עומדים במרים: האם שופטי ישראל אכן חפצים באמון הציבור, ואליו תשוקתם?
|
את המאמר ה-4500 באתר הזה אני מקדיש להשלכת כפפה לרגליה של נשיאת ביהמ”ש העליון, מרים נאור, חברה לספסל הלימודים: הפכתם את מדינת ישראל לצפון קוריאה של המזרח התיכון, ואתם מתבכיינים על אבדן אמון הציבור בכם, ומאשימים את הציבור – לא את עצמכם *** אם אתם אכן מעוניינים באמון הציבור – אני לשירותכם, ואם אין – תצא אש מן האטד, ותאכל את כל הצהרותיכם על “אמון הציבור”
עומדים במרים: האם שופטי ישראל אכן חפצים באמון הציבור, ואליו תשוקתם?
את המאמר ה-4500 באתר הזה אני מקדיש להשלכת כפפה לרגליה של נשיאת ביהמ”ש העליון, מרים נאור, חברה לספסל הלימודים: הפכתם את מדינת ישראל לצפון קוריאה של המזרח התיכון, ואתם מתבכיינים על אבדן אמון הציבור בכם, ומאשימים את הציבור – לא את עצמכם *** אם אתם אכן מעוניינים באמון הציבור – אני לשירותכם, ואם אין – תצא אש מן האטד, ותאכל את כל הצהרותיכם על “אמון הציבור”
שמחה ניר, עו”ד
רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!
השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה
“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”
אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי
“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!
“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?
בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
שמחה ניר, עו”ד
3.2.2017
לכבוד
השופטת מרים נאור
נשיאת ביהמ”ש העליון
ירושלים
נכבדתי,
הנדון: אמון הציבור בשופטיו
היום אני בא לדבר איתך בגובה-העיניים, כדבר אדם אל חברו/חברתו לספסל הלימודים.
בטקס השבעת שופטים, ביום 20.4.2016, אמרת, בין השאר:
אמון הציבור במערכת המשפט, שהוא היקר בנכסיה, מותנה בהכרה של כל אזרח ואזרח כי ההכרעה השיפוטית נעשית באופן הוגן, אובייקטיבי, תוך מתן יחס שווה לצדדים המתדיינים. בהכרה כי השופט עושה צדק, על פי הדין.
וזה מזכיר לי ידיעה שהתפרסמה לפני שנים רבות: רוב ההפסדים של הציבור בבורסה נבעו מירידות השערים… הפירכה שבדבריך היא שאמון הציבור לא מותנה בהכרה הזאת, אלא נובע ממנה, ואם ההכרה הזאת לא קיימת, הכישלון הוא שלכם, ולא של הציבור.
אני מזמינך לקרוא את מאמרי זה: מרים כלענה: נאור לפעמים צודקת!
מה שאומר לך היום מבוסס על המאמר הזה, אבל – בבחינת “הוכח תוכיח את עמיתך” – אני אדבר גם על דברים שלא יהיה לך נוח לשמוע. מה לעשות, הדבש והעוקץ ירדו לעולם בכפיפה אחת, שלובים זה-בזה.
דברים של אדם החרד לא פחות מכם – וכנראה גם הרבה יותר – לאמון הציבור בשופטיו.
בפתח הדברים אומר ואבהיר כי המאמר אותו אני מזמינך לקרוא היום לא נכתב לצורך מכתבי זה אליך, אלא להיפך: הרעיון למכתבי נולד בעקבות המאמר.
לפני שנמשיך, אזכיר לך כי את אישית חתומה אישית על פסק-דין המגדיר אותי כ“אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית”, והיום אנחנו למעלה מעשר שנים לאחר מכן, ואני מבוגר עוד יותר (בן 78, עוד מעט), מאמין עוד יותר בצדקת דרכי, פועל עוד יותר בכל נימי נפשי, ומחוייב שבעתיים “לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתי האישית”.
ממילא את יכולה להבין שגם במכתבי זה אני לא מבקש דבר לתועלתי האישית, אלא רק לקידום המטרה לתועלת הציבור.
עכשיו קראי נא את המאמר: מרים כלענה: נאור לפעמים צודקת!
אני יודע שזה יהיה לך קשה, קשה מאוד, עם המאמר הזה.
זה יהיה קשה לך, כי אתם יודעים איך להסתדר עם “שמחה ניר הרע”, אבל לא איך להסתדר עם שמחה ניר ה”טוב”, שגורם לכם לתהות איכן שגינו, איכה כשלנו ברך, אם זה בשבחנו ידבר.
כדי להפיס את דעתך, אומר לך כבר עכשיו כי במאמר הזה, עם הקישורים שבו, ישנו תמהיל הוגן ומאוזן של שמחה ניר הטוב ושמחה ניר הרע, כאשר עיקר ההתקפה שלי הפעם אינו עליכם, השופטים, אלא על התקשורת, שמחזיקה “ראשי דסק משפטיים” חסרי השכלה משפטית, שאותם לא מעניינת איכות השפיטה ותרבות השפיטה, אלא הסחורה הפוליטית שאתם מספקים, או לא מספקים.
אם תקראי את המאמר בעיון (לרבות את המאמרים המקושרים אליו), תראי שהתופעה הזאת קיימת גם בימין הפוליטי, וגם בשמאל הפוליטי, ומה שמקומם את אלה המקוננים על ה”אקטיביזם” השיפוטי, אינו האקטיביזם עצמו, אלא ה”סמולנות” שלכם – בין שקיימת, בין שאינה קיימת.
הם מקוננים על האקטיביזם הזה, אבל כאשר הדבר נוח להם, הם מקוננים על כך שביהמ”ש העליון אינו מספיק אקטיביסטי.
וכאשר אני שואל אותם האם אתם בעד האקטיביזם השיפוטי, או נגדו, הם ממלאים מקלדתם מים.
ולפני שאנחנו ממשיכים, את מוזמנת לקרוא שוב את מאמרי מרים כלענה: נאור לפעמים צודקת!
כאמור, היכנסי גם לקישורים שנתתי בגוף המאמר, הם לא נועדו ליופי.
אחר כך את מוזמנת לקרוא את התגובות למאמר נשוא המאמר שלי: לא נאורה: מרים נאור אוהבת להוריד את כולם על ארבע, מפרי מקלדתו של הד”ר יהודה יפרח, ובמיוחד את התגובות לו.
והוסיפי וקראי גם את מאמרי זה: משפט אלאור אזריה: “הוציאו השופטים ונדעם!”, אשר נכתב בעקבות הכרעת הדין שניתנה במשפט המתוקשר. גם המאמר הזה נכתב בתגובה להמון הנסער, אשר לא קרא את הכרעת-הדין, לא מכיר את התיק, וכל מעייניו אינם בעשיית-הצדק, אלא בשורה התחתונה, שתספק את ציפיותיו.
את כל כתבי-ההגנה האלה עליכם עשיתי בעודי מוקע על ידכם, מודר על ידכם ממקצועי ומפרנסתי. עשיתי את כל אלה בלי כתב-מינוי, בלי משכורת, בלי שנתבקשתי לעשות כן ובלי כל ציפיה לתמורה כלשהי – רק משום שאני אדם מצפוני, “אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית”, כפי שאת עצמך הגדרת אותי.
*** קראי את המאמר, ונחזור אחרי ההפסקה ***
כעת, כאשר שנינו מכירים את החומר, נשאלת השאלה מה אנחנו יכולים ללמוד מזה.
מושכל ראשון
המשנה שלך, אליקים רובינשטיין, הוא נבל. זה, לכאורה, לא ממש לעניין, אבל זו דוגמה למה שאני מדבר כאן היום: אבדן האמון בשופטי ישראל בכלל ובשופטי ביהמ”ש העליון בפרט – ולא בגלל אוריינטציה פוליטית “סמולנית”. הייתי אומר שאם בכלל יש שמץ-של-שמץ של ניחוח פוליטי לפסק דינו של רובינשטיין בבג”ץ 3734/14, אותו הבאתי כדוגמה לנבלותו – הריהו דווקא “ימני”, ולא “סמולני”.
לא, אל תגידי לי “באיזה סגנון אדוני מדבר”:
ראשית – משום שזה סגנונו של רובינשטיין עצמו (מראי-מקום על פי דרישה);
שנית – השאלה אם רובינשטיין הוא נבל, אם לאו, אינה שאלה של “סגנון”, אלא שאלה של השקפה, שאלה ערכית, ובמקרה הזה היא מבוססת על מה שהוא עצמו כתב בפסק-הדין – אפילו אם לא ניזקק לשום עובדה חיצונית.
ושלישית – וכאן אתם צריכים להכות על חטא שחטאתם לעצמכם: חשבתם שעל ידי הוצאתי לעולמים ממקצוע עריכת-הדין תסתמו לי את הפה, ומה קיבלתם? שלחתם אותי למקום בו אין עלי שום מגבלות “סגנון”, ואני רשאי להביע את דעתי ככל שאמצא לנכון.
ולא רק שאני משוחרר ממגבלות ה”סגנון”, אלא שנתתם בידי את הזמן שלא היה לי לפני כן: אם לפני כן יכולתי לכתוב ולהעלות לאתר מאמר אחד בחודש, אחרי שהוצאתם אותי מהמקצוע כבר הגעתי להספק של עד שלושה או ארבעה מאמרים ביום אחד!
אם הייתם משעים אותי לחודש אחד + חודשיים על-תנאי, ובהדרגה מעלים את ה”מינון”, יכולתם להשתיק אותי לעולמים, אבל אתם, בנמהרותכם, בכוחניותכם ובטיפשותכם כי רבו, קיבלתם בדיוק את ההיפך!
כן, כן … כשאני מדבר אליך בגוף שני-רבים, זה לא לתפארת המליצה, ולא כ”הכללה”, אלא משום שאם מאז שנת 2003 אני מרצה, במצטבר, 27 שנות השעייה + 2 הוצאות לצמיתות (מן הסתם מצטברות ל-27 השנים, וגם זו לזו …) – גם את, אישית, חתומה על חלק מזה.
במאמרו של יהודה יפרח, אותו אני מבקר, הוא אומר:
מרים נאור מאבדת את זה. נשיאת בית המשפט העליון נותנת את התחושה שהיא נכנסה לתוך לופ רגשי שהיא לא מצליחה להשתחרר ממנו. בדרך היא מדרדרת את כבודו ויוקרתו של המוסד הדמוקרטי החיוני והחשוב עליו היא מופקדת …
ואני, בהגיני עלייך, עונה לו:
אז לא, ממש לא. זה לא אומר שמרים נאור היא צדקת הדור, ושהיא לא “מאבדת את זה”, וגם לי יש חשבונות פתוחים איתה (כולל נקודת-זכות אחת), וזה לא אומר שלמוסד שהיא מופקדת עו”ד נשאר מה לדרדר ולאן להידרדר, אבל הפעם זה קשקוש מקושקש.
אכן, באותו המקרה זה היה קשקוש מקושקש, אבל בעניין הוצאתי מהמקצוע כולכם “איבדתם את זה”! ולא רק שאיבדתם “את זה”, גם איבדתם כל חוש של פרופורציה, ועל דברים שלפני כן היו מענישים בנזיפה לכל היותר – אתם הקפצתם את סולם-הענישה לשנים ארוכות של השעייה.
תנו רבנן איזהו חכם? הרואה את הנולד – ואתם, אהה, לא ראיתם אותו ממטר.
וכמו שאתם מרבים לומר – אבל רק לאחרים, לעולם לא לעצמכם – “אין לכם להלין, אלא על עצמכם בלבד”.
מושכל שני
גם כאשר אתם מגלים יחס אנושי ומתחשב, ועושים את הדבר הנכון והצודק – איש כבר לא מאמין לכם!
לא, אל תגידי לי שמי שמפסיד, מטבע הדברים אין לו אמון בשופטים, ואל תגידי לי שמי שפסק הדין אינו תואם אם השקפותיו הפוליטיות, אך טבעי הוא שגם הוא יאבד את אמונו בשופטים.
אל תגידי לי זאת, כי גם לפני שלושים, ארבעים וששים שנה, 50% מהמתדיינים הפסידו במשפט, אלא שאז עוד היה לציבור אמון בשופטים, אבל מאז אמון הציבור מידרדר והולך.
ואל תגידי זאת, כי אמון הציבור נבחן דווקא באמונו של הצד המפסיד, שיבוא ויאמר אמנם הפסדתי, ולדעתי השופטים טעו, אבל נחה דעתי שהם פעלו במקצועיות, בחריצות, ביושר וביושר אינטלקטואלי.
ואל תגידי לי “פוליטיקה”, כי שיעור פסקי-הדין שלכם שיש להם ניחוח פוליטי הוא זעום ביותר (בדקתי!), ועיקר הזעם הציבורי הוא על אי-הצדק ועיוותי-הדין במשפט היום-יומי.
קחי, לדוגמה, מצב היפותטי כזה:
מאשימים אותך בכך שרצחת את אהרן ברק, כדי לרשת את מקומו על כס נשיא ביהמ”ש העליון.
את מביאה אל דוכן העדים את אהרן ברק עצמו, והוא, אחרי שהזדהה כדין, מעיד כי הוא “חי ברציפות מגמר לידתו ועד לרגע הזה”.
את מביאה גם את מנהל בית המעצר אבו-כביר, והוא – על פי רישומים שנעשו בזמן-אמת, ונחתמו על ידו בזמן-אמת, מעיד כי ביום ה”רצח” את היית עצורה אצלו (על עבירה אחרת, שממנה זוכית בינתיים), ואת מביאה ראיות על גבי ראיות אשר שוללות – פוזיטיבית – כל אפשרות להרשיע אותך.
והנה, בפסק-הדין, השופטים נותנים הרצאה ארכנית – מתובלת באלף ואחת אסמכתאות כדי ליצור רושם של “מפורט ומנומק”, ו”בוחן את הנושא מכל זווית אפשרית” – על “קדושת החיים”, על “קדושת החיים” ועוד פעם על “קדושת החיים”, שאינה במחלוקת כלל ועיקר – ומרשיעים אותך בלי להתייחס לאף אחת מראיותיך.
גם ערכאת-הערעור מתעלמת מכל ראיותיך, ודוחה את ערעורך.
במדינת ישראל אין כל תרופה לתופעה הזאת, ואתם, השופטים, מנצלים זאת לרעה.
ואל תגידי לי פוליטיקה ו”סמולנות” – כי אין לכך שמץ-של-שמץ-של-שמץ של ניחוח פוליטי.
או, למשל, כיפופי-הידיים (“אולי אדוני ימשוך את עתירתו?”), אשר לא אחת מלווים ביותר מרמז, באיום-ממש, על “הוצאות כבדות”: מה לכך ולפוליטיקה ו”סמולנות”?!
אכן, גם לפוליטיקה ישנו משקל מסויים בהידרדרות האמון של הציבור בכם, אבל המרכיב הפוליטי בכל הסאגה הזאת הוא רק הגפרור המושלך אל חבית חומרי-הנפץ הרותחת בשמש, וכאשר המרכיב הזה נפגש עם מרכיב העוול שאתם עושים יום-יום – או אז נוצרת אותה “מאסה קריטית” היוצרת את ההתפוצצות האטומית.
אז אל תגידו לי “פוליטיקה”, כי אם הייתם נהנים מאמון הציבור, הפוליטיקאים היו יכולים לנבוח ככלב מול הירח, ואיש לא היה מקשיב להם, והפרופ’ ישראל אומן, חתן פרס נובל לתורת המשחקים, לא היה מעז לקשקש את הקשקושים האינפנטיליים שלו.
מושכל שלישי
אתם השופטים, כציבור וכיחידים, לא יודעים לדברר את עצמכם. אתם חושבים שפסקי-הדין שלכם הם נקודה ארכימדית לעצמם ולכל העולם, אבל העולם לא רואה בהם אפילו נקודה.
המקצוע שלכם הוא המשפט, ולא הדוברות, אבל אתם לא מכירים בכך, ואתם אפילו לא מתייעצים עם מומחים-לדבר, כאשר אתם עצמכם מופיעים מול הציבור.
קחי, למשל, את הנאום שנשאת לאחרונה, בו דיברת על “עריצות הרוב”. נשאת נאום בן 768 מלים, כולו דברים של טעם, אבל ברובו אינו אלא דקלום של עקרונות המקובלים על הכל (“אין לך משטר דמוקרטי ללא זכויות אדם” … נו, בשביל זה אנחנו צריכים נאומי-נשיאים?!), ובו אמרת גם 190 מלים, הכוללות, בין השאר, גם את זה:
“שלטון הרוב הוא תנאי הכרחי לדמוקרטיה אך הוא אינו תנאי מספיק. באין ריסון לכוחו של הרוב הוא עלול להפוך לעריצות; וכבר היו דברים מעולם. שלטונו של רוב השולל מן הפרטים את זכויותיהם; רוב הנוגש את המיעוט החי בקרבו אינו שלטון דמוקרטי”.
מה אומר ומה אדבר, אמרת דברים-של-טעם, ואני מסכים לכל מילה, אלא מאי? אמרת את הדברים האלה כאילו את קוראת פסק-דין, ולא חשבת על התגובות הצפויות, כגון “יש מקום לחשוש מפני עריצות הרוב, אך לא פחות יש לחשוש מפני עריצות המיעוט”.
מדוע הסתפקת ב”היו דברים מעולם”, ולא נתת דוגמאות? יש לי השערה, אבל היום אני לא רוצה להרחיב.
כאשר אני כותב מאמר, אני מציב לנגד עיני את הקוראים, מציב לפני עצמי את השאלות שתתעוררנה בליבם בקראם את המאמר, ועונה עליהן בגוף המאמר עצמו. אתם לא עושים זאת – לא בפסקי-הדין, גם לא בהרצאותיכם ובנאומיכם – ואחר-כך אתם מתבכיינים שהציבור “לא מבין אתכם”…
את נשאת את נאומך כאילו היה פסק-דין ולא חשבת על מה ואיך הקוראים יגיבו. הרווחת ביושר את כל התגובות, למרות שלאף אחת מהן אין שחר, ותמרנת את עצמך למצב בו את ניצבת חשופה בצריח, ואינך יכולה להגיב – גם לביקורת שאינה צודקת, אינה מוצדקת, ואין לה כל שחר.
אתן לך דוגמה מתחום סדר הדין האזרחי: יש כתב-תביעה, יש כתב-הגנה ויש כתב-תשובה, בו, כידוע, לא ניתן להעלות עובדות חדשות – אלא רק בתשובה למה שנטען בכתב-ההגנה.
כאשר עורכים כתב-תביעה, נתקלים לא-אחת בדילמה: אם נקדים ונעלה טענות שמקומן בכתב-התשובה (בבחינת “אם יטען הנתבע …”) נמצא את עצמנו “נותנים לו רעיונות”, ואם לא נעשה כן, אנחנו עשויים להחמיץ משהו.
אצלכם, השופטים, הדילמה הזאת לא קיימת, אתם לא מטריחים את עצמכם לחשוב מה יאמר הזולת, אתם “רוקדים טאנגו עם עצמכם”, ואתם מרוויחים ביושר את כל מה שאומרים עליכם, גם כאשר הביקורת עליכם היא חסרת-שחר.
במיוחד אמורים הדברים כאשר אתם – בלי שאיש הכריח אתכם לעשות כן – כבלתם את עצמכם למנטרה לפיה “השופטים אומרים את מה שיש להם רק בפסקי הדין ובהחלטות שלהם”.
לו היית מתייעצת לפני כל נאום עם דובר מקצוען (ולא יס-מן, או יס-וומן), הוא היה מציע לך טקסט מעין זה:
“שלטון הרוב הוא תנאי הכרחי לדמוקרטיה אך הוא אינו תנאי מספיק.
“טלו, לדוגמה, חוק המתקבל ברוב של 61 חברי הכנסת, ולפיו כל 59 האחרים מפוטרים לאלתר מהכנסת, אחריו חוק דומה, בו 31 מחברי הכנסת הנותרים אחרי החוק הראשון “מפטרים” את 30 האחרים, וכן הלאה.
“כדי לפסול חוק כזה אין צורך בשום חוק-יסוד, בשום ‘פיסקת הגבלה’ ובשום ‘בנק המזרחי’.
“כדי לפסול חוק כזה די לו לבית המשפט לקבוע – על דרך הפרשנות בלבד – כי החוק הזה אינו מתיישב עם ‘רצון הבוחר’.
“או, למשל, חוק המציע פרס לכל מי שיביא לתחנת המשטרה ראש כרות של ערבי – גם חוק הזה ייפסל ללא צורך בשום הסמכה שבחוק, ומי שיבוא לתחנת המשטרה לקבל את הפרס ייעצר מיד, ובהמשך יועמד לדין”.
וכן הלאה, וכן הלאה, ואני רוצה לראות פוליטיקאים כמו יריב בנט, נפתלי שקד או איילת לוין, אומרים כי “צריך להעמיד את בית המשפט על מקומו”, כי הוא “מעמיד את עצמו מעל המחוקק הריבוני, שנבחר ע”י העם”, וכו’, וכו’.
לו הייתם נושאים נאומים ברוח זו, העם היה אתכם, ולו הייתם מתייחסים בכבוד וברצינות לטענות בעלי הדין ולראיותיהם (ושלא כבדוגמה הנ”ל), אף פוליטיקאי לא יכול היה לקעקע את אמון הציבור בכם.
אתם לא מקשיבים לביקורת: קרה לי לאחרונה שפרסמתי מאמר ביקורת על דברי-הבל שאמר שופט ביהמ”ש העליון, בנאום פומבי, ואחר כן, באקראי, גיליתי שחודשים ספורים לפני כן פרסמתי מאמר כמעט זהה על דברי-הבל כמעט זהים שאמר אותו השופט ממש, בנאום אחר, דבר המעיד שהוא לא התייחס לביקורת הציבורית, ובמקרים כאלה אתם גם לא יכולים להסתתר מאחורי המנטרה “השופט אומר את דברו רק במסגרת פסק הדין”.
אתם לא יכולים להסתתר מאחורי המנטרה הזאת, כי בשני המקרים השופט אמר את דברו בפומבי, מחוץ לפסק-דין כלשהו, וממילא גם הביקורת עליו הייתה על מה שהוא אמר בפומבי, מחוץ לפסק-דין כלשהו.
אם הייתם מקשיבים לביקורת לא הייתם פוסקים הלכה הזוייה – ושערורייתית – לפיה אסור לומר על שופטים דברים שיש בהם “קונוטציה שלילית” – ממש כך!!!
האם את מבינה מה פירוש הדבר? אתם, שופטי מדינת ישראל, פסקתם הלכה לפיה אסור לומר עליכם לא רק דברים שליליים, אלא אפילו דברים בעלי “קונוטציה” שלילית!
אתם הפכתם את מדינת ישראל לצפון קוריאה של המזרח התיכון, ואתם מתבכיינים על אבדן אמון הציבור בכם, ומאשימים את הציבור – לא את עצמכם.
ואם הייתם מקשיבים לביקורת לא היית פוסקת הלכה הזוייה לפיה אנלוגיות מעין “מעיד כאלף עדים” הן “סגנון בוטה ומשתלח”. כן, מרים, ההלכה הזאת כתובה עלי-ספר בחתימתך האישית!
וה”הלכה” הזאת, שלך, “מפלילה” גם את המשנה שלך, רובינשטיין הנ”ל, וגם את פרקליט המדינה השקרן, שי (“שופט תעבורה לא חייב להתמצא בענייני תעבורה”) ניצן: שניהם השתמשו לאחרונה ב”ביטוי” הזה, אבל להם את לא תגידי באיזה סגנון אדוני מדבר, ואילו אותי את העמדת אל הקיר, בגלל ה”סגנון” הזה ממש.
לא, אתם לא חייבים להסכים עם הביקורת הציבורית, אבל אתם מוכרחים להתמודד איתה אם אתם חולקים עליה, ואם באמון הציבור חפצה נפשכם.
אבל לא, לא רק שאינם חפצים באמון הצבור – אתם פוחדים ממנו פחד-מוות, ובורחים מפניו כמפני אש!
על ה”דוברות” שלכם
דובר זה מקצוע שהאמון הציבורי הוא כלי-העבודה היחיד שלו.
בית המשפט, בניגוד למה שאתם מטיפים לנו יום-יום ושעה-שעה, יכול להסתדר גם בלי אמון הציבור, כי יש לו חרב. ואל תספרו לנו כי אין לכם חרב, כאשר כל גופי פצוע ומדמם ממדקרות חרבכם, ואין מרפא.
ועל הארנק שיש לכם כבר דיברתי לא פעם: יש לי הרבה מה לומר גם עליו, אבל אדלג עליו היום.
אבל לדובר עצמו אין גם חרב, והוא לא יכול לאיים על השואלים אותו אולי אדוני יחזור בו משאלתו, אחרת אני אטיל על אדוני הוצאות כבדות!
דובר לא-אמין עושה צחוק משולחיו, וכך גם מערכת הדוברות שלכם.
מה יש להן, לדוברות האלה, לומר כאשר מציגים להן שאלות קשות?
לבד מהקלישאה הנדושה, הנבובה והשקרית, שכבר הזכרתי לעיל, לפיה “השופטים אומרים את מה שיש להם רק בפסקי הדין ובהחלטות שלהם”, הן יודעות לדקלם “הדברים אינם ראויים לתגובה”, “אין לנו מה להוסיף”, וכו’ – כאשר כל העולם מבין כי הדברים הושמו בפי הדוברת, כדי שהיא תשכב על הגדר למען השופטים, או שהיא “אולפה” לומר אותם גם בלי שהם יושמו בפיה בכל מקרה ומקרה.
ומה התוצאה? לא רק שהדברים לא מתקבלים כאמינים, אלא שאתם גם מאבדים את מה שאתם רוצים להשיג בכך שאתם אומרים כי את מה שיש לכם לומר אתם אומרים “רק בפסקי הדין”.
אבל מתוך הנחה – המקובלת עלי לחלוטין – שתפקיד הדוברות הוא להגן על המערכת ועל השופטים ועבודתם, מדוע אי אפשר להוציא הודעת-דוברות ברוח החלק ה”חיובי” של מאמרי, בו פתחתי את מכתבי זה? האם זה לא יותר מכובד ואמין?!
לנוחיותך אני מצרף למטה מכאן דוגמה אפשרית.
לבד מהמכובדות והאמינות שיש לגישה הזאת, יש לה גם יתרון מעשי, כי השופטים יימנעו מדברים שהדוברות אינה יכולה להגן עליהם.
כיצד מודים בשגיאות, כיצד מכים על-חטא?
ואם כבר מכובדות ואמינות, קחי דוגמה איך אדם מודה בשגיאותיו: לא בהודעת-דובר המתכחשת לשגיאה, או בטאטואה אל מתחת לשטיח, אלא במאמר כזה: על חובת הדיווח להוצל”פ ע”י כונס נכסים שהוא גם בא-כוחו של הזוכה: על תקנה לא-רלוואנטית, ועל טעות אידיוטית שלי.
האם אתם מסוגלים להודות בטעויותיכם (אפילו בלי ה”ציון” שאני נתתי לעצמי)? לא. המקסימום שאתם מסוגלים לו הוא משהו מעין “אמנם בעבר סברתי כי הוראת-חוק א’ היא לקס-גנראליס, ואילו הוראת-חוק ב’ היא לקס-ספסיאליס, אבל היום אני סבור ההיפך”, אבל הכאה-על-חטא, הכאה אמיתית, על חזותיכם שלכם, על עוונותיכם שלכם, על טפשויותיכם שלכם? לעולם לא.
קחי, למשל, את אלה:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּדַעַת וּבְמִרְמָה :
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּהִרְהוּר הַלֵּב:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּוִדּוּי פֶּה:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּזָדון:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּחזֶק יָד:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּטֻמְאַת שְׂפָתָיִם:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּיֵצֶר הָרָע:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּיודְעִים וּבְלא יודְעִים:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּכַחַשׁ וּבְכָזָב:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּלָשׁון הָרָע:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּמַרְאִית הָעָיִן:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּשִׂיחַ שִׂפְתותֵינוּ:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בַּסֵּתֶר:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּעֵינַיִם רָמות:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּפִתְחון פֶּה:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּצַעֲדֵי רַגְלַיִם לְהָרָע:
עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּקְפִיצַת יָד:
אתם חוטאים באלה יום-יום, ואחר כך מתבכיינים על אבדנו של אמון הציבור בכם, במקום להסתכל בראי, ולשאול את עצמכם מה חלקכם בכך.
שאתם חושבים את עצמכם למלאכי-השרת צחורי-הכנפיים – זה בסדר, כי את חופש המחשבה (שלכם) עדיין לא הגבלתם (להבדיל מחופש-התחושות של הזולת, אשר קומם את חברכם אדמונד לוי), אבל, מה לעשות, הציבור הסוגד של פעם כבר לא חושב אתכם לכאלה, ובעניין אמון הציבור – הציבור הוא הקובע, לא אתם, ואותו לא תצליחו להחליף.
למי מערכת המשפט “יקרה” יותר?
השכם והערב אתם אומרים כי “המערכת” יקרה לכם, ועל כן אתם מנהלים מלחמת-חורמה נגד כל מי שמבקר את תרבות השפיטה שלכם, אבל, ברשותך, אצטט דברים שאמרתי על כך בהזדמנות אחרת:
מי שמבקש לרוקן את הירקון ממימיו הבאושים והמצחינים, ולהחליפם במיים נקיים ורעננים, תהא זו חוצפה בלתי רגילה לומר שהירקון “אינו יקר לו”!
חומר למחשבה, כבוד הנשיאה.
כמו נחל
ולסיום: כאשר מר אפרים נוה נבחר כראש לשכת עורכי הדין, והוא הודיע על ביטול משוב השופטים (שבעבר הוא היה מתומכיו, מיינד יו), את ניפחת את חזך מרוב גאווה: אתם רואים, בהידברות אפשר להשיג הכל!…
איזו “הידברות” זו, מרים? “הידברות” בין נחש ארסי המתחפש לעבד נרצע, עם “אדונו” התמים, בו ינעץ הנחש את שיניו כאשר הדבר יתיישב עם האינטרסים המושחתים שלו?!
אני מניח שאתם יודעים מדוע מר נוה תומך בקידומו של השופט יוסף אלרון לבית המשפט העליון, אבל אם טעיתי, אגיד לכם: זהו אתנן-הזונה שנוה משלם לאלרון עבור השירות שאלרון נותן לו כיו”ר “הוועדה נגד הצפת המקצוע”, המתחזית כ”ועדת הבחינות של לשכת עורכי הדין”.
אפרים נוה בגד בכם, גם משה כחלון בגד ב”ברית ההיסטורית” קצרת-הטווח שלו אתכם. אחייך בגדו כמו נחל.
אני מציע לך, ולכם, הידברות אמיתית, הידברות בין צדדים החלוקים בדיעותיהם ובעמדותיהם, ולהידברות הזאת אני מציע את עצמי, כמייצג הנאמן ביותר של הציבור שמאס בכם – בצדק או שלא בצדק, that’s another question – וכמי שאת עצמך, כאמור, הגדרת כ”אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית”.
ואדם כהגדרתך זו אינו יכול לבגוד – לא כמו נחל, ולא בכלל – כי, כפי שאמרת, אין לו שום אינטרסים זולת “קידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית”.
במה אוכל לעזור
המטרה שלי במכתבי זה היא צעד נוסף במפעל-חיי: להביא לעם היושב בציון מערכת משפט שהציבור יוכל להאמין לה, ולבטוח בה, כך שהשופטים לא יצטרכו לעבור לצד השני של הרחוב, כשהם רואים מולם את הבן של השכנים – דבר שהיום אינו פרי הדמיון החולני.
אני יכול לעזור לכם ולציבור, לעזור הרבה – וללא תמורה, כמובן.
אני יכול להציע הרבה דברים, אבל השאלה היא אם אתם בכלל מעוניינים בעזרתי, כי כבר התבזיתי די בהצעות אשר הושלכו לסל.
אם אתם אכן מעוניינים באמון הציבור – אני לשירותכם, ואם אין – תצא אש מן האטד, ותאכל את כל הצהרותיכם על “אמון הציבור”.
הכדור, איפוא, בידייך, כב’ הנשיאה, ולפני שאת משליכה את מכתבי זה אל ה-TRASH, זכרי את משל האריה והעכבר של איזופוס. ההבדל היחיד ביני לבין העכבר הוא בכך שאני לא מתחנן בפניכם על נפשי ועל חיי – לכך לעולם לא תזכו.
ואסיים באיחולי בריאות ואריכות ימים (אני יודע שאת זקוקה לזה).
באותו הכבוד שאתם רוחשים לי,
שמחה ניר, עו”ד
דוגמה: הודעת דוברות מערכת המשפט / מאמר תגובה / הרצאת תגובה
תחת הכותרת לא נאורה: מרים נאור אוהבת להוריד את כולם על ארבע, וכותרת המשנה זה התחיל בהשפלת הרב קרים, שהורד על ארבע והיה חייב לזעוק “טהור אני” כדי לקבל את תפקיד הרב הצבאי. זה ממשיך עם תושבי עמונה מהם דרשה השופטת מרים נאור בקשות מרתיחות. המסקנה: בג”ץ מתנהל כאחרון התגרנים בשוק, לא מסוגל להתנתק מהרגש, (nrg, 22/12/2016), מציג לנו ראש הדסק המשפטי של האתר, מר יהודה יפרח, תיזה מעוותת, לפיה “קו ישיר מתוח בין מלחמת הבוץ שהיא מנהלת היום מול תושבי עמונה לבין מסמך ההשפלה שהיא דרשה מהרב הצבאי הראשי אייל קרים”.
לשיטתו של מר יפרח, כבוד הנשיאה, השופטת מ’ נאור, “הורידה על ארבע” הן את כבוד הרב קרים, והן את תושבי עמונה – ולא היא.
ייאמר מיד: מר יפרח, המשמש, כאמור, “ראש הדסק המשפטי” של nrg, אינו בעל השכלה משפטית.
אומר מר יפרח (ההדגשות הוספו):
כולנו זוכרים כש”נחשף” הטקסט שכתב הרב קרים באינטרנט התעוררה מהומה תקשורתית. הרמטכ”ל גדי איזנקוט נכנס אישית לעובי הקורה, הזמין את המועמד לתפקיד הרב הצבאי הראשי וביקש ממנו הבהרות לדברים. תיעוד מלא של כל מהלך הבירור הופיע בתשובת המדינה לעתירה שהגישו חברות הכנסת ממפלגת מר”צ, אבל לנאור זה לא הספיק. היא רצתה לסובב את הסכין, להוריד את הרב קרים על ארבע, להכריח אותו לעבור בדיקה גופנית בהפשטה מלאה ולבקש על נפשו.
אז לא, ממש לא.
אכן, קיימת בעייה בהתערבות גורם שלטוני (כמו בג”ץ) במינוי דתי, אשר חייב לפעול על פי הבנתו ומצפונו (ובמערכת-דינים שונה ממערכת-הדינים בה פועל הבג”ץ), כמו שקיימת, במידה מסויימת, בעייה כזאת גם במינוי של שופטים (אם כי אלה פועלים באותה מערכת-דינים), וכל התערבות נראית כרצון לכפות על המתמנה לתפקיד לפעול שלא על פי מצפונו והבנתו, ואולי גם לפגוע בחופש-הביטוי שלו.
אלא מאי?
כאשר אדם מבקש להתקבל לעבודה כלשהי, מותר למעביד לבדוק לא רק את כישוריו, אלא גם את ערכיו, ודברים נוספים. כך, למשל, אם מועצת הרבנות המקומית בזרנוגה גימ”ל תחליט שהיא לא תמנה לתפקיד סגן הרב המקומי מי שעבר שלוש עבירות תנועה בשנתיים שקדמו להגשת מועמדותו, זו אינה כפייה דתית, אלא דרישה של המעביד (הציבור) שלא יתמנה לתפקיד סגן הרב המקומי מי שעבר שלוש עבירות תנועה בשנתיים שקדמו להגשת מועמדותו.
אבל גם כאשר מדובר בערכי-דת, מותר למעביד לבקר את מערכת ערכיו של המבקש להתמנות לכהונה רבנית.
נניח שהרמטכ”ל רוצה למנות בועלי-קטינות לתפקידי ראש אג”ת (אגף התכנון) ורבצ”ר. הבג”ץ לא יבדוק את מומחיותם של המועמדים בענייני תכנון, או בענייני רבנות. הוא רק ישאל את עצמו האם זה תואם את הערכים הציבוריים הראויים שלתפקידים בכירים כל כך ימונו בועלי-קטינות.
יכול להיות שהבג”ץ יאמר זה בסדר, אין שום קשר בין היותו של אדם בועל-קטינות לבין יכולותיו המקצועיות. יכול להיות שהוא יפסול את המועמד לרבצ”רות ויכשיר את המועמד לראשות אג”ת, ויכול להיות שהוא יפסול את שניהם – אפשר בהחלט לחלוק עליו, אבל בכל המקרים האלה הוא פועל “על המגרש שלו”, והטענות על כך שהוא “משיג את גבולה של הרשות המבצעת” הן קשקוש מקושקש.
ואם רוצים דוגמה קרובה יותר לענייני הרבנות הצבאית, קחו, למשל, את הסיפור הזה, על משה רבנו הצעיר, בראשית הקריירה הפוליטית שלו:
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלותָם, וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:
וַיִּפֶן כּה וָכה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:
וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים. וַיּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?:
וַיּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשופֵט עָלֵינוּ? הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אומֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי? וַיִּירָא משֶׁה וַיּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: (שמות ב, יא-יד).
אם, למשל, המבקש לכהן כרב (ועד צבאי ראשי!) מצדיק בפה מלא את התנהגותו של משה – התנהגות שלצערנו אנחנו נתקלים בה יותר מדי – האם אנחנו, הציבור, חייבים להעסיק אותו?
מר יפרח מלין כי המדינה הגישה תשובה וכבוד הנשיאה לא הסתפקה בתשובת המדינה, ודרשה שכבוד הרב יירד על ארבע, כדי לדקלם את אותה התשובה ממש.
ועם כל הכבוד, לא די בתשובה המנוסחת ע”י הפרקליטות – מצוות פרקליטים מלומדה – משום שהפרקליטים אינם מועמדים לכהונת הרבצ”ר, ובית המשפט רשאי – ואף חייב – לשמוע את הדברים מפיו אישית, מאומתים בתצהיר, ואם ימצא לנכון – גם להציג לו שאלות-הבהרה.
בנהגה כך כבוד הנשיאה לא “הורידה את הרב אייל קרים על הברכיים”, אלא שהיא אף עשתה עימו חסד גדול, באפשרה לו להציג את עצמו בפני הציבור באור הנכון, ולאפשר לו להיכנס לתפקידו בלי שהעננה תרחף מעל לראשו.
ואמנם כך הווה.
ולעניין ההחלטה בדבר דחיית הפינוי מעמונה:
הדבר היחיד בו ראש הדסק המשפטי צודק במאמר שלו הוא הקשר בין בג”ץ הרב קרים לבין ההחלטה בעניין דחיית הפינוי מעמונה, ואנחנו מודים לו על כך שהוא הרים לנו להנחתה.
החוט המקשר בין שני המקרים הוא שבשניהם בית המשפט לא “הוריד את המשיבים על ברכיהם”. במקרה הראשון בית המשפט, כאמור, נתן לרב סולם יציב ביותר לרדת בו מן העץ (ואמנם כך הווה, והוא ירד ממנו בכבוד), ובמקרה השני, מי שירד על ארבע היו דווקא המשיבים, מתיישבי עמונה.
בפרשה הזאת ניתן בבג”ץ פסק-דין סופי וחלוט, לפני שנתיים ימים. אכן, הוטחה בו ביקורת ציבורית חריפה, ואנחנו מכבדים את הביקורת, וייתכן שהביקורת תעשה את פעולתה במקומות המתאימים, אבל במשטר דמוקרטי בית המשפט הוא הקובע – ועל כך אין החולק.
התיק הזה נפתח בשנת 2008, ונסחב שש שנים עד שניתן פסק-הדין, בשנת 2014, דהיינו לפני שנתיים, ומאז הוגשו כמה וכמה בקשות לעיכוב-הביצוע אשר בית המשפט נענה להן, אבל בסוף היה ברור לנו שהמדינה והתושבים מנסים לדחוק את הקץ, כל פעם בתירוץ אחר, ובסופו של דבר, ביום 14.11.2016, דחינו בקשה נוספת, והשארנו על כנו את מועד הפינוי – 25.12.2016.
כעת, אחרי שהתושבים הבינו שרגע-האמת קרוב ואינו ניתן לדחייה, הם באו אל בית המשפט, ימים ספורים לפני המועד שנקבע לפינוי, וביקשו דחייה קצרה, עד שיוכשר השטח החלופי, ואז הם יתפנו ללא התנגדות, וכך יימנעו המראות האיומים של הפינוי הקודם מעמונה.
ויודגש: התושבים הם שביקשו זאת, לא השופטים, והם ביקשו זאת מנימוקים אנושיים, לא משפטיים.
את הבקשה הזאת בית המשפט היה מוכן לשקול ברוח אוהדת, למרות ההחלטה הקודמת, אשר, למעשה, נעלה את השער בפני בקשות דחייה נוספות, אבל בית המשפט רצה לוודא שהפעם זה רציני, ושההיעתרות לה לא תפתח מחדש את שרשרת בקשות-הדחייה.
זאת ההחלטה:
“כדי להסיר כל ספק, מתבקשים כל המשיבים תושבי עמונה להצהיר בלשון חד משמעית, כי הם מסכימים ומתחייבים כולם כאיש אחד לפינוי בדרכי שלום וללא עימות והתנגדות. זאת ככל שייקבע מועד נדחה על-ידי בית המשפט, ומבלי שיש בדבר משום הבעת דעה מצדנו בשלב זה”.
אבל התושבים הביאו לבית המשפט משהו שנראה לו חמקמק ומותנה:
“למען הסר ספק, כלל המשיבים תושבי עמונה רואים עצמם מחויבים – בחתימת הנהגת היישוב הנבחרת – ל’הסכם לפינוי ולקידום אפשרויות הסדרת עמונה‘ (אשר צורף כנספח ב’1 לבקשת המדינה מיום 20.12.2016) וממילא גם למתווה המצורף אליו על פיו הם מתחייבים לפינוי בדרכי שלום וללא כל עימות והתנגדות, וזאת בהתאם להחלטה שהתקבלה ביישוב.
מובן כי התושבים משוכנעים שהמדינה תעמוד אף היא בהתחייבויותיה שלה המפורטות בהסכם שנחתם בין הצדדים”.
זה, כמובן, לא ענה על בקשת בית המשפט, ומהטעם הזה ניתן היה לדחות את בקשתם, בהסתמך על ההחלטה הקודמת, אבל בית המשפט גילה אורך-רוח, וביקש מהתושבים להביא משהו ברור ומחייב, לא מותנה בשום דבר, ולא משאיר מקום לבקשות דחייה נוספות, גם אם ציפיותיהם מהמדינה לא תתגשמנה.
והתוצאה – הבהרה נוספת, ברורה ובלתי-מותנית:
“בהתאם להחלטת בית המשפט הנכבד מיום 22.12.2016, ובהמשך להודעת המשיבים מיום 22.12.2016, המשיבים מבהירים, למען הסר ספק, כי הם ‘מסכימים ומתחייבים כולם כאיש אחד לפינוי בדרכי שלום וללא עימות והתנגדות‘ (כאמור בסעיף 3 להחלטת בית המשפט הנכבד מיום 21.12.2016). ולמען הסר ספק נוסף, הם מבהירים עוד כי מחויבותם הינה ללא כל התניה”.
הנה כי כן, זה לא שהשופטים הורידו את התושבים על ארבע, אלא שהתושבים עצמם ירדו על ארבע, ובית המשפט הביע נכונות להתחשב בסבלותם ובסיכוי שאמנם הפינוי יעבור בשקט, ואמנם, לאחר שבית המשפט קיבל הבטחה המניחה את דעתו, הוא נתן למתיישבים את הארכה המבוקשת על ידם.
וממשיך ראש הדסק המשפטי:
אבל למרים נאור זה לא מספיק. היא תבעה טקס הטבלה מלא עם הצטלבות בכריעה, ובליעת דמו ובשרו של אדוננו שלטון החוק.
אז לא, ממש לא: כרב’ הנשיאה לא דרשה ערבות כספית, לא ערבות בנקאית ולא שום ערבות. היא דרשה מהם הרבה פחות ממה שמר יפרח היה דורש ממי שמוכר לו רכב משומש. היא דרשה מהם הבטחה מילולית בלבד, אבל כזאת שלא תשאיר פתח לבקשות נוספות, אשר תשמנה ללעג ולקלס את החלטת בית המשפט מיום 14.11.2016.
ומוסיף מר יפרח:
הצבת דד-ליין של שלוש שעות לאזרחים להנפת דגל לבן? מי שמע כדבר הזה. זה מטורף, זה לא שפוי. המוסד השיפוטי העליון של מדינת ישראל לא אמור להתנהל ככה.
ועם כל הכבוד, זה לא היה דד-ליין, אלא ארכה, וביתר דיוק: ארכה לפנים משורת הדין. לפנים משורת הדין, משום שבית המשפט נתן לתושבים ארכות על גבי ארכות, אבל דחה סופית את הבקשה האחרונה, כך שהנושא הזה היה אמור להיות סגור.
בית המשפט יכול היה לדחות את הבקשה הזאת מהסיבה היחידה שהיא מנסה לקעקע החלטה סופית הדוחה בקשה קודמת, אבל בית המשפט נתן לתושבים, ביזמתו, קצה-חבל להיאחז בו: תבטיחו לנו שהפעם זה סופי, ולמרות שההבטחה לא הייתה הבטחה בית המשפט נתן להם ארכה נוספת – גם כן ביזמתו – להגיש הבטחה מתקנת שתניח את דעתו של בית המשפט.
אכן, אפשר היה לתת גם ארכה של ארבע, חמש או עשר שעות, אבל זה בסך-הכל “ניואנס” למה שהרכב אחר אולי היה נותן – ואולי לא – והעובדה ששופטים שונים נותנים יותר – או פחות – אינה הופכת ל”מטורפת”, או “לא שפוייה” ארכה קצרה מזו שאפשר היה לתת. יש להביא בחשבון כי גם לאחרים – העותרים או הציבור – אשר דעתם לא הייתה נוחה מהיעתרות בית המשפט, יכולה הייתה להיות ביקורת על כך, ואנחנו מכבדים את הביקורת גם מכאן וגם מכאן, אבל מכאן ועד ל”מטורף” או “לא שפוי” – עוד הדרך רב.
ולקראת הפינאלה, ראש ה”דסק” נותן לשופטים “סדרת חינוך”:
שופטי העליון אמורים להכריע בסוגיות חוקתיות ובעתירות עקרונית נגד החוקתיות של פעולות מנהלתיות. הדברים הללו אמורים להיעשות במתינות, בשיקול דעת, בהפעלת מזג שיפוטי מתון ואחראי. בג”ץ אמור לעסוק בסוגיות המתגלגלות לפניו בפרספקטיבה רחבה ולא להתנהל כמו אחרון נערי הגבעות … כמו אחרון התגרנים בשוק.
צריכה להיות מידה רבה של עזות כדי לייחס לבית המשפט חוסר “מתינות, שיקול דעת, ומזג שיפוטי מתון ואחראי” בכלל, ובתיק הזה בפרט, אחרי שבית המשפט שמע את התושבים בסבלנות בל-תשוער במשך שש שנים עד לפסק הדין, ושנתיים נוספות בהן הוא נעתר שוב-ושוב לבקשות דחייה, עד להחלטה הדוחה את הבקשה המי-יודע-כמה לעיכוב הפינוי, אבל, אחר כל הדברים האלה, בית המשפט היטה אוזן לתושבים והעניק להם ארכה נוספת. הלכך ייקרא “חוסר מתינות, שיקול דעת, ומזג שיפוטי מתון ואחראי”?!
ומעניין מה היה אומר “ראש הדסק” המלומד אם בית המשפט היה נוהג כשיטתו-הוא, והיה דוחה את הבקשה בנימוק ש”שופטי העליון אמורים להכריע בסוגיות חוקתיות ובעתירות עקרונית נגד החוקתיות של פעולות מנהלתיות, ולא בבקשות חוזרות ונשנות לעיכובי-הביצוע”.
__________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס