במאמר הקודם בסדרה הזאת, הדן בעתירתה של חה”כ זהבה גלאון, ראינו דגימת-אקראי המראה כיצד ומדוע שופטי הבג”ץ קופצים את ידם במתן צווים מוחלטים, גם כאשר מתברר כי העותר אכן צודק.

על אותו המאמר קיבלתי תגובה:

בעקרון שופטים דוגלים בחוק הנפנוף נפנוף התיקים לחיי הבטלה וכך הלכות משפטיות רבות הם פרי הבאושים של הבטלה ורבים רבים שילמו בחייהם על דוקטרינת הנפנוף דוקטרינת על בשיטת המשפט בישראל.

אכן, לרוב זה כך, אבל לפעמים, באופן פרדוקסלי, הדברים הפוכים קוטבית: במקום לעשות מלאכה קלה וצודקת, הם מעדיפים להעמיס על עצמם מלאכה קשה ולא צודקת.

ראינו זאת במאמר הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל, תחת ראש הפרק האם האורך קובע? וראש הפרק שלאחריו, עצלות, חריצות יתירה – או משהו אחר?

לפני שנמשיך – תזכורת למאמר נוסף: אשר יגורתי (ל”ח): גרוניס והפרקליטה שוש שמואלי משתגלים שלוש שנים, ובסוף הם מוכרחים לגמור, שם דיברתי על סחבת שאינה פרי העומס על השופטים, אלא דווקא יוצרת אותו, וטבעתי את המונח שחיתות האגו, דבר המשקף את התופעה שהשופטים לא רוצים להיחשב כ”מתמסרים בקלות”, וגם חוששים שתדמית של עושי-צדק-להמונים תדחף את ההמונים להציף אותם בתביעות, עתירות ערעורים ומה לא.

בתיק הבג”ץ שהבאתי באותו המאמר תשובת המדינה לא הייתה לעניין, אלא מעין אמירה ש”אנחנו פועלים לתיקון המצב, ואנחנו מבקשים אורכה”.

כיוון שהמדינה לא גילתה הגנה, צריך היה הבג”ץ לתת מיד צו מוחלט, המורה למדינה לבצע את מה שהעותרים דרשו, אבל אשר יגורתי-גרוניס סחב אותו למעלה משלוש ורבע שנים, עם כ-50 החלטתו, ובסוף סגר אותו כגנב-בלילה.

סיכמתי את המקרה כך:

כך הגענו, אחרי למעלה משלוש שנים, לכ-50 החלטות, והכל סביב הבטחות-הסרק השקריות של שרת המשפטים, ציפי לבני, ומנהל הרא”ג, דוד מדיוני.

מסתבר שאפילו הזיין המוכשר ביותר, אינו יכול להשתגל בלי סוף, להיכנס-לצאת, להיכנס-לצאת, עד קץ כל הדורות, בלי לגמור, וכך, ביום קודר אחד, הוא היה מוכרח לגמור, והוציא מתחת ידו פסק-דין.

אז אתם יכולים לומר שהמטאפורה הסקסיסטית אינה במקומה, שניתוח הדברים שלי סובייקטיבי ושגוי, שאני קומוניסט, בועל קטינות וחונה במרחק של פחות משני מטרים מברז כיבוי (הידרנט), ומעל לכל – שאני מדבר בסגנון בוטה ומשתלח, ושהתיזות שלי הזויות ו”לא ראויות לתגובה”.

אתם יכולים לומר מה שאתם רוצים, כי חופש-הביטוי שמור גם לכם, אבל במקרה הזה יש לי תנא-דמסייעא, מפי ביהמ”ש העליון עצמו. ראו: על “תיקי השמרטפות” של הבג”ץ.

פרשת הפיזיותרפיסטים: הריון בן שנתיים וחצי, עתירה ש”מיצתה את עצמה” ונמחקה

הנה דוגמה לתיק “שמרטפות”, בו השופטים מעמיסים על עצמם עבודה מיותרת רבה, רק כדי שלא יצטרכו לתת לעותרים הצודקים צדק מהיר, עם פסק-דין “כמבוקש”, ולהיחשב בכך כ”מתמסרים בקלות”, כ”קופצים מיד למיטה”.

העתירה בתיק בג”ץ 2455/14, העמותה לקידום הפיזיותרפיה בישראל, ואח’ נגד המועצה להשכלה גבוהה, ואח’, הוגשה ביום 2.4.2014, ניתנו בה 27 החלטות-ביניים, וביום 29.9.2016 – אחרי הריון בן שנתיים וחצי – ניתן פסק-דין המונה 4588 מלים, נטו.

פסק הדין ניתן ע”י השקרן אליקים רובינשטיין, והשופטים חנן מלצר ומני מזוז חתמו אני-מסכים.

פותח השקרן ואומר (ההדגשות לא במקור):

א. עתירה זו, שהוגשה ביום 2.4.14, עניינה הסדרת מערך ההתנסות הקלינית של לימודי הפיזיותרפיה בישראל, חלק חיוני בהכשרת הפיזיותרפיסטים, ובפרט היחס בין מספר מקומות ההתנסות למספר הסטודנטים, וכן הסתייגות מן האפשרות לפתיחת מסלול לימודי חדש בפיזיותרפיה – בקריה האקדמית אונו – על רקע המחסור במקומות התנסות בתחום.

ב. כפי שיפורט, נוכח חשיבות הנושא והתנהלות הגורמים הרלבנטיים, נהג בית משפט זה בתיק כ”תיק שמרטפות”, “בייביסיטינג” בלע”ז, כדי לעקוב אחר ההתנהלות, ועל כן עמד על המשמר ובחן את ההתפתחויות השונות והצעדים שננקטו על ידי המשיבים מהגשת העתירה ועד לימים אלה, תוך קבלת הודעות עדכון, קיום שלושה דיונים ואף הוצאת צו ביניים וצו על תנאי. קצרה היריעה מתיאור כל השתלשלות העניינים, ולכן יוצגו עיקרי הדברים, ובסופם – “פירות” העתירה נכון להיום. אנו סבורים כי אחר המסע מיצתה העתירה עצמה ודינה להימחק, בנתון לרישום הודעות המשיבים באופן שיהפכו חלק בלתי נפרד מפסק דיננו, וכן הערות מספר. לפנינו סאגה שאינה מכבדת את הרגולטור, ועל כך יש להצר.

אחרי ההקדמה הזאת מגולל השקרן הזה את השתלשלות העניינים בתיק, מתהדר בכך שבזכות ה”שמרטפות” – כלשונו-הוא – העותרים קיבלו את מקצת-תאוותם, ובסוף הוא גומר (ההדגשה במקור):

לה. סוף דבר ובנתון לאמור נמחקת העתירה. הצו-על-תנאי בטל. אנו רואים לנכון לזכות את העותרת בהוצאות על-ידי משיבי המדינה והקריה האקדמית אונו בשוה, בסך כולל של 25,000 ₪.

את פסיקת ההוצאות לעותרת, למרות שעתירתה נמחקה, יש לקשור לאמירה “אין להתעלם מן הנסיבות אשר הולידו את הצורך בהגשת עתירה זו”, אשר משמעותה היא שגם לדעת בית המשפט צדקו העותרים בכך שהגישו את העתירה.

נשאלת השאלה: אם, מיד עם תשובת המדינה ושאר המשיבים, מתברר כי העותרים צדקו בחלק מעתירתם, מדוע לא נתתם, כבר אז, פסק-דין הנותן צו מוחלט לגבי אותו החלק, ודוחה את העתירה ביחס לשאר חלקי העתירה?

ונשאלת השאלה מי ביקש מכם לשמרטף את המדינה?!

עוד תיק “שמרטפות”, התנהלות דומה

בהשתמשו במונח “תיק שמרטפות” מפני אותנו רובינשטיין הנבל אל מקום קודם בו הוא השתמש במונח הזה, בהקשר לאופן התנהלותו של הבג”ץ, מימים-ימימה (ומשם, כפי שנראה בהמשך, הוא יפנה אותנו שוב):

אמנם, לא אחת משמש בית משפט זה – כאמור – כמעין “שמרטף” לרשויות, כדי לודא כי אלה פועלות באופן הנדרש (וראו בג”ץ 1527/06 התנועה להגינות שלטונית נ’ משרד התחבורה (2009), בפסקה י”ב).

ואכן, גם באותו התיק התקיים אותו התרחיש: רובינשטיין השתגל עם הפרקליט יובל רויטמן במשך שלוש שנים וארבעה חודשים, ונתן פסק-דין בן 7 עמודים, לאחר 13 החלטות-ביניים (שתיים מהן מונות חמישה עמודים כל אחת).

פותח רובינשטיין:

א. עניינה של העתירה, שהוגשה בשנת 2006, בהגבלת כמות הנוסעים בעמידה בתחבורה הציבורית העירונית והבין-עירונית, ודרישה כי המגבלה תירשם הן ברשיונות הרכב של האוטובוסים של כלל חברות התחבורה הציבורית, והן ברשיונות הקו המונפקים למפעילות התחבורה הציבורית על ידי המפקח על התעבורה. ההחלטות המפורטות מן הימים 2.1.07 ו-29.6.08 יהיו חלק בלתי נפרד מפסק דיננו זה, לרבות הצהרות מפי צדדים, ובמיוחד מפי גורמי המדינה, שהועלו על הכתב בתוכן.

וגומר:

י”ב. לאחר שעיינו בכל אלה באנו לכלל מסקנה כי העתירה – העוסקת בסוגיות במבט כולל – מיצתה עצמה. מטבע הדברים, תפקידו של בית המשפט בכגון דא הוא לא אחת לשמש מעין “שמרטף” של הרשויות (בג”ץ 5587/07 עוזיאל נ’ מס רכוש וקרן פיצויים (לא פורסם)), כדי לעקוב אחר מילוי הוראות הדין ולממש את זכויות האדם. דומה כי במקרה דנא היתה העתירה זרז לפעילות מסוגים שונים, בראש וראשונה במשרד התחבורה שערך בחינה מחדש של מדיניותו … דבר זה בהחלט נשא פירות מסוימים, ונראה כי ניתן עתה לסיים את הטיפול בעתירה, תוך שרושמים אנו לפנינו את התחייבויות המשיבים על ידי העלאתן על הכתב.

לדברים האלה נוספת אמרת אגב מתייפייפת (ומיותרת):

נציין, כי אף שהחלטנו לעת הזאת שלא להתערב בענין הגבלת מספר הנוסעים בעמידה באוטובוס בקו עירוני, מטעמיהם המפורטים של המשיבים, יש לכאורה טעם בשאלת השויון שהועלתה, אך בעינינו חשוב בעיקר נושא הבטיחות. ההדרכה לנהגי האוטובוסים העירוניים, שבהם אין הגבלה לעת הזאת, צריכה להטעים בכל לשון את נושא הבטיחות, כך שנהג – ראשית – וכן שולחיו והרשויות – יידעו את האחריות הרובצת עליהם בהקשר זה; וכן את הצורך באכיפה.

כאן מונה רובינשטיין את “עיקרי ההתחייבויות” של המדינה, אותן הם “רשמו לפניהם”, וגומר פעם נוספת:

י”ד. אנו יוצאים גם מן ההנחה כי הרגולטור – משרד התחבורה – ורשויות אכיפה אחרות ימשיכו בפיקוח הראוי, כדי שחברות התחבורה הגדולות, המשיבות האחרות, יעשו כחובתן, והדבר תואם כמובן גם מאמץ לשירות טוב עליו אין צורך להכביר מילים. תפקידו של משרד התחבורה הוא במעקב ובבדיקה כי – למשל – רשיונות הרכב והשילוט יהיו כמובטח בהודעותיו, שכן אין כשקיפות כדי להסיר קשיים ואי הבנות. עוד על המשרד להאיץ את המשטרה לאכיפה, כאמור.

אבל זה לא מספיק לו, והוא מוכרח לגמור פעם שלישית, אם כי, “מטבע הדברים”, זה כבר מצריך יותר מאמץ וזמן:

ט”ו. ובחתימה נאמר: מדוע ראינו לנכון להידרש בפרטות לעתירה זו תקופה ארוכה? בעולם הזכויות וכבוד האדם, התחבורה הציבורית היא בראש וראשונה נחלתו של מי שאינו בין האמידים והעשירים, ונחלת צעירים, אנשים שמצבם הכלכלי לא שפר, קשישים החיים מקצבה וגמלה – כל אלה שאין בידם להחזיק מכונית פרטית, שהם הנזקקים לתחבורה הציבורית. ככל שזו תהיה בטוחה יותר, ככל שיפחתו סכנות התאונות, תהא בכך תרומה לרווחתו של הציבור הנזקק, שאינו מן השכבות החברתיות הכלכליות הגבוהות. גם משום כך, ואולי במיוחד משום כך, חובתו של הרגולטור היא לפעול לשיפור מתמיד. באמרנו זאת אנו מצרפים קולנו גם למסר מסוים של שויון חברתי; בשעה שבעל הרכב הפרטי יסע ברכבו, במקביל יסע הנוסע באוטובוס בבטיחות וברווחה. אם היה בעתירה זו, ובטיפול בית המשפט, משום תרומה לבטיחות וגם לכבודם ולרווחתם של נוסעי האוטובוסים – והיה זה שכרם של העותרים, וגם בית המשפט יחוש סיפוק. איננו עושים צו להוצאות.

ט”ז. בכפוף לאמור נמחקת העתירה.

ראו על מה מבזבזים זמן שיפוטי: על הערות-אגב אשר, “מטבע הדברים”, נועדו לרומם את קרנם של השופטים ולזכות בכותרות יום-המחרת, ואין בהן כדי להשפיע על ההכרעה השיפוטית.

זוכרים מה שאמרתי על כך שהשופטים לא זיכוי את חה”כ זהבה גלאון בהוצאות, והצגתי את השאלה היא מהן אותן “נסיבות העניין” שבגינן העותרת לא זוכתה בהוצאותיה?

כך אמרתי:

כיוון שהם לא מגלים לנו את צפונות-ליבם – אם בכלל יש להם לב – אין לי ברירה, אלא להציע את מה שאני יודע, מהיכרותי רבת-השנים איתם. את המסר שהם ביקשו להעביר.

והמסר הוא כזה:

חברת-כנסת נכבדה, את באה אלינו כנושאת-דגל פוליטי, ויש לך תקציבים להגיש עתירות כל שני וחמישי.

אם נזכה אותך בהוצאות, את תבואי אלינו כל יום, וכל חברי הכנסת יבואו אלינו כל יום, וכל מי שיש לו עניין ציבורי – צודק או לא צודק – יבואו אלינו כל יום, ואנה אנחנו באים.

השגת את מבוקשך – הסכמה מצד המדינה שאת צדקת בעתירתך, תסתפקי בכך, ובפעם הבאה תחשבי פעמיים לפני שאת באה אלינו עם עתירה נוספת, אפילו צודקת.

נו, ואם ניתוח-הדברים שעשיתי אז היה מדמיוני הפרוע וה”חולני”, במקרה הנוכחי הם אומרים זאת בעצמם, וממרומי המקפצה (ההדגשה לא במקור):

אם היה בעתירה זו, ובטיפול בית המשפט, משום תרומה לבטיחות וגם לכבודם ולרווחתם של נוסעי האוטובוסים – והיה זה שכרם של העותרים, וגם בית המשפט יחוש סיפוק. איננו עושים צו להוצאות.

נו, בטח: אם גומרים שלוש פעמים ברציפות, מדוע לא נחוש סיפוק?

ומדוע שהעותרים יזכו בהוצאותיהם, אם גם הם “באו על סיפוקם”?!

אליעזר ריבלין גומר בחוץ

שלא כמו יורם דנציגר השקרן, אשר בא על סיפוקו ב”אני מסכים” הידוע, אליעזר ריבלין גומר ללא התלהבות (ההדגשות לא במקור):

מצטרף אני לפסק-דינו של חברי השופט א’ רובינשטיין. כמוהו סבור אני כי העתירה השיגה עיקר מטרתה להבטיח תנאי נסיעה משופרים לכל הנזקק לתחבורה הציבורית. בשל חשיבות המטרה ועמדתם החיובית של המשיבים שהיו נכונים להיעתר להמלצותינו, נתתי יד לפעולת ה”שמרטפות”; ברגיל, אין אני סבור כי תפקידו של בית-המשפט לשמש מעין “שמרטף” של הרשויות ולקיים מעקב במסגרת “עתירה מתגלגלת” אחר התנהגותן. סבור אני כי ברגיל מוטלת על בית-המשפט החובה לבחון קיומה של עילת התערבות במחלוקת משפטית ולהכריע בה – לכאן ולכאן – מניה וביה.

מה זה אומר?

זה אומר כי עקרונית שמחה צודק, אלא שאם מזדמן לנו נושא “סקסי”, והמדינה מוכנה להשתגל איתנו (כמובן אחרי שהחלטנו שזה נושא סקסי) – אנחנו נשתתף איתה באורגיה הזאת, עד שגם היא וגם אנחנו נבוא על סיפוקנו: היא – בכך שהעתירה “תתייתר”, או “תמצה את עצמה”, בלי צו מוחלט כנגדה, ואנחנו – בכך שנופיע בעיני-כל כנושאי-הדגל “בעולם הזכויות וכבוד האדם”, אבל בלי שנפגע באגו שלנו, בלי שניחשב כ”מתמסרים בקלות”, ובלי שהציבור יפרש את התנהלותנו כמזמינה אותו להציף אותנו בעתירות.

הצביעות

שופטי הבג”ץ אומרים יום-יום (ומבחינה עיונית – בצדק רב) כי הם “לא מנהלים את המדינה במקום הרשויות המוסמכות”, והנה, כאשר נוח להם הדבר, הם לא רק מנהלים את המדינה, אלא אפילו משמרטפים אותה.

מוסר השכל, ושוברו בצידו

כאשר השופטים עושים לעצמם מלאכה קלה, על חשבון עשיית-הצדק – זה פסול-בתכלית, אבל יש לזה “הגיון פנימי” כלשהו, שהרי העצלנות היא חובקת-כל, וכל אחד רוצה להיות עצלן כשהוא יהיה גדול (גם אני, מיינד יו).

אבל כאשר השופטים עושים לעצמם מלאכה קשה – ומבזבזים זמן שיפוטי רב – על מנת להגיע לתוצאה הלא-צודקת, נשאלת השאלה מה יוצא להם מזה.

והתשובה היחידה שאני רואה כאפשרית היא זו אשר הצגתי במאמר הקודם בסדרה הזאת: אם הם, מיד עם תשובת המדינה ושאר המשיבים, היו נותנים צו מוחלט, ולו רק לגבי חלקה של העתירה אשר נראה להם מוצדק, הם היו נחשבים – לפחות בעיני עצמם – כ”מתמסרים בקלות”, וגם מזמינים את כלל הציבור להציף אותם בעתירות.

אכן, התנהלות כזאת, כדבר-שבשיגרה, תעלה מעלה-מעלה את יוקרתם של בית המשפט ושל מערכת המשפט כולה, ותוסיף המון לאמון הציבור בשופטיו, אבל, כפי שהראיתי במאמר אחר, השופטים פוחדים פחד-מוות מאמון הציבור, ובורחים ממנו כמפני אש.

וזאת גם התשובה לקורא, אשר הציע קשר חד-חד-ערכי בין עצלנות השופטים לבין קפיצת-היד שלהם במתן צווים מוחלטים.

שאלת תם

אם אליקים רובינשטיין וחבריו כל כך קנאים ל”זכויות אזרח בטהרתן ובפשטותן”, מדוע הם לא נוהגים יום-יום בקנאות הזאת – בין כ”שמרטפים”, בין על פי העיקרון לפיו “ברגיל מוטלת על בית-המשפט החובה לבחון קיומה של עילת התערבות במחלוקת משפטית ולהכריע בה – לכאן ולכאן – מניה וביה”?

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

	מגיב אנונימי

שם או כינוי:	הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך בחר בבקשה שם כינוי קבוע וייחודי לך וסיסמה לשימוש עם השם הזה. שם או כינוי: חסימת סיסמה: הקלדה נוספת של אותה סיסמה: כתובת דואר אלקטרוני:
חסימת סיסמה:
	זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:

פורסם ב- רמת השופט, תold post

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל