מרים כלענה: נאור לפעמים צודקת!

על בג”ץ הרבצ”ר אייל קרים ועל ההחלטה בעניין הפינוי מעמונה ב’ *** נאום תשובה לד”ר יהודה יפרח, המציג את עצמו כ”ראש הדסק המשפטי של nrg ומקור ראשון”, אף שהוא חסר השכלה משפטית

שמחה ניר, עו”ד

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הקדמה

מרים נאור היא שופטת הזוייה. שופטת שנתנה פסק-הדין הזוי, ממנו ברור חד-משמעית כי רופא המקבל לטיפולו אישה באמצע ההריון, ומלווה אותה עד ללידה המוצלחת, ייאשם ויורשע ב… הפסקת-הריון בלתי חוקית. לא פחות!

ולא חסרים למרים-כלענה פסקי דין והחלטות הזויים לא פחות, אבל, כמו שעון מקולקל המראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, גם לה יש, לפעמים, “תאונות עבודה” אשר בגללן היא נותנת פסקי-דין נכונים.

וכאשר היא עושה משהו נכון – גם לה מגיע צדק.

זה לא רק מוסרי, זה גם תועלתי!

ולפני שנמשיך, משהו שאני אומר שוב ושוב לכל אלה התוהים מדוע אני מגן על השופטים שנואי-נפשי – כולל אלה שעשו לי עוול רב. תשובתי לאלה שני פנים לה: הפן המוסרי, והפן התכליתי, התועלתי.

מהפן המוסרי – גם למנוולים מגיע צדק, אפילו שלא מגיע להם צדק.

מהפן התכליתי, התועלתי – כל ביקורת שגוייה רק “מדללת” את הביקורת האמיתית והנכונה, ומרוב ביקורת שגוייה יתייחסו אלינו כאל הנער אשר צעק זאב, זאב!

הנה, למשל:

גם למישאל חשין מגיע צדק

פרשת הרבצ”ר המיועד, אייל קרים: גם לשופטים מגיע צדק!

גם לאהרן ברק מגיע צדק: האם ההתנגדות למינויו-מחדש של דניאל פרידמן כשר המשפטים היא התערבות פסולה של שופטים בפוליטיקה?

אשר יגורתי (יז): גם לגרוניס מגיע צדק

על כיסוי הוצאות לינה ואירוח של מרצים-בהתנדבות: גם לשופטים מגיע צדק (אפילו שלא מגיע להם צדק)

גם למני מזוז מגיע צדק

גם לעדנה ארבל מגיע צדק

“הטבות לא חוקיות לשופטי העליון” – האמנם שחיתות, ועד כמה?

גם כאשר אני מגן על שופטים ועובדי-ציבור אני יחיד מול רבים. זה גורלי

מדוע הבאתי את כל אלה? כדי להראות שאם אני מגן על מישהו, זו אינה “חנפנות אד-הוק”, אלא פילוסופית-חיים עקבית, הנמשכת שנים רבות. במאמר האחרון המובא כאן סיכמתי זאת כך:

אל תגידו “שנאה עיוורת”, אל תגידו “שנאה”

כפי שאתם רואים, אצלי אין אפלייה: אותו היחס לשופטים ולעובדי-ציבור אחרים, אותו היחס לשונאי ולאוהבי, לשנואי ולאהובי.

ואותה הגישה גם בביקורת השלילית וגם בביקורת החיובית.

לכן אל תגידו “שנאה עיוורת”, ואפילו לא “שנאה” סתם, כי זה לא רלוואנטי.

והלוואי ששופטי ישראל היו מתייחסים אלי באותה ההגינות שאני מתייחס אליהם.

ואם אתם רוצים סיבה נוספת, אקטואלית יותר – לתת לשופטי ישראל להבין שאם אני אגיע למחוז-חפצי, לשכת שר המשפטים, הם יקבלו יותר ממה שהם קיבלו מכל שרי המשפטים גם-יחד, מפרוץ המדינה ועד היום.

לא, גם זה לא יהיה כדי להחניף להם ו”לקנות” אותם, כי הם יצטרכו לתת תמורה מלאה על כך, אם הם ירצו לשקם את אמון הציבור בהם, אשר גלה.

ועוד הקדמה

אלה שנאה נפשי במיוחד:

אליקים רובינשטיין הנבל;

קבצי PDF;

פרשנות משפטית מוטה-פוליטית:

הבג”ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים – זה על הימין;

הבג”ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים (ב): הפעם זה בשמאל.

כביש 443: שאלה לתוקפי פס”ד הבג”ץ;

כביש 443: שאלה (מס’ 2) לתוקפי פס”ד הבג”ץ: האם קראתם את פסק-הדין?

כביש 443: על בטחון ועל יושר אינטלקטואלי,

אם לא הירדנים, מי היה הריבון עד 1967?

לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”!;

תגובה להרצאתו של עו”ד אביעד ויסולי על “חוקיות השימוש בצה”ל למטרות שאינן הגנה על המדינה”;

לא אסלח לך, אמילי עמרוסי;

עוד על פסה”ד בעניין תביעתו של דיראני נגד המדינה: בן-דרור ימיני, ממך, כמשפטן, אני מצפה ליותר מאמילי עמרוסי;

ועוד שנואים עלי הם אלה שמאלצים אותי להגן על השופטים והפרקליטות, שנואי-נפשי (הכפילות עם חלק מהרשימה הקודמת אינה מקרית):

לא אסלח לך, אמילי עמרוסי

לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”!

נדב העצני, לא אסלח לך על שאתה מאלץ אותי להגן על הפרקליטות!

מבוא לפואנטה

לפני שאגש לפואנטה – מילה על שהביא לנו את זה: יהודה יפרח, המציג את עצמו כ”ראש הדסק המשפטי של nrg ומקור ראשון”, ובויקיפדיה הוא נראה כך:

ד”ר יהודה יפרח (נולד בשנת תשל”ו 1976) הוא עיתונאי וראש הדסק המשפטי של העיתון מקור ראשון.

לימודים

יפרח למד שש שנים בישיבת ההסדר בעתניאל ושבע שנים במכון משפטי ארץ להכשרת דיינים. למד בנוסף בכולל בריסק, בישיבת המקובלים בית אל, ואצל הרב אליעזר צבי ספרין, האדמו”ר מקומרנא בית שמש.

בוגר תואר ראשון בחינוך ממכללת מורשת יעקב, ותואר שני ושלישי במחשבת ישראל באוניברסיטת בר-אילן, הדוקטורט של יפרח עוסק בקבלה של האדמו”ר האמצעי בחב”ד, הרב דובער שניאורי.

לימודי משפטים? אפילו לא “מבוא למשפטים ללא משפטנים”.

ועכשיו ממש לפואנטה

מה מוכר לנו “ראש הדסק המשפטי” של שני כלי תקשורת נפוצים? שורו-שורו:

תחת הכותרת לא נאורה: מרים נאור אוהבת להוריד את כולם על ארבע, וכותרת המשנה זה התחיל בהשפלת הרב קרים, שהורד על ארבע והיה חייב לזעוק “טהור אני” כדי לקבל את תפקיד הרב הצבאי. זה ממשיך עם תושבי עמונה מהם דרשה השופטת מרים נאור בקשות מרתיחות. המסקנה: בג”ץ מתנהל כאחרון התגרנים בשוק, לא מסוגל להתנתק מהרגש, (nrg, 22/12/2016), מציג לנו ראש הדסק את הראש שלו:

מרים נאור מאבדת את זה. נשיאת בית המשפט העליון נותנת את התחושה שהיא נכנסה לתוך לופ רגשי שהיא לא מצליחה להשתחרר ממנו. בדרך היא מדרדרת את כבודו ויוקרתו של המוסד הדמוקרטי החיוני והחשוב עליו היא מופקדת. קו ישיר מתוח בין מלחמת הבוץ שהיא מנהלת היום מול תושבי עמונה לבין מסמך ההשפלה שהיא דרשה מהרב הצבאי הראשי אייל קרים.

אז לא, ממש לא. זה לא אומר שמרים נאור היא צדקת הדור, ושהיא לא “מאבדת את זה”, וגם לי יש חשבונות פתוחים איתה (כולל נקודת-זכות אחת), וזה לא אומר שלמוסד עליו היא מופקדת עו”ד נשאר מה לדרדר ולאן להידרדר, אבל הפעם זה קשקוש מקושקש.

אומר “ראש הדסק המשפטי”:

כולנו זוכרים כש”נחשף” הטקסט שכתב הרב קרים באינטרנט התעוררה מהומה תקשורתית. הרמטכ”ל גדי איזנקוט נכנס אישית לעובי הקורה, הזמין את המועמד לתפקיד הרב הצבאי הראשי וביקש ממנו הבהרות לדברים. תיעוד מלא של כל מהלך הבירור הופיע בתשובת המדינה לעתירה שהגישו חברות הכנסת ממפלגת מר”צ, אבל לנאור זה לא הספיק. היא רצתה לסובב את הסכין, להוריד את הרב קרים על ארבע, להכריח אותו לעבור בדיקה גופנית בהפשטה מלאה ולבקש על נפשו.

אז לא, ממש לא.

אכן, קיימת בעייה בהתערבות גורם שלטוני (כמו בג”ץ) במינוי דתי, אשר חייב לפעול על פי הבנתו ומצפונו (ובמערכת-דינים שונה ממערכת-הדינים בה פועל הבג”ץ), כמו שקיימת, במידה מסויימת, בעייה כזאת גם במינוי של שופטים (אם כי אלה פועלים באותה מערכת-דינים), וכל התערבות נראית כרצון לכפות על המתמנה לתפקיד לפעול שלא על פי מצפונו והבנתו, ואולי גם לפגוע בחופש-הביטוי שלו.

אז לא, ממש לא.

כאשר אדם מבקש להתקבל לעבודה כלשהי, מותר למעביד לבדוק לא רק את כישוריו, אלא גם את ערכיו, ודברים נוספים. כך, למשל, אם מועצת הרבנות המקומית בזרנוגה גימ”ל תחליט שהיא לא תמנה לתפקיד סגן הרב המקומי מי שעבר שלוש עבירות תנועה בשנתיים שקדמו להגשת מועמדותו, זו אינה כפייה דתית, אלא דרישה של המעביד (הציבור) שלא יתמנה לתפקיד סגן הרב המקומי מי שעבר שלוש עבירות תנועה בשנתיים שקדמו להגשת מועמדותו.

אבל גם כאשר מדובר בערכי-דת, מותר למעביד לבקר את מערכת ערכיו של המבקש להתמנות לכהונה רבנית.

במאמר פרשת הרבצ”ר המיועד, אייל קרים: גם לשופטים מגיע צדק! אמרתי, בין השאר:

נניח שהרמטכ”ל רוצה למנות בועלי-קטינות לתפקידי ראש אג”ת (אגף התכנון) ורבצ”ר. הבג”ץ לא יבדוק את מומחיותם של המועמדים בענייני תכנון, או בענייני רבנות. הוא רק ישאל את עצמו האם זה תואם את הערכים הציבוריים הראויים שלתפקידים בכירים כל כך ימונו בועלי-קטינות?

יכול להיות שהבג”ץ יאמר זה בסדר, אין שום קשר בין היותו של אדם בועל-קטינות לבין יכולותיו המקצועיות. יכול להיות שהוא יפסול את המועמד לרבצ”רות ויכשיר את המועמד לראשות אג”ת, ויכול להיות שהוא יפסול את שניהם – אפשר בהחלט לחלוק עליו, אבל בכל המקרים האלה הוא פועל “על המגרש שלו”, והטענות על כך שהוא “משיג את גבולה של הרשות המבצעת” הן קשקוש מקושקש.

ואם רוצים דוגמה קרובה יותר לענייני הרבנות הצבאית, קחו, למשל, את הסיפור הזה, על משה רבנו הצעיר, בראשית הקריירה הפוליטית שלו:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלותָם, וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:

וַיִּפֶן כּה וָכה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:

וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים. וַיּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?:

וַיּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשופֵט עָלֵינוּ? הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אומֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי? וַיִּירָא משֶׁה וַיּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: (שמות ב, יא-יד).

אם, למשל, המבקש לכהן כרב (ועד צבאי ראשי!) מצדיק בפה מלא את התנהגותו של משה – התנהגות שלצערנו אנחנו נתקלים בה יותר מדי – האם אנחנו, הציבור, חייבים להעסיק אותו?

אומר “ראש הדסק” המשפטי על נאור (ההדגשה – שלי):

דעתה לא נחה עד שהוא הכריז על עצמו ‘טהור אני’. כשמשווים בין התצהיר שהגיש הרב קרים לבין תוכנה של תשובת המדינה שהוגשה לפני כן, מגלים שאין שום אינפורמציה חדשה שנוספה בו. שום דבר שלא ידענו קודם שבכוחו לשנות את ההכרעה המשפטית, חוץ מהריגוש המוזר שהווידוי של הרב גרם כנראה לנשיאת העליון.

אני לא יודע על איזה “ריגוש” הוא מדבר. הפסיכולוגיה אינה התחום שלי, וגם לא הייתי שם כדי להיווכח במו עיני בריגוש הזה. גם אם היה ריגוש, אני לא יודע מה הופך אותו ל”מוזר”, וכנראה שגם הכותב לא יודע, ולכן הוא אומר “כנראה”.

אבל שימו לב למלים שהדגשתי: הכותב אומר דברים ברוח זה: המדינה הגישה תשובה, ואם, לאחר מכן, היא קיבלה גם את האמור בתצהיר, למרות שאין בו שום חדש, מדוע היא לא הסתפקה בתשובת המדינה, ודרשה שכבוד הרב יירד על ארבע, כדי לדקלם את תשובת המדינה.

אז לא, ממש לא. הכותב לא מכיר, “כנראה”, את אופן התנהלותה של מחלקת בג”ץ בפרקליטות המדינה, שם מתבשלים כל השקרים ש”המדינה” מביאה לבג”ץ, כולל תצהירי-השקר שהם עורכי עבור המצהירים מטעם המדינה.

ראו: חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך?” (ו): על המרמים את בית המשפט בשם המדינה.

והוא גם לא יודע שמרים נאור התחילה את הקריירה המקצועית שלה באותו הבצפר-לשקרנים, ואת הדרישה שלה שהרב קרים יגיש תצהיר אישי שלו הייתי מנסח בשמה כך:

כבוד הרב, אני מכירה את מחלקת בג”ץ, כי  אני גדלתי שם, היא ה-ALMA MATER שלי, ובלי תצהיר אישי שלך, חתום על ידך, אני לא מקבלת שום דבר שלהם.

זה לא רק לגיטימי, אלא שזה מחוייב-המציאות, והטענות שיש לי על השופטים בבג”ץ הן שהם לא נוהגים כך בכל תיק ותיק.

אם ראש הדסק המשפטי היה קורא את מאמרי הראשון בעניין מינוי הרבצ”ר, אולי הוא לא היה מקבל את עמדתי, אבל, לפחות, הוא היה מבין על מה הוא מדבר.

והוא “כנראה” לא מבין את הדבר, וזה “כנראה” גם לא מעניין אותו, אבל זה לא רק שנאור לא הורידה את הרב אייל קרים על הברכיים, אלא שהיא אף עשתה עימו חסד גדול.

בסכמי את הפרשה הזאת, בסוף המאמר השני בפרשה, אמרתי:

… אחר הוצאת הצו-על-תנאי, ובניגוד לביקורת הציבורית הרחבה, אמרתי כי “לדעתי הבג”ץ עשה חסד, הן עם הרמטכ”ל והן עם אייל קרים, בכך שהזמין אותם להשיב, ונתן להם סולם לרדת מהעץ, ולהכשיר את המינוי”.

ואכן, כמה מפתיע – זה בדיוק מה שקרה.

כעת נשאלת השאלה ההיפותטית (עם סבירות שהיא “לכל היותר אפס”): נניח שהרבצ”ר המיועד היה משיב: הדברים שאמרתי בימים ההם משקפים גם את עמדתי בזמן וזה, ואלה הערכים שאני מביא עמי לכהונת הרב הצבאי הראשי לצבא ההגנה לישראל!

אם כך היו פני הדברים, לא רק שהבג”ץ היה זוכה למחיאות-כפיים מקיר-אל-קיר, אלא שנפתלי (“שופטי בג”ץ החליטו שהם מבינים טוב יותר מהרמטכ”ל במינויי מפקדים”) בנט וחברתו איילת (“רמטכ”ל ששולח חיילים לקרב גם יכול למנות רב ראשי”) שקד היו נאלצים להשפיל מבטם, במבוכה רבה.

והשורה התחתונה: גם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום.

האם הרב אייל קרים אכן התקרנף?

לפני שנעבור לנושא הבא, הערה קטנה: אחד מאוהדיו של הרב קרים כתב משהו ברוח אל תחשבו שהרב קרים שינה את עמדותיו – הוא בסך-הכל מילמל משהו כדי להפיס את דעתם של השופטים, אבל הוא לא באמת התכוון …

למעשה גם ראש הדסק המשפטי, באמרו “לדקלם את תשובת המדינה” רואה את הדברים כך, ומי אנוכי הקטן כי אחלוק עליו.

אכן, אין לי שום ספק שאנשי מחלקת בג”ץ בפרקליטות “עזרו” לו בניסוח: זה תפקידם, זה מה שהם יודעים לעשות, ולרוב הם גם מייצרים את השקרים, מסמנים “איקס” ואומרים למצהיר תחתום פה ופה, זה בסדר, זו המדיניות שלכם, אבל השאלה – שאין לי תשובה עליה – היא אם הוא נתן את הטון, והפרקליטים רק עזרו לו בניסוח, או שהוא ממש התקרנף, כדי לקבל את המינוי, כפי שמייחסים לו חלק מאוהדיו.

אני מפחד לחשוב על האפשרות השנייה, ההתקרנפות, אבל אם כך נכנס לתפקידו בעל הכהונה המצפונית ביותר של צה”ל – אוי לנו ואבוי לנו, ואוי-ואבוי לנו אם על כך אוהדיו מריעים לו.

ולעניין השני: ההחלטה בעניין דחיית הפינוי מעמונה ב’

הדבר היחיד בו ראש הדסק המשפטי צודק במאמר שלו הוא הקשר בין בג”ץ הרב קרים לבין בג”ץ עמונה ב’, ואני מודה לו על כך שהוא מרים לי להנחתה.

מה לעשות, אבל החוט המקשר בין שני המקרים הוא שבשניהם השופטים לא הורידו את המשיבים על ברכיהם. במקרה הראשון הם נתנו לרב סולם יציב ביותר לרדת בו מן העץ, ובמקרה השני, מי שירד על ארבע היו דווקא המשיבים, מתיישבי עמונה.

בפרשה הזאת ניתן בבג”ץ פסק-דין שאיש לא טוען נגדו במישור המשפטי, אלא רק טענות מוטות-פוליטית על כך שהוא עצמו מוטה-פוליטית.

אני לא מכיר את אותו התיק, אבל אם היו המבקרים באים ואומרים השופטים התעלמו מטענות אלה-ואלה, או מראיות אלה-ואלה, בהחלט היה מקום לתקוף את פסק-הדין ולשפד את השופטים (אני עושה זאת למעלה מחמישים שנה)– אבל איש לא טוען זאת.

מה שאני כן יודע הוא שהתיק הזה נפתח בשנת 2008, ונסחב שש שנים עד שניתן פסק-הדין, בשנת 2014, דהיינו לפני שנתיים, ומאז המדינה הגישה אלף ואחת בקשות לעיכוב-הביצוע, ובית המשפט נענה להן, אמנם לא בתשוקה רבה ולא בלהיטות מוגזמת, אבל בסוף היה ברור לשופטים שהמדינה והתושבים מנסים לדחוק את הקץ בכל מיני תירוצי-פלאסטיק, וזה התחיל להימאס עליהם, והם קיצרו את הדחיות, עד שהם אמרו עד-כאן.

כשנאשם מבקש עיכוב-ביצוע לשבועיים של הפסילה או המאסר, הפרקליטות קופצת על רגליה האחוריות, וכאן היא עצמה ביקשה דחיות בתיק שנסחב כבר שמונה שנים, ניתן בו פס”ד סופי לפני שנתיים, ומאז המדינה ביקשה דחיות, דחיות, ושוב דחיות.

בסוף, ביום 14.11.2016, אמרו השופטים די, נמאסתם, לא נותנים לכם דחיות נוספות, אתם לא רציניים אתם מתעתעים בנו, אתם עושים צחוק מהעבודה, אתם רוצים להוציא אותנו פראיירים, אבל לא ניתן לכם את זה, והפינוי יתקיים במועדו, 25.12.2016 (הנוסח הזה הוא מדמיוני החולני, פרשנות חופשית שלי).

כעת, אחרי שהתושבים הבינו שרגע-האמת קרוב ואינו ניתן לדחייה, הם באו אל השופטים, ימים ספורים לפני המועד שנקבע לפינוי, וביקשו מהם תנו לנו דחייה קצרה, עד שיוכשר השטח החלופי, ואנחנו נתפנה ללא התנגדות, ונחסוך למדינה, לעולם ולעצמנו את המראות האיומים של פינוי עמונה א’.

ואדגיש: התושבים הם שביקשו זאת, לא השופטים, והם ביקשו זאת מנימוקים אנושיים, לא משפטיים.

אמרו השופטים: אוקיי, אנחנו מוכנים לשקול את בקשתכם ברוח אוהדת, אבל אנחנו רוצים לוודא שלא תעשו מאיתנו צחוק, ואחר-כך תגידו רגע-רגע, ותבואו עם בקשות חדשות, בתירוצים חדשים, ואנחנו נצא פראיירים. לכן, כדי להבטיח את זה אנחנו מבקשים מכם מילת-כבוד שלא תעשו לנו בושות.

זאת ההחלטה:

“כדי להסיר כל ספק, מתבקשים כל המשיבים תושבי עמונה להצהיר בלשון חד משמעית, כי הם מסכימים ומתחייבים כולם כאיש אחד לפינוי בדרכי שלום וללא עימות והתנגדות. זאת ככל שייקבע מועד נדחה על-ידי בית המשפט, ומבלי שיש בדבר משום הבעת דעה מצדנו בשלב זה”.

אמרו להם התושבים להשופטים אוקיי, נביא לכם הצהרה, והביאו לשופטים משהו שנראה להם חמקמק ומותנה:

“למען הסר ספק, כלל המשיבים תושבי עמונה רואים עצמם מחויבים – בחתימת הנהגת היישוב הנבחרת – ל’הסכם לפינוי ולקידום אפשרויות הסדרת עמונה‘ (אשר צורף כנספח ב’1 לבקשת המדינה מיום 20.12.2016) וממילא גם למתווה המצורף אליו על פיו הם מתחייבים לפינוי בדרכי שלום וללא כל עימות והתנגדות, וזאת בהתאם להחלטה שהתקבלה ביישוב.

מובן כי התושבים משוכנעים שהמדינה תעמוד אף היא בהתחייבויותיה שלה המפורטות בהסכם שנחתם בין הצדדים”.

אמרו להם השופטים להתושבים: תנו לנו משהו ברור ומחייב, לא מותנה בשום דבר, ולא משאיר מקום לשום רגע-רגע.

והתוצאה – הבהרה נוספת, ברורה ובלתי-מותנית:

“בהתאם להחלטת בית המשפט הנכבד מיום 22.12.2016, ובהמשך להודעת המשיבים מיום 22.12.2016, המשיבים מבהירים, למען הסר ספק, כי הם ‘מסכימים ומתחייבים כולם כאיש אחד לפינוי בדרכי שלום וללא עימות והתנגדות‘ (כאמור בסעיף 3 להחלטת בית המשפט הנכבד מיום 21.12.2016). ולמען הסר ספק נוסף, הם מבהירים עוד כי מחויבותם הינה ללא כל התניה”.

הנה כי כן, זה לא שהשופטים הורידו את התושבים על ארבע, אלא שהתושבים עצמם ירדו על ארבע, והשופטים אמרו להם אחרי כל זעקות הזאב-זאב שלכם, אנחנו כבר מתקשים להאמין לכם, בלי מילת-כבוד ברורה, מוחלטת ולא מותנית בשום תנאי.

על כך מלין מי שמוגדר את עצמו כ”ראש הדסק המשפטי של nrg ומקור ראשון”, ולפי ויקיפדיה אין לו כל השכלה משפטית. מלין ואומר:

גם מול תושבי עמונה חוזר הסרט. ארגוני השמאל והשופטים ירו להם לכיוון הרגליים והטריפו אותם בסאגה משפטית-פוליטית שלא נגמרת מזה תריסר שנים.

אכן, ייתכן מאוד שפסק-הדין הוא מוטה-פוליטית, פרי של קומבינה בין השופטים וארגוני השמאל – אני ממש לא יודע, כי אני, כאמור, לא מכיר את התיק – אבל כדי לבסס תיזה כזאת יש צורך בהרצאת-דברים מסודרת, המבוססת על מה שיש בתיק (ואולי גם על מה שאין בו, כגון, למשל, פגישה לילית, בסמטה חשוכה, בין מרים נאור לבין יריב אופנהיימר), ולא על התוצאה, אלא שכל מה שאנחנו שומעים זה רק סיסמאות כמו  “הבג”ץ שכח את מקומו”, מפי שרת-המשפטים הלא-משפטנית (איילת שקד, בשביל מנועי-החיפוש), או מפי פוליטיקאים שהם גם משפטנים (יריב לוין, בשביל אותם המנועים), אבל הנימוקים שלהם הם פוליטיים, לא משפטיים.

וחוץ מזה, היום מדובר רק בעיכוב-הביצוע, ולצורך זה – רק לצורך זה – הביקורת על פסק-הדין אינה רלוואנטית, כי היא, כאמור, מצריכה דיון נפרד, דבר שהוא אפשרי, אם רוצים, גם כיום, ומי שרוצה מוזמן לשלוח לנו מאמר מסודר בנושא.

הם עברו תקופה מסויטת של חוסר וודאות, חרדות באשר לעתידם, דילמות אישיות וקהיליות קורעות, ואחרי הכול החליטו השבוע לקחת סיכון גדול ולהאמין להבטחה ממשלתית למרות כל אכזבות העבר.

אין לי שום ספק בכך, אבל היחסים בין התושבים לממשלה שהביאה אותם למקום, ופיטמה אותם בהבטחות, הם אופרה אחרת לגמרי, שאינה נוגעת למרים נאור, ומי שלא מאמין לממשלתו – זו תופעה כלל-עולמית, לא רק בישראל.

אנשי עמונה קיבלו החלטה אמיצה והודיעו שהם מוותרים על המאבק העקרוני, כדי למנוע את המראות שאיש אינו רוצה לראות. שעות על גבי שעות הם ישבו לפני שקיבלו את ההחלטה והמשמעות שלה הייתה ברורה להם לגמרי – לא יהיה פינוי בכוח.

החלטה אמיצה? אולי, אבל החלטה יותר אמיצה הייתה אם הם היו נשארים במקומם, מתנגדים בכוח לפינוי, ונוטלים את כל הסיכונים – שפיכת דם יהודי (ולעניין זה “יהודי” – לרבות כל חייל, שוטר וכל המשרת בכוחות הביטחון), מעצרים, משפטים ומאסרים.

אני לא רוצה לומר מילה רעה על מתיישבי עמונה. הם אידיאליסטים אשר קיבלו על עצמם שליחות לאומית בצו ממשלתם, וכמו שראש הדסק אומר – הם האמינו להבטחות ממשלתם, וכעת הם שוב צריכים, כלשונו, “להאמין להבטחה ממשלתית למרות כל אכזבות העבר”. אם הם היו באים אלי לפני שעלו על הקרקע הייתי נותן להם כמה עצות, חפות מכל פוליטיקה, איך-לעשות-מה, בלי לפגוע במצוות שלמות המולדת.

אבל הם לא באו, והיום קצרה ידי מהושיעם.

לדעתי הענייה, מי שיש לשפד אותם הם היועצים המשפטיים לממשלה, שלא סיפרו להם שמרים נאור מחכה להם מעבר לפינה.

וממשיך ראש הדסק המשפטי:

אבל למרים נאור זה לא מספיק. היא תבעה טקס הטבלה מלא עם הצטלבות בכריעה, ובליעת דמו ובשרו של אדוננו שלטון החוק.

אז לא, ממש לא: היא לא דרשה ערבות כספית, לא ערבות בנקאית ולא שום ערבות. היא דרשה מהם הרבה פחות ממה שאתה, ראש הדסק המשפטי, היית דורש ממי שמוכר לך רכב משומש. היא דרשה מהם הבטחה מילולית בלבד, אבל כזאת שלא תשאיר פתח לשום רגע-רגע, לא הבטחנו את זה ואת זה, ואמרנו שזה יהיה בתנאי כזה-וכזה, והתנאי הזה לא התקיים.

לא להאמין: ד”ר יהודה יפרח מתגעגע לאהרן ברק!

לפני אחת עשרה שנים, תחת הכותרת מתגעגעים לזוסמן, מתגעגעים לשמגר, אמרתי:

אתם צחקתם עלי כאשר ניבאתי כי תוך חמש שנים מערכת המשפט תחטוף “מכה אנושה וכואבת“, וגם נתתי דוגמאות למכות כאלה, והדוגמה הקשה מכולן התרחשה תוך פחות מארבע שנים.

אז לא רחוק היום וכולנו נתגעגע גם לאהרן ברק, ואם לא תשתנה השיטה, ונקבל את אשר גרוניס או אסתרק’ה חיות כנשיאי ביהמ”ש העליון, אז נתגעגע כולנו גם לדורית ביניש. הללויה!!!

הנה, שוב “אמרתי לכם” שהתגשם. אומר ראש הדסק המשפטי:

זו לא רק השפלה של מתדיינים אלא גם רמיסת האתוס של בית המשפט העליון. אפילו אהרן ברק, הכהן הגדול של האקטביזם השיפוטי שהכריז ‘מלא כל הארץ משפט’, לא ירד כל כך נמוך. הוא נמנע באופן עקבי מניהול מלחמת חפירות שמגיעה למחוזות הזויים.

אני לא יודע מה זה “מלחמת חפירות”, לשיטתו של ראש הדסק המשפטי, ולאילו “מחוזות הזויים” ברק הגיע, או שלא הגיע, אבל אנחנו מדינה חופשית, סופרלטיבים, כידוע, לא עולים כסף, ומותר לקשקש – כמה שרוצים.

על ה”אתוס” של בית המשפט העליון

אני גם לא יודע לאיזה “אתוס של בית המשפט העליון” יהודה יפרח מתכוון.

מבחינתי ה”אתוס” הזה הוא אתוס של חלאות-אדם, שטופי-אגו, שקרנים חורשי-רע, שמוכנים לרמוס כל ערך אנושי, חברתי ומשפטי. אני מכיר  אותם היטב, אני מכיר אותם למעלה מחמישים שנה, ולמעלה מחמישים שנה אני נושא על בשרי את הצלקות של ה”אתוס” הזה.

אלא מאי? כאשר רוצים לתקוף את ההחלטה האחרונה, ואין נימוקים טובים, ממציאים “אתוס” אשר, לדבריהם, היה בעבר וראו איננו עו”ד.

מחר, כשהוא ירצה לתקוף החלטה אחרת (של עוזי פוגלמן, למשל) הוא ימכור לנו “אתוס” חדש, קשקשנות מעין זו:

זו לא רק השפלה של מתדיינים אלא גם רמיסת האתוס של בית המשפט העליון. אפילו מרים נאור, הכהנת הגדולה של (יו-ניים-איט) שהכריזה (ציטוט) לא ירדה כל כך נמוך. היא נמנעה באופן עקבי מניהול מלחמת גוג-ומגוג שמגיעה למחוזות הזויים.

ובחזרה אל ראש הדסק המשפטי:

נאור ביקשה מתושבי עמונה הבהרה וקיבלה אותה הבוקר. אבל הניסוח לא היה מזוכך מספיק לדעתה והיא דרשה מהם הבהרה נוספת בתוך כשלוש שעות.

כשאומרים “הנוסח לא היה מזוכך מספיק”, בלי להביא את הנוסח, זה לא מתיישב עם היושר האינטלקטואלי. כאשר אני מבקר דברים שנאמרו, החלטה שניתנה, אני מצטט את הדברים (כמו במאמר הזה), כדי שהקורא יידע במה המדובר, וגם יוכל לבקר אותי, אם ימצא לנכון, אבל ראש הדסק המשפטי מביא לנו את דעתו על ההחלטה, בלי להביא ממנה ולו את החלק הרלוואנטי.

כשאומרים “הנוסח לא היה מזוכך מספיק”, זה נשמע ומתפרש כמו משהו מסוגת “באיזה סגנון אדוני מדבר“, אבל השוואה בין שני הטקסים – אותם הבאתי למעלה מכאן – מראה שלא מדובר ב”זיכוך מספיק”, אלא בהבטחה שהייתה מניחה גם את דעתו של ראש הדסק, אם הוא היה קונה ממישהו רכב משומש.

והלאה:

היא דרשה מהם להתחייב למגר הרהורי עברה בעתיד כתנאי להתנהלות הומנית של הרשויות מולם בהווה.

אז צר לי מאוד, זו כבר פרשנות שקרית. היא לא ניסתה – במקרה הזה – להגביל את חופש המחשבה וה”הרהור” (אפילו לא “הרהורי עבירה”), והיא לא התכוונה ל”עתיד” כלשהו, כאשר יהיה – או לא יהיה – צורך לפנות גם את עמונה ג’, אלא לפינוי הנוכחי, של עמונה ב’, שהתושבים מבטיחים להתמסר לו בדרכי שלום, אבל ההבטחה היא מגומגמת ומותנית.

והלאה:

הצבת דד-ליין של שלוש שעות לאזרחים להנפת דגל לבן? מי שמע כדבר הזה. זה מטורף, זה לא שפוי. המוסד השיפוטי העליון של מדינת ישראל לא אמור להתנהל ככה.

צר לי מאוד, זה לא היה דד-ליין, אלא ארכה, והייתי אומר גם ארכה לפנים משורת הדין. היא יכלה לומר עד-כאן. היא יכלה לומר נתנו לכם ארכות על גבי ארכות, דחינו סופית את הבקשה האחרונה, ועכשיו אתם מבקשים לפתוח הכל מחדש, מפטמים אותנו בהבטחות-סרק, ומצפים מאיתנו לשים עצמנו ללעג ולקלס.

היא יכלה לדחות את הבקשה הזאת בקש, כשם שהם דוחים 99 מתוך 100 עתירות לבג”ץ ו-499 מתוך 500 בקשות רשות לערער, אבל היא נתנה עוד ארכה, וביזמתה.

אכן, אפשר היה לתת גם ארכה של ארבע, חמש או עשר שעות, אבל זה כשלעצמו עו”ד לא הופך את ארכת שלוש השעות למשהו “מטורף” ו”לא שפוי”. זה  בסך-הכל “ניואנס” למה שליברלים כמו עו”ד שמחה ניר היו נדיבים יותר.

אפשר היה לתת גם ארכה של יום, יומיים, שלושה (“אנחנו לא לוחצים, זה האינטרס שלכם”), אבל אז היה ראש הדסק ה”משפטי” בא ואומר שהיא מרטה להם את העצבים עד לדקה ה-90 לפני שהיא נעתרה לבקשתם…

ולקראת הפינאלה, ראש ה”דסק” נותן לנו הרצאה מאלפת על מה שהשופטים “אמורים” לעשות:

שופטי העליון אמורים להכריע בסוגיות חוקתיות ובעתירות עקרונית נגד החוקתיות של פעולות מנהלתיות. הדברים הללו אמורים להיעשות במתינות, בשיקול דעת, בהפעלת מזג שיפוטי מתון ואחראי. בג”ץ אמור לעסוק בסוגיות המתגלגלות לפניו בפרספקטיבה רחבה ולא להתנהל כמו אחרון נערי הגבעות. בית המשפט העליון האמריקני מעולם לא העלה בדעתו להציב לוחות זמנים לממשל, ואם הוא היה עושה זאת הייתה פורצת מהומת א-לוהים. בית המשפט שם עוסק בסוגיות חוקתיות כבדות עם משמעות רוחבית ולא מנהל מלחמות בוץ עם הרשות המבצעת. איפה הם ואיפה בג”ץ שלנו, שהתחיל להתנהל לאחרונה כמו אחרון התגרנים בשוק.

אני לא יודע מה הקשר בין “הדברים הללו אמורים להיעשות במתינות, בשיקול דעת, בהפעלת מזג שיפוטי מתון ואחראי” לענייננו כאן, אבל, כמו שאמרתי לא פעם חופש הביטוי כולל גם את החופש לקשקש ולומר שטויות.

מעניין מדוע אנחנו לא שומעים את קולו של ראש הדסק המשפטי, כאשר מניחים לפני השופטים סוגיות שהן באמת “חוקתיות”, שהן באמת “חוקתיות כבדות עם משמעות רוחבית”, סוגיות שהן באמת “מתגלגלות לפניו בפרספקטיבה רחבה” ועתירות שהן באמת “עקרונית נגד החוקתיות של פעולות מנהלתיות”, והם – השופטים – מתחמקים מהן ומתנהלים “כמו אחרון נערי הגבעות”, או כמו “אחרון התגרנים בשוק” (ע”ע “כיפוף ידיים“, ע”ע “אולי אדוני ימשוך את עתירתו“).

אני גם לא יודע מאיכן שאב ראש הדסק המשפטי את התיזה לפיה “בית המשפט העליון האמריקני מעולם לא העלה בדעתו להציב לוחות זמנים לממשל, ואם הוא היה עושה זאת הייתה פורצת מהומת א-לוהים”. מראשי דסקים משפטיים אני מצפה לפחות לקישור כלשהו, ולא לזרוק לחלל העולם קונסטרוקציות שכל קורא וקורא יצטרך לערוך מחקרים משלו, או לתת אמון עיוור בחתול-בשק שמוכרים לו.

יחד עם זאת אני מוכן ללכת לקראתו של ראש הדסק, ו”לתרום” למרים נאור החלטה שתענה על ה”ספציפיקציות” שלו:

החלטה

בית המשפט העליון אמור להכריע בסוגיות חוקתיות ובעתירות עקרונית נגד החוקתיות של פעולות מנהלתיות. הדברים הללו אמורים להיעשות במתינות, בשיקול דעת, בהפעלת מזג שיפוטי מתון ואחראי, וכך עשינו במשך שש השנים בהן ניהלנו את התיק הזה, עד למתן פסק-הדין.

בג”ץ אמור לעסוק בסוגיות המתגלגלות לפניו בפרספקטיבה רחבה ולא להתנהל כמו אחרון נערי הגבעות, או כמו אחרון התגרנים בשוק.

בית המשפט העליון עוסק בסוגיות חוקתיות כבדות עם משמעות רוחבית ולא מתעסק בבקשות חוזרות ונשנות לארכות שאין להן כל השלכות-רוחב.

הבקשה נדחית. המשיבים ישלמו לעותרים הוצ’ בסך ……. שקלים חדשים.

ניתן והודע היום …

( – ) הנשיאה                   ( – ) שופט                  ( – ) שופט

נו, אדוני ראש הדסק המשפטי, האם זה לא מתאים לתיזה שלך, ככפפה ליד? האם החלטה כזאת הייתה עושה אותך מאושר יותר, או שהיית משנה את עורך ואומר כי השופטים איבדו כל רגש אנושי, וגילו אטימות-לב?

וכעת ה”פינאלה”:

פרקליטים בכירים שניהלו תיק ציבורי גדול מול נאור ניהלו איתי שיחה לפני מספר שבועות אחרי שיצאו מבועתים מדיון בניהולה. הם נחרדו מהאמוציות, מההשתלחות בפרקליטים, מהמעורבות הרגשית המוגזמת, מחוסר היכולת של הנשיאה לכבוש את יצרה.

והפינאלה דה-לה פינאלה:

השבתי להם אז שגם אם הם צודקים ביחס לדיון הספציפי מדובר במקרה נקודתי, יוצא מן הכלל שלא מלמד על הכלל. היום אני כבר לא בטוח בתשובה הזו.

אני לא יודע מיהם אותם “פרקליטים בכירים”, ומתי הם יוצאים “מבועתים” מדיון כלשהו. אני יצאתי מבועת ממאות ואלפי דיונים, כולל מדיונים בפני מרים-כלענה  עצמה, אבל כשאני יוצא מבועת מדיון, אני לא לוחש את זה באזנו של עיתונאי, “שלא לציטוט, ולא לייחוס”, אלא מפרסם את הדבר בכל העולם, בחתימתי האישית.

עם זאת, אני דווקא מסכים שזה “יוצא מן הכלל שמלמד על הכלל”, אלא שבהפוך-על-הפוך: כמו שעון מקולקל המראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, כן שחוק הכסיל.

סיכום

זאת הפוסט-פינאלה של “ראש הדסק המשפטי” של nrg ושל מקור ראשון:

כך או כך, אם ההתנהלות הזו תימשך, היא תחייב את הדרג הפוליטי להערכת מצב מחודשת. הדמוקרטיה לא תקרוס והשמים לא יפלו אם המדינה לא תימתח לדום על כל גחמה קפריזית של נאור …

הדמוקרטיה הישראלית תשרוד את זה גם אם זה ייקח חודש, חודשיים או אפילו רחמנא ליצלן שלושה חודשים. הגיע הזמן לחלץ את בית המשפט מהאינפלציה שניפחה אותו. הגיע הזמן להחזיר אותו לממדים הגיוניים.

אכן, אני מסכים שהדרג הפוליטי צריך  לעשות “הערכת מצב מחדש” בכל הנוגע להתנהלות השערורייתית של בתי המשפט בישראל, ובית המשפט העליון בראשם.

אני קורא לכך כבר למעלה מחמישים שנה.

בגלל הביקורת שלי על מערכת המשפט נדחתה קבלתי למקצוע עריכת-הדין, ובגללה אני כעת מודר מהמקצוע ל-27 שנים + פלוס שתי צמיתויות (הכל במצטבר, מן הסתם), אבל אני עדיין קורא לדרג הפוליטי לעשות הערכת-מצב מחדש.

שופטי ישראל מורידים על ארבע את כל מי שלא נכנע לגחמותיהם: הם מכופפים ידיים, מאיימים בהוצאות, מתנכלים לכל מי שמעז לבקר את תרבות השפיטה שלהם, מתעלמים מכל מה שלא מתיישב עם התוצאה שאותה הם סימנו מראש, מפברקים מצבים שלא היו ולא נבראו כדי להפיק מהם את התוצאה הרצוייה להם, ומשקרים ללא בושה, חופשי-חופשי.

שופטי ישראל עושים כל עוול אפשרי או בלתי אפשר, וראש הדסק המשפטי שותק כדג.

מתי הוא מתעורר? כאשר התוצאה אינה לטעמו הפוליטי.

אני מניח, בוודאות כמעט-מוחלטת, שאם השופטים היו מכופפים לעותרים בפרשה הזאת את הידיים, ומאיימים עליהם בהוצאות אם לא “ימשכו  את עתירתם”, ראש הדסק המשפטי היה מהלל אותם, מקלס ומשבח.

איפה הבושה

יש לי טענות רבות כנגד העיתונאים המסקרים את המערכת המשפטית, ולאחרונה העמדתי אל הקיר את איתמר לוין, שהוא “עורך משפטי ובעל טור ב-News1” (וגם הוא ללא השכלה משפטית), אבל מעולם לא נתקלתי במאמר המתיימר להיות סקירה “משפטית”, והיא כל כך גרועה ולא מקצועית, כמו זו שעליה נסב מאמרי זה.

איפה הבושה.

הערה טכנית

למען שלמות התמונה, ולמען מנועי החיפוש, אציין כי יחד עם מרים נאור דנו גם השופטים אסתר חיות וחנן מלצר.

__________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא