עמדתי זו נובעת לא רק משום החובה המוסרית, אלא גם משום שלשופטים ישנם מספיק חטאים אמיתיים ולא צריך להוסיף עליהם חטאים מדומים, ומשום שביקורת שגוייה רק “מדללת” את הביקורת הנכונה, הצודקת והאמיתית.

כך גם היום.

על הפרק

הרב הצבאי הראשי (רבצ”ר) המיועד, אל”מ אייל קרים, אמר מה שאמר על שירת נשים, על אונס שבויות מלחמה, על הומוסקסואלים וכו’, ואני לא נכנס לשאלה אם דעתי נוחה, או לא נוחה, ממה שהוא אמר, כי זה לא הנושא שלי היום.

חברות הכנסת זהבה גלאון, מיכל רוזין ותמר זנדברג, עתרו לבג”ץ כנגד מינויו של הנ”ל, והשופטים מרים נאור, סלים ג’ובראן וניל הנדל, הוציאו צו-על-תנאי וצו ביניים המונע את כניסתו של קרים לתפקיד הרב הצבאי הראשי, וזאת עד למתן החלטה אחרת של הבג”ץ.

לפי מה שהתפרסם, ואין לכך ביטוי בהחלטה עצמה, נאור אמרה כי “צריך לקבל תשובות מפי הנוגע בדבר ולא במכתבים ולא בהסברים בעל פה אלא בתצהיר”, וכן כי “עלינו לדעת מה הייתה עמדתו אז, מה עמדתו היום, אם הוא חזר בו. השאלה של חלוף הזמן היא פונקציה בהרבה עניינים ופסקנו בנושא בהרבה הקשרים”.

התגובות

כמו שאתם מכירים אותי, אחד הדברים הכי שנואים עלי – חוץ מקבצי PDF – זה שהדיעות בעניינים לא פוליטיים נחלקות בדיוק לפי קו פרשת-המים הפוליטית, וכבר עמדתי על כך לא פעם:

הבג”ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים – זה על הימין;

הבג”ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים (ב): הפעם זה בשמאל.

ואכן, גם הפעם זה כך: כיוון שביהמ”ש העליון הוא “סמולני” (יש בטענה הזאת הרבה אמת, הרבה מאוד!), הרי שכל מה שהוא יעשה הוא פסול, והטענה הרגילה היא שהוא “אקטיביסטי” מדי (טענה לא אמיתית: לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”!).

אומר נפתלי בנט: “שופטי בג”ץ החליטו שהם מבינים טוב יותר מהרמטכ”ל במינויי מפקדים”, ואם לא די בכך, הוא מוסיף ואומר כי “בית המשפט לא ממנה רמטכ”ל, לא ממנה שר ביטחון ולא ממנה רב צבאי שאושר על ידי הרמטכ”ל. תפקידו לשפוט על פי החוק שמחוקקת הכנסת”.

מחרה-מחזיקה אחריו חברתו-לסיעה, שרת המשפטים איילת שקד: “רמטכ”ל ששולח חיילים לקרב גם יכול למנות רב ראשי”.

צר לי מאוד, אבל כנראה שהם לא מבינים את תפקידו של הבג”ץ. בנט – מילא, כי הוא לא שר משפטים, אבל שקד – היא שרת המשפטים, והיא צריכה לדעת מה תפקידו של הבג”ץ (ובעניין הזה המהפכה השיפוטית של אהרן ברק לא שינתה דבר וחצי דבר, ושום דבר גם לא ישתנה, אפילו אם היא תצליח – והיא לא תצליח, כי משה כחלון לא ייתן לה – לבטל את המהפכה הזאת).

אכן, הרמטכ”ל הוא זה השולח חיילים לקרב, כי זו מומחיותו המקצועית. באשר למינוי רבנים, זה לא בדיוק המומחיות שלו, ויש לו יועצים לכך, אבל גם בכך הבג”ץ לא יתערב, כי הוא לא אמור “לנהל את המדינה”, ובוודאי שלא לשים את שיקול-דעתו במקום שיקול-הדעת של הרשויות המוסמכות.

אלא מאי? ישנם דברים שאינם מעוררים שאלות של מומחיות, אלא שאלות של ערכים, ובזה הבג”ץ אמור לייצג את הציבור ואת ערכיו.

נניח שהרמטכ”ל רוצה למנות בועלי-קטינות לתפקידי ראש אג”ת (אגף התכנון) ורבצ”ר. הבג”ץ לא יבדוק את מומחיותם של המועמדים בענייני תכנון, או בענייני רבנות. הוא רק ישאל את עצמו האם זה תואם את הערכים הציבוריים הראויים שלתפקידים בכירים כל כך ימונו בועלי-קטינות?

יכול להיות שהבג”ץ יאמר זה בסדר, אין שום קשר בין היותו של אדם בועל-קטינות לבין יכולותיו המקצועיות. יכול להיות שהוא יפסול את המועמד לרבצ”רות ויכשיר את המועמד לראשות אג”ת, ויכול להיות שהוא יפסול את שניהם – אפשר בהחלט לחלוק עליו, אבל בכל המקרים האלה הוא פועל “על המגרש שלו”, והטענות על כך שהוא “משיג את גבולה של הרשות המבצעת” הן קשקוש מקושקש.

והוא הדין גם במועמד לשפיטה שהוא עבריין-תנועה מועד: יכול להיות שהוא ייפסל ע”י הבג”ץ רק לשפיטה בענייני תעבורה, יכול להיות שהוא ייפסל בכלל לשפיטה, אבל יכול להיות שכישוריו יאפילו על תכונותיו הרעות, והוא לא ייפסל אפילו לשפיטה בענייני תעבורה.

זוכרים את מפקד חיל האוויר וסגן הרמטכ”ל, האלוף דן חלוץ, שאמר בראיון עיתונאי כי כשהוא משחרר פצצה, הוא “מרגיש מכה קלה באווירון, כתוצאה משחרור הפצצה. כעבור שנייה זה עובר, וזה הכל. זה מה שאני מרגיש”?

אז כאשר עמד על הפרק מינויו כרמטכ”ל הוגשה כנגד קידומו זה עתירה לבג”ץ. העתירה התבססה על אותה האמירה, וכמו במקרה הנוכחי, של המועמד לרבצ”רות, גם חלוץ נדרש להסביר את עצמו, ובסוף הוא הסביר את עצמו והעתירה נדחתה, לא בלי איזו הערת-ביקורת על ההתבטאות האמורה. הבג”ץ נתן לו מכה קלה באווירון, כעבור שנייה זה עבר, וזה הכל.

והיו, בין השאר, גם עתירות לבג”ץ כנגד מינויו של אריה דרעי כשר הפנים, וכנגד מינויו של יוסי גינוסר כמנכ”ל משרד הבינוי והשיכון, ואם שכחתי מישהו – זה בגלל האלצהיימר המתקדם שלי, ועימו הסליחה.

או, למשל, פרשת תא”ל ניר גלילי, שהבג”ץ לא ראה שום הגבלה בקידומו בתפקיד, אבל בלי העלאה בדרגה (לתקופה לא-מוגדרת): מבחינתנו שיעשו ממך אפילו רמטכ”ל, אבל שתישאר תת-אלוף, כי ה”ברזלים” שעל הכתפיים הם גם “סמל סטאטוס”, לא רק תפקיד.

המשותף לכל העתירות האלה: כולן התבססו על שיקולים ערכיים-מוסריים ולא על העדר כישורים מקצועיים, ובכל המקרים האלה – למעט המקרה האחרון, בו עסקינן היום – איש לא טען שהבג”ץ דן בעניינים שהוא לא אמור לדון בהם, ושהוא היה צריך לדחות את העתירות על-הסף.

האם הבג”ץ מנוע מלדון בשאלות ערכיות-מוסריות?

תארו לעצמכם שדן חלוץ, בתשובה לעתירה נגדו, היה מסביר את עצמו לכיוון הרע דווקא, ואומר אני חייל, אין לי רגשות מוסר ומצפון, ואם צריך להפיל פצצה על בית – אני עושה זאת ולא מרגיש שום בעייה עם זה.

תארו לעצמכם שאייל קרים – שבעת כתיבתן של שורות אלה כבר הגיש לבג”ץ תשובה בה הוא מודה בטעותו – היה מתחפר בעמדתו הישנה, והיה אומר זה לא היה רק פסק-הלכה הנטוע בהיסטוריה העתיקה שלנו, “ואין מורין כך”, אלא הלכה שיש לקיימה גם כיום.

תארו לעצמכם כי כך היו פני הדברים בעניין דן חלוץ ובעניין אייל קרים (המקרה הנוכחי), והבג”ץ אכן היה פוסל אותם מלשמש בתפקידים להם יועדו: אני בטוח שרבים היו מצדיקים את הבג”ץ – אולי אפילו נפתלי בנט ואיילת שקד – ואף אחד לא היה אומר כי הבג”ץ “לא ממנה רמטכ”לים ורבצ”רים”.

ואני כבר לא מדבר על אריה דרעי, שנידון לשלוש שנות מאסר, ויצא בעור שיניו מהעתירה לבג”ץ, כאשר דעת המיעוט הייתה שהוא פסול מלכהן כשר הפנים, בגלל עברו הפלילי.

ביקורת על התערבותו של הבג”ץ? במקרה של דרעי הביקורת הייתה דווקא הפוכה – על כך שהבג”ץ לא התערב. לדוגמה, ראו התגובות כאן, וכאן, ואלה הן רק על קצה המזלג.

מי שרוצה עצמאות – בבקשה …

גם בסיעת ש”ס מתחו ביקורת על החלטת בג”ץ, אבל לא בגלל ה”התערבות בשיקולי הרשות המבצעת”, אלא משום ש”חשוב לשמור על עצמאות הרבנים ואסור להתערב בפסיקותיהם. אנו מוטרדים מהניסיון להתערב בשיקול דעת הרבנים. זהו תקדים מסוכן מאד שעלול להביא לאיבוד אמון הציבור”.

אכן, כשם שחשוב מאוד לשמור על עצמאותם של השופטים, כן חשוב מאוד לשמור גם על עצמאותם של הרבנים (והכוונה לרבנים המכהנים בתפקיד ציבורי, על פי הדין הכללי, או על פי מינוי שעל פי הדין), שאם לא תאמר כן, ובית המשפט יתערב בשיקול-דעתם של הרבנים, הריהו מציב את עצמו ואת מומחיותו – אם בכלל יש לו כזאת – במקום הרבנים עצמם, ובמקום מומחיותם של אלה.

יחד עם זאת, הן השופטים והן הרבנים משרתים את החברה ואת ערכיה, ואם ערכיה החברה אינם נראים לפלוני – שלא יציע את עצמו לכהונה הציבורית הכפופה לציבור ולערכיו.

קחו, לדוגמה, שופט אשר גוזר עונשי מאסר חמורים על עבירות חנייה, וקנסות קלים על עבירות שחיתות; קחו, לדוגמה, שופט שאומר “הסניגור המלומד לא טרח להגיש את סיכומיו”, כאשר הסיכומים – “ספר” שלם – נמצאים בתיק בית המשפט עם חותמת “נתקבל” המעידה שהם הוגשו בזמן שנקבע; קחו, לדוגמה שופטים המשקרים במצח נחושה כשהם אומרים “ההחלטה אינה לפנינו”, כאשר היא מצוייה בע’ 18 לפרוטוקול: מותר לחברה לומר להם “אתם לא מתאימים לנו”, ולא לקבל את הטענה שעצמאות השופטים מחייבת כי הטענות נגד פסיקות כאלה תתבררנה רק במסגרת הליכי הערעור. בוודאי שאם דיעותיו אלה נחשפות לפני שהוא מתמנה, מותר לחברה להעדיף מועמדים אחרים על פניו, ואין לכך שום קשר לעצמאות השיפוטית.

והוא הדין גם בשאלה מי יהיה הרבצ”ר: נניח שהמועמד הורשע בעבר באונס, ריצה את עונש המאסר שהושת עליו, ועבר את תקופת ה”צינון” הקבועה בחוק: יכול להיות שהוא יהיה כשר לשמש כמפקד סיירת מטכ”ל ולא כרבצ”ר, יכול להיות שהוא ייפסל לשני התפקידים, ויכול להיות שהוא יאושר לשניהם.

זה בהחלט ה”מגרש” של הבג”ץ!

ראיתי מהן האמירות המיוחסות לרב אייל קרים, וראיתי את תשובתו לבג”ץ, בה הוא מודה בטעותו, ומסביר את דיעותיו בימים ההם ובזמן הזה.

ראיתי, ואני לא רוצה להביע דיעה, כי זה לא באג’נדה שלי.

אני לא מומחה לענייני רבנות, וגם אין לי כוונה לעשות “שקלולים” בין כישוריו הצבאיים של הרב לבין עמדותיו ההלכתיות וערכיו המוסריים.

מבחינתי כל תוצאה של הליך הבג”ץ הזה יכולה להיות לגיטימית – בין אם מועמדותו של קרים תאושר, בין אם היא תיפסל.

מה שחשוב לי לומר הוא שהבירור בעניין הזה נעשה במקום הנכון, והוא על מגרשו של הבג”ץ.

כמובא לעיל, נפתלי בנט אומר כי הבג”ץ “לא ממנה רמטכ”ל, לא ממנה שר ביטחון ולא ממנה רב צבאי שאושר על ידי הרמטכ”ל”, אלא רק “לשפוט על פי החוק שמחוקקת הכנסת”.

אלא מאי? אחת מהוראות-החוק שחוקקה הכנסת היא סע’ 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה אומר כי “בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר”.

הנה, נפתלי בנט, יש לך “חוק שחוקקה הכנסת”, ואתה, כמה נורא, כמה עצוב, לא ידעת עד היום.

כמובן שאתה יכול לומר כי הבג”ץ “נדיב” מדי בצורך “לתת סעד למען הצדק”, ואני אביא לך מיליון בוחרים אשר יגידו לך שהוא קמצן חולני – בדיוק בנקודה הזאת.

ועכשיו, נפתלי, תחליט: מיליון קולות לרשימת הבית היהודי בבחירות הבאות, או שהבג”ץ ימשוך את ידו מכל התערבות במינויים בשירות הציבורי, ובמעשי השלטון בכלל?

האם אתה זוכר, נפתלי, את הסיפור הסיני העתיק על הזקנה שנקרתה בדרכו של גדוד חיילים? היא אמרה לעצמה: אם אתנגד להם זה לא יעזור לי, כי הם צעירים, חזקים ורבים, אז אתמסר להם מיד, ולא רק שלא אסבול – אלא גם איהנה!

אז אני אגיד לך בסוד, נפתלי, שאף אחד לא ישמע: להערכתי הבג”ץ יקבל את הסבריו של קרים, ובסופו-של-דבר גם יאשר את מינויו כרבצ”ר, אולי עם קצת הפגנת-שרירים, ולכן, אם תתמסר להם בקלות, תיהנה מכל העולמות.

למה-מה-קרה? מדוע שמחה ניר מגן על השופטים?

אני, כידוע, מתעב את השופטים האלה אפילו יותר משאני מתעב קבצי PDF, ואני רב איתם עוד לפני שנפתלי בנט ואיילת שקד בכלל חשבו להיוולד: בנט היום בן 44, שקד בת 40, ואני רב עם השופטים האלה כבר למעלה מחמישים שנה.

והלא הלא תשאלו על מה ולמה אני מגן עליהם בחירוף-נפש כזה.

התשובה, כפי שפתחתי לעיל, היא שגם לשופטים מגיע צדק – אפילו שלא מגיע להם צדק, ועמדתי זו נובעת לא רק משום החובה המוסרית, אלא גם משום שלשופטים ישנם מספיק חטאים אמיתיים ולא צריך להוסיף עליהם חטאים מדומים, ומשום שביקורת שגוייה רק “מדללת” את הביקורת הנכונה, הצודקת והאמיתית.

אבל ישנה סיבה נוספת: כאשר הם, השופטים, נוהגים פעם אחת כהלכה, נשאלת השאלה מדוע הם נוהגים כך רק כאשר נוח להם (למשל: בתיק מתוקשר כמו פרשת ניר גלילי, אותה כבר הזכרנו לעיל, ושם הובאה גם פרשה אחרת, קלה בהרבה, שהשופטים החמירו בה אלף מונים).

קחו, למשל, את בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים: עתירה אשר, במבחן ה”עילה-לכאורה” הקובע לצורך הדרישה לתשובה, הייתה חמורה בהרבה מהעתירה בעניין הרבצ”ר, אבל השופטים דחו אותה כגנבים-בלילה – דבר שהם לא יעזו לעשות כאשר העותרים הם חברי-הכנסת.

לפי מבחן העילה-לכאורה, השאלה אינה אם האמור בה נכון, אם לאו, אלא מתוך הנחה שכל האמור בעתירה הוא נכון – האם זה מצריך תשובה, אם לאו.

ובעניין הזה שופטי הבג”ץ נוהגים הפקרות מוחלטת, יום-יום.

בג”ץ – בצפר לשקרנים

ויש עוד דבר: כאמור לעיל, מרים נאור אמרה כי “צריך לקבל תשובות מפי הנוגע בדבר ולא במכתבים ולא בהסברים בעל פה אלא בתצהיר”.

תצהיר, כידוע, אינו סתם מכתב, בו אפשר לשקר ולרמות כמה שרוצים. דינו כדין עדות בבית המשפט, ותצהיר כוזב הוא עבירה פלילית חמורה, שעונשה מאסר, אבל הפרקטיקה היום-יומית בבג”ץ היא שהבג”ץ דורש מהמשיבים רק “תגובות” או “הודעות”, וגם כאשר הם נדרשים להגיש תצהיר, הפרקליטות מכינה בכוונה תצהיר שיחתום עליו פקיד שאינו מכיר את העובדות לאשורן, ולכן הוא יצהיר כי האמור בו נכון רק “למיטב ידיעתו”.

השופטים יודעים היטב שה”תגובות”, ה”הודעות” והתצהירים האלה הם שקריים-בעליל. חלקם עבדו בעבר במחלקת הבג”צים בפרקליטות המדינה, והם יודעים היטב כיצד הפרקליטים שם מרמים את בית המשפט בשם המדינה.

גם מרים נאור עבדה פעם במחלקת הבג”צים, ואם הפעם היא אמרה כי “צריך לקבל תשובות מפי הנוגע בדבר ולא במכתבים ולא בהסברים בעל פה אלא בתצהיר“, סימן הוא שלמרות גילה המתקדם היא עדיין יודעת את ההבדל, ועדיין זוכרת איך מחלקת הבג”צים משקרת ומתכמנת את הבג”ץ.

אני יודע שמרים נאור לא שינתה את דרכיה, וגם בעתיד היא תנהג איך שיתחשק לה, אבל כשאתם, הקוראים, תגיע לשם אי-פעם – לפחות תבינו מה עושים לכם, ולמה, ואיך מתעללים בכם.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

	מגיב אנונימי

שם או כינוי:	הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך בחר בבקשה שם כינוי קבוע וייחודי לך וסיסמה לשימוש עם השם הזה. שם או כינוי: חסימת סיסמה: הקלדה נוספת של אותה סיסמה: כתובת דואר אלקטרוני:
חסימת סיסמה:
	זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:

פורסם ב- עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים הבא, תold post

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל