חברת הכנסת זהבה גלאון עתרה לבג”ץ כנגד הוראתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לרכבת ישראל, שלא לבצע עבודות בשבת, זאת משום שהנושא אינו בסמכותו של ראש הממשלה, אלא של שר העבודה.

בתשובתה לבג”ץ הודתה המדינה כי הוראת נתניהו לרכבת אמנם ניתנה שלא בסמכות, ומשכך, טענה, הדיון בעתירה “התייתר”.

וזה פסק-הדין (בג”ץ 6735/16):

לאור האמור בסעיף 5 לתגובת המשיבים מיום 6.9.2016, אנו סבורים כי העתירה במתכונתה הנוכחית מיצתה את עצמה, ועל כן היא נמחקת בזה.

יש לקוות שכל הגורמים המעורבים בענין יפיקו מהמקרה לקחים לעתיד.

האמנם הדיון בעתירה באמת “התייתר”?

אם המדינה אכן הודתה בטענת העותרת, מדוע שלא יינתן פסק-דין המקבל את העתירה, ומוציא צו מוחלט בהתאם – אפילו אם הוא רק הצהרתי?

מדוע שלא להציג לציבור את הנושא, כדי שהציבור יידע שראש הממשלה חרג מסמכותו, וכדי שבעתיד יידע הציבור שאם בעל-השררה – החל מראש הממשלה ועד אחרון הפקידים בזרנוגה גימ”ל – חורג מסמכותו, בית המשפט יטה לו אוזן?

מה זאת “חזירות”?

למילה “חזירות”, במשמעותה המטאפורית, ישנן פרשנויות שונות.

על פי מילון מילוג, למשל, חזירות לשמה היא התנהגות גסה, תאוותנית וחסרת בושה.

לשיטתי, החזירות היא הימנעות מלתת לזולת דבר שלך לא עולה (או כמעט שלא עולה) דבר – לא בכסף ולא במאמץ, ואילו לאדם הזקוק לאותה הנתינה היא יכולה לתת לו המון (“so little effort, so much happiness“).

קחו, למשל, את אשר יגורתי-גרוניס, וסיפור שהבאתי כחדשיים לפני כניסתו לתפקיד נשיא ביהמ”ש העליון, תחת הכותרת אשר גרוניס: ערל-לב לאדם ולחי, וראש הפרק גרוניס חיה רעה-להכעיס, סאדיסט של ממש:

את השופטים ה”תורנים” צריך להאכיל בכפית את מה ששופטים מנוסים יודעים בעל-פה.

אחד מהשופטים האלה היא אשר גרוניס, אשר הגיע לביהמ”ש המחוזי בתל-אביב בחודש אוקטובר 1996, כשבאמתחתו אפס ניסיון במשפטי תעבורה, וספק אם היה לו ניסיון כלשהו במשפט פלילי, כך שגם אותו היה צריך להאכיל בכפית, ובמנות קטנות ביותר.

יום אחד הגעתי אליו עם שני ערעורי תעבורה, אשר האחד מהם עושה צעד אחד קדימה, ביחס למצופה מבור-ועם-הארץ אשר לא מבין דבר בתעבורה, והשני עושה צעד נוסף ביחס לצעד הראשון. מאידך, אם הייתי מתחיל מהערעור השני, אשר גרוניס היה צריך לקפוץ שתי מדרגות, דבר שהוא בשום אופן לא יכול היה לעשות, בגלל מגבלותיו, כאמור.

לפי סדר הערעורים שקבעתי לעצמי, היה סיכוי מסויים שגרוניס יקבל את שני הערעורים, אבל לפי הסדר ההפוך היה ברור לי שהוא ידחה את שניהם, ולכן ביקשתי את מה שביקשתי, אבל גרוניס התעקש שאני אטען לשני הערעורים בסדר ההפוך, ואכן, את שניהם הוא דחה.

והשאלה היא מדוע שופט צריך להיות כזה רע-לבב. מה הוא מרוויח מזה, חוץ מאשר הנאה סאדיסטית?!

ההתנהגות הזאת מתאימה להגדרת “חזירות”, לשיטתי, כמו יד לכפפה.

עם הביטוי “חזירות לשמה” ישנה בעייה, שהרי לא תמיד אפשר לדעת אם זו חזירות-לשם-חזירות, או לשם מטרה אחרת (כגון הנאה סאדיסטית).

ואם המילון מציע את הביטוי “חזירות לשמה” – הרי זה כדי להדגיש שלא מדובר אלא במטאפורה, ואני הסברתי זאת כאן, בדרכי שלי.

מדוע השופטים קופצים ידיהם במתן צווים מוחלטים?

גם על כך עמדתי לא פעם: זה לא רק שהם חוששים מ”הצפה” – גם האגו שלהם לא מרשה להם להיחשב כ”מתמסרים בקלות”.

לכן, גם אם יימצא שאתה צודק, הם יעדיפו לתת לך את מבוקשך “מתחת לשולחן”, ולא מעליו – לא לאור היום, אלא במחשך.

מס שפתיים

אם השופטים יסתפקו באמירה:

זה לא רק יהיה “מתחת לשולחן”, אלא גם ייראה כזה, בעיקר מי שעותר לא רק כדי לזכות במגיע לו על פי הדין, אלא גם כדי לחנך את בעלי השררה, ולמנוע את התופעות השליליות ביחסי האזרח והשלטון (ועתירתה של זהבה גלאון היא דוגמה מובהקת לכך).

כדי להפיס את דעתם של אלה השופטים נותנים לעותר עצם יבשה:

יש לקוות שכל הגורמים המעורבים בענין יפיקו מהמקרה לקחים לעתיד.

מי שמכיר אותם, את הפרקליטות ואת הפקידים בשירות הציבורי יודע שזה רק מן השפה ולחוץ (לחוץ מאוד!), וכולם יודעים שזה לא יעזור, כי מבחינת הפקידים זה עוד תיק-בג”ץ אשר “נמחק”, או “נדחה”, ואם, כשהם יתנכלו אליך בעתיד, אתה תזכיר להם את המקרה הזה, הם יענו לך עתירתך זו נדחתה/נמחקה, והיא לא חייבה אותנו לעשות שום דבר בעתיד.

ומה בעניין ההוצאות?

דעתי בעניין הזה ידועה: אגרות, פסיקת-הוצאות וערבויות הן סובסידיה לעשירים על חשבון העניים, לחזקים על חשבון החלשים, תמריץ וזרז לשחיתות שיפוטית, שלטונית וכלכלית, וגורם משתק להתפתחות המשפט, אבל דעתי עדיין לא נשמעת, ובתי המשפט פוסקים גם פוסקים הוצאות למי שזוכה בדין, לבל ייצא בחסרון-כיס, ואני מצפה מהם להיות הוגנים ועקביים, על פי הפרקטיקה הנוהגת כיום.

כדי לעשות צדק עם השופטים – למרות שלא מגיעה להם אלא מידה-כנגד-מידתם – נציין כי מפעם-לפעם הם אכן פוסקים במקרים מהסוג הזה הוצאות לטובת העותרים, אפילו אם עתירתם “התייתרה” ונמחקה, ונשאלת השאלה מדוע הם לא פסקו הוצאות לטובת העותרת, חה”כ זהבה גלאון, ולמרות שהמדינה הודתה בכך שהיא צדקה בעתירתה?

נימוק-המחץ:

בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

מה זה “בנסיבות העניין”? אגלה לכם סוד מקצועי שכבר גיליתי אלף פעמים: כאשר למשפטן אין משהו חכם יותר להגיד, הוא אומר “בנסיבות העניין”:

בנסיבות הענין, מן הדין ומן הצדק להיעתר לבקשה זו.

בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

בנסיבות הענין, בלה-בלה-בלה!

והשאלה היא מהן אותן “נסיבות העניין” שבגינן העותרת לא זוכתה בהוצאותיה?

כיוון שהם לא מגלים לנו את צפונות-ליבם – אם בכלל יש להם לב – אין לי ברירה, אלא להציע את מה שאני יודע, מהיכרותי רבת-השנים איתם. את המסר שהם ביקשו להעביר.

והמסר הוא כזה:

חברת-כנסת נכבדה, את באה אלינו כנושאת-דגל פוליטי, ויש לך תקציבים להגיש עתירות כל שני וחמישי.

אם נזכה אותך בהוצאות, את תבואי אלינו כל יום, וכל חברי הכנסת יבואו אלינו כל יום, וכל מי שיש לו עניין ציבורי – צודק או לא צודק – יבואו אלינו כל יום, ואנה אנחנו באים.

השגת את מבוקשך – הסכמה מצד המדינה שאת צדקת בעתירתך, תסתפקי בכך, ובפעם הבאה תחשבי פעמיים לפני שאת באה אלינו עם עתירה נוספת, אפילו צודקת.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים

	מגיב אנונימי

שם או כינוי:	הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך בחר בבקשה שם כינוי קבוע וייחודי לך וסיסמה לשימוש עם השם הזה. שם או כינוי: חסימת סיסמה: הקלדה נוספת של אותה סיסמה: כתובת דואר אלקטרוני:
חסימת סיסמה:
	זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:

פורסם ב- עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים הבא, תold post

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל