בוולב”ש תשעה חברים: שר המשפטים (שהוא היו”ר), שר נוסף, שלושה
שופטי ביהמ”ש העליון (כולל הנשיא), שני חברי כנסת (מקובל שאחד מהם יהיה
מהאופוזיציה, אבל זה לא מחוייב מכוח החוק, וכיום שני הח”כים בוועדה הם אנשי
הקואליציה) ושני נציגי לשכת עורכי הדין).

סעיף 20 לחוק הפרשנות, תשמ”א-1981, מכוון למוסכמה אוניברסלית שאין
עליה עוררין: פעולה שהוטלה על מספר בני אדם כשרה אם נעשתה בידי רובם.

כך, למשל, חוק של הכנסת, החלטת ממשלה, פסק-דין או החלטה לבחור שופט.

כמובן שהמחוקק יכול לתת למילה “רוב” משמעות אחרת מזו שבלשון
בני אדם.

כך, למשל, החלטה של הכנסת, כולל חקיקת חוק, יכולה להתבצע גם ברוב
הח”כים הנוכחים, גם אם הם אינם רוב של חברי הכנסת, אבל, מאידך, יש שנאמר בחוק
“רוב חברי הכנסת”, דהיינו לפחות 61 ח”כים, או אפילו מספר
ח”כים גדול יותר (70, 80, 90, ואולי גם מספר אחר).

עד שנת התשס”ח – 2008 פעלה הוולב”ש לפי סע’ 20 הנ”ל, וכדי
לבחור שופט היה צורך ברוב בחרי הוועדה (חמישה מתוך תשעה), ואז הגיח לאוויר העולם חוק
בתי המשפט (תיקון מס’ 55, התשס”ח-2008), אשר בפי העם קרוי חוק גדעון
סער, ע”ש חבר הכנסת אשר יזם אותו, ולפיו נדרש רוב מיוחד של שבעה חברי
הוולב”ש כדי לבחור שופט לביהמ”ש העליון.

התירוץ/הסבר לכך היה ששופט “עליון” זה משהו מיוחד, ולכן יש
צורך ב”הסכמה רחבה” לבחירתו. כאשר מוכרים לנו את המוצר הזה כך (ולא
מגלים לנו את האמת שמאחוריו – ראו להלן), קשה להתנגד לו, ואכן התיקון שהציע גדעון
סער עבר בכנסת ברוב גדול – אופוזיציה וקואליציה גם יחד.

הנפקות של התיקון היא שבלי הסכמתם של שלושת שופטי העליון שבוולב”ש
אין רוב של שבעה מחבריה, ובמלים אחרות: שופטי העליון יכולים להטיל וטו על בחירת
שופטי-העליון הבאים אחריהם, וכן הלאה, וכך, למעשה, לקבע את צביונו של ביהמ”ש
העליון לדורות רבים.

ועל כך אמרינן דור לדור יביע אומר.

טוב או רע?

האם התיקון הזה היה טוב לעם היושב בציון, אם לאו? קשה להגיד, כי כדי
להשיב על השאלה הזאת יש צורך ב”קבוצת ביקורת” – שופטים שנבחרו בעבר, או
שופטים שהיו נבחרים ע”י הוולב”ש בהרכביה שאחרי התיקון, אבל ברוב שהיה
דרוש לפני כן – וקבוצת-ביקורת כזאת היא בלתי אפשרית.

היא בלתי אפשרית לגבי העבר, כי אף אחד לא יעז להשוות, למשל, את מאיר
שמגר (נבחר ב-1975), אהרן ברק (1978) וקודמיהם, עם, למשל, עוזי
פוגלמן (2009) או אורי שהם (2012), ואני מנחש כי אם ייעשה “מחקר
השוואתי” כזה (רעיון מצויין למחלקת
המחקר של הרשות השופטת – מי מוכן לפנות אליהם בהצעה כזאת?) חוק גדעון
סער ינחל כשלון חרוץ.

לרעיון הזה יש תשובת-נגד טובה מאוד: אכן הרמה כיום היא נמוכה מבעבר, אבל
זה משום ש”הולך ופוחת הדור”, ואם חוק גדעון סער לא היה נחקק, “המצב
כיום היה גרוע שבעתיים”…

גם לתשובת-נגד הזאת ישנה תשובה נגדית: בואו נבחר מחצית השופטים ברוב המיוחס
הזה (7:9), ומחצית מהשופטים ברוב הרגיל (5:9), ונראה את התוצאות … כמובן שאם
נציע דבר כזה יסתכלו עלינו כעל משוגעים מדופלמים, וזו הסיבה לכך שגם לגבי העתיד
רעיון “קבוצת הביקורת” הוא בלתי ישים.

המהלך לביטולו של
תיקון גדעון סער

חה”כ רוברט אילטוב, חבר הוולב”ש בהרכבה הנוכחי, הגיש
הצעת-חוק להחזרת המצב לקדמותו, ושרת המשפטים, איילת שקד, איך לא, מברכת
עליה. סביר להניח שהדבר מתוזמר בין שניהם, אולי משום שאם היא הייתה מבקשת להכין
הצעת-חוק ממשלתית, הדבר לא היה עובר בשקט – אם בכלל.

כעת הרוחות סוערות – סערה בדלי מים על חוק סער.

האינטרסים

הרעיון של מחקר השוואתי, עם קבוצת ביקורת, הוא בלתי ישים לא משום שהדבר
הוא בלתי אפשרי, לא משום שבעניין הזה כל המצדדים והמתנגדים מבקשים לתת לנו את
השופטים הטובים ביותר, אלא משום שלאלה גם לאלה יש אינטרסים משלהם.

אומר עו”ד
יחיאל גוטמן:

שקד אינה אוהבת את זכות הווטו של השופטים בוועדה. היא
רוצה שופטי עליון בדמותה, בהשקפתה ובדמות מפלגתה ונכון להיום, השופטים בוועדה
עלולים להפריע לה להתפרע. ולכן, היא תומכת בהחזרת המצב לקדמותו.

ועל כך אמרינן בוקר טוב יחיאל!

בוודאי שהיא רוצה שופטים בדמותה ובצלמה, אבל, כאמור, גם השופטים רוצים
שופטים חדשים שיהיו בצלמם ובדמותם, וכל חוק הוא פרי מאבק-אינטרסים.

גם אני הייתי רוצה שופטים בצלמי ובדמותי, אבל – כמה מצער – אין לי הגייסות
הפוליטיים הדרושים לכך.

הרקע האמיתי לחוק
גדעון סער

האמת, שהציבור הרחב, ככל הנראה, לא היה מודע לה, היא שגדעון סער הוא חבר
קרוב של דורית ביניש, והוא העביר את החוק הזה בתקופתה היותה נשיאת
ביהמ”ש העליון.

חברו שתיים + שתיים, והגעתם למסקנה המתבקשת: התיקון הזה הוא פרי החברות
בין סער לבין ביניש.

מדוע דווקא שבעה?

לפי הגיון “ההסכמה הרחבה”, אפשר לשאול מדוע רוב של שבעה בלבד,
ולא רוב של שמונה, או, אפילו בחירה פה-אחד של כל תשעת חברי הוולב”ש?

תארו לעצמכם כי כל שופט של ביהמ”ש העליון נבחר פה-אחד … האם זה לא
נהדר?

כן, זה נהדר, אבל יש בעייה: אתה נותן את כוח-הווטו גם לאחרים: אם יש צורך
ברוב של שמונה חברים, אתה נותן את הכוח הזה גם לשני נציגי לשכת עורכי-הדין, ואם יש
צורך בהצבעה פה-אחד – כל חבר בוועדה יוכל לטרפד כל מינוי.

אם חוק סער הוא כל כך טוב לשופטים, הם היו מציעים להעלות את הרוב הדרוש
לבחירת שופט לעליון – בין בהדרגה לשמונה ואח”כ לתשעה, בין ישר לתשעה, אבל הם
לא רוצים לשפר את איכות הבחירה, אלא לשמור את כוח-הווטו בידיהם – ובידיהם בלבד.

עניין של אינטרסים, עניין של כוח, עניין של אגו.

ומדוע רק לבחירת
השופטים בעליון?

ההיגיון לפיו בחירת שופטים ברוב מיוחס תביא לנו שופטים טובים יותר צריך
לקום או ליפול גם באשר לבחירת שופטים בערכאות הנמוכות יותר, שהרי לא ייתכן שאותה
שיטה תשביח את איכות השופטים בערכאה הגבוהה, ותגרע מאיכותם של שופטי הערכאות
הנמוכות.

אבל את המתבקש-מאליו הזה אף אחד לא מעלה: לא גדעון סער, כאשר הציע את
התיקון שלו בימים ההם, ולא המתנגדים לביטולו, בזמן הזה.

ההנחה שלי: השליטה על בחירת שופטים לעליון היא שליטה על עמדות כוח, בעיקר
פוליטיות, ובחירת שופט לעליון – או אפילו ארבעה בחבילה אחת – אינה מצריכה
שיעורי-בית מיוחדים, שהרי כל המועמדים המגיעים לשם כבר מוכרים לכל, ואילו כאשר
מדובר בשופטים רבים, לכל הערכאות – יש בכך יותר עבודה אפורה מאשר כבוד וכוח.

לדעתי הענייה ההקפדה על “הסכמה רחבה” בבחירת שופטי הערכאות
הנמוכות חשובה לא פחות, והייתי אומר אף יותר – הרבה יותר – משום שרוב הנבחרים לערכאות
הנמוכות הם אלמוניים בבחירתם, ונשארים כמעט-אלמוניים גם לאחר שנבחרו.

מדוע, למרות ההיגיון שבדבר, אף אחד לא קם? משום שהכל משתינין על איכות
השירות המשפטי הניתן לציבור הרחב, ודואגים רק לאינטרסים שלהם (האישיים או
הקבוצתיים).

נימוקי ההתנגדות –
דגימת-אקראי

אומר גוטמן:

לבריטים יש פתגם: “אל תתקן את מה שלא
נשבר”. עושה רושם ששרת המשפטים איילת שקד אינה בקיאה דיה בתרבות הפוליטית
הבריטית. היא שוברת חלקים רגישים ועדינים מהכלים שיש לה בתפקידה כשרת המשפטים על
מנת לתקן אותם מחדש, אלא שהתיקון שיוצא תחת ידה הוא עקום ומעוות.

אכן, זה נשמע “משכיל” כאשר
נאחזים ב”תרבות הפוליטית” של ארץ גדולה ורחבת-ידיים, בעלת תרבות
דמוקרטית מדורי-דורות. אלא מאי? הביטוי “If
it ain’t broke, don’t fix it” הוא ביטוי אוניברסלי שחוק שאינו מצריך
אסמכתאות (לא מ”התרבות הפוליטית הבריטית” ולא בכלל), והוא מופיע בגוגל
כ-507,000 פעמים בצורה המדוייקת הזאת. נסו צורות דומות – תקבלו מיליונים.

אני לא יודע מה בקיאותה של איילת שקד “בתרבות הפוליטית
הבריטית” (אני משער שבפקולטה להנדסת מחשבים הנושא הזה אינו מקצוע-חובה, אם
בכלל), אבל כשמדברים על “התרבות הפוליטית הבריטית” זה עושה רושם רב,
וחופש-הביטוי כולל גם את החירות לפלוט שטויות.

אלא מאי?

כאשר אומרים “אל תתקן מה שלא התקלקל”, עדיין אנחנו לא יודעים
מה זה “קלקול”.

כאשר אנחנו משתמשים ברכב, אנחנו לא מחכים עד שהוא ייתקע בצד הדרך: אנחנו
מתחזקים אותו באופן שוטף, ואם אפשר – גם להשביח אותו, אפילו מעבר לתכונותיו הטובות
שהוענקו לו ע”י היצרן (למשל: אפשרות להפעלה בגז בישול, אם זה זול יותר).

כאשר שעון מתקתק, ומחוגיו נעים-סובבים, אפשר שהוא מאחר, או ממהר, ואת זה
אפשר – וצריך – לתקן: לכוונן את קצב פעולתו, ולהזיז את המחוגים לשעה הנכונה.

אבל לפני שמדברים על מה שצריך – או לא צריך – לתקן, מתעוררת שאלה
“טרומית”: איפה היית, יחיאל גוטמן, כאשר גדעון סער העלה את הצעתו,
לפני שמונה שנים? מדוע לא אמרת אז למציע “אל תתקן את מה שעובד”?

להימנעות מתיקונים קוראים (אני מניח שגם בתרבות הפוליטית הבריטית) בשם “שמרנות”,
אבל שמרנות היא גם קפיאה-על-השמרים.

טלו, למשל, את חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984:
תיקון גדעון סער היה התיקון ה-55 לחוק הזה במשך 24 השנים מאז שנחקק – יותר משני
תיקונים בשנה. איפה היית, יחיאל גוטמן, כל השנים האלה, עם המנטרה השחוקה הזאת?

ומדוע שתקת במשך 40 השנים האחרונות, תחילה כעובד משרד המשפטים, ובהמשך
כעו”ד פרטי אשר התפרסם בעיקר בכתיבתו הפובליציסטית, כאשר החקיקה השוטפת מתקנת
יום-יום חוקים שלא “התקלקלו”?

טול, למשל, את פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], אשר תוקנה 227 פעמים
במשך 55 שנות קיומה – יותר מארבע פעמים בשנה! – ואתה, יחיאל גוטמן, אף פעם לא אמרת
“If
it ain’t broke, don’t fix it“!

ומסיים גוטמן באמרו על שרת המשפטים, איילת שקד:

לא רק שהיא לא צועדת קדימה, היא צועדת אחורה לתהום
והשבח לאל, כבר נפטרנו מאותה תהום לפני שמונה שנים ונקווה שחרף רצונה של שרת
המשפטים וגחמותיה, בכנסת יימצאו מספיק ח”כים רציניים שיסכלו את מהלכה המסוכן.

מעניין, איך היינו ב”תהום” במשך 55 שנים (מאז חוק השופטים,
תשי”ג-1953 ועד תיקון סער, בשנת 2008), ואנחנו לא ידענו, ומעניין
עו”ד יותר מה מסוכן בבחירת שופטי ביהמ”ש העליון ברוב “רגיל”.

אבהיר: ייתכן שהמצב הקיים (בחירה ברוב של 7:9) עדיף על המצב הקודם,
וייתכן שלא, אבל לא כל מה שחורג מהרצוי הוא גם “מסוכן”.

צביעותה וחוצפתה של
מרים נאור

כשם שאנחנו יודעים מהן דיעותיה של איילת שקד בעניין בחירת השופטים
לביהמ”ש העליון, אנחנו יודעים גם מהן דיעותיהם של מרים נאור, נשיאת ביהמ”ש
העליון, וחבריה, באותו הנושא, ומשהגיש אילטוב את הצעת החוק שלו, כתבה נאור לשקד:

הצעת החוק היא אומנם הצעת חוק פרטית, אולם מאז
פרסום ההצעה ופרסומים רבים בכלי התקשורת לפיהם הצעת החוק היא מטעמך, לא נשמעה מפיך
כל הסתייגות מהצעת החוק או מעיתוי העלאתה.

השאלה היא מדוע צריכה שרת המשפטים להסתייג מדבר שהיא מסכימה לו.

אבל נרחיק לכת מעבר למה שנאור מעזה לומר: שהצעת החוק הפרטית נעשתה
בתיזמור בין שקד לאילטוב, ואפילו ביזמתה-היא … אז מה? האם נדיר הדבר ששר, מטעמי
נוחיות, מטעמים טקטיים או מטעמים אחרים, מבקש מחבר-כנסת מקורב אליו להגיש הצעת-חוק
זו או אחרת, משהו מעין “תגיש, ואני אתמוך”?

בנסיבות אלה אין לי אלא לפרש את שתיקתך כהבעת עמדה
מצדך שהצעת החוק הפרטית ועיתוי העלאתה הינם אכן על דעתך.

נו, באמת … מה ההיתממות הזאת? ראשית – מאימתי חייב המתנגד לחרוג משתיקתו?
ושנית – אם שקד הייתה מביעה התנגדות, נאור הייתה אומרת שזה “מן השפה ולחוץ,
שהרי אנחנו יודעים את דעתה של השרה בעניין הזה”.

אבל בואו נחזור במכונת-הזמן אל חוק גדעון סער: האם צריכה הייתה דורית
ביניש לפתוח את הפה ולצעוק בקולי-קולות שהיא מתנגדת לחוק הזה, אשר נעשה על ידי
ידידה, לטובתה ולטובת חבריה?

ומוסיפה נאור:

משאלו הם פני הדברים סבורה אני שראוי היה שתשוחחי
עמי בעניין מבעוד מועד. לא הרי הצעת חוק פרטית כהצעת חוק פרטית הנתמכת למעשה על
ידי שרת המשפטים, העומדת בראש הוועדה לבחירת שופטים.

ושוב, במכונת הזמן: האם צריכה הייתה ביניש להתייעץ עם שר המשפטים דאז
על הצעת גדעון סער?!

נאור אומרת כי הנחת ההצעה בעיתוי הנוכחי מהווה בנסיבות האלה “הצבת
אקדח על השולחן”, וגם “מסבירה” כי משמעותה היא שאם חלק מחברי
הוועדה לא יביעו הסכמה למינוי מועמדים מסוימים, באופן שאינו מאפשר את מינויָים
ברוב מיוחד, אז “כללי המשחק” הקונסטיטוציוניים ישונו כך שניתן יהיה
למנותם ברוב רגיל של חברי הוועדה.

יופי מרים, יופי … האם אנחנו זקוקים לפרשנותה של נשיאת ביהמ”ש
העליון להצעה הזאת, כאשר מטרתה שקופה לחלוטין, ודי בידיעת חשבון ברמה של כיתה א’
כדי להבין במה המדובר?

אבל נאור הגניבה כאן דבר-שטות שרק המשפטנים יבחינו בו: מה
“קונסטיטוציוני” בקביעת הרוב הדרוש לבחירת שופטים לביהמ”ש העליון,
או לביהמ”ש לתעבורה בזרנוגה
גימ”ל?

ונאור מוסיפה:

מצב דברים זה אינו מאפשר לנו – שופטי בית המשפט
העליון החברים בוועדה לבחירת שופטים – להמשיך עמך במהלך של התייעצויות וניסיון
מוקדם להגיע להסכמות. לא ניתן לפעול בדרך זו שעה שכללי ההכרעה עשויים להשתנות תוך
כדי תנועה.

מעניין … האם חוק גדעון סער לא נחקק “תוך כדי תנועה”,
לקראת סוף שנת 2008, כאשר על הפרק עמדה בחירתם של שלושה שופטים חדשים לביהמ”ש
העליון?

ונניח שהיו מציעים היום להוסיף להרכב הוולב”ש עוד ארבעה שופטים
של ביהמ”ש העליון, כך שלשופטים יהיה רוב של שבעה מתוך שלושה עשר חבריה – האם
זה לא היה “תוך כדי תנועה”?

ועכשיו ה”הבהרה”: המכתב הוא גם על דעתם של המשנה לנשיאה אליקים
רובינשטיין והשופט סלים ג’ובראן החברים
בוועדה לבחירת שופטים, ואיתה גם ה”איום”: אין בכוונת השופטים להמשיך
עם השרה בהידברויות ובהתייעצויות מוקדמות בנוגע לגיבוש רשימת המועמדים ובנוגע
להסכמות אפשריות.

נו, באמת … הרי שקד מחכה ל”ניתוק-המגע” הזה, אשר מאפשר לה
לרקוח את כל מה שתרצה – בין בחקיקה, בין בבישול מועמדויות, בין בגיבוש התנגדויות
למועמדים שיוצעו ע”י נאור ושות’ (לה יותק קל ליצור “גוש חוסם” של
שלושה מחברי הוולב”ש).

ל”איום” של נאור יאה אמירתו של אלכסנדר פן (1906 – 1972),
בשירו רומאנס:

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה, תְּמִימוּת הִיא אוֹ
אִוֶּלֶת?!

ומהי עמדתי?

ראשית – אנחנו יכולים לחיות הן עם המצב הקיים, והן עם המצב ההיסטורי – אף
אחד מהם אינו “מסוכן”. לא ידוע לי על שופט ביהמ”ש העליון (או כל
שופט אחר) שנבחר ברוב דחוק של 5:9, וגם אם היו כאלה – עדיין לא שמענו על מיתאם
כלשהו בין שיעור התמיכה בבחירתו של שופט לבין איכות ה”מוצר” שיצא מכך.

אני מוכן להסכים כי ככל שיגדל הרוב הדרוש לבחירתו של שופט, כן יקטן
הסיכון ל”מיקח טעות” (כלשונו של שר המשפטים בעבר, חיים יוסף צדוק),
ויעלה הסיכוי לבחירתם של שופטים טובים יותר.

ברוח זה, אם היה הדבר בידי, הייתי קובע כי כל בחירה של שופט, בכל
הערכאות, לא תהיה, אלא פה-אחד – וללא היסוס הייתי עושה זאת בין “תוך כדי
תנועה”, בין תוך “דשדוש במקום”.

אלא מאי? איש לא שואל אותי, והצעה כזאת אינה עומדת על הפרק כיום, וממילא
יש לי אפשרות להסכים להחזרת המצב לקדמותו (בחירה של שופט ביהמ”ש העליון ברוב
של חמישה מתשעת חברי הוולב”ש), או להשארת המצב כפי שהוא היום (בחירה ברוב של
שבעה).

לכאורה הייתי צריך לתמוך במצבה נוכחי, שהוא “מקצת תאוותי”
ועדיף על לא-כלום, אבל אני מעדיף את החזרת המצב לקדמותו.

המצב הנוכחי אינו מקצת תאוותי, משום שהוא נותן עמדת-כוח רק לשופטים, אשר
כוחם להטיל וטו הופך אותם למחליטים הבלעדיים, ואת הוולב”ש לחותמת-גומי בידי
השופטים שבוועדה.

מעבר לכך, המאבק שקד-נאור אינו על איכות בחירתם של השופטים, והן גם לא
טוענות זאת. הן נאבקות על עמדות כוח, על אגו, ועל הזכות לקבוע את צביונו של
ביהמ”ש העליון גם לדורות הבאים – וזה מעניין אותי כקליפת-השום דאשתקד. אני
מהאו”ם.

כידוע, “הכוח משחית, והכוח המוחלט משחית באופן מוחלט”,
ובמאבק-הכוחות בין שתיהן מי שצריכה מידה רבה יותר של ריסון היא מרים נאור והמערכת
המשפטית העומדת מאחוריה.

איילת שקד לא תהייה שרת המשפטים “ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא”:
היא עשוייה להיות ראשת הממשלה הבאה, או, לחלופין, לעוף מהממשלה, ואולי גם
מהפוליטיקה, וכל חוק שהיא תחוקק עשוי להשתנות עם עזיבתה את משרד המשפטים.

מערכת המשפט, לעומתה, נהנית (פחות ופחות, אבל עדיין) מסגידת-ההמונים
(יחיאל גוטמן הנ”ל הוא אחד מהם), וסובלת משכרון-הכוח,
וכל תוספת לכוחם היא בכייה-לדורות, שחיתות-מוחלטת לדורות.

בקונסטלציה הזאת אני תומך באיילת שקד – לא בהכרח מנימוקיה-היא.

מרים נאור, באיזה
סגנון גברתי מדברת?!

מרים נאור, אנינת ה”סגנון”, ישבה בהרכב ביהמ”ש העליון אשר
אישר את הרשעתי בעבירות “סגנון”, בגין “ביטויים” כגון
“מעיד כאלף עדים” (ביטוי שלאחרונה השתמשו הן המשנה שלה, אליקים
רובינשטיין, והן פרקליט המדינה, שי ניצן השקרן), “המדינה לא מגלה
לנו”, או “ובכך הצטרפת”.

כעת, בבחינת מקל-וחומר, צאו ולמדו מה הייתה האישה הזאת אומרת אם
עו”ד שמחה ניר היה אומר לשר בישראל שהוא מניח לו “אקדח על השולחן”
…

איפה הבושה!

מרים נאור הגננת

כאמור לעיל, מרים נאור אומרת:

והשאלה היא מדוע נשיאת ביהמ”ש העליון צריכה להתבזות כך, בתתה לשרת
המשפטים “סדרת חינוך” אשר עתידה הייתה להידחות בבוז.

האם סברה נאור ששקד לא יודעת את ההבדל בין “הצעת חוק פרטית” לבין
“הצעת חוק פרטית הנתמכת למעשה על ידי שרת המשפטים”?

האם סברה נאור ששרת המשפטים רק “שכחה” לשוחח אתה “מבעוד
מועד”, וכי בפעם הבאה היא תקפיד שלא “לשכוח”?

אפשר להגיד על איילת שקד הרבה דברים, אבל לייחס לה חוסר תחכום? זה עלבון
לשקד ועלבון לציבור, שהמכתב הזה מיועד אליו, ולא לשרת המשפטים (הצירוף “מרים
נאור” יחד עם “אקדח על השולחן” מופיע בגוגל, יומיים לאחר
מכן, כ-6340 פעמים, דבר המעיד על “שיווק” אגרסיבי לו זכה המכתב הזה).

לו אני נשיאת ביהמ”ש העליון הייתי אוחז את השור בקרניו, והייתי פונה
אל שרת המשפטים כך:

נודע לי לאחרונה כי חה”כ רוברט אילטוב הגיש
הצעת חוק לפיה לא יהיה עוד צורך ברוב של שבעה מחברי הוולב”ש לבחירת שופטים
לבית המשפט העליון.

איני יודעת אם ההצעה הזאת היא על דעתך, אם לאו,
אבל אני מניחה שאת תתמכי בה בהליכי החקירה.

דעתי היא שההצעה הזאת אינה טובה, ואני מבקשת לשוחח
איתך בנושא, עוד לפני שהצעת החוק מגיעה לקריאה הטרומית.

ולו אני שרת המשפטים, הייתי עונה: בחפץ-לב מרים, דלתי פתוחה לפנייך
כתמיד, הקפה עלי.

אלא מאי? כאשר השתן עולה לשופטים לראש (“סגנון, סגנון!!!”), הם
לא מסוגלים להגיע לרעיון גאוני-בפשטותו כזה, וכיוון שהתרחיש הזה כבר לא יכול
להתקיים, אני מציע את הרעיון הבא.

עוד רעיון לאיילת
שקד: לתפוס את השור בקרניו

אני מבקש להציע כאן לאיילת שקד פתרון לבעייה, פתרון מבית מדרשו של ראש
הממשלה שלה, בנימין (ביבי) נתניהו: לתמרן את הצד האתר למצב בו הוא האשם בכישלון
ההידברות, כאשר ברור מראש, לשני הצדדים, כי אין שום סיכוי להגיע לעמק השווה.

זה עובד כך, בערך:

אנחנו מנהלים מו”מ עם הפלשתינים, מתמקחים ומתמקחים, וכמו בכל
סחר-סוסים קלאסי כל רוצה לקבל כמה שיותר, ולתת כמה שפחות.

אבל אנחנו, מדינת ישראל, הרי רוצים בשלום, ולשם כך אנחנו מוכנים לשלם
מחיר כבד, “ויתורים כואבים”.

אז אנחנו נותנים, ונותנים ונותנים, והפלשתינאים לוקחים, ולוקחים ולוקחים
… אבל בסוף, לקראת קריאת שמע של שחרית, אנחנו מעלים דרישה קטנה וצנועה, שאינה
פוגעת כהוא-זה באינטרסים הלאומיים שלהם: שהם יסכימו לכך שעל כל ברז-כיבוי
(הידרנט) ברחובות הערים יהיה שלט האומר מדינת ישראל היא מדינה יהודית.

הערבים גם הם רוצים בשלום, אבל לא בכל מחיר. הם לא ממש מוכנים להכיר
במדינת ישראל כמדינה יהודית, אבל כשוחרי-שלום מנעוריהם הם מוכנים לפשרה,
ל”ויתור כואב”: שיהיו שלטים כאלה רק על 49% מברזי הכיבוי (הידרנטים), לא
יותר, כי הסכמה ל-51% מברזי הכיבוי (הידרנטים) זה הכרה מצידנו בישראל כמדינה
יהודית, ואילו 50% זה “קיפאון מדיני”, ואנחנו, שוחרי השלום, נגד קיפאון
מדיני, שממילא אנחנו מקבלים אותו בחינם – ללא ויתורים כואבים, וללא ויתורים בכלל.

על רקע הסירוב הזה מדינת ישראל קמה משולחן המשא-ומתן, ומפרסמת בפייסבוק
שלה: הפלשתינים האלה לא רוצים שלום! הצענו להם מכל טוב, וראו על איזו דרישה קטנונית
הם פוצצו את השיחות: על 2% מברזי הכיבוי (הידרנטים)!!!

כאמור לעיל, מרים נאור, כמוה כאיילת שקד, אינה רוצה שופטים טובים יותר,
אלא שופטים בצלמה ובדמותה, אבל, בניגוד לשקד הפוליטיקאית, שמותר לו לומר מה שהיא
רוצה, נאור לא יכולה להודות בדבר ממרומי המקפצה, ולכן היא תסתתר מאחורי הטענה
שבחירת שופטים ברוב של 7:9 תבטיח לעם בציון שופטים טובים יותר. ניחא.

מול תשובה כזאת
הייתי אני, לו הייתי בנעליה של שקד, עונה לנאור בהצעה “גאונית בפשטותה”:
אוקיי, מרים, אני מסכימה איתך על העיקרון, ואני אלך לקראתך הרבה יותר ממה שאת
מסוגלת לחלום עליו: נקבע בחוק שבחירת שופט – לכל ערכאה שיפוטית שהיא – תהיה בהצבעת
פה-אחד של כל חברי הוולב”ש.

כעת יש לנו שני
תרחישים אפשריים:

האחד – נאור תסכים
ואז יש לנו כמה הישגים: ראשית – הצלחנו “לביית” אותה, שנית – הצלחנו
להוציא מידיה את בלעדיות-הווטו, ושלישית – הראינו לכל העולם שאנחנו דואגים
לאיכות השפיטה יותר ממרים נאור וכל חבריה גם-יחד.

התרחיש השני הוא
מרתק יותר – נאור לא תסכים לרעיון. היא תגיד רגע-רגע, היא תגיד “זה לא
פראקטי”, היא תגיד נקים ועדה ונחכה למסקנותיה …

במקרה הזה אנחנו
יכולים להגיד לכל העולם, וגם לפרסם בפייסבוק שלנו: הפלשתינית הזאת לא
רוצה שלום! הצענו לה מכל טוב, הרבה יותר ממה שהיא ביקשה, ובמקום לקפוץ על המציאה
היא ממציאה כל מיני תירוצים!!!

החשש שלי – ואני מסתמך על רעיונות גאוניים-בפשוטתם שהצעתי לה בעבר, להחזרת
אמון הציבור בשופטיו בכלל ובבג”ץ
בפרט, והיא לא קיבלה אותם – הוא שמהנדסת-המחשבים הזאת מתוכנתת על פתרונות
“בינאריים” בלבד: “כן” או “לא”.

תזכורת מן העבר

הזכרנו לעיל את הברית ביניש-סער, ואת העובדה שגם חוק סער נחקק “תוך
כדי תנועה”, אבל אף אחד לא קם לטעון שזה היה בניגוד ל”כללי המשחק
הקונסטיטוציוניים”.

מה זה “תוך כדי תנועה”? כאשר עומדת על הפרק בחירתם של שופטים
ומתנהל סחר-הסוסים הידוע בין האגפים השונים של הוולב”ש.

הזכרנו גם שחוק סער נחקק בשנת 2008, כאשר עמדה על הפרק בחירתם של שלושה
שופטים לביהמ”ש העליון.

כיוון שדיברנו לעיל על הערכים הכפולים של השופטים בעליון, צריך להזכיר גם
את הסיפור של ביניש במאבקי-הכוח שלה עם שר המשפטים דאז, דניאל פרידמן. עמדתי על כך
תחת הכותרת אליעזר
ריבלין לנשיאות, דורית W ביניש – הבייתה!:

כאשר עמדה על הפרק בחירתם של שלושה שופטים לבית
המשפט העליון, W רצתה
לעצמה את כל הקופה: יהונתן הקשקשן, עוזי השקרן ודוד חשין, החבר הנוסף (אשר הפתרון ה”פרסונלי”
שהיא סידרה לו – נשיאות-דמיקולו בביהמ”ש המחוזי, נצרת – אינו חוקי, ועולה למשלם המסים לא מעט).

פרידמן, ילד טוב, הציע ל-W פשרה יותר-מהוגנת: קחי
שנים, והשאירי לי אחד, אבל היא, בטיפשותה ובעיניה הגדולות, דחתה את ההצעה
והמציאה לכך תיזה משפטית חסרת-שחר: אין לבחור שופטים בזמן כהונתה של ממשלת-מעבר
… בטיפשותה היא חשבה שהציבור – כולל אחד בשם דניאל פרידמן – הוא אידיוטי
וקצר-זיכרון, ולא יזכיר לה שהיא-עצמה נבחרה בזמן כהונתה של ממשלת-מעבר.

הנזק ש-W גרמה לעצמה היה כפול ומכופל: כאשר קמה ממשלת-הקבע, היא קיבלה
רק מינוי אחד, והשניים האחרים היו כאלה שגם בחלומותיה הקודרים ביותר היא לא חזתה
אותם.

חז”ל אמרו: איזהו חכם? הרואה את הנולד, אבל
W לא
ראתה את הנולד, כי היא פשוט לא מסוגלת לכך, וגם אם הייתה מסוגלת – שכרון היהירות
המאפיין את מערכת המשפט לא היה נותן לה לראות את הנולד, ולקדם את פניו.

ועכשיו הגידו לי הגד: האם מותר או אסור לבחור שופטים בתקופת ממשלת מעבר?

שאלת תם

מרים נאור נבחרה כשופטת ביהמ”ש העליון בשנת 2003, וחוק גדעון סער בא
לעולם רק חמש שנים לאחר מכן – בשנת 2008.

והשאלה היא – איך לא – אם מרים נאור היא בחירה גרועה יותר מעוזי
פוגלמן, או אורי שהם?

מרים נאור, אנחנו מחכים לתשובתך!

_______

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא
לשתף!

נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו
“מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר
גרוניס

	מגיב אנונימי

שם או כינוי:	הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך בחר בבקשה שם כינוי קבוע וייחודי לך וסיסמה לשימוש עם השם הזה. שם או כינוי: חסימת סיסמה: הקלדה נוספת של אותה סיסמה: כתובת דואר אלקטרוני:
חסימת סיסמה:
	זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:

פורסם ב- עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים הבא, תold post

על חוק גדעון סער ועל ההצעה לבטלו

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל