במהלך מערכת הבחירות, דובר לעתים מזומנות על הפתעת אוקטובר. זה היה ביטוי לחשש של הדמוקרטים מאיזו “פצצה תקשורתית”, תגלית מרעישה שאמורה הייתה לזעזע את כל המערכת בדקה התשעים, ממש ערב מועד הבחירות. תגלית שתוכל להטות את כף המאזנים מהילארי, שאיש לא פקפק בניצחונה הצפוי, על טראמפ.

מנגנון ההסברה הדמוקרטי נערך לאפשרות כזאת ואף הכין שורה של תירוצים והסברים שנועדו למזער את הנזק הצפוי לו זה היה קורה.

הפתעה אכן הייתה, אבל היא אירעה בנובמבר ולא באוקטובר. היא גם לא הייתה ההפתעה ממנה חששו הדמוקרטים.. ממדיה ועוצמתה של ההפתעה עלו על כל מה שניתן היה לשער והיא ארעה במקום האחרון בו ציפו לה. זו הייתה הפתעה שבהחלט מוצדק לכנותה אם כל ההפתעות. בבוקר ה-9 בנובמבר 2016 הציבור האמריקאי התעורר ומצא את עצמו בפני מציאות חדשה, מציאות שבערב הקודם אף אחד לא העלה על דעתו אף לרגע שהיא יכולה להתרחש. כדברי ידידי אלכס, החי בגרמניה, זה היה סופו של עידן. כמו שנפילת חומת ברלין ב-9 בנובמבר 1989 סימלה את סיום המלחמה הקרה, הדורות הבאים יראו ב-9 בנובמבר 2016 סמל לקץ הדיקטטורה של “הפוליטיקלי קורקט” בחיים הציבוריים בארה”ב.

עם כל הרצון והתקווה לניצחונו של טראמפ, בודדים בלבד האמינו שיש לו סיכוי של ממש. מאמר שפרסמתי במחצית אוקטובר כבר עסק בשאלה איך תראה ארה”ב של הילארי.

מכל התגובות בעולם על תוצאות הבחירות מצאה חן בעיני במיוחד זו של הרצוג, שלפי המסופר בעיתונות, הזדרז לשלוח לטראמפ ברכות להצלחתו. ממש יפה מצדו. אני רק חושב שהוא טעה בכתובת. במקום לברך את טראמפ עדיף היה לשלוח תנחומים להילארי. אחרי ככלות הכל מי כמו בוז’י יכול להבין את מה שעובר עליה – גם הוא התנסה בחוויה של ללכת לישון כראש ממשלה ולהתעורר בבוקר כשהוא ראש ממשלה לשעבר.

ב. שיטת הבחירות האמריקאית – יתרונות וחסרונות

לפני שאנסה לנתח את מה שקרה בבחירות האחרונות, אקדיש מספר מלים לשיטת הבחירות הנהוגה בארה”ב ולמייחד אותה. אנשים החיים מחוץ לארה”ב ושאינם מכירים לעומק את ההיסטוריה שלה, מתקשים להבין את הניואנסים של החוקה האמריקאית. הרבה דברים שנראים למסתכל מהחוץ בן ימינו כטרוף הוכנסו לחוקה מסיבות שהיה בהן הגיון. עם חלוף הזמן, חלק מהדברים שהתאימו לתקופה בה החוקה נכתבה נראים ארכאיים בימינו.

כשארה”ב נוסדה לקראת סוף המאה ה-18, לא היו בעולם משטרים דמוקרטיים. אפילו המושג “אזרח” (citizen) לא היה קיים. במרבית המדינות שהיו קיימות אז, התושבים היו “נתינים” (subjects) של השליט – מלך, נסיך, דיקטטור או אציל מקומי ולא אזרחים עם זכויות. “שוויון”? מי בכלל חשב על זה. אחרי המהפכה הצרפתית, שהתרחשה כ-20 שנה אחרי היווסדה של ארה”ב, הדברים החלו להשתנות, אבל זה לא קרה בבת אחת. משטרים דמוקרטיים כפי שאנחנו מכירים אותם היום הופיעו בארצות אירופה רק במאה ה-20, למעשה רק אחרי מלחמת העולם הראשונה. בימינו, בעשור השני של המאה ה-21, בפחות משליש מבין המדינות החברות באו”ם המשטרים עונים על התנאים המינימליים המאפיינים דמוקרטיות.

13 המושבות שהרכיבו את המדינה החדשה היו מדינות עצמאיות לכל דבר. הדברים לא השתנו בהרבה מאז. גם היום, כשמספר המדינות הוא 50, למעט מדיניות חוץ וביטחון וכן במידה מסוימת מערכת אכיפת החוק, כל אחת מהמדינות מתנהלת כמדינה עצמאית עם מערכת חוקים משלה.

שיטת הבחירות האמריקאית נועדה בראש ובראשונה להבטיח שלכל המדינות, גם לקטנות יהיה מה לאמר בקביעת מוסדות השלטון. למעשה זו ווריאציה של שיטת הבחירות האזורית הנהוגה בבריטניה. המייסדים העדיפו את שיטת הבחירות האזורית על בחירות ארציות. ההבדל העיקרי מהשיטה הבריטית הוא בכך שבבריטניה החלוקה למחוזות בחירה היא ארצית וכל מחוז שולח נציג לפרלמנט, בעוד שבארה”ב החלוקה למחוזות בחירה היא ברמה של המדינות כשכל מדינה שולחת נציגים (אלקטורים) שמספרם נקבע ע”פ מספר תושבי המדינה, לבחור את הנשיא. למעט שתי מדינות, בכל המדינות בארה”ב המפלגה שזוכה במספר הקולות הגדול ביותר מקבלת את כל האלקטורים של אותה מדינה (Winner takes all – המנצח זוכה בכל). בכל שיטת בחירות אזורית העיקרון “המנצח זוכה בכל” הוא חלק אינטגרלי של השיטה מעצם ההגדרה.

חיסרון מובנה של שיטת הבחירות האזורית הוא פגיעה בייצוגיות. קולות “הולכים לאיבוד” וכתוצאה מכך קבוצות לא מבוטלות אינן זוכות לייצוג. לדוגמא, בבריטניה נוסף על שתי המפלגות הגדולות – העבודה והשמרנים, ישנה גם מפלגה ליברלית. עליה לא שומעים כמעט מחוץ לבריטניה כי היא כמעט לא מיוצגת בפרלמנט – בבחירות של 1983, למשל, הם קבלו למעלה מרבע מקולות הבוחרים בספירה הארצית, אבל זה הקנה להם רק 23 נציגים מתוך 650 בפרלמנט.

בארה”ב המצב דומה. ייתכנו מצבים בהם מועמד שלא זכה ברוב הקולות בספירה הארצית, יזכה בכל זאת בנשיאות. זה קרה ארבע פעמים – ב-1824 אנדרו ג’קסון זכה במספר הקולות הגדול ביותר בספירה הארצית (כ-83 אלף יותר מהמתחרה שבא אחריו – היו אז ארבעה מועמדים), אבל המתחרה שהגיע למקום השני זכה בנשיאות (זה היה המקרה היחיד בהיסטוריה בו אף מועמד לא זכה במספר הדרוש של אלקטורים (131), וההכרעה עברה לקונגרס). ב-1888 גרובר קליבלנד זכה בנשיאות למרות פיגור של כ-90,000 קולות בספירה הארצית; ג’ורג’ בוש נבחר ב-2000 למרות פיגור של כ-540,000 קולות בספירה הארצית; ועכשיו, בבחירות האחרונות, דונאלד טראמפ ניצח למרות פיגור של למעלה משני מיליון קולות בספירה הארצית (בשעה ששורות אלו נכתבות הספירה עדיין לא הסתיימה סופית וייתכן שהמספר הזה ישתנה), פער של למעלה מאחוז וחצי ממספר המצביעים.

הפער הגדול בין הילארי וטראמפ מהווה לכאורה הצדקה לטענה שהנשיאות מגיעה להילארי. אבל כשבודקים לעומק רואים שמרבית הקולות העודפים של הילארי מקורם בחמש או שש מהמדינות גדולות. זה בדיוק מה שהמייסדים רצו למנוע – דומיננטיות של המדינות הגדולות. במלים אחרות השיטה הוכיחה את עצמה. לשם המחשה, במניין הקולות הארצי, מספר המצביעים של קליפורניה עולה על מספר המצביעים הכולל של 34 ממדינות ארה”ב בתוספת מצביעי הבירה, וושינגטון DC. משקלה של קליפורניה לפיכך שווה ערך לזה של שני שלישים מ-50 המדינות. לקליפורניה יש 55 אלקטורים, שזה קצת יותר מעשרה אחוזים מהמספר הכולל של האלקטורים (538). שיטת האלקטורים ממתנת את הפערים בין המדינות בכך שהיא מגדילה את משקל המדינות הקטנות על חשבון המדינות הגדולות.

לשיטת האלקטורים יש יתרונות נוספים – היא מבטיחה יציבות שלטונית ויכולת ביצוע של מדיניות – משילות. יתרה מזאת, היא מונעת את הופעתם של כל מיני לפידים, כחלונים, דרעינים ו/או ליצמנים המקשים על הממשל לבצע את מדיניותו על הבמה.

ג. אבוי למנוצחים

אף אחד לא אוהב להפסיד. לא בעסקים, לא במלחמה ולא בפוליטיקה. ברומא בעת העתיקה היה נהוג לאמר אבוי למנוצחים (Vae victis). בימינו, להיות בצד המפסיד זו אולי כבר לא בושה, אבל זה וודאי לא כבוד גדול. להפסד יש תמיד מחיר – כמו שאובאמה היה נוהג לאמר לבחירות יש תוצאות (Elections have consequences). תוצאה מידית אחת היא קץ הקריירה הפוליטית של המפסיד (היו בעבר מספר חריגים – הבולט היה ניקסון, אבל בדרך כלל זה מה שקורה). במקרה של הילארי, תוצאה מידית נוספת היא, לפי דיווחים בעיתונות, עצירה של זרם התרומות לקרן הצדקה שהיא ובעלה מנהלים – בראש ובראשונה תרומות שמקורן בממשלות זרות.

במהלך מערכת הבחירות, בעימות האחרון בין טראמפ והילארי, טראמפ נשאל ע”י המנחה אם הוא ישלים עם תוצאות הבחירות. טראמפ סרב לענות ואמר “אני אחזיק אתכם במתח”. את השאלה הזאת לא הציגו להילארי (לשם מה לשאול אם ניצחונה מובטח?), או למפלגה הדמוקרטית. היום כבר לא צריך לשאול כי התשובה נמצאת על מסכי הטלוויזיה ובמאמרי המערכת של העיתונות הממסדית.

המסורת האמריקאית היא שהמפסיד משלים עם התוצאות ואף מברך את המנצח. כמובן שזה לא מה שהוא חש בלב. עמוק בלב הוא אוכל את עצמו. שאלות כמו איך זה קרה? למה זה מגיע לי? איפה שגיתי? מתרוצצות בלי הרף במוחו. אי שם ברקע מנצנצת התקווה – אולי זה רק חלום רע וכשאתעורר הכל ישוב על מקומו בשלום. אבל זה לא קורה. עם חלוף הזמן המפסיד מתחיל להפנים את המציאות החדשה – הוא נותר בחוץ.

אפשר להבין שההתמרמרות והתסכול הנגרמים ע”י הפסד בבחירות מעוררים אצל הצד המפסיד מחשבות על “תיקון” התוצאות בצורה כזאת או אחרת, אבל בעבר זה אף פעם לא חרג מעבר לרעיון גרידא.

הפעם, התגובות בציבור על נצחונו של טראמפ חורגות מכל מה שניתן היה לצפות בחברה תרבותית. התקשורת ממשיכה את מסע הדמוניזציה של טראמפ כאילו הבחירות עדיין לפנינו. ההסתה נגד טראמפ באקדמיה מתנהלת ללא מעצורים. סטודנטים במוסדות ההשכלה הגבוהה מבטלים את הלימודים ובעידוד המרצים וההנהלות, יוצאים להפגין ברחובות על מנת לשחרר את התסכולים שלהם. ההפגנות מלוות בגילויי אלימות. למה הם חותרים? האם הם מאמינים שאם הם יצעדו ברחובות ויצעקו “טראמפ הוא לא הנשיא שלנו”, זה באמת ישנה מה שהוא? מה שהוא מאוד רקוב באקדמיה האמריקאית אם זו התוצרת שהיא מפיקה.

לא היה מזיק להוסיף לתוכנית הלימודים במוסדות החינוך בארה”ב קורס חובה בו ילמדו שגם להפסיד צריך לדעת.

מה שלא השתנה זה מסע ההסתה והדמוניזציה המתנהל נגד טראמפ, וגלגול האחריות לגילויי האלימות על טראמפ.

במהלך כל מערכת הבחירות לא היה מקרה אחד בו תומכים של טראמפ ניסו להפריע לאספות בחירות של הדמוקרטים. לעומת זאת היו עשרות מקרים בהם בריונים התפרצו וניסו לפוצץ אספות בחירות של טראמפ – ואלה לא היו “מתנדבים”, אלה היו בריונים שקבלו תשלום מהמפלגה הדמוקרטית (יש על כך עדויות מוצקות). אבל מי שניזון רק מהתקשורת הממוסדת “יודע” שגילויי האלימות נעשו ע”י תומכיו של טראמפ. אותו הדבר עכשיו. מפגינים דמוקרטיים צועדים ברחובות כשהם נושאים שלטים “טראמפ הוא לא הנשיא שלנו”, שוברים חלונות ראווה ושורפים מכוניות, והתקשורת קוראת לטראמפ לעצור את גילויי האלימות. והנשיא המכהן אובאמה? כל מה שיש לו לאמר זה “שהוא מבין את רגשות התסכול של המפגינים”.

מסע ההפחדה שנוהל ע”י התקשורת בשבועות שקדמו ליום הבחירות “איך חסידיו של טראמפ יגיבו אם הוא יפסיד” הופנה לכתובת הלא נכונה.

ג’ורג’ סורוס, ביחד עם מיליארדרים אחרים שהשקיעו הון עתק בניצחונה של הילארי, מתכנסים לטכס עצה איך למנוע מטראמפ את הכניסה לבית הלבן. במקביל מופעלים לחצים על אלקטורים, כולל איומים טלפוניים, שיצביעו בניגוד למנדט בשמו הם נבחרו. שורה של “מומחים” לחוקה באקדמיה מסבירים שה”סכנה” מטראמפ בבית הלבן היא כל כך גדולה שמוצדק להפר את החוקה ולדרוש מהאלקטורים להצביע “לפי מצפונם” ולא לפי המנדט בשמו הם נבחרו. התקשורת יכולה לרשום לעצמה הישג – מערכת התעמולה/הסתה שהיא ניהלה וממשיכה לנהל נגד טראמפ נקלטה היטב באקדמיה.

ברומא בעת העתיקה היה נהוג לאמר ההמונים רוצים שירמו אותו, הבה נעשה זאת (vulgus vult decipi, ergo decipiatur). בעת העתיקה ההמונים היו האספסוף ברחובות ובכיכרות, בימינו האספסוף מאכלס את היכלות האקדמיה. הם בולעים בשקיקה כל דבר הבל שהתקשורת מדביקה על טראמפ.

התפתחות חדשה היא הקריאה ל”ספירה חוזרת” של הקולות במספר מדינות שהיו אמורות “להיות בכיס” של הילארי ובסופו של דבר הצביעו עבור טראמפ. לא מדובר בפערים של כמה מאות קולות כפי שהיה במאבק של אל גור נגד בוש ב-2000. מדובר בפערים של עשרות אלפי קולות בכל אחת מהמדינות האלו. לדרישה לספירה חוזרת אין שום בסיס. הדורשים אפילו לא מתיימרים לטעון שיש להם ראיה שהיה פגם כל שהוא בספירת הקולות, אבל לטענתם “צריך לבדוק”. למה? ככה. הסיבה היחידה לדרישה היא ש”לא מתקבל על הדעת” שמדינה בה זכייתה של הילארי הייתה מובטחת, העדיפה בסופו של דבר את טראמפ. הילארי, כפי שניתן היה לצפות, מיהרה לקפוץ על העגלה ולתמוך בדרישה לספירה חוזרת למרות שהיא גינתה את טראמפ והגדירה אותו כ”מועמד הראשון בהיסטוריה” שאיננו מתחייב להשלים עם תוצאות הבחירות. שיטת ספירת הקולות השתכללה משמעותית מאז הבחירות של שנת 2000, והסיכוי לטעות בהיקף של עשרות אלפי קולות הוא מזערי אם בכלל, אבל הילארי ותומכיה לא אומרים נואש. לאישה הזאת אין כל מעצורים ואין גבול לרמה אליה היא מסוגלת לרדת. זה ממחיש פעם נוספת כמה מוצדק היה למנוע ממנה את הגישה לבית הלבן.

הדרישה לספירה חוזרת מתייחסת רק למדינות בהן טראמפ ניצח. במדינות בהן הילארי ניצחה בפערים קטנים – פחות מאחוז וחצי (ניו המפשייר למשל), אין דרישה כזאת.

לא נראה לי שמלאכתם של החתרנים תצלח ושחבר האלקטורים ימנע מטראמפ את הנשיאות, אבל אם זה בכל זאת יקרה, זה יוביל למשבר קונסטיטוציוני שלא היה כמותו בתולדות ארה”ב. טראמפ ותומכיו לא יעברו על זה בשקט וזה עלול אפילו להסתיים במלחמת אזרחים.

ד. למה היא הפסידה

ההפסד של הילארי מעורר הרבה שאלות. זה מנוגד לכל היגיון. התנגדתי בכל מאודי לכל מה שהילארי מייצגת, תמכתי בטראמפ והצבעתי עבורו. ועם כל זאת אני מתקשה לעכל את העובדה שהוא ניצח, ואני לא יחיד. מכל נקודת מבט אובייקטיבית זה לא היה צריך לקרות – הילארי הייתה צריכה לנצח.

מערכת הבחירות של הילארי נוהלה בצורה מקצועית, המשאבים שהיא השקיעה – בכוח אדם ובכסף, היו מעל ומעבר. הילארי גם נהנתה מתמיכה חסרת תקדים של התקשורת. בהשוואה, מערכת הבחירות של טראמפ נראתה כהופעה של חובבנים. יתרה מזאת, התמיכה אותה טראמפ קבל ממפלגתו הייתה פושרת (זה בלשון המעטה) לעומת התמיכה הגורפת של המפלגה הדמוקרטית בהילארי. למרות כל היתרונות האלה היא הפסידה. ממש חידה.

בקרב הממסד הפוליטי, בתקשורת ובאקדמיה מתנהלים דיונים מרתוניים בהם מנסים להסביר מדוע הילארי הפסידה את הבחירות. כשעוקבים אחרי שפעת המאמרים וההסברים האלה, רואים שיותר מעצם ההפסד של הילארי, את מרבית החוקרים מטרידה השאלה איך הסקרים לא חזו שזה עומד לקרות. למה זה בא בהפתעה.

את הדיון בסקרים אשאיר למגידי העתידות והיידעונים למיניהם. אחרי ככלות הכל זאת הפרנסה שלהם, כמו שנאמר סקירתם אומנותם. בשורות הבאות אנסה לנתח את הסיבות לכישלון של הילארי.

במונחים צבאיים הילארי נלחמה את המלחמה הקודמת והשתמשה בכלים של המלחמה הקודמת. למעט הצד הכמותי, מערכת הבחירות של הילארי לא הייתה שונה בהרבה ממערכות הבחירות שהתנהלו בארה”ב אחרי מלחמת העולם השניה. קרוב לוודאי שהיא לא הייתה מתקשה לנצח יריב קונבנציונלי (כ”א אחד מהמתחרים הרפובליקנים שהתמודדו מול טראמפ בבחירות המקדימות). אבל טראמפ לא היה יריב קונבנציונלי. טראמפ שבר את המוסכמות ואת מערכת הבחירות הוא ניהל לפי כללים משלו.

ככלל, הממסד הפוליטי מתייחס לציבור הבוחרים בהתנשאות וזלזול. עבור הפוליטיקאים ציבור הבוחרים מורכב מקולות ולא מאנשים שיש להתייחס לצרכים ולשאיפות שלהם. זאת מסורת בקרב הפוליטיקאים לראות בציבור עדר של אידיוטים שאינם יודעים מה טוב להם, אנשים הזקוקים לפטרון שידאג להם. הילארי היא ההתגלמות של הפוליטיקאי הממסדי. בתחילת מסע הבחירות, עוד לפני שהגיע שלב הבחירות המקדימות, הילארי הצהירה שהיא כנשיאה תהיה שונה מאובאמה. כששאלו אותה במה יתבטא השינוי היא השיבה “אישה תשב בבית הלבן”. זה היה אמור לעורר את כל הנשים להצביע עבורה. אבל זה לא עבד ככה. אפילו אחרי שמדלן אולברייט (מי שהייתה מזכירת המדינה בממשל קלינטון) פסקה “מקום מיוחד שמור בגיהינום לנשים שלא תצבענה עבור הילארי”, 54% מהנשים העדיפו את טראמפ. גם מוסכמות אחרות התגלו כחזון שווא – לא כל הכושים הצביעו עבור הילארי וגם לא רוב מכריע מביניהם, ואותו הדבר לגבי ההיספאנים. התבטאותה של הילארי שמצביעי טראמפ הם מאגר של נקלים חסרי תקנה (a basket of irredeemable deplorables) וודאי לא הוסיפה לה קולות.

החשיבה המקובלת (The conventional wisdom) בקרב הממסד הפוליטי גורסת שהמפלגה הרפובליקנית נידונה לכיליון בגלל שהיא איבדה את הקשר עם המציאות. היא חדלה לייצג את כלל הציבור מאחר והיא לא התאימה את עצמה לשינויים הדמוגרפיים שחלו באוכלוסיית ארה”ב, ונגזר עליה להיות מפלגת מיעוט נצחית. אמרו את זה כבר ב-2008 אחרי שאובאמה נבחר. והנה באו הבחירות של 2010, 2012 ו-2014, בהן הרפובליקנים כבשו את שני בתי הקונגרס, והראו שמאמרי ההספד היו טרם זמנם.

למעשה, אפשר לאמר שהמפלגה הדמוקרטית היא זאת שאיבדה את הקשר עם המציאות. מניתוח תוצאות הבחירות האחרונות רואים שהמפלגה הדמוקרטית חדלה להיות מפלגה ארצית. היא מייצגת מספר קטן של מדינות – בקושי בשליש מהמדינות המושלים ובתי המחוקקים של המדינות הם דמוקרטים. ההנחה שהיא מייצגת את המיעוטים השונים ואת הנשים, התגלתה גם היא כמוגזמת כפי שניתן ללמוד מתוצאות הבחירות.

ה. מה צפוי לקרות בארבע השנים הבאות?

התקשורת וכן הממסד הפוליטי מבקרים את טראמפ על כך שהוא “נסוג” מהבטחותיו לבוחרים במערכת הבחירות. הביקורת הזאת איננה במקומה מאחר וטראמפ יוכל להתחיל לבצע דברים רק אחרי ה-20 לינואר 2017. עד אז הכל דיבורים בלבד. בשלב הנוכחי, מהמינויים עליהם טראמפ הודיע עד עכשיו, נראה שהוא בהחלט מתכוון לבצע חלקים ניכרים ממה שהוא הצהיר במהלך מערכת הבחירות.

לגופו של עניין, איזה נשיא בעבר מלא את כל ההבטחות שהוא הרעיף על הבוחרים בתקופה שקדמה ליום הבחירות? למעשה הנשיא היחיד שאפשר לאמר עליו שהוא עמד בהבטחותיו הוא אובאמה – הוא הבטיח “שינוי” ואת זה הוא אכן קיים. ארה”ב שאובאמה משאיר אחריו שונה מאוד מארה”ב שהוא קבל לפני שמונה שנים. אובאמה אף פעם לא הבטיח שהשינוי יהיה לטובה.

ביקורת אחרת שממשיכה לרדוף את טראמפ היא על כך שהוא חסר ניסיון בנושאי חוץ וביטחון ולא מבין את הזירה הבינלאומית. איזה ידע וניסיון נשיאותי היו לאובאמה כאשר הוא הגיש את מועמדותו לנשיאות?

המורשת של נשיא בארה”ב נמשכת הרבה זמן אחרי שהוא מסיים את תפקידו. התחום העיקרי בו נשיא יכול לעצב את פני החברה הוא במערכת המשפט. הנשיא ממנה את השופטים הפדרליים בכל הרמות (זה כפוף לאישור הסנאט, אבל לפחות בשנתיים הקרובות לרפובליקנים יהיה רוב בסנאט). שופטים מתמנים לכל החיים והם מחליטים לבד אם ומתי לפרוש. כבר בתחילת כהונתו טראמפ יכול להשיב על כנו את הרוב השמרני בבית המשפט העליון. שניים מהשופטים הליברלים הם כבר בשנות ה-80 לחייהם, ויש סיכוי טוב שמקומם יתפנה במהלך כהונתו של טראמפ.

לסיום הפרק כדאי לציין שהתדמית השלילית של טראמפ שנוצרה בגלל מערכת ההסתה נגדו, גורמת לכך שהצפיות ממנו הן נמוכות ביותר. התוצאה תהיה שמה שהוא לא יעשה יתפרש כהצלחה. זה בדיוק ההיפך מהמצב של אובאמה בעת כניסתו לתפקיד ב 2009 – הצפיות היו מעל ומעבר, אפילו העניקו לו פרס נובל לשלום מבלי שעשה מה שהוא. וכגודל הציפיה גודל האכזבה.

ו. ומה אומרים בישראל?

יש לי בשורה לכל ה”מומחים” לאמריקה בישראל – דונאלד טראמפ נבחר להיות נשיא ארה”ב ולא נשיא ישראל.

כנשיא ארה”ב יהיה עליו לטפל בנושאים כמו מעמדה של ארה”ב בעולם, המלחמה בטרור, מציאת פתרון לבעיית המהגרים הלא חוקיים המציפים את ארה”ב, גל הפליטים שנוהר לאירופה ושואף להגיע גם לארה”ב, שיפור מצב התעסוקה וחידוש הצמיחה הכלכלית, תיקון הפגמים שהתגלו בתוכנית הבריאות אובאמהקייר וכיוצא באלה. הסכסוך הישראלי ערבי לא יהיה בראש הרשימה.

קרוב לוודאי שיחסי ישראל ארה”ב יהיו יותר טובים מאשר בתקופת אובאמה, בעיקר בגלל שהוא לא נגוע באובססיה של “לעשות שלום” שאפיינה את ממשל אובאמה אבל זה לא אומר הרבה. ייתכן שבניגוד לנשיאים קודמים, טראמפ יעמוד בדיבורו בנושא ירושלים, אבל מכאן ועד ל”צ’ק פתוח” עבור סיפוח ו/או הסרת ההגבלות על התיישבות יהודית בשטחי יהודה ושומרון המרחק גדול. אני חושש שלנפתלי בנט ותומכיו צפויה אכזבה גדולה.

הדבר היחיד שקצת מדאיג היא הודעתו של טראמפ שהוא יסתייע בחתנו – יהודי כשר למהדרין, בטיפול בסכסוך הערבי ישראלי. בעבר מעורבותם של יהודים אמריקאים בטיפול בסכסוך הביאה יותר נזק מאשר תועלת.

________

ג’ורג’ אורוול, מגדולי הוגי הדעות במאה הקודמת, אמר יש רעיונות שהם כל כך אידיוטיים שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט אינו יכול להיות כל כך טיפש. זה היה נכון בזמנו וזה נשאר נכון גם בימינו.

Mit der Dummheit kaempfen Goetter selbst vergebens

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

	מגיב אנונימי

שם או כינוי:	הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך בחר בבקשה שם כינוי קבוע וייחודי לך וסיסמה לשימוש עם השם הזה. שם או כינוי: חסימת סיסמה: הקלדה נוספת של אותה סיסמה: כתובת דואר אלקטרוני:
חסימת סיסמה:
	זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:

פורסם ב- פוליטיקה זה לא משהו גס_בעריכת בועז מושקוביץ ז"ל, תold post

בחירות ארה”ב 2016 – סיכום

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל