מבוא לנאציזם כחול-לבן (ג): מה זה gleichschaltung?
ניצנים נראו בארץ
המשך מעורר-דאגה בסדרת המאמרים על מה שלרבים מאיתנו עדיין קשה לעיכול *** שורה של מעשי-נבלה, שארבעה מהשותפים להם כבר הגיעו לכס נשיא ביהמ”ש העליון, ועוד שניים מהם בדרך לשם
שמחה ניר, עו”ד
מדינת ישראל וחופש-הביטוי: עורו אחים, הנאציזם כבר כאן!
רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!
השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה
“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”
אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!
“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?
בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
מבוא לנאציזם כחול-לבן (ג): מה זה gleichschaltung?
זהו מאמר-המשך לתשובתי לתגובות הקשות שעורר מאמרי מדינת ישראל וחופש-הביטוי: עורו אחים, הנאציזם כבר כאן!
כך ויקיפדיה:
In Nazi terminology, Gleichschaltung (German pronunciation: [ˈɡlaɪçʃaltʊŋ]), was the process of Nazification by which Nazi Germany successively established a system of totalitarian control and coordination over all aspects of society, “from the economy and trade associations to the media, culture and education”.[1]
The apex of the Nazification of Germany was in the resolutions approved during the Nuremberg Rally of 1935, when the symbols of the Party and the State were fused (see Flag of Germany) and the German Jews were deprived of citizenship (see Nuremberg Laws), paving the way for the Holocaust.
ובמלים שלנו: לחבר את כולנו לאותו ה”שאלטר”: לחשוב אותו הדבר, לומר רק את מה שהשלטון מרשה, וכמובן, כמו שאנחנו כבר מכירים לעייפה, רק באותו ה”סגנון” (“באיזה סגנון אדוני מדבר!!!”).
ובאשר ל”יהודים” – מיד, בהמשך, אבל תחילה היסטוריה שכבר הבאתי בעבר:
בשנת 1994 הופעתי בביהמ”ש המחוזי, ת”א, בפני השופט ארי אבן ארי, בערר על החלטת ביהמ”ש לתעבורה שלא לבטל פסילה מינהלית, משנקפו השעות וכבודו ראה שהוא לא יספיק לדון בערר, הוא החליט לדחות את הדיון לתאריך אחר, ובתגובה לכך ביקשתי עיכוב-ביצוע של הפסילה, שאם לא כן, הפסילה תרוצה עד-תום עוד לפני המשך הדיון, וממילא יתבטל טעמו של הערר.
מה עושה כבודו? קובע את הדיון בבקשה לעיכוב-הביצוע למועד שהוא אחרי תום הפסילה! ומה יכולתי אני לעשות? לנסות לשכנע אותו שאם הבקשה תידון לאחר תום הפסילה, נזקו של מרשי יהיה בלתי-הפיך, אבל אבן-ארי אזניו ערלות, והוא לא אובה שמוע, לא נשאר לי, בצר לי, אלא לומר לו – בתקווה שאולי זה יעזור – אדוני עושה צחוק מהעבודה.
והאיש הזה, חלאת-האדם הזאת, מתלונן, ללא בושה, בפני לשכת עורכי הדין, ובשנת 2004 – 2005 קובעים מוסדות ה”משמעת” של הלשכה – כולל בית המשפט העליון, כערכאת-הערעור האחרונה – גם כן ללא בושה, כי הייתי צריך להשלים עם הוצאתו-להורג של מרשי, ותחת זאת להתלונן בפני נציב תלונות הציבור על שופטים, מוסד שעתיד היה לקום רק עשר שנים לאחר מכן, ובאותה העת – בשנת 1994 – הוא לא נראה אפילו בחלומו של חה”כ-לעתיד יוסי פריצקי, שהיה מייסדו ועורכו הראשון של חוק הנתל”ש (חנתל”ש).
ועכשיו, לאור ה”הגנה” שהלשכה נותנת לחבריה, ולאור ההגנה שביהמ”ש העליון נותן לשופטים אשר סרחו, תבינו יותר טוב למה אני מתכוון במונח היכלות הטומאה.
אמנם הפעם המדובר היה רק בפסילה, אבל זה יכול להיות גם לגבי הוצאה להורג: קודם נתלה אותך, ואחר-כך נדון בעיכוב-הביצוע (אבל כשנגיע לדיון בעיכוב-הביצוע נקבל משהו כזה:
“יש צדק בטענת אלמנתו ויתומיו של המנוח כי היה מקום לקיים דיון בעיכוב-הביצוע עוד קודם להוצאתו-להורג של המנוח, אך אין בכך כדי לשנות מן העובדה שהבקשה לעיכוב-הביצוע היא היום תיאורטית, ושעתירה כזאת איננה המסגרת המתאימה לדיון בטענות המשלימות שהעלתה משפחתו של המנוח. לא מצאתי איפוא עילה להתערבות בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, והבקשה, לפיכך, נדחית”).
יכולתי להוציא אקדח, לירות שלושה כדורים בתקרה ולומר אם אדוני לא דן בבקשה לפני התלייה, רעה ומרה תהיה אחריתו, אבל לא עשיתי זאת מכמה טעמים, ובהם:
א.פסילה לימים ספורים עדיין אינה כהוצאה-להורג;
ב.אני אדם מנומס, מרוסן ומאופק;
ג.אין לי אקדח (אבל אם היה מדובר במקרה כאמור בסע’ א’, הייתי מבקש אקדח מאחד המאבטחים).
אז אני הסתפקתי, לפי הנטען (שאגב, מעולם לא הוכח), באמירה אדוני עושה צחוק מהעבודה – הדבר היחיד שיכולתי לעשות כדי לקיים את חובתי המקצועית לפעול למען הלקוח “בנאמנות ובמסירות”, כמצוות המחוקק.
ואם לא הספיק להם שהאדון אבן-ארי עשה צחוק מהעבודה, באו כוהני-האתיקה והוסיף צחוק-מהעבודה משלהם (ראו לעיל): חכה עשר שנים, אולי בינתיים יקימו מוסד כלשהו לבירור תלונות על שופטים, ואולי המוסד הזה יהיה מוסמך לברר גם תלונות כאלה, ואם כך יהיה והתלונה תימצא מוצדקת – או אז תוכל “לגלגל את הסרט אחורנית”: להוציא את גופת מרשך מקברה, להחזירה אל הגרדום, להורידה משם, לתת לה הנשמה מלאכותית עד שתקום לתחייה, להחזיר אותה לבית המשפט לדיון בעיכוב-הביצוע …
האידיוטים האלה התעלמו מדבר שאני לא יכולתי לדעת בשנת 1994, והם כבר ידעו כשהם הוציאו לאוויר את הנפיחה המטומטמת שלהם: לפי חוק הנתל”ש שהם “יעצו” לי להמתין לו, תלונה מתיישנת אחרי שנה, כך שהתלונה שהייתי מגיש, על פי הצעתם, הייתה נדחית מחמת התיישנות.
וישנה נקודה נוספת המראה עד כמה מטומטמת הנפיחה הזאת: לנתל”ש ישנה רק דיעה “מייעצת”, והיא אינה מחייבת איש. יתירה מזאת, אם הנתל”ש ממוצא את התלונה כמוצדקת, אבל, בהניחו שהגורמים המתאימים מספיק חכמים לעשות את הדבר הנכון, הוא לא ממליץ שום דבר (כמו במקרה של ורדה אלשיך): תירוץ מצויין שלא לעשות שום דבר, “כי הנתל”ש לא המליץ”…
דרך אגב: בין החתומים על הנפיחה המטומטמת הזאת נמנית גם האידיוטית מרים נאור, היום נשיאת ביהמ”ש העליון. עד אנה הידרדרנו עם שיטת הסניוריטי!
איך כל זה מתקשר לאנטישמיות (א)
השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי כאשר נתקלתי ב”כוהני האתיקה” של לשכת עורכי הדין הייתה: אני הרי אומר את כל מה שעורכי הדין עצמם מרגישים יום-יום בעבודתם המקצועית, אבל, מחשש לעורם, הם לא מעזים לומר בגלוי.
כיוון שאני משמש לפה לציבור עורכי הדין כולו, המשכתי ושאלתי את עצמי, הם צריכים להעניק לי את פרס לשכת עורכי הדין, ולהזמין אותי להדליק משואה בערב יום העצמאות הסמוך למקום מגורי – ומדוע הם לא עושים את זה?
וזאת התשובה שנתתי לעצמי: הם מ-ק-נ-א-י-ם!!!
הם מקנאים בי שיש לי היכולת לבטא את מה שהם מרגישים, והאומץ לעשות את מה שהם היו רוצים לעשות, אבל הם מ-פ-ח-ד-י-ם!
מדוע שונאים את היהודים בכל העולם? מהם שורשי היודופוביה (שמאוחר יותר קיבלה את השם אנטישמיות)?
התשובה ידועה (ובאה לידי ביטוי גם בשיעור היחסי של היהודים מקבלי פרס נובל שעולה בהרבה על חלקם של היהודים באוכלוסיית העולם): היהודים הם שונים, הם מוצלחים יותר ומוכשרים יותר – סיבה מצויינת לקנא בהם ולשנוא אותם.
וזו גם הסיבה לכך שבעלי-השררה בלשכת עורכי-הדין שונאים עורכי-דין כמוני: אנחנו ה”יהודים” של עסקני הלשכה!
איך כל זה מתקשר לאנטישמיות (ב)
עד מהרה למדתי דבר נוסף על רדיפת אנשים כמוני בידי “חבריהם” למקצוע – העסקנים אשר מתיימרים לפעול למען ציבור עורכי-הדין, אבל דואגים לאינטרסים של עצמם.
עסקני לשכת עורכי הדין הם עורכי דין פעילים, המוצאים את פרנסתם, בין השאר, מייצוגם של לקוחות בפני השופטים, וכדי לשאת חן בפני נותני-לחמם, הם ירדפו את עורכי הדין המותחים ביקורת על השופטים.
ואם אתם רוצים לראות אין זה עובד – קראו את המאמר לשכת עורכי-הדין – משטרת המחנה. לא צריך יותר.
מה צריך לעשות אדם בישראל כדי לשמור על הקריירה שלו?
כמו שראינו לעיל, כדי לשמור על פרנסתו צריך עורך-דין בישראל “להתיישר עם הזרם”: לחשוב כמו כולם, לא להתבלט, ולסתום את הפה מול עוולות המימסד.
ונשאלת השאלה מה זה אם לא gleichschaltung כחול-לבן?
זה קרה לי, וקרה גם לאחרים
זה קרה לי עם לשכת עורכי הדין, וכפי שראינו לעיל, גם השופטת מרים נאור הייתה שותפה למעשה-הנבלה הזה.
זה קרה לי גם עם אורי פרס, מפקד ביה”ס הטכני של חיל האוויר בחיפה, שהוציא אותי מתפקידי הדרכה לעבודות רס”ר בגלל שמימשתי את זכותי שלא להישפט בפניו, והוא נעלב עד לעמקי נשמתו (הפרקליט הצבאי הראשי, מאיר שמגר, אישר את מעשה-הנבלה הזה, ואמר שכל עוד הנפגע הוא עד דרגת סמ”ר, אין בכך משום “שררה כלפי פקודים”, עבירה לפי החש”ץ, אפילו שזה היה שרירותי, ומטעמים פסולים).
זה קרה לי עם עם יעקב מנדל, מנהל משרד הרישוי בבאר-שבע, שהרס לי עסק משגשג, בגלל ביקורת שמתחתי עליו ועל הבוחנים שלו. מעשה-הנבלה שלו אושר בבג”ץ ע”י השופט יואל זוסמן.
זה קרה גם ללקוח שלי, עם מאיר דניאל, מנהל משרד הרישוי בחיפה, בנסיבות דומות, ומעשה-הנבלה הזה אושר בבג”ץ ע”י השופט אהרן ברק.
וזו רק רשימה חלקית, חלקית מאוד, “דגימות-אקראי” של ה”סחורה”.
היום אנחנו עדים לגל מעצרים של מבקרי המערכת המשפטית, וכל המערכות שזו מגינה עליהם.
אכן, בישראל לא מוציאים להורג את מתנגדי המשטר בהמוניהם
למשמע הביטוי “נאציזם כחול-לבן” יש הרואים לנגד עיניהם חיילים חבושי Stahlhelme, עם מכונות ירייה כבדות, הקוצרים אלפי בני אדם הנופלים ישר לתוך קברי המונים.
אז לא. לזה עוד לא הגענו, וכנראה שלעולם לא נגיע – בין השאר בזכות האינטרנט, הפייסבוק, ושאר הרשתות החברתיות, ואמצעי-התקשורת האחרים.
אלא מאי? כל המאמרים שלי בסדרה הזאת, החל מהמאמר הפותח אשר עורר את הסערה – מדינת ישראל וחופש-הביטוי: עורו אחים, הנאציזם כבר כאן! – יצאו ממש מאותה נקודת-המוצא ממנה יצאה נשיאת ביהמ”ש העליון, מרים נאור, שאמרה כי –
הדרך להשמדה נסללה כאשר שללו מהיהודים את זכויות האזרח ואת זכויות האדם, והיהודים – כל היהודים “מנער ועד זקן, טף ונשים” – הוגדרו כבלתי אנושיים, תת אדם.
ובמלים אחרות: מה שמתחיל בפגיעה בזכויות האדם והאזרח עשוי להגיע לשואה ממש.
תזכורת
חומר-הנפץ למאמר הפותח (שפורסם ביום 11.3.2017) נולד מנאומה של מרים-כלענה, ביום 28.2.2017, שבוע וחצי קודם לכן, והנפץ שלו היה גל המעצרים שהחל יום קודם לכן, אבל אנחנו עוד לא היינו ערים למה שהוא יביא לנו בכנפיו.
אמרתי לעיל כי למראות הנאציזם המקורי “עוד לא הגענו, וכנראה שלעולם לא נגיע – בין השאר בזכות האינטרנט, הפייסבוק, ושאר הרשתות החברתיות, ואמצעי-התקשורת האחרים”, והנה, עם הארכות המעצרים, נוכחנו שהגל העכור הזה רק בתחילתו, ואחריתו מי ישורנה.
צריך לקצץ לו את הכנפיים, להרוג אותו כשהוא עוד קטן:
These growing feathers pluck’d from Caesar’s wing
Will make him fly an ordinary pitch,
Who else would soar above the view of men
And keep us all in servile fearfulness.
Wm. Shakespeare, Julius Caesar, Act I, Scene I
מה הכי מפחיד כאן?
הרשימה הזאת היא רשימה חלקית, אותה אפשר לכנות מקצת מתולדות ה-Gleichschaltung הישראלי, פרי התנסותו האישית של אדם אחד.
אין ספק כי מחקר רחב-היקף יגלה עד כמה מפלצתית התופעה הזאת בארצנו הקטנטונת.
מהשהכי מפחיד הוא שברשימה המצומצמת הזאת “מכהנים” ארבעה שהגיעו בהמשך לכס נשיא ביהמ”ש העליון (זוסמן, שמגר, ברק, נאור), ואם לא די בכך, שותפים נוספים לה הם שני נשיאים-לעתיד של ביהמ”ש העליון (על פי הסניוריטי, אם תישמר): אסתר חיות ועוזי פוגלמן.
ארבעה מתוך אחד עשר הנשיאים עד היום (36.4%), ושישה מתוך שלושה-עשר (46.2%) עד סוף 2023.
זה לא אומר שהשאר נקיים ממעשי-נבלה משלהם, אבל בהזדמנות לא-חגיגית זו דיברתי רק על נקודה אחת (גלייכשאלטונג כחול-לבן) שבתוך נקודה אחת (נאציזם כחול-לבן) שגם היא רק חלק מתרבות-השפיטה הכושלת של מערכת המשפט הישראלית.
ושוב: תודה למרים נאור
אי אפשר לסיים גם את הפרק הזה בלי לחזור ולהזכיר את תרומתה של מרים-כלענה לתובנה שלי בעניין הזה, אותה אני מעניק לכם, הקוראים:
הדרך להשמדה נסללה כאשר שללו מהיהודים את זכויות האזרח ואת זכויות האדם, והיהודים – כל היהודים “מנער ועד זקן, טף ונשים” – הוגדרו כבלתי אנושיים, תת אדם.
ואם לא די בכך, בואו נחזור אל ההסבר של ויקיפדיה, אותו הבאנו בראשית הדברים, לעיל:
The apex of the Nazification of Germany was …when the … and the German Jews were deprived of citizenship (see Nuremberg Laws), paving the way for the Holocaust.
בדיוק מה שמרים-כלענה אמרה, ואולי מכאן היא לקחה את זה.
תזכרו שאמרתי לכם.
______
למאמרים הקודמים:
מבוא לנאציזם כחול-לבן (א): מי מפחד ממטאפורות
מבוא לנאציזם כחול-לבן (ב): מי מפחד מהמילה “שואה”
למאמר מעורר הסערה: מדינת ישראל וחופש-הביטוי: עורו אחים, הנאציזם כבר כאן!
______________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה:זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס