הרצח הבא של שופט בישראל – הריח כבר באוויר!

בשנת 2000 הזהרתי מפני רצח שופט תוך חמש שנים, וזה בא תוך פחות מארבע שנים *** אני כבר מריח את זה שוב, חזק באוויר, חזק מתמיד! *** הגורם: הייאוש הגובר מחיפוש הצדק *** הקרבן הבא: השופט שיהיה הכי זמין למתנקשים *** אמרתי לכם, ולא אביתם שמוע – אני אומר לכם שוב!

שמחה ניר, עו”ד

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

מדוע נרצח השופט עדי אזר?

הוא לא נרצח משום שהוא עשה עוול למי שהתנקשו בו. ממש לא.

התשובה החבוטה – ובמידה מסויימת גם נכונה – היא שהוא נרצח “רק משום שהוא היה שופט”.

התשובה המלאה והמדוייקת: המתנקשים, ברוב ייאושם מהסיכוי למשפט-צדק במערכת המשפט, החליטו לרצוח שופט כדי להביע את מחאתם. לצורך זה הם הכינו שיעורי-בית, והשופט עדי אזר היה המטרה הכי “זמינה” שהם מצאו.

מילת-המפתח: הייאוש

אני לא רוצה – וגם לא יכול – להיכנס לשאלה אם למתנקשים היה בסיס אובייקטיבי לתחושת הייאוש שלהם.

לא יכול – משום שאני לא מכיר את התיק, או התיקים שלהם.

לא רוצה – משום שהייאוש נבחן בעיניו הסובייקטיביות של המתייאש, ולא בעיניהם של חכמים כמוני וכמוכם.

כאשר אדם, ברוב ייאושו, מגיע למסקנה כי כבר אין לו מה להרוויח ומה להפסיד, הוא עשוי לבצע מעשה-של-ייאוש.

הביטוי ה”קל” ביותר הוא הפסקת החתירה אל המטרה (לענייננו – הצדק, כפי שהוא נראה בעיניו), מלווה בחריקת-שיניים.

אחרים יביעו את מחאתם באופן מילולי: הפגנות-רחוב, מכתבים-למערכת (היום כבר פאסה), רשתות חברתיות (פייסבוק ואחרות), אתר אינטרנט.

כאשר המחאה השקטה, הכמעט-פסיבית, נתקלת באזניים אטומות, היא הופכת רעשנית וצעקנית, ובהמשך גם הסגנון שלה נעשה “בוטה ומשתלח, לא מאופק, לא מרוסן ולא מנומס”.

כאשר גם המחאה המילולית לא עוזרת, וגם היא נתקלת באזניים ערלות, הייאוש גובר, והיא עוברת לתחום האלימות הפיזית, אשר הגילויים האולטימטיביים הם התאבדות או רצח.

מה שמאיץ את מעבר המיואשים מהתחום המילולי אל התחום הפיזי הוא, בין השאר, סתימת הפיות – כגון גל-המעצרים הנוכחי, שהוא, בעיני, האות-לבאות.

הייאוש מהתקווה לצדק במערכת המשפט מביא מדי שנה לכ-300 (שלוש מאות!!!) התאבדויות בשנה, ובמונחים של האוכלוסיה הקיימת היום בישראל מדובר בכ-20,000 (עשרים אלף!) מתאבדים מאז פרוץ המדינה – רק בגלל תחושת-הייאוש מהציפייה הנכזבת לצדק.

באותה התקופה נרצח בישראל “רק” שופט אחד, וזה היה בשנה ה-56 למדינה (2004), אבל מי שסבור, לתומו, שהרצח הבא יהיה רק בשנת 2060 (56 שנים מהרצח הקודם, 43 שנים מהיום), יש לי הפתעות בשבילו.

יש לי הפתעות בשבילו, משום שרמת האמון הציבורי בשופטיו התחילה את הנפילה שלה רק באמצע שנות ה-1990. המפנה החל עם מהפכת האינטרנט-בכל-בית (האתר הראשון של קימקא, www.quimka.com עלה לאוויר בשנת 1996), כאשר דחיפה נוספת לקראת התהום באה עם המהפכה החוקתית של ביהמ”ש העליון, אשר נקודת-הפתיחה שלה הייתה פס”ד בנק המזרחי, בחודש נובמבר 1995).

אם ניקח את שנת 1995 כהתחלת המפולת באמון הציבור (קביעה שרירותית, אבל הטעות לא יכולה להיות גדולה) הרי שמאותה הנקודה ועד רצח השופט עדי אזר עברו תשע שנים, ואילו מאז הרצח ועד היום כבר נקפו שלוש עשרה שנים.

אבל הסטטיסטיקה הזאת לא אומרת הכל, משום שהפחיתה באמון הציבור עד הרצח הייתה “חתלתול בית” לעומת הצניחה החופשית מאז ועד היום.

אמרתי לכם!

בשנת 2000, תחת הכותרת אהרן ברק: לא מלאך ולא מפלצת, אבל יש לו בעייה: על פרשת אריה דרעי ועל אמון הציבור במערכת המשפט, פרסמתי את התחזית הזאת:

מערכת המשפט אינה מוכנה לקיים בביתה-פנימה בדק-בית ראוי ונוקב. מי שלא מוכן לקיים את בדק-הבית הזה, מי שסבור כי אמונו של הציבור במערכת המשפט מחוסן מפני שחיקה, עשוי לחטוף מכה אנושה וכואבת, ולקום בוקר אחד עם כאבי-גב נוראים. זה יכול להיות תוך שנה, וזה יכול להיות תוך חמש שנים, אבל זה יכול להיות עוד לפני שהדברים הכתובים כאן יראו אור.

… אותה “מכה אנושה וכואבת” שאני צופה למערכת המשפט יכולה להתבטא באחת מאלה (לא רשימה ממצה):

א.    ניסיונות לשחד שופטים, חלקם יצלחו וחלקם לא;

ב.    פגיעה בשופטים, כולל רצח;

ג.     התאבדות של יחיד או של קבוצה עם גילוי מחאה פומביים על אטימות וחוסר צדק במערכת;

ד.    “חאראקירי” מוסרי: התפטרות של שופט המלווה בהתנצלות פומבית “בשם מערכת המשפט לדורותיה”, יחד עם הכאה-על-חטא, בין על חזהו-שלו, בין על חזם של אחרים (“עם שופטים כאלה איני מוכן לשבת יחד”);

ה.    חאראקירי ממש: התאבדות של שופט, מלווה באותה הכאה-על-חטא.

אין זו הפעם הראשונה שאני אומר את הדברים האלה. אמרתי אותם אפילו בהליכים בבית המשפט העליון – ואין שומע.

אבל הכתובת, רבותי, כבר על הקיר, ואם-וכאשר הדבר יקרה, אל תגידו לא שמענו, לא הוזהרנו.

בשנת 2007, תחת הכותרת התרעתי על “מכה אנושה וכואבת” ולא אביתם שמוע – קיבלתם את דניאל פרידמן כשר המשפטים, וכותרת-המשנה המינוי הזה הוגדר כ”יום הכיפורים של דורית ביניש”, וכ”אצבע משולשת למערכת המשפט”, והיא הרוויחה אותו ביושר, הזכרתי את המאמר-תחזית משנת 2000, והוספתי:

ב-19.7.2004, פחות מארבע שנים אחרי התחזית, חטפה מערכת המשפט את האנושה מכל המכות שצפיתי: רצח השופט עדי אזר ז”ל. והוא לא נרצח כנקמה על שפסק לרעתם של המתנקשים, אלא כהתרסה נגד מערכת המשפט כולה. הוא נרצח רק משום שהיה שופט.

כן, מערכת המשפט חטפה מכות אנושות נוספות, גם לפני הרצח הזה וגם אחריו, אבל את המכה הנוכחית – מינויו של דניאל פרידמן כשר המשפטים – גם אני לא חזיתי.

אלה חלק מהתגובות למינוי: הפרופ’ קלוד קליין, מבכירי המשפטנים בישראל, על מינויו של דניאל פרידמן לשר המשפטים: “הכרזת מלחמה נגד בית המשפט העליון“, כרמל בן צור (ד’ה מארקר, 6.2.2007) הגדיר את המינוי הזה כ“יום הכיפורים של דורית ביניש“, וחבר הכנסת יוסי ביילין, בעבר הלא-רחוק שר המשפטים בעצמו, הגדיר אותו כ“אצבע משולשת למערכת המשפט“.

כן, כן. מי שהשתן עולם להם לראש, אל יתפלאו לקבל אצבע משולשת.

בשנת 2010 חזרתי ופרסמתי את תחזיתי משנת 2000, הפעם באתר הזה, ובשנת 2012, תחת הכותרת אבירי המימסד המשפטי מחכים לרצח הבא של שופט בישראל, אמרתי כי “המערכת” מתבכיינת, במקום לעשות את חשבון-הנפש שלה.

והנה, חלפו עוד חמש שנים, ומערכת המשפט מתעקשת שלא לעשות את חשבון נפשה-היא.

אני מריח את הרצח הבא!

אני מריח את הייאוש הציבורי מה”צדק” של מערכת המשפט. הריח הזה נודף למרחקים.

לא כאן המקום לרדת לשורשי הייאוש, ולהביא לו דוגמאות, כי הדברים ידועים, ואת שלי בעניין הזה אני אומר בכל מקום אפשרי או בלתי אפשרי.

אני מריח את זה בתגובונים למאמרים וכתבות המתפרסמים ברשת, אני מריח את זה בפוסטים המתפרסמים ברשתות החברתיות, ואני מריח את זה גם בפניות אישיות המגיעות אלי: אנשים אובדי-עצות פונים אלי בצר להם, ואני ידי קצרה מהושיע.

אנשים חסרי-כל משעבדים את התחתונים שלהם כדי לשכור עורכי-דין שיצילו אותם מהשלכתם לרחוב ע”י עורכי-דין תאבי-בצע, או כדי להחזיר להם את ילדיהם אשר נגזלו מהם ע”י תעשיית-האימוץ הקרוייה “שירותי הרווחה”, אבל שופטים אטומי-לב וערלי-אוזן מפילים אותם אל הקרשים, וממשיכים לבעוט בהם בעודם מתפתלים בייסוריהם. לצורך הערעור הם מגייסים מקרובי-משפחה את “הלירה האחרונה” שלהם עבור העו”ד, האגרה, והפיקדון החמש-ספרתי, אבל מיד בפתח הדיון שופטי הערעור מאיימים עליהם ב”הוצאות מצלצלות” אם הם לא ימשכו את ערעוריהם, ואלה הן רק דגימות-אקראי מהסיבות לייאושם של הבריות מה”צדק” של מערכת המשפט.

כאמור לעיל – המפלט הלפני-האחרון הוא ההתאבדות, והמפלט האחרון הוא רצח שופט.

אני מריח את זה, והריח חזק וחריף, נודף למרחקים.

אני מריח אותו מארה”ב הרחוקה אלפי מילין, שם אני נמצא כעת, והגם שעוצמת הריח יורדת ביחס ישר לריבוע המרחק, אני עדיין נחנק.

אני נחנק במרחקים, ואתם צאו ולימדו איך נחנקים אלה היושבים במוקד הסירחון: הקרבנות שלכם, שופטי ישראל.

הרצח הבא של שופט בישראל כבר בשער – ותזכרו שאמרתי לכם, שאמרתי לכם שוב ושוב, ואתם לא אביתם שמוע!

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס