טובים במעט מאחרים בכתיבת פסקי-דין, אבל גרועים בהרבה מבחינת היושר האינטלקטואלי, ולכן, כיוון שבחירת שופטים אינה דבר של מה-בכך (כוח עצום, בחירה לכל החיים) וכיוון שאני רוצה לבחור רק את הטובים-שבטובים, אני מבקש לבחון גם את היושר האינטלקטואלי של כל אחד מהמועמדים.

היושר האינטלקטואלי

איך בודקים את היושר האינטלקטואלי של שופט? מעמתים כל אחד מפסקי הדין שלו עם החומר שבתיק, לראות אם אכן השופט התייחס כראוי – אם בכלל – לכל הטענות והראיות שבתיק.

אבל לבדוק את התיקים עצמם, זה פרוייקט רציני בהרבה – עוד 500 ש”ח לכל תיק, דבר אשר מעלה את העלות ל- 12,720,000 (שנים עשר מיליון ושבע מאות אלף) ש”ח (לפני שבדקנו גם פרמטרים אחרים).

12,720,000 ש”ח על שמונה משרות פנויות – 1590000 (מיליון חמש מאות ותשעים אלף) ש”ח, בממוצע, לכל משרה שיפוטית פנוייה.

התחשיב הנ”ל מדבר רק על העלות הכספית, ונניח ששר האוצר, משה כחלון, מסכים לתת את הכסף (אין לו ברירה, כי אני לא פחות מושחת ממנו, ואם הוא לא ייתן לי את הכסף – אני לא נותן לו את יוסף אלרון).

השאלה הבאה היא לכמה זמן נזקק כדי לבדוק, יסודית, את כל 21,200 התיקים?

מתוך הנחה שרתמנו לפרוייקט הזה עשרה פרופסורים למשפטים, וכל אחד בודק עשרה תיקים ביום – וכבר יש לנו, בניכוי שבתות וחגים, תשעה ירחי לידה, לפחות.

ואיך נסתדר במשך ט’ ירחים, עם 212 תקני-שיפוט לא-מאויישים?

אבל הסיפור הזה עוד לא תם, כי מעבר לצורך בהתרשמות אישית מכל מועמד, חובת ההגינות מחייבת לתת לכל מועמד את ההזדמנות לענות על שאלות, חלקן קשות ביותר, המתעוררות עם בדיקת התיקים.

כך, למשל, אם שופט פלוני הרשיע נאשם ברצח, למרות שה”נרצח” (“להלן – המנוח”) העיד לפניו שהוא חי “ברציפות מגמר לידתו ועד לרגע הזה” – לכאורה זה מזעזע, אבל אולי יש לו הסבר מניח את הדעת.

הפגישה האישית עם כל מועמד (שממילא מתקיימת, בסופו של דבר), חוסכת את כל הסיפור הזה, משום שבשתיים-שלוש שאלות “פרונטליות” אפשר לדחוק לפינה כל שופט שהיושר האינטלקטואלי נעדר מארגז-הכלים שלו.

ועדות-המשנה

עכשיו תבוא מרים הנאורה ותגיד: בשביל זה יש לנו ועדות-משנה שממילא מראיינות את כל המועמדים.

אז אני “יענה” לך, גברת נאורה:

ראשית – את עצמך אומרת שאין צורך בראיון אישי, כיוון שאם רוצים עמדה משפטית של שופט, אפשר לקרוא פסקי דין.

שנית – ועדות המשנה מונות שלושה חברים כל אחת, וראיון אישי, אחד-על-אחד, חוסך שני שלישים מכוח האדם.

שלישית – השיטה הקיימת הניבה פירות באושים רבים מדי, ולא באתי לתפקיד שר המשפטים וזכויות האדם כדי לדבוק בשיטה הקיימת, שאני נאבק בה למעלה מחמישים שנה.

ורביעית – החוק נותן לי (וגם לך, מיינד יו) את הסמכות להציע מועמדים בלי להיזקק לועדת-משנה, ואת הסמכות הזאת אני אממש, על חמתך ועל אפך.

והמסקנה העגומה

המאמר הזה מבוסס, כאמור, על הרעיון ה”גאוני” של מרים-כלענה, נשיאת ביהמ”ש העליון, לפיו אם רוצים עמדה משפטית של שופט, אפשר לקרוא פסקי דין.

כפי שהראיתי לעיל, הרעיון הזה יקר, מסורבל, ממושך – ולא מאפשר לבחון את היושר האינטלקטואלי של השופטים המבקשים קידום, ובהציעה את הרעיון הזה היא מגלה חוסר-אחריות לגבי איכות השופטים במדינת ישראל.

אבל היא לא רק חסרת-אחריות – היא גם טיפשה.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

	מגיב אנונימי

שם או כינוי:	הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך בחר בבקשה שם כינוי קבוע וייחודי לך וסיסמה לשימוש עם השם הזה. שם או כינוי: חסימת סיסמה: הקלדה נוספת של אותה סיסמה: כתובת דואר אלקטרוני:
חסימת סיסמה:
	זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:

פורסם ב- עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים הבא, תold post

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל