שופט השבוע (5): אהרן ברק: אות ומופת לקשקשנות נטולת מחשבה, כנראה במבט לתקשורת

תנועת אומ”ץ מעניקה לאהרן ברק את “אות המופת” לשנת 2016, ואהרן ברק “דופק הופעה” בעניין אחר, במקום אחר *** הרשו לי לשחות נגד הזרם, ולהצטרף אליו בקצה הדרך *** להזכירכם, הקוראים:  המדור “שופט השבוע” הוא שלכם, ואתם מוזמנים לשלוח לנו חומר מתאים

שמחה ניר, עו”ד

רובינשטיין אליקים הנבל, אלוהים גאל את בתך שרי מייסוריה – עכשיו תורך!

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

תנועת אומ”ץ החליטה להעניק לאהרן ברק את “אות המופת” לשנת 2016, והרוחות – כמה מפתיע – גועשות געוש.

זאת הודעתה של אומ”ץ:

תנועת אומ”ץ גאה להעניק לפרופ’ אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון (בדימוס), את “אות המופת” 2016 . “האות” בשנה זו נושא את זכרו של אריה אבנרי ז”ל, מייסדה ומקימה של תנועת אומ”ץ. לדעת “ועדת האות”, פרופ’ ברק מגלם בסיפורו האישי, באישיותו ובפעליו, במשך השנים, את תקומת עם ישראל ואת ביצורה של מדינת ישראל כמדינת חוק ומשפט.

כיוון דקאמר רק דגים מתים שוחים עם הזרם, וכיוון דאני עדיין לא דג מת, הרשו לי לשחות נגד הזרם – בהתחלה נגד ההתנפלות הכללית על אהרן ברק, אחר כך בדעת-יחיד כנגד הברית הלא-קדושה בין הציבור הרחב לבין אהרן ברק (כולל קודמיו ואלה שבאו אחריו), ובסוף לחזור ולהסכים – מנימוקי שלי – שהענקת “אות המופת” לאהרן ברק מקומה לא יכירנה.

איך זה התחיל

תחילת ההתנפלות הכללית על אהרן ברק הייתה עקב מה שקרוי “האקטיביזם השיפוטי” שלו, על ההתערבות השיפוטית שלו בחקיקה של הכנסת, המייצגת את רצון העם, ובהתערבות הזאת הוא הציב את עצמו מעל לעם – כך היו הטענות נגדו.

אז זה לא בדיוק כך.

ה”אקטיביזם” הזה התחיל ב”תפר” שבין מאיר שמגר לאהרן ברק, בפסה”ד הידוע בשם בנק המזרחי, עליו חתומים שניהם, כנשיא-בדימוס וכנשיא.

מה שקרוי “הלכת בנק המזרחי” אינו אלא הערת-אגב פרשנית (מיותרת לחלוטין) ל”פיסקות ההגבלה” שבחוקי היסוד, והשופטים פירשו אותן כמסמיכות אותם לבקר גם את חוקי הכנסת עצמה.

ראו: בנק שמגר, מאיר ברק, אהרן המזרחי – יום הולדת ראוותני להערת-אגב נכונה, אבל נבזית ושערורייתית.

הריבונות על פרשנות החוקים היא, כידוע, בידי השופטים, לא בידי המחוקק, ואם השופטים מותחים את פרשנויותיהם מעבר לטעמו של המחוקק, זה האחרון צריך לשנות את החוקים, ולצמצם, בדרך של חקיקה, את מירווח הפרשנות הנתון לשופטים.

חקיקה כזאת אינה “עוקפת בג”ץ” – היא רק קביעה של המחוקק האומרת כי החוק הקיים, כפי שהתפרש בפסיקה, אינו מניחה את דעתו (וזה יכול להיות בין משום שהוא, המחוקק, טעה כאשר חוקק אותו, ובין שהתחלף המחוקק, ושינה את טעמו).

אפשר לבטל בחקיקה את פיסקת ההגבלה, אבל מתנגדי האקטיביזם לא עושים זאת, כי הם רוצים לאתרג לעצמם את האקטיביזם הזה, ליום בו הם יהיו אלה אשר ישלטו על ביהמ”ש העליון.

ראו את מאמרי לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות“!.

בנקודה הזאת, לא רק שהביקורת על ה”אקטיביזם” של אהרן ברק אינה מוצדקת, אלא שלי יש ביקורת הפוכה: האקטיביזם הזה הוא מועט מדי, וכאשר הוא כבר קיים – לרוב הוא לא במקומות הנכונים. אקטיביזם מפלאסטיק:

ביהמ”ש העליון – בית משפט לא רלוואנטי, או: זה “אקטיביזם”, זה?

השפעת נשיא ביהמ”ש העליון על צביונם של ביהמ”ש העליון ושל מערכת המשפט כולה

בנקודה הבאה אני יוצא בדעת-יחיד כנגד הברית הלא-קדושה בין הציבור הרחב לבין אהרן ברק (כולל קודמיו ואלה שבאו אחריו).

ישנם שני דרכים לקבוע איזה שופט ידון באיזה תיק: האחד – בהחלטת נשיא אותו בית המשפט, לגבי כל תיק ותיק, והשני – באופן אקראי (“רנדומלי”).

גם הציבור הרחב וגם הנשיאים תומכים בקביעה ה”רנדומלית”. הציבור תומך בה משום שהוא חושש שהנשיא יקבע את ההרכב לפי התוצאה הרצוייה לו, והנשיאים תומכים בה כדי לחסוך מעצמם עבודה וביקורת ציבורית.

החשש הציבורי אכן מוצדק, משום שאם הנשיא רוצה לעזור לבעל-דין מסויים, הוא ייתן לו שופט “מתאים”, ואולי אפילו שופט המקורב לאותו בעל-דין, או לפרקליטו, אבל אם זה מה שקורה – וזה קרה גם במשמרת של אהרן ברק – צריך להעיף את הנשיא, לא את השיטה.

נשיא של בית משפט אינו “שופט ראשי” או “רב הפוסקים”, וכאשר הוא יושב בהרכב, לדעתו אין משקל רב מזה של כל שופט אחר בהרכב.

נשיא של בית משפט אמון על צביונו ואיכותו של בית המשפט בו הוא מכהן כנשיא.

כך, למשל, אם ישנם בבית המשפט שופטים שקנאים יותר לחופש-הביטוי, ושופטים שקנאים לו פחות, ועומד לדיון תיק בו חופש-הביטוי עומד במרכזו – הנשיא יקבע את השופטים המתאימים להשקפותיו בנושא. קבע הרכב שחופש הביטוי קדוש לו – יזכה למחיאות-כפיים, קבע אחר – יזכה לקריאות בוז, להפגנות ליד ביתו, ולהבערת צמיגים.

או, למשל, כאשר תיק פלוני מצריך מומחיות בדיני הנזיקין, ותיק אחר מצריך מומחיות בדיני מסים, דיני משפחה או משפט פלילי: אהרן ברק יכול להגיד כמה שהוא רוצה כי בבית המשפט העליון כל שופט הוא “רופא כללי”, אבל לומר שכל השופטים מומחים בכל התחומים באותה המידה – על כך הקשה המשורר אלכסנדר פן: תמימות היא או איוולת.

ראו, למשל, את מאמרי כוהני הסגנון לא מבינים דבר בתעבורה.

או, למשל, מה זה רכב “מונע”, ומה זה מנוע “מותנע”? על פסק-דין אידיוטי, מניפולטיבי, שקרי ורב-מלל – עיון בפסק-דין מונחה-תוצאה, בו השופטים למדו, תוך כדי כתיבת פסה”ד, את דיני התעבורה של כל העולם, אבל לא את תקנות התעבורה שלנו.

קביעת ההרכבים באופן אקראי אינה אלא התחמקות מהשימוש בסמכות שהחוק מעניק לנשיא – לטוב או לרע, ובעניין הזה אהרן ברק כשל לחלוטין: אהרן ברק, אחרי עשר שנים בתפקיד ושנה לפני הפרישה, אולי תתחיל להפנים שאתה נשיא בית המשפט העליון?

לזכותו של אהרן ברק ייאמר שהוא לא המציא את השיטה הרנדומלית. הוא לא היה הראשון שדגל בה, וגם לא האחרון, וככל הנראה כל נשיאי ביהמ”ש העליון, לדורותיהם, לא אהבו להטריח את עצמם ולהסתכן בביקורת הציבורית, אבל היום אנחנו דנים באהרן ברק, ולא בשום שופט אחר, וזאת על רקע “אות המופת 2016” שתנועת אומ”ץ החליטה להעניק לו – ובנושא הזה אני חובר אל התוהים איזה מופת הוא יכול לשמש.

איזה “אומץ” גילה אהרן ברק, איזה “מופת”?

נתחיל מהדברים הקלים:

השאלה הראשונה היא מה עשה אהרן ברק בשנת 2016, או בשנה שקדמה לה.

תשובה: הוא לא עשה כלום, הוא לא עשה, כמעט ולא כלום, מאז שנת 2006, עת יצא לפנסיה, בהגיעו לגיל הקבוע בחוק (70). בשנה-שנתיים האחרונות שלו בכהונה, הוא ביקש להרגיע את הביקורת עליו, באמרו אחרי שהמסך יירד, לא תשמעו ממני יותר.

האם הוא עמד בדיבורו זה? באופן חלקי למדי, אבל אין לזה שום קשר לשנת 2016, או לשנה שקדמה לה.

אפשר, כמובן, להעניק אות על “מפעל חיים”, אבל כיוון שאומץ לא העניק לאהרן ברק את האות הזה, לא נדון ב”מה היה אילו”.

השאלה הבאה היא איזה מופת יכול אהרן ברק לשמש – ולמי.

האם הוא יכול להיות דוגמה ומופת לשופטים בכלל? לא, זה כמו להעניק לרמטכ”ל צל”ש על ניהול הצבא בכלל, ובמלחמה בפרט. ככל הידוע לי, בצה”ל לא מעניקים צל”שים ועיטורים לקצינים מעל דרגת סא”ל – ובצדק, ואם כבר מעניקים עיטורים לשופטים – צריך להעניקם לשופטים מן השורה, שעושים מלאכתם מעל ומעבר למה שעושה השופט המצוי (בשביל זה הקימונו את המדור “שופט השבוע“, ולצערי כמעט שאיש לא שלח לי חומר למדור הזה, והוא בשלבי גסיסה מתקדמים. אתם מוזמנים שוב לשלוח לנו חומר מתאים).

האם יכול אהרן ברק להיות דוגמה ומופת לנשיא ביהמ”ש העליון שהוא משכמו-ומעלה ביחס לנשיאים שקדמו לו, או שבאו  אחריו?

כדי להשיב על השאלה הזאת אנחנו צריכים לקבוע קריטריונים להשוואה, והקריטריון שאני אוציא מלכתחילה מכלל השיקולים שלי הוא הפסיקה שהוא הוציא מתחת ידו. כדי להוציא פסיקה טובה (או רעה) לא צריך להיות נשיא ביהמ”ש (העליון או בכלל), כי כל שופט “מביא מהבית” את יכולותיו ואת שאר התכונות העושות אותו שופט טוב, או שופט גרוע.

כדי לדעת את טיב הפסיקה של שופט, לא די לקרוא את פסקי-הדין המונומנטליים שלו, אלא גם את פסקי הדין הגרועים שלו. אלה מתחילים, מסתיימים ומסתכמים בשתי המלים “נחה דעתי”, או משהו דומה, וכן צריכים אנחנו לבדוק את פסקי-הדין שלו מול החומר שהיה לפניו, כי מקריאה “אקדמית” של הפסיקה עצמה בלבד אנחנו לא יכולים לדעת מה נטען בפני השופט, אילו ראיות היו לפניו, למה הוא התייחס וממה הוא התעלם, וכו’, וכו’.

אבל כל אלה, כאמור, אינם עושים שופט טוב (או רע) לנשיא טוב (או רע).

מבחינתי נשיא בית משפט בכלל לא מוכרח לתת פסקי דין, אבל אם הוא מרגיש שהוא מוכרח להטביע את חותמו על הפסיקה – שייתן, מפעם לפעם, פסק-דין שנראה לו חשוב עבור ה”מורשת” שלו, אבל שיעסיק את עצמו בעיקר בניהול בית המשפט עליו הוא מופקד.

משל למה הדבר דומה? לטייס בחיל האוויר: ככל שהוא מתקדם בסולם הפיקוד, הוא טס פחות, וכשהוא נעשה מפקד חיל האוויר, הוא בכלל לא טס (אלא, אולי, בשביל הכיף שלו ובשביל המוראל של החיל). אפשר לנחש בוודאות מוחלטת שמפקד חיל האוויר לא מתמנה לתפקידו בגלל שהוא הטייס הטוב ביותר בחיל.

עכשיו רק דמו בנפשכם שטייסי חיל האוויר לא יתמחו בסוגים שונים של מטוסים (קרב, מסוקים, תובלה), אלא שכל טייס יהיה “טייס כללי”, והם ישובצו למשימותיהם לא לפי יכולותיהם האישיות, לא לפי התאמתם למשימה זו או אחרת ולא לפי הכשרתם להטיס מטוס זה או אחר, אלא באופן “רנדומלי”…

אז לא … גם אהרן ברק סירב להפנים כי שיבוצם הפרסונלי של שופטים לכל תיק ותיק, הוא המלאכה הכי חשובה של נשיא בית משפט כלשהו, ובמיוחד של נשיא ביהמ”ש העליון.

השאלה היא, איפוא, מה חולל אהרן ברק, לא כשופט, אלא כנשיא, כנשיא בית המשפט העליון: במה הוא היה שונה מקודמיו, ומה הוא השאיר אחריו.

הבעייה העיקרית בנושא הזה היא שאף אחד מנשיאי ביהמ”ש העליון – לפני ברק ואחריו – לא נבחן, ציבורית, במישור הזה. אם תנסה לשאול מה הורישו לדורות הבאים נשיאים כמו יצחק אולשן, שמעון אגרנט ואחרים, ייתכן שיציינו לך פסיקה זו או אחרת של נשיא זה או אחר, וייתכן שתיענה בשאלה אולשן-מי?

אהרן ברק אומר שאורך-חייה של פסיקה הוא עשר שנים בלבד:

“בתוך עשר שנים, רוב המשפט של יומיום יתיישן. רוב פסקי הדין שכתבתי שוב לא תהיה להם חשיבות, ובמידה רבה אנו כותבים על קרח הנמס עם בוא החום”.

נו, אם רוב פסקי הדין שהוא כתב “יימסו” תוך עשר שנים, ומיעוטם (כמה?) יהיה להם ערך גם אחרי עשר שנים (פילוח, בבקשה!), מה לכך ולהיותו נשיא?

ואגב: אחת ההגנות הנשמעות על “שיטת הסניוריטי” היא ש”כל שופטי ביהמ”ש העליון ראויים לכהן כנשיא ביהמ”ש העליון” – משל היו שיבוט גנטי של איזה “נשיא קדמון”, וזה רק מראה כמה מעט חשיבות מייחסים אצלנו ליכולותיו ולמנהיגותו של נשיא ביהמ”ש העליון.

מבחן אמון הציבור

הדבר היחיד אשר ניתן לכימות באשר ל”מופת” שמשמש נשיא ביהמ”ש העליון הוא אמון הציבור בשופטיו בכלל, ובביהמ”ש העליון בפרט.

אהרן ברק עצמו אומר שוב-ושוב, כי “לבית המשפט אין ארנק ואין חרב, יש לו רק אמון הציבור”, ואם השופטים מאבדים גם אמון הציבור – לא נשאר להם דבר לעורם, והם עירום ועריה.

אבל ברק אומר דברים דומים גם בפסיקה שלו. כך, למשל, בבג”ץ 6163/92, יואל אייזנברג נ’ שר הבינוי והשיכון, הוא אומר:

בלא אמון הציבור ברשויות יעמדו הרשויות ככלי ריק. אמון הציבור הוא המשענת של רשויות הציבור, והוא המאפשר להן למלא את תפקידן.

נו, והאם הרשות השופטת אינה אחת ה”רשויות” אשר עומדות “ככלי ריק” בלא אמון הציבור?

ה”הישג” הגדול ביותר של אהרן ברק הוא הצניחה התלולה באמון הציבור בשופטיו בתקופת כהונתו כנשיא ביהמ”ש העליון (1995 – 2006) – צניחה אשר רק מתעצמת והולכת.

לא, כפי שכבר ציינתי לעיל, זה לא ממש בגלל ה”אקטיביזם” השיפוטי – נושא שהימין הפוליטי תוקע בו את יתדותיו, והשמאל הפוליטי מגן עליו בגופו – אבל לשיח הציבורי סביבו ישנה השלכה לא מעטה על אמון הציבור בשופטיו.

כאשר האדם מן היישוב נדפק ע”י “המערכת” – החל מבתיהמ”ש לתעבורה ולשכות ההוצל”פ, והמשך, אופקית ואנכית, לשאר זרועותיה ושלוחותיה של מערכת המשפט – לא תמיד הוא יודע “מאיפה זה בא לו”, ולא תמיד הוא יודע להסביר את הטינה שיש לו כנגד המערכת שדפקה אותו. לבית המשפט העליון הוא כמעט לעולם לא יגיע – בגלל מחסום חניון חיפה ובגלל האגרות, הערבויות ופסיקת ההוצאות – כך ששאלת ההתערבות השיפוטית בחוקי הכנסת לא ממש נוגעת לו.

אלא מאי? כאשר האדם הדפוק שומע – השכם והערב – כי “אהרן ברק/ביהמ”ש העליון/שופטי ישראל כולם” מעמידים את עצמם “מעל לחוק/מעל לחוקי הכנסת/מעל לרצון העם הבא לידי ביטוי בבחירות לכנסת” – כאשר הוא שומע את זה, הוא מקבל את הנימוקים האלה “מבושלים ולעוסים”, וכאשר הוא נדפק, התשובה שלו  היא ש”השופטים האלה מעמידים עצמם מעל לחוק”. לא העדר היושר האינטלקטואלי של השופטים – עקב-אכילס של תרבות השפיטה – מפריע לו, אלא זה שהם “מעמידים את עצמם מעל לחוק”.

על כך עמדתי במאמר עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים הבא, מציע: אחזיר את אמון הציבור בבג”ץ:

לא יכול להיות שום ספק: אילו בשנת התשנ”ב-1992 היה לציבור אמון בבג”ץ, הוא היה בולע ביתר קלות את “גלולת” האקטיביזם השיפוטי. אם הבג”ץ היה נותן 500 או 1000 צווים מוחלטים בשנה (במקום 20 – 30 כיום, בהערכה גסה), הציבור היה מעכל בקלות פסק-דין מוטה-פוליטית אחת לשלוש או חמש שנים, אבל כאשר חוסר אמון בגלל אכזבה מהציפייה לצדק מול רשויות המדינה פוגש חוסר-אמון בגלל מוטות פוליטית – או אז נוצרת אותה “מאסה קריטית” היוצרת את ההתפוצצות האטומית.

אכן, התשובה לפיה “השופטים האלה מעמידים עצמם מעל לחוק” אינה רלוואנטית לצרותיו של האדם הדפוק, אבל כאשר מדובר ב”אמון הציבור”, הדברים נבחנים כפי שהם נראים לציבור, גם אם הוא טועה.

מה כן רלוואנטי לעניין אבדן אמון הציבור בשופטיו? השתן שעלה לשופטים לראש.

הפרופ’ אהרן ברק ושאר חבריו להוראה בפקולטאות למשפטים לימדו אותנו כי הכוח משחית, הכוח המוחלט משחית באופן מוחלט, וסגידת ההמונים לשופטים העבירה אותם על דעתם.

בעניין הזה אהרן ברק לא היה שונה – לא מקודמיו, לא מאלה שבתקופתו ולא מאלה שבאו אחריו – אבל הוא היה המנהיג, הוא יכול היה לשנות דברים – והוא לא עשה זאת.

במקום זאת הוא עסק בכתיבת פסקי דין – רובם “על הקרח”, כפי שהוא עצמו אמר – ובמקום בו הפשיעה משתוללת באין מפריע – אך טבעי הוא שהיא גוברת והולכת, המדרון חלקלק, ואין העוצר.

אהרן ברק לא חש את פעמי-הזמן

מה שעוד הוסיף שמן למדרון החלקלק היו האינטרנט, הגוגל, הפייסבוק ועוד, אשר נכנסו לתאוצה בערך עם כניסתו של אהרן ברק ללשכת נשיא ביהמ”ש העליון (1995). אני עצמי נכנסתי לאינטרנט עם האתר של קימקא הראשון (קימקא.קום) בשנת 1996. לא רבים נכנסו לפני, רבים מאוד נכנסו אחרי.

מאיר שמגר, קודמו של ברק, נחלץ בעור שיניו מ”אימי” האינטרנט, אהרן ברק נפל לידיהם כפרי בשל.

השאלה היא אם נשיא ביהמ”ש העליון יכול להצטדק בטענת מה אתם רוצים ממני, זה האינטרנט, והתשובה היא חד-משמעית: אתה צריך לחוש את פעמי-הזמן, ולהתאים אליהם את עצמך ואת המערכת שאתה עומד בראשה.

בשנת 1990 בערך, בהרצאה בקורס מועמדים לשפיטה, שאלתי את ברק מה דעתו על פסה”ד של ביהמ”ש העליון שקבע כי בענייני תעבורה הספק יפעל לרעת הנאשם (היה פס”ד כזה, של השופט משה עציוני). אהרן ברק השיב, ללא היסוס וגמגום: ראיתי הרבה דברים משונים, וזה אחד מהם!

עידן האינטרנט מחייב את הכנות וגילוי-הלב האלה לא רק בהרצאות לציבור מצומצם ומוגבל, אלא גם מול הציבור הרחב, משום שבעידן האינטרנט כל אדם מהציבור נעשה עיתונאי, או עיתונאי-בפוטנציה. יש גם שיאמרו “עיתונאי מטעם עצמו”, אבל גם עיתונאי כזה הוא עיתונאי, ומיליוני עיתונאים-מטעם-עצמם הם-הם אותו ה”ציבור”, עליו אמר ברק כי בלי אמונו ברשויות “יעמדו הרשויות ככלי ריק”.

אהרן ברק לא התאים את עצמו, ואת המערכת שהוא הנהיג, לעידן האינטרנט, ועד היום מערכת המשפט עדיין לא מבינה את המדיום הזה, ואת חשיבותו – לטוב או לרע – לאמון הציבור בשופטיו.

קודמו של ברק, מאיר שמגר, היה מרבה להשתמש בביטוי “בקליפת אגוז”. ברק הרבה להשתמש בביטוי “למעלה מן הדרוש”, ואילו מחליפתו, דורית ביניש, הרבתה להשתמש בביטוי “במציאות המשתנה”.

כך כתבתי במאמר דורית ביניש ממשיכה לרמות את כל העולם – ובמיוחד את עצמה:

וכעת חפשו בגוגל את המחרוזת “בית המשפט במציאות משתנה” – תקבלו כ-112,000 תוצאות, החליפו “בית” ב”מערכת”, הכניסו למרכאות רק את “במציאות משתנה” נסו “חדשה” או כל מילה דומה אחרת במקום “משתנה”, והוסיפו את “ביניש” או “בייניש” – ותקבלו עשרות תוצאות, אם לא יותר, רק לפי גוגל.

אני מניח שאם דורית ביניש, לאחר פרישתה, תרצה לשווק הרצאות בנושא הזה, קרי: “בתי המשפט במציאות משתנה” – היא תעשה מיליונים רבים, כי זה נושא “סקסי”, שאיש לא יכול לומר מילה רעה נגדו.

והשאלה היא מדוע כב’ הנשיאה לא מסתגל למציאות המשתנה, ומאשימה את הציבור המשתנה, הביקורתי מבעבר, במקום להסתגל למציאות הזאת.

הדברים האלה נכתבו לפני חמש וחצי שנים, אבל הם היו יפים גם לפני ביניש, ויהיו יפים גם אחריה, אבל כאן אנחנו מדברים על שופט השבוע, אהרן ברק.

ואהרן ברק לא רק שלא הסתגל למציאות המשתנה, נכון לתקופת כהונתו כנשיא ביהמ”ש העליון, אלא גם עד עצם היום הזה, והמדובר הוא לא רק בהופעת האינטרנט, אלא בכלל.

האיש הזה איבד קשר עם המציאות!

טלו, למשל, את הפעילות לביטולו של חוק גדעון סער. החוק הזה נחקק ביזמתו של חה”כ גדעון סער, חבר קרוב של דורית ביניש, ולפיו יש צורך ברוב מיוחס של שבעה מתשעת חברי הוולב”ש לבחירה של שופט לבית המשפט העליון (במקום רוב רגיל של חמישה מתשעה).

ההסבר-לעם של החוק הזה הוא ששופט “עליון” זה משהו מיוחד, ולכן יש צורך ב”הסכמה רחבה” לבחירתו, אבל האמת היא שהחוק הזה נועד להעניק זכות-וטו לשלושת שופטי ביהמ”ש העליון בוולב”ש, אשר בלי תמיכתם לא תיתכן בחירת שופטים לביהמ”ש העליון.

איך מגיב אהרן ברק לפעילות הזאת? כך הוא אומר לאיילת שקד, שרת המשפטים, בכנס השנתי של העמותה למשפט ציבורי:

“אם היית עושה לי את האיום הזה – הייתי מתפטר והייתי אומר לכל שופטי בית המשפט העליון להתפטר. אם יהיו איומים – כולנו יוצאים לגמלאות, ואציע את זה לכל חברי”.

מעניין מאוד.

מעניין מאוד שהחזרת המצב לקדמותו זה “איום”. זה בסך-הכל פרי של אינטרסים, והקביעה איזה אינטרס יגבר הוא עניין למחוקק, ובימינו רוב המחוקקים הם גורמים פוליטיים. כאשר חוקקו את חוק גרוניס התנועה לאיכות השלטון הגישה לבג”ץ עתירה כנגד החוק, בטענה שהוא “לא חוקתי”, וכו’, והיא נדחתה – בצדק, לטעמי – מהטעם שהחוק הזה הוא בסך-הכל “החזרת המצב לקדמותו”.

אלא מאי? כאשר החזרת המצב לקדמותו תואמת את האינטרס של השופטים – זה בסדר, אבל אם היא מנוגדת לאינטרס שלהם – היא “איום”, ר”ל.

ומהם נימוקיו של אהרן ברק?

“צריך להבין שבית המשפט העליון הוא משפחה אחת, גם אם יש דעות שונות. טובתה של המדינה היא שיהיה בית משפט קוהרנטי, שהיחסים בו יהיו כמו במשפחה, עם כל חילוקי הדעות. אי-אפשר להכניס למערכת הזו מישהו שאיננו חלק מהמשפחה”.

מעניין מאוד: כאשר אמרנו שהשופטים בעליון נבחרים בשיטת “חבר מביא חבר”, התריסו כנגדנו באיזה סגנון אדוני מדבר, ועכשיו לא מספיק להיות “חבר” – צריך להיות גם “חלק מהמשפחה”. “טובת המדינה”, לשיטתו, היא “שיהיה בית משפט קוהרנטי, שהיחסים בו יהיו כמו במשפחה”. שחילוקי הדיעות ייושבו “בתוך המשפחה”.

הנה, למשל:

“מעולם לא פסלתי אדם בכלל דעותיו, למרות מה שאתם חושבים; זו אגדה. נלחמתי למנות אנשים שידעתי שיילחמו נגדי, כמו אשר גרוניס ומישאל חשין”.

מעניין מאוד: בעבר, ככל הזכור לי, הוא הביא את גרוניס כ”הפרכה” לטענת החבר-מביא-חבר (ואכן, גרוניס בא מהמילייה התל-אביבי, ולא מ”אצולת רחביה”), אבל כאשר ברק זקוק לגרוניס, הוא מוציא אותו מקברו, ומקפיץ אותו “שתי כיתות”: מדרגת “אפילו לא חבר” לדרגת “חלק מהמשפחה”. ממש “קוהרנטי”.

חוץ מזה, מי שהביא את גרוניס, היה חברו שלמה לוין, אז המשנה לנשיא ביהמ”ש העליון. ממש “קוהרנטי”.

באשר לחשין, אכן, ברק הביא אותו, אבל הם היו חברים-בנפש, שנים רבות.

חוץ מזה, אם, כאשר ברק עצמו נבחר לביהמ”ש העליון, חוק גדעון סער כבר היה קיים, ייתכן שברק עצמו לא היה מגיע לשם.

כאשר ברק נבחר לביהמ”ש העליון, לא הפריע לו שדי ברוב של חמישה מתוך תשעת חברי הוולב”ש כדי לבחור שופט לביהמ”ש העליון, וכך הווה גם כאשר הוא נבחר כמשנה-לנשיא וכנשיא (טוב, זה בגלל ה”סניוריטי“, זו לא ממש הייתה “בחירה”), והוא ישב בבית המשפט העליון כשופט, כמשנה-לנשיא וכנשיא, במשך 28 שנים תמימות, וזה לא הפריע לו. וגם כאשר חברתו הקרובה (יש האומרים קרובה מדי) דורית ביניש נכנסה לנעליו הנשיאותיות, המצב הזה לא הפריע לו, ולא הוא אשר יזם את החוק הזה, אלא דורית, יחד עם חברה הקרוב חה”כ גדעון סער.

אכן, ביניש נעשתה נשיאת העליון בזכות הסניוריטי, אבל אם חוק גדעון סער היה קיים בשנת 1995, ואהרן ברק לא היה “דוחף” אותה, ייתכן מאוד שגם היא לא הייתה נכנסת לביהמ”ש העליון, לאור התנגדות קודמו של ברק, מאיר שמגר, אשר טען כי היא לא מתאימה לכך (וצדק!).

ואגב, למי שלא זוכר: כאשר דורית רצתה לטרפד מועמדים-לעליון של שר המשפטים דניאל פרידמן, היא טענה שאין זה ראוי לבחור שופטים בתקופת כהונתה של ממשלת-מעבר, אבל היא חשבה שהציבור שכח שהיא-עצמה נבחרה בזמן כהונתה של ממשלת-מעבר (שמגר פרש ביום 13.3.1995, וברק היה לנשיא ביהמ”ש העליון, ביום 4.11.1995 נרצח ראש הממשלה, יצחק רבין, והממשלה הפכה, אוטומטית, לממשלת-מעבר, ובחסות ההלם הלאומי העביר ברק את בחירתה לביהמ”ש העליון, ימים ספורים לאחר הרצח).

הנה כי כן, שיטת הפאוצ’ הכפול עובדת גם כאן: לכל שאלה שבעולם ממציאים שני תשובות הפוכות, ושולפים ממנה את מה שנוח בכל רגע נתון.

על מי אתה חושב שאתה מאיים …

כאמור, אהרן ברק אומר שאם בזמנו היה מוצע לבטל את חוק גדעון סער, הוא היה מתפטר, וקורא לחבריו להתפטר, ואני מטיל בכך ספק רב.

נניח שהדבר היה קורה בתחילת כהונתו כשופט ביהמ”ש העליון – האם הוא היה מוותר על הנשיאות העתידה ליפול לידיו בעוד 17 שנים, מכוח הסניוריטי? לא רק שהוא לא היה עושה זאת, אלא שגם אם היה עושה זאת, איש לא היה שומע לו, הזוטר שבשופטים.

 בוודאי שהוא לא היה עושה זאת בהמשך – לא ערב כניסתו לתפקיד המשנה-לנשיא, ובוודאי שלא ערב כניסתו ללשכת הנשיא, או אחרי שכבר כבש את היעד הזה.

צריך לזכור כי ב”תפר” שבינו לבין שמגר הוא היה עסוק בכתיבת “פסק הדין החשוב ביותר שניתן בעליון“, לדבריו, והוא “באופן טבעי פסק הדין בעניין בנק המזרחי”, וצריך להיות נאיבי לחלוטין כדי להאמין שהוא היה נוטש את הספינה שהוא כעת קברניטה, ומשאיר לאחרים את “כתיבת ההיסטוריה”.

ראו בנק שמגר, מאיר ברק, אהרן המזרחי – יום הולדת ראוותני להערת-אגב נכונה, אבל נבזית ושערורייתית.

יכול להיות שבערוב כהונתו, כאשר עתידו כבר עבר, הוא היה מתפטר, אבל צריך להיות נאיבי ומטומטם כדי להאמין שמישהו מבני ה”משפחה” שלו היה מתפטר בעקבות קריאתו לעשות כן: דורית ביניש, שאמורה הייתה להיכנס לנעליו, תוותר על הזכות ההיסטורית להיות האישה הראשונה שתכהן כנשיאת ביהמ”ש העליון? אולי בגלל הנאמנות לאהרן ברק שהביא אותה לביהמ”ש העליון, אבל זה בספק הכי רב שיכול להיות. אשר גרוניס יגורתי? הצחיקותמני הצחק! מרים נאור? אליוקים רובינשטיין הנבל? אסתרק’ה חיות?

אבל נניח שכל שופטי העליון היו מקבלים את “דין המשפחה” ומתפטרים יחד עם אהרן ברק … איילת שקד הייתה עושה חגיגה, משתה להמונים, ארבעים יום וארבעים לילה, ובמקביל מעבירה בממשלה תקנות שעת חירום המסמיכות אותה למנות שופטי בימ”ש מחוזי כשופטים-בפועל לביהמ”ש העליון, ושופטי בימ”ש השלום כשופטים-בפועל למלא את החסרים בבתיהמ”ש המחוזיים.

ואחר-כך הממשלה תגיש לכנסת שורה של חוקים המאפשרים לה למנות שופטים “שמרנים”, אולי גם לכל חייהם, כמו בארה”ב, וכן, גם כן כמו בארה”ב, “להצניח” על השופטים נשיא “מבחוץ” (הצ’יף ג’אסטיס הנוכחי, John Glover Roberts Jr., כל הוותק השיפוטי שלו היה שנתיים כשופט מחוזי). היום ממוצע הכהונה בביהמ”ש העליון בארה”ב הוא 26 שנים, ושיא משך הכהונה בביהמ”ש העליון – 36 שנים: William O. Douglas, שהתפטר מרצונו הטוב בגיל 77. אם הוא היה ממשיך בכהונה עד יומו האחרון, הוא היה משפר את שיאו ל-41 שנים.

אם זה מה שהיה מתרחש, בעוד 20 או 30 שנה איש לא היה זוכר את איילת שקד, אבל היו אומרים עליה שהיא “מושלת בנו מקברה“.

השאלה היא אם הגאון אהרן ברק חשב באמת שכל השופטים יתפטרו יחד איתו, ואם כן – האם הוא חשב כיצד המערכת הפוליטית תקפוץ על ההתפטרות הזאת, כמוצאת שלל רב.

ואולי זו התקשורת

דומה כי הכל כבר נאמר בעניין חוק גדעון סער, והפעילות לביטולו – בין לזכות החוק הזה, בין לחובתו, ואחרי שהנועלת את נעליו, מרים נאור, אמרה לאיילת שקד שהיא “מציבה לה אקדח על השולחן” – אחר כל הדברים האלה כבר קשה לחדש, אפילו לגאון אהרן ברק. המקסימום שאפשר היה לצפות מהתקשורת היה חצי שורה בדיווח על הכנס השנתי של העמותה למשפט ציבורי, משהו מעין “כן נשא דברים אהרן ברק, שהביע התנגדות נחרצת לביטול החוק”.

אז אהרן ברק החליט “להרביץ הופעה”, ואכן, התקשורת עשתה מזה “אייטם” – הרבה יותר מאשר “אות המופת” של תנועת אומ”ץ, לו הוא זכה, באותם הימים ממש.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס