איילת שקד, אנטומיה של כישלון ושל שחיתות (ב): אוטיזם ושחיתות בלשכת השרה

איך כל הרעות החולות שירשה שרת המשפטים הנוכחית מקודמיה עדיין מושלות בכיפה גם בתקופתה?

שמחה ניר, עו”ד

למדור החדש: שופט השבוע

השופט-בדימוס שלי טימן: הציבור שונא את המערכת המשפטית ומתעב אותה

“יש ג’ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם”

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

זוכרים את הכתבה לשכת שר המשפטים, דניאל פרידמן: על שיר בן-גיגי והתולעים, בה תהיתי למה ולמי היא מתכוונת כשהיא משתמשת בגוף ראשון רבים, בתשובה לפנייה אל השר (שהוא לעולם יחיד)?

זוכרים את המאמר “תשובת אפסנאי” ותשובה “אוטיסטית”?

במאמר הזה הראיתי כיצד בעלי השררה והכוח מרחיבים את סמכויותיהם מאופק-עד-אופק כאשר הם רוצים לקחת, אבל כאשר הם נדרשים לתת, פתאום הם “לא יכולים”, “לא מוסמכים”, “אין להם” – כמו אותו אפסנאי אשר המדפים אצלו מלאים עד אפס מקום מכל טוב, אבל הוא אומר “אין לי” – לפני שהוא בכלל יודע מה אתה מבקש ממנו.

עוד הבאתי באותו המאמר הגדרה כללית ביותר של האוטיזם (עפ”י אוטיזם – תסמונת הקשת האוטיסטית):

אוטיזם הוא רצף שלם של הפרעות, המאופיינות בקושי לקיים אינטראקציה חברתית ותקשורתית, יחד עם טווח מוגבל מאוד של תחומי פעילות ותחומי עניין.

הרצף האוטיסטי (PDD) מתבטא בכך שברמות נמוכות של אוטיזם יכולה להתקיים מידה מסוימת של תקשורת, ואילו ברמות הגבוהות, התקשורת אינה אפשרית בכלל.

ואף הבאתי הסברים ודוגמאות מחיי היום-היום:

תשובת ה”אין לנו מה להוסיף” היא תסמונת חמורה בהרבה מתסמונת האפסנאי: אם האפסנאי אומר לך “אין לי”, אתה יכול להצביע על המדפים שלו ולהראות לו שיש לו בשפע. אם הוא אומר “אני לא מוסמך” – אתה יכול להביא לו ק”ן עורכי דין שיסבירו לו כי הוא אכן מוסמך גם מוסמך.

אבל אם הוא אומר “אין לי מה להוסיף”, זה אומר שהוא כבר איבד את התקשורת אתך (אם בכלל הייתה לו).

קחו דוגמאות מהחיים – וישר לרמה הגבוהה ביותר של האוטיזם.

אתה פונה אל שר המשפטים בתלונה על שופט, והוא מפנה אותך אל הנתל”ש – נציב תלונות הציבור על שופטים (למי ששכח …).

אתה יכול לענות לו: חוק הנתל”ש (להלן: חנתל”ש) לא גרע כהוא-זה מסמכותו המקורית של השר, וכאשר לשניכם ישנה סמכות “מקבילה” – הבחירה היא בידי, האזרח, למי לפנות.

תשובה: אין לנו מה להוסיף.

אתה יכול לענות לו: הנושא הזה בכלל לא נמצא בסמכות הנתל”ש, משום שהחנתל”ש כלל לא עוסק בזה.

תשובה: אין לנו מה להוסיף.

אתה יכול לענות לו: פניתי אל הנתל”ש, והוא עצמו קבע שהוא לא מוסמך לברר את התלונה, ולכן הטיפול בתלונה הוא בסמכותך הייחודית.

תשובה: אין לנו מה להוסיף.

או, למשל, כאשר שר המשפטים מגלגל את הטיפול לפתחו של ברק לייזר מהנהלת בתי המשפט, וזה “טיפל” בתלונה כפי שמצופה ממנו. אתה יכול לחזור אל השר ולומר לו: אדוני השר, אתה יכול להתייעץ עם מי שאתה רוצה, אבל אתה לא יכול לגלגל לפתחם של אחרים את האחריות שהמחוקק הפקיד בידיך – ובידיך בלבד.

תשובה: אין לנו מה להוסיף.

וכן הלאה, וכן הלאה – אבל כאשר אומרים עליהם שהם “אוטיסטים” – הם נעלבים עד לעמקי נשמתם.

בלשכת שר המשפטים אין כל חדש

שרת המשפטים הנוכחית, איילת שקד, היא החמישית במניין מאז שר המשפטים דניאל פרידמן, אבל מסתבר שהשיטות אשר השתרשו שם עדיין “מכהנות” כמימים-ימימה. לא למותר לציין כי לא תמיד היה הדבר כך, ובידי נמצאת החלטה של שר המשפטים דוד ליבאי (1992 – 1996, ה-13 במניין לפני פרידמן) בתלונה של אזרח כנגד שופט, והיא חתומה על ידו אישית, ונוקטת לשון יחיד, גוף ראשון.

ביום 4.2.2016 שלחתי לשרה שקד ערר החלטתה של הפרקליטה נחמה זוסמן ממחלקת העררים שבפרקליטות המדינה.

כיוון שאני מכיר, “עוד מקפריסין”, את ההתנהלויות בלשכת שר המשפטים, הבאתי בערר, שהוגש על פי סע’ 4 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי”ט-1958, הקדמה קצרה:

בטרם אגש לנושא, אבקשך להביא בחשבון כי הסמכות לדון בערר הזה היא סמכות שיפוטית, ועליך לחתום בעצמך על ההחלטה בו. כמובן שאת רשאית להתייעץ עם כל מי שנראה לך, אבל את החתימה אינך יכולה להשאיר בידי אחרים.

מדוע אני מקדים ומציין את הברור-מאליו הזה?

משום שבמשרד המשפטים, לדורותיו, קיימת מסורת רבת-שנים לפיה הפקידים עונים “על דעת השר”, כאשר הם אפילו לא משתפים אותו בנושא הפנייה, ואפילו לא שואלים אותו על “דעתו”.

משעבר המועד שנקבע בחוק להחלטת השרה, התלוננתי על כך לנת”ץ (מבקר המדינה, בכובעו כנציב תלונות הציבור), ומלשכת השרה יצאה תגובה שקרית, לפיה אני כבר נעניתי, וכראייה לכך צורף העתק מתשובה שניתנה לי לפנייתי בעניין אחר, בתאריך אחר.

מאז דרשתי שוב ושוב לקבל את החלטת השרה בעררי, והנה, ביום 10.10.2016, באיחור של למעלה משמונה חודשים, יוצא מלשכת השרה, בחתימתו של עו”ד הרצל יחזקאל, יועץ השרה, מכתב כהאי לישנא:

הריני לאשר כי מכתבך לשרת המשפטים התקבל בלשכתנו ביום 4 פברואר 2016.

אין לנו מה להוסיף מעבר להחלטת הפרקליטה נחמה זוסמן.

מהשימוש בגוף ראשון רבים ברור כי השרה כלל לא עורבה בנושא, שהרי אם ה”אנחנו” הוא “השרה ואני”, די היה בציון העובדה שלשרה עצמה “אין מה להוסיף”, ומה”אין מה להוסיף” ברור שזו תשובה “אוטיסטית” מובהקת, כפי שהוסבר לעיל.

האמנם רק שיבוש סדרי המנהל, או גם שחיתות?

מגרירת-הרגליים, השקר לנת”ץ ומהתשובה הלא-מנומקת, שאינה חתומה ע”י בעל הסמכות עצמו, עולה כי בלשכת שר המשפטים, המקום שאמור לשמש דוגמה לשירות הציבורי כולו לכיבוד החוק – דווקא שם מצפצפים על החוק לא פחות, ואולי אפילו יותר, מבכל גוף ציבורי אחר.

אבל זה לא הכל.

בכתבת-התחקיר הראשונה בעניין שיטת הסולמית, שחיתות בהוצאה לפועל, גניבת מיליארדים: על המטפסים על ה”סולמית”, הסברתי איך מתבצע שוד המיליארדים הזה, המתחיל אצל כונסי הנכסים שמונו ע”י רשמי ההוצל”פ, הצגתי את השאלה למי יש אינטרס לאפשר לכונסי הנכסים להתעשר בלי לקבל את חלקו בשלל, ואף פירטתי:

מה שברור הוא שאם כונס-נכסים כלשהו היה נוטל את הכסף לעצמו בלבד, המאמר הזה היה מקבל צורה של כתב-אישום פלילי נגדו, משום שכל השותפים לגניבה הזאת (את שמותיהם אפרסם בקרוב) הם חכמים לא פחות ממנו, והם לא מטומטמים עד כדי כך שהם יסכנו את עצמם על מנת שאחרים יתעשרו.

נתחיל מרשמי ההוצל”פ, אשר נותנים לקומבינה הזאת את “תעודת הכשרות” ה”שיפוטית”. איזה אינטרס יש להם לאפשר לעורכי-הדין (באי-כוח הזוכים, הממונים ככונסי נכסים) להתעשר, בלי לגזור את הקופונים שלהם?

אז גם הרשמים שותפים לשוד הזה, אבל איזה אינטרס יש ליועצות המשפטיות של רשות האכיפה והגבייה לסכן את חירותן ואת רישיון עריכת הדין שלהן, כדי לאפשר לרשמי ההוצל”פ ולעורכי-הדין להתעשר, בלי לגזור גם הן את הקופונים שלהם?

אז גם היועצות המשפטיות של רשות האכיפה והגבייה הן שותפות לשוד הזה, אבל איזה אינטרס יש למנהל רשות האכיפה והגבייה, דוד מדיוני, לסכן את חירותו-הוא, על מנת לאפשר  ליועצות המשפטיות שלו, לרשמי ההוצל”פ ולעורכי-הדין להתעשר, בלי לגזור גם הוא את הקופונים שלו?

אז גם מנהל רשות האכיפה והגבייה, דוד מדיוני, הוא שותף לשוד הזה, אבל איזה אינטרס יש למפקחת על כונסי הנכסים ברשות האכיפה והגבייה לסכן את חירותה ואת רישיון עריכת הדין שלה, על מנת לאפשר  לכל הנ”ל להתעשר, בלי לגזור גם היא את הקופונים שלה?

וכן הלאה וכן הלאה – הרשימה השמית תתפרסם כאשר אשלים את התחקיר.

ואכן, בכתבת-התחקיר המשלימה, גניבת מיליארדים במערכת ההוצאה לפועל: על שיטת הסולמית – כולם מושחתים, כוווווולם! הבאתי רשימה שמית של כחמישה עשר (!) המעורבים בשחיתות הזאת, רובם עובדי משרד המשפטים (שניים מהם היום כבר שופטים), ולמרות האיומים שקיבלתי, אף אחד מהם לא תבע אותי על הוצאת לשון הרע עליו.

השותפות-לשוד לא נגמרה אצל המעורבים שהזכרתי בכתבות האלה, משום שרשימת המחפים-על-השחיתות התארכה וכללה, בין השאר, גם את ראש אח”מ, הניצב מני יצחקי, ואת עו”ד נחמה זוסמן, שכבר הוזכרה לעיל.

וכעת מצטרף אל הקבוצה הזאת גם עו”ד הרצל יחזקאל, יועץ שרת המשפטים.

האם עורכי הדין זוסמן ויחזקאל פעלו באמונה שלמה ובתום-לב בדחותי את הדרישה לחקור את הפרשה הזאת?

אם הם אכן היו מאמינים בכך, הם היו נותנים לי תשובות מנומקות, המסבירות מדוע אין מקום לחקור את תלונתי, דהיינו שאפילו אם כל האמור בה נכון, אין בכך עבירה – אפילו לא “לכאורה”.

אבל הם לא נימקו. כך זוסמן:

עיון בתלונתך העלה כי אין בה כדי לבסס יסוד לפתיחה בחקירה פלילית.

וכך יחזקאל:

אין לנו מה להוסיף מעבר להחלטת הפרקליטה נחמה זוסמן.

צר לי מאוד, אבל זו אינה ההנמקה, אלא “צחוק מהעבודה”, וזה אינו תום-לב, אלא חיפוי-ביודעין על השחיתות.

לפני שאביא את המסקנה הבלתי-נמנעת, אוסיף הערה:

בסוף כתבת-התחקיר השנייה, בה פירטתי את השמות, הבאתי הערת-סיום:

הכתבה הזאת נשלחה, עובר לפרסומה, לכל הגורמים שעשויים להיפגע ממנה, לשם “דיברור מרצון”, תוך ציון שאם תוך 24 שעות אחד מכל המכותבים יפנה עם הנושא הזה אל היועץ המשפטי לממשלה, הפרסום יידחה, כדי לאפשר ליוהמ”ש ולאנשיו לעשות את מה שהם מבינים, ויודעים לעשות.

כיוון שהדבר הזה לא קרה, הכתבה הזאת עומדת כעת לרשות הציבור כולו.

גם במגעי עם אנשי לשכת השרה העליתי הצעה דומה: אני מוכן להתפשר על כך שבמקום להחליט בערר השרה תעביר את נשוא הערר לטיפולו של היועץ המשפטי לממשלה.

מלאכה קשה ולא צודקת, מלאכה קלה וצודקת

במאמר הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל

כאשר מדובר על עצלות וחריצות, במיוחד במשפט הפלילי, ולא כל שכן במשפטי התעבורה, יש לזכור כלל ידוע: עצלנותו, חוסר ניסיונו, חוסר בטחונו וכו’ של השופט – כולם פועלים לרעת הנאשם.

ובמלים אחרות: כאשר השופט עושה מלאכתו קלה, הדבר פוגע בעשיית-הצדק.

והנה, במקרה שתואר לעיל ניתנה לשופטת הזדמנות נדירה לעשות מלאכתה קלה וצודקת, אבל היא בחרה לעשות מלאכתה קשה ולא-צודקת.

ואני שואל איכן ההיגיון. אפילו היגיון סובייקטיבי-“פנימי” אין כאן.

ובמלים אחרות: זה גרוע מפשע, זו …

כן, זו הייתה טיפשות!

כאמור לעיל, הצעתי לאנשי לשכתה של שרת המשפטים פשרה: במקום להחליט בערר השרה תעביר את נשוא הערר לטיפולו של היועץ המשפטי לממשלה.

קבלת הצעתי זו הייתה חוסכת מעו”ד הרצל יחזקאל, יועץ השרה את ההתבזות בהתנהלות לא-מקצועית, ובחשד לחוסר ניקיון-כפים, ומאפשרת לו לבחור בדרך הקלה: לגלגל את תפוח-האדמה הלוהט הזה לפתחו של היועץ המשפטי לממשלה.

אבל יחזקאל לא עשה כן, ונשאלת השאלה איזה אינטרס היו לו שלא להעביר את הנושא אל היוהמ”ש? מה הוא הרוויח מזה?

בכתבת-התחקיר המשלימה, גניבת מיליארדים במערכת ההוצאה לפועל: על שיטת הסולמית – כולם מושחתים, כוווווולם! הבאתי, כאמור, רשימה שמית של כחמישה עשר (!) המעורבים בשחיתות הזאת, ובשוליה, כאמור, הערתי, לסיום:

הערת-סיום: הכתבה הזאת נשלחה, עובר לפרסומה, לכל הגורמים שעשויים להיפגע ממנה, לשם “דיברור מרצון”, תוך ציון שאם תוך 24 שעות אחד מכל המכותבים יפנה עם הנושא הזה אל היועץ המשפטי לממשלה, הפרסום יידחה, כדי לאפשר ליוהמ”ש ולאנשיו לעשות את מה שהם מבינים, ויודעים לעשות.

כיוון שהדבר הזה לא קרה, ברור שהם מ-פ-ח-ד-י-ם, ומעדיפים לספוג כתבת-תחקיר רעה על פני חקירה פלילי, על פי הוראתו של היועץ המשפטי לממשלה.

והנה, מסתבר, גם לעו”ד הרצל יחזקאל, יועץ השרה, ישנו אינטרס סמוי שלא להעביר את הנושא לטיפולו של היוהמ”ש לממשלה.

איזה אינטרס יכול להיות לו?

ב”טיפול” שהענקתי לשופטי הבג”ץ יורם דנציגר,  ניל הנדל ואורי שהם, בעניין החיפוי שהם העניקו לשחיתות הסולמית, הצגתי להם את השאלה: שופטים מושחתים, איזו טובת-הנאה קיבלתם/לקחתם תמורת פסק-הדין המתועב הזה?

באותו המאמר התבססתי על הגדרות השחיתות (ה”קשה” וה”רכה”) של שופט ביהמ”ש העליון מני מזוז ושל שופט ביהמ”ש העליון בדימוס, הפרופ’ יצחק זמיר, וכך הצגתי את הדברים:

איזו טובת-הנאה קיבלו השופטים תמורת שתיקתם?

מניחים לפתחם של שופטי הבג”ץ – המוסד המתיימר להיות “בית משפט גבוה לצדק” – את השחיתות הקשה ביותר אשר הוצגה בפני בית משפט כלשהו במדינת ישראל במשך ששים ושש שנות קיומה. שחיתות אשר בהיקפה “חובקת” כמה וכמה “הולילנדים” מדי שנה בשנה.

וכשאני אומר “כמה וכמה ‘הולילנדים’ מדי שנה בשנה”, אני לא מתכוון לכמות השוחד התגלגלה בפרשת הולילנד, אלא ל”ברוטו” שלה: שווי הפרוייקט כולו פלוס השוחד שנלווה אליו.

ובכן, מה מנע מהשופטים להפריד בין הדבקים, לדחות את שאר חלקי העתירה, ולהוציא צו-על-תנאי (או, לפחות, לדרוש תשובה) לגבי השאר? לכך ישנן, להבנתי הצנועה, שתי תשובות אפשריות.

אפשרות אחת: הם קיבלו בכסף מזומן את האתנן שלהם, את דמי הלא-יחרץ, את חלקם בשוד המיליארדים. זאת אותה שחיתות אשר הפרופ’ יצחק זמיר, שופט ביהמ”ש העליון, כאמור לעיל, מגדיר כ“שחיתות קשה”.

אפשרות שנייה: הם לא יתנו את הסיפוק ואת התהילה לעו”ד שמחה ניר השנוא עליהם, “עוכר המערכת”.

וכעת אמרו אתם: מה ההבדל בין “לעשות טובה לחבר” לבין “לעשות רעה ליריב”?

לא, אין הבדל: שני אלה הם שני צדיו של אותו מטבע: אותה “שחיתות רכה”, כהגדרתו של זמיר, לעיל, אשר, לשיטתו, “דווקא היא מסכנת את החברה בישראל”.

ומדוע, אליבא דזמיר, “דווקא היא מסכנת את החברה בישראל”?

תשובתו: “קודם כל, משום שהציבור מקבל אותה בסלחנות”.

ואכן, אם שופט ייתפס בקבלת שוחד, הציבור לא יעבור על כך בשתיקה, אבל כאשר השופטים מתנכלים למבקריהם – לא בהיחבא, אלא ממרומי המקפצה – אף אחד לא קם. …

ובחזרה אל השחיתות ה”רכה”

השחיתות ה”רכה” הזאת “מסכנת את החברה בישראל”, משום שהיא סוללת את הדרך גם לשחיתות הקשה, בלי לזנוח את השחיתות ה”רכה”. שופט אשר עושה עוול במשפט שלא על מנת לקבל שוחד ושלמונים – מחר ימשיך ויעשה זאת על מנת לקבל שוחד ושלמונים.

האם בתיק בג”ץ 8743/14, נשוא סדרת-מאמרים זו, התקיימה האפשרות הראשונה (הם קיבלו את חלקם בשוד המיליארדים, את אתנן-השתיקה שלהם, קרי: שחיתות קשה), או האפשרות השנייה (הם רצו לדפוק את עו”ד שמחה ניר השנוא עליהם, “עוכר המערכת”, קרי: שחיתות “רכה”).

האמת? אין לנו, עד היום, שום נקודה ארכימדית כדי לבנות עליה את התשובה המתאימה. סביר מאוד להניח שזה “גם וגם”, אבל לאור השאלה הבאה זה פחות חשוב.

מה גרוע יותר?

כעת, כאשר מונחות לפנינו שתי האפשרויות, ואיננו יודעים איזו מהן הייתה במקרה הזה, לא נותר לנו אלא לשאול את עצמנו איזו מהן הגרועה יותר: האפשרות ה”רכה” או האפשרות ה”קשה”?

היו אתם השופטים!

עו”ד נחמה זוסמן והרצל יחזקאל, להבדיל

במקרה הנוכחי התשובה קלה בהרבה, משום שלעורכי הדין האלה אין שום “חשבון” אתי: אני מעולם לא מתחתי עליהם ביקורת, מעולם לא שמעתי את שמעם, הם לא שמעו את שמעי, ומעולם לא היו לי אתם כל מגעים – לא מכוח תפקידם ולא בכלל.

המסקנה המתבקשת היא, איפוא, שאופצית השחיתות ה”רכה” אינה קיימת כאן כלל, ונשארה רק אופצית השחיתות הקשה: הם גזרו את הקופונים שלהם, הם נטלו את  חלקם בשלל-המיליארדים.

הם לקחו שוחד ושלמונים על מנת לחפות על שחיתות המיליארדים.

שאלת-תם (א): מה עם חתימתה האישית של השרה?

בערר שהגשתי לשרת המשפטים ציינתי, כאמור:

בטרם אגש לנושא, אבקשך להביא בחשבון כי הסמכות לדון בערר הזה היא סמכות שיפוטית, ועליך לחתום בעצמך על ההחלטה בו. כמובן שאת רשאית להתייעץ עם כל מי שנראה לך, אבל את החתימה אינך יכולה להשאיר בידי אחרים.

עו”ד הרצל יחזקאל הוא משפטן (רוב עורכי הדין הם משפטנים, ברמה כלשהי), הוא יודע היטב כי החלטה שיפוטית חייבת להיות חתומה ע”י המחליט, וכי אין שום אפשרות חוקית לאצול לאחרים את הסמכות הזאת – ואם לא היה די בכך, אני ציינתי את הדבר הזה במפורש.

יכול היה יחזקאל לחלוק עלי, ולחשוף את ערוותו המקצועית, אבל הוא לא העז לעשות זאת – כי בכך הוא היה עושה מעצמו צחוק בכל חוגי המקצוע.

והשאלה היא מדוע הוא לא הניח את ה”אין לנו להוסיף” הזה על שולחנה של השרה, סימן “X” במקום המיועד לחתימה, ואמר לה “תחתמי פה”?

שאלת-תם (ב): האם באמת “אין להם”?

עו”ד הרצל יחזקאל, כאמור, עונה לי במשפט קצר אחד, ובגוף ראשון רבים:

אין לנו מה להוסיף מעבר להחלטת הפרקליטה נחמה זוסמן.

האם הוא מתכוון לומר כי כל ה”אפסנאות” שלהם ריקה היא? האם בכל משרד המשפטים אין אפילו משפטן אחד אשר יש לו מה להוסיף?!

שאלת-תם (ג): מה זה “מעֵבר”?

אם בכל משרד המשפטים אין אפילו משפטן אחד אשר יש לו מה להוסיף בנושא, זה מאוד מצער, וזו תעודת-עניות למשרד המשפטים כולו – לרבות אותם המשפטנים אשר עובדים שם עו”ד מלפני תקופתה של איילת שקד – אבל לאמירה הזאת ישנו לפחות הגיון תחבירי כלשהו.

יחד עם זאת, לגמרי לא ברור מה פשר ה”להוסיף מעֵבר להחלטת הפרקליטה”, לגבי עניינים שהפרקליטה המלומדת כלל לא דנה בהם, והיו בחיק העתיד הנעלם.

כך, למשל, השאלה אם השרה חייבת לחתום במו-ידיה על ההחלטה בערר, אשר יוגש – אם יוגש – על ההחלטה של הפרקליטה: מאיכן צריכה – ואיכה יכולה – הפרקליטה לדעת שיוגש ערר, ושהשאלה הזאת בכלל תתעורר?

תארו לעצמכם שבית משפט נותן פסק-דין, ובו הוא אומר אם יוגש ערעור על פסק-הדין הזה, יצטרכו שופטי הערכאה שמעלינו לחתום במו-ידיהם על פסק-הדין שיתנו …

עכשיו תארו לעצמכם שאף בית משפט לא אומר דבר מטומטם – ומיותר – כזה, וערכאת הערעור מוציאה “פסק דין” עליו חותם אחד הפקידים … זה אבסורד, וכבר היו דברים מעולם, אבל תארו לעצמכם שבעל דין מבקש חתימה של שופט, והוא מקבל תשובת אין לנו מה להוסיף מעבר להחלטת הפקיד.

להוותי אני רגיל לקבל תשובות והחלטות אבסורדיות ואידיוטיות מבתי המשפט, ממשרד המשפטים ומשאר משרדי הממשלה ומגופים ציבוריים, אבל, איך אומרים, יש הפתעות בחיים.

עד אנה חלחל הרעל?

במאמר הנ”ל (שופטים מושחתים, איזו טובת-הנאה קיבלתם/לקחתם תמורת פסק-הדין המתועב הזה?) אמרתי, בין השאר:

שחיתות רכה, שחיתות קשה: יש כאן משהו מורעל!

שחיתות-המיליארדים בהוצאה לפועל, בשיטת ה”סולמית”, הייתה אבן-הראשה לעתירתי בג”ץ 8743/14, וכל השאר היו נושאים ש”תפסו טרמפ” על אבן-הראשה, בזכות קונסטלציה של פעם-בחיים, אשר בלעדיה היה קשה להעלותם בבג”ץ כנושאים עצמאיים.

חלקה של העתירה הדן בשחיתות הסולמית עמד על הקרקע הכי מוצקה שאפשר: ישנו כסף שנגבה באמצעות ההוצאה לפועל ו”זולג” בלי להגיע ליעדו, ישנם אחראים לשחיתות הזאת, וישנם בעלי סמכות על פי הדין אשר נדרשו להפעיל את סמכותם, וסירבו, ולא נתנו נימוקים לסירובם.

כאשר דבר כזה מגיע לבג”ץ, המינימום המצופה ממנו הוא שידרוש מהמשיבים תשובה לטענות העותרים, וכאן אני רוצה להוסיף משהו בעניין השחיתות הזאת.

בשחיתות-המיליארדים הזאת יש משהו מורעל.

משהו מורעל, אשר אף אחד לא מוכן לגעת בו: לא רשויות האכיפה (המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה), לא נבחרי הציבור (חברי הכנסת, כולל כאלה המתהדרים בתואר “יושב ראש השדולה למאבק בשחיתות הציבורית), וגם לא התקשורת – קרי: עיתונאים אשר המלחמה בשחיתות היא לחם-חוקם, מקור פרנסתם, ובסיס המוניטין המקצועי שלהם.

כל מי שהיה מרים את הכפפה שהנחתי לרגליו היה זוכה לתהילת-עולם באפס-מאמץ, משום שאני הכנתי את כל שיעורי-הבית הדרושים – רק שיבואו וילקטו, אבל אף אחד לא קם.

גם לא שופטי ביהמ”ש העליון, יורם דנציגר, ניל הנדל ואורי שהם, “גיבורי” הסדרה הזאת, שאת הכפפה הזאת, שהם הניחו לפתחי, אני שבתי והנחתי לרגליהם.

והשאלה היא מה חלקה של שרת המשפטים, איילת שקד, בשחיתות הזאת.

על דבר אחד אין – ולא יכולה להיות – מחלוקת: שרת המשפטים נושאת באחריות המיניסטריאלית לכל מה שנעשה במשרד המשפטים, על כל יחידותיו, זרועותיו ושלוחותיו.

השאלה היא מאיזו נקודה ואילך היא נושאת גם באחריות אישית, דהיינו שהיא יודעת על השחיתות (או, לפחות, עוצמת עיניה מלדעת) ולא עושה דבר (ואז, כמובן, תתעורר השאלה איזה עניין יש לה בכך).

דבר אחד ברור לחלוטין: ככל שהמושחתים קרובים יותר אל השרה, החשד שהיא מעורבת אישית בשחיתות הוא רב יותר.

ועל כך ננסה להשיב בכתבות הבאות.

________

הערה: המאמר הזה הוגש לרמ”ט שרת המשפטים, לדיברור-מרצון, והוא לא הגיב.

__________

למאמר הקודם בסדרה: איילת שקד, אנטומיה של כישלון ושל שחיתות

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס