על קצה השפיצר: מיכאל הקטן,
מנהל בתי המשפט, ומלחמתו במכפישים ובעומס על השופטים

צביעות, רוע, רשעות, נבזות,
שפלות, מניפולציות לשוניות, חוצפה – אבי-אבות הטומאה – הכל באריזה אחת *** האם
השופט מיכאל שפיצר קיבל שוחד?

שמחה ניר, עו”ד

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת
ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים
ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי
מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ
8743/14, שמחה ניר,
עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

שפיצר מיכאל (פרט)

“אין זה מתפקידנו ואף לא מסמכותנו לומר אמרות
אגב, וככל שנימנע מעשות כן, הרי זה משובח” (נשיא ביהמ”ש העליון, יואל
זוסמן, ע”פ 424/63, היוהמ”ש נ’ שלבי, פ”ד יח(2), 478, 481).

הערת פתיחה

בעקבות התכתבות עם ליאת יוסים, היא “הגורם
הממונה על הכפשת שופטים“ בהנהלת בתי המשפט, פניתי אליה, ערב פרסומו
של המאמר הזה, והודעתי לה כי יש לי כתבה, מוכנה לפרסום, על מר שפיצר (מיכאל, הבוס
שלה, מנהל בתי המשפט), והיא בהחלט לא קלה לעיכול.

כדי שלא אכשל בפרסום דבר טעות, או ב”הכפשה”, כך אמרתי לה, אני רוצה להעמיד
אותה לעיונכם, לדיברור-מרצון בטרם פרסום, כדרכי.

הגב’ הממונה על הכפשת השופטים – כמה מפתיע – לא טרחה להרים את הכפפה.

מכל מקום, כיוון שאני מעולם לא נתפסתי בפרסום כוזב, נשמרתי מזה גם הפעם,
כדרכי, מכל טעות עובדתית, ואם הפרשנות שלי היא ה”מכפישה” – זה כבר יורד
לשורש חופש-הפרשנות.

כמובן שאם ה”ממונה” הייתה מרימה  את הכפפה, ומעבירה אלי את הערותיה, ייתכן
שהפרשנות הייתה מרוככת, במידה רבה או מועטה, אבל מי שלא מתמסר לדיברור-מרצון (המצאה
עיתונאית ייחודית שלי – גגלו ותיווכחו), מפסיד הרבה, ואין לו להלין אלא על עצמו.

הקדמה

הסיפור שנביא בהמשך מעורר תחושות קשות.

אני, כשלעצמי, קשה לי להשתחרר מהתחושה שהשופט מיכאל שפיצר – במועד
הרלוואנטי שופט בית הדין לעבודה בחיפה – קיבל שוחד מהמעבידה-הנתבעת בתיק חשב-החברה
אשר בו נדון בהמשך. התחושה הזאת מקבלת משנה-חיזוק מהעובדה שמדובר בחברה גדולה
במיוחד, אשר כדאי לה לעשות הכל כדי להדוף את התביעה, משום שיש לכך השלכות-רוחב
והשלכות-אורך על כל המערך העסקי שלה. חיזוק נוסף נמצא בכך שלא נראה כל אינטרס אחר
שיכול היה להניע אותו לנהוג כפי שנהג.

יחד עם זאת, ובהעדר ראיות פוזיטיביות לכך, מדובר בהתרשמות שאינה הכרחית לצורך
המאמר הזה, אך אין ספק שבהתנהגותו ובהתנהלותו של שפיצר, כפי שתפורט בהמשך, אין ולו
שמץ של תום לב – וככל שאכן מדובר בהערות-האגב המיותרות – גם לשיטתו-הוא – הרי שיש בכך
גם מעשה-נבלה לשמו.

מכל מקום, בהעדר ראיות פוזיטיביות, לא אדרש לעניין הזה, ואתה, הקורא,
חופשי לחוש את תחושותיך שלך.

מבוא: תביעתו של
חשב החברה

חשב של חברה גדולה, רואה חשבון מוסמך, פיתח תרגיל-מס מבריק, אשר חסך
לחברה עשרות מיליוני שקלים רק באותה שנת-מס, שלא לדבר על השנים הבאות, ואולי גם
רטרואקטיבית לשנים עברו.

החשב, יש לציין, הוא עובד שכיר של החברה, לא קבלן עצמאי המוכר לה את
שירותיו הטובים.

שלטונות המס לא אהבו את התרגיל, אם ננקוט לשון המעטה, והם העמידו אותו
לדין פלילי על הונאת-המס “הגדולה בהיסטוריה”.

בא החשב אל ההנהלה וביקש לממן לו את ההגנה במשפטו. אני לא עשיתי לביתי,
כך אמר, אלא לחברה עצמה. לא קיבלתי, ואפילו לא ביקשתי תוספת שכר, וכל מעייני היו
לשרת נאמנה את מקום עבודתי, ולהביא לו רווח כספי רב, פטור ממס.

אמרה ההנהלה – קודם תיקח לך עורך-דין, תנהל את המשפט, ואחר כך נראה.

בדלית ברירה הלך החשב, לקח עו”ד פרטי שיגן עליו, ואכן הוא זוכה מכל
אשמה.

אבל לא זו בלבד שהאיש זוכה מאשמה, אלא שבית המשפט קבע כי התרגיל שהוא
ביצע הוא לגיטימי לחלוטין, והחברה אכן חסכה בזכותו מס בשווי עשרות מיליוני שקלים
רק באותה שנת-מס, שלא לדבר על השנים הבאות, ואולי גם רטרואקטיבית לשנים עברו.

המדינה לא השלימה עם הפסיקה, וערערה עד לבית המשפט העליון אבל התוצאה
נשארה בעינה: התרגיל לגיטימי לחלוטין, ועכשיו לומדים אותו בכל בתי האולפנה למשפטים
ולראיית-חשבון.

חזר החשב אל החברה ודרש את כיסוי הוצאותיו המשפטיות: עשיתי עבורכם תרגיל
מבריק, חסכתי לכם עשרות מיליוני שקלים רק באותה שנת-מס, שלא לדבר על השנים הבאות,
ואולי גם רטרואקטיבית לשנים עברו.

ענתה לו ההנהלה: אנחנו לא חייבים לך דבר, אנחנו לא אמרנו לך לעשות את
התרגיל הזה, ואם הרווחנו – אתה את משכורתך קיבלת, והשאר שלנו, לא שלך.

הגיש האיש לבית הדין לעבודה תביעה נגד החברה, לכיסוי הוצאות ההגנה.

ענתה החברה בכתב ההגנה: אנחנו לא חייבים לכסות את הוצאות ההגנה המשפטית –
לא על פי החוק ולא על פי חוזה העבודה או על פי הסכם קיבוצי כלשהו.

ענה החשב, בכתב-התשובה: ההוצאות האלה הן חלק טבעי מייצור ההכנסה, כמו
תיקון תקר ברכב של העבודה, שנגרם בעת נסיעה מטעם העבודה ולמען העבודה. כמו הגנה
משפטית לחייל המואשם על מעשה שעשה בהיותו בתפקיד, ולמען התפקיד.

וחוץ מזה, הוסיף החשב, אתם, בתי הדין לעבודה, מצדיקים את עצם קיומכם הנפרד
ממערכת המשפט הכללית בכך שאתם אמונים על “פיתוח משפט העבודה”, ואם יש
דבר הזועק ל”פיתוח” – זאת הדוגמה הכי מובהקת שאפשר להעלות על הדעת.

מה דינה של התביעה
הזאת?

כל תביעה יכולה להתקבל או להידחות, וכל תוצאה שתתקבל יכולה להיות נכונה
או שגוייה. גם שופטים יכולים לטעות, ועל כך מעולם לא באתי איתם חשבון.

כפי שהצהרתי לא פעם אני אגן על זכותם של שופטים לטעות, אפילו אם הם פוסקים
בניגוד לדעתי, ובלבד שיפעלו ביושר אינטלקטואלי, יתייחסו לכל הטענות והראיות,
ולא ימציאו שום דבר שאינו קיים, רק כדי לתמוך בתוצאה אותה הם סימנו מראש.

נניח שדין התביעה
להידחות

נניח שלדעת בית הדין לעבודה דין התביעה להידחות מהטעם שזכותו של העובד
להגנה משפטית, גם על דברים שביצע במהלך העבודה, ולמען העבודה, קיימת רק אם היא
נקבעה בחוק, או בהסכם העבודה.

ונניח עוד שבית הדין לא מוצא את המקרה הזה מתאים ל”פיתוח משפט
העבודה”.

מה יעשה בית הדין?

ייתן  פסק דין קצר ביותר, האומר
משהו מעין:

התובע לא ביסס את עילתו על שום הוראה בדין, או
בהסכם העבודה, ומשום כך בלבד דין התביעה להידחות (אפשר לתת אסמכתאות, אם קיימות).

לא מצאנו לנכון להרחיב את עילות התביעה על דרך של
“פיתוח משפט העבודה”, מהטעמים האלה ואלה … (אפשר לתת אסמכתאות, אם
קיימות, עד כמה ישתמשו בתיה”ד לעבודה ב”כלי” הזה, ועד כמה יימנעו
ממנו).

התביעה נדחית.

אלא מאי? פסק-דין כזה לא היה עומד בביקורת – לא של האקדמיה ולא של הציבור
– וספק רב אם הוא היה עומד בביקורתה של ערכאת הערעור, אשר גם היא עומדת לביקורת
האקדמיה והציבור בכללותו – הרבה יותר מהערכות הנמוכות.

מה עשה השופט מיכאל
שפיצר?

תביעה מהסוג הזה הגיעה אל השופט מיכאל שפיצר, בשבתו בבית הדין לעבודה
בחיפה.

הוא דחה את התביעה מטעם אחד בלבד: חוסר עילה, וכלל לא התייחס כלל לעניין
“פיתוח משפט העבודה”.

אם כך עשה, די היה לו בפסק-דין קצר ביותר:

התובע לא ביסס את עילתו על שום הוראה בדין, או בהסכם
העבודה, ומשום כך בלבד דין התביעה להידחות (אפשר לתת אסמכתאות, אם קיימות).

התביעה נדחית.

אלא מאי? כדי להסוות את אפסותו ולחפות על ריקנותו של פסק-הדין מרח שפיצר כעשרה
עמודים של בוץ ורפש על התובע – עשרה עמודים של בוץ, רפש והכפשות שאחרי קריאתם אתה
כבר מסומם עד כדי כך שאתה כבר משוכנע שפסה”ד אכן נכון וצודק, וכלל לא מרגיש
איך עובדים עליך עם כל הזיבולים האלה.

כחלק מהבוץ והרפש מוסיף שפיצר, כשחקן-חיזוק ה”מובן מאליו”, גם
את הקביעה כי “מתוך
כתב הטענות נראה שהוא טרדני או קנטרני”, אלא שכאן הייתה לו בעייה קשה: אם
הוא היה קובע שכתב התביעה אכן מגלה עילה, הוא לא יכול היה להראות ולשכנע כי הוא
“טרדני או קנטרני”, ולכן גם את זה הוא מבליע גם את זה בתוך הבוץ והרפש,
כדבר המובן-מאליו.

כך
שפיצר, כשהוא מקדים ב”הפגזת ריכוך”:

דומה
שטורדנות וקנטרנות עומדות ביסודה של התביעה שבפנינו.

ואחרי
הריכוך בא ההסבר ה”מובן מאליו” (ההדגשה לא במקור):

התובע
סבר ככל הנראה, שהנייר
(ואף בית דין זה), סובלים הכל, וככל שבראשית ההליך קינן בנו הספק, שמא מדובר בתום
לב, ובשגגה שיצאה מתחת ידיו של התובע, הרי שסיכומיו סילקו ספק זה, והותירו אותנו
במסקנה כי התביעה לוקה בחוסר תום לב בוטה, תוך שימוש ציני בהליך המשפטי למטרות
שלא נועד להן …

וזה
מעורר את התהיות הבאות:

• לפי תק’ 44 (אשר צוטטה) בית הדין
  רשאי, בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזו, למחוק כתב טענות אם מתוך
  כתב הטענות נראה שהוא טרדני או קנטרני.

השאלה היא מדוע הוא לא מראה לנו מה בתוך
כתב התביעה מראה שהוא “טרדני או קנטרני”.

והתשובה: בתוך כתב התביעה אין שום
דבר שהשפיצר הזה יכול להיאחז בו כדי להצדיק את ה”קביעה” הזאת, ולכן
הוא “הבליע” אותה בסוף פסק הדין, בלי שום נימוקים, אחרי שהוא שכנע את
עצמו, את חבריו להרכב, ואת כל העולם, שיש לדחות את התביעה מ”חוסר עילה”.

וכאשר מבליעים שחקן-חיזוק בסוף פסק
הדין, כלאחר-יד, והקורא כבר “מבושל” ו”מרוכך”, את מי זה
מעניין אם יש לכך נימוקים, אם לאו?

• מה זה “דומה”, ומה זה
  “ככל הנראה”? הכך מתנהלת המלאכה השיפוטית? הכך נעשות קביעות “שיפוטיות”?!
• נניח שהתובע טעה – וליתר דיוק
  טעה יועצו המשפטי – בסברו כי כתב-התביעה אכן מגלה עילה, אבל טעויות כאלה
  הינן  דבר של יום-ביומו, ואם על כל
  כתב-טענות שגוי נאמר את מה שביה”ד אמר – וכלל לא טרח לנמק – אנה נגיע?
• אז אם בכלל מישהו סבר כי
  “הנייר (ואף בית דין זה), סובלים הכל” – היה זה יועצו המשפטי של
  התובע, אבל ביה”ד ידע כי אם הוא ייחס את ה”סברה” הזאת
  לעורך-הדין, הוא יקים עליו את ציבור עורכי-הדין כולו, ועל כן הוא העדיף
  “להפיל את התיק” על התובע, כיחיד.
• מה זה “שימוש ציני בהליך
  המשפטי למטרות שלא נועד להן”? האם חשב החברה ביקש לנצל את ההליך
  למטרות פוליטיות, או סתם כדי להרגיז את הנהלת החברה?

לא, הוא ביקש להשתמש בהליך המשפטי למטרה
הכי פרוזאית שאפשר: כדי לזכות בכסף אשר, לטעמו היה מגיע לו על השירות המסור שהעניק
למעבידתו, שירות אשר הביא לה חיסכון-מס של עשרות מיליונים באותה השנה, וחיסכון
רב עוד יותר בשנים הבאות  (ואולי גם רטרואקטיבית,
לגבי השנים הקודמות).

ואם זו אינה אחת מהמטרות להן נולד
ההליך המשפטי, שיתכבד השפיצר הזה, ויאמר לנו מהן המטרות להן נועד ההליך.

• ושאלת המיליון דולר: האם
  הנייר שהנהלת בתי המשפט מספקת לשופטים כן סובל את הכל?!

מי כאן
ה”ציני”?

“שימוש ציני” נעשה ע”י בעל-הכח, תוך ניצול-לרעה
חסר-מעצורים, חסר מצפון וחסר ערכים.

מי שבא לבית המשפט כדי לתבוע את המגיע לו, לדעתו, לעולם אינו ציני, וגם
לא יכול להיות ציני, כי אין לו עמדת-כוח להיות כזה.

מאז רצח יצחק רבין נעשה שוב ושוב שימוש
ציני בביטוי “שימוש ציני” (או “ניצול ציני”), וכל אימת
שאתה אומר משהו השנוי-במחלוקת, מיד מייחסים לך “שימוש ציני” בעניין זה או
אחר.

אם ביה”ד דיבר על “שימוש ציני” – מה יותר ציני מאשר השימוש
הזה בכוח השררה להעליב ולהכות, תוך ניצול ציני של החסינות השיפוטית, וציפיה ל”קולגיאליות”
מצד ערכאת הערעור?!

מי עושה
“שימוש ציני” על חשבון זמנם של אחרים?

נשלים כעת את המובאה מפסה”ד, אותה הבאנו לעיל (ההדגשה לא במקור):

התובע
סבר ככל הנראה, שהנייר (ואף בית דין זה), סובלים הכל, וככל שבראשית ההליך קינן בנו
הספק, שמא מדובר בתום לב, ובשגגה שיצאה מתחת ידיו של התובע, הרי שסיכומיו סילקו ספק
זה, והותירו אותנו במסקנה כי התביעה לוקה בחוסר תום לב בוטה, תוך שימוש ציני בהליך
המשפטי למטרות שלא נועד להן, ועל חשבון זמנם של הצד השני, בית הדין, וחשוב לא פחות,
מידיינים אחרים, שיש להם נושא ממשי לדון בו, ושהטיפול בעניינם נדחה, מחמת הצורך להידרש
לתובענה מוזרה זו.

ומי אומר זאת?

אמר זאת שפיצר עצמו, כאשר הוא עושה שימוש ציני בזמן השיפוטי שלו
(“על חשבון זמנם של הצד השני, בית הדין, וחשוב לא פחות, מידיינים אחרים, שיש להם
נושא ממשי לדון בו, ושהטיפול בעניינם נדחה”) ומרשה לעצמו למרוח עשרה
עמודים של בוץ ורפש, במקום לתת פסק-דין קצר 
וענייני, כפי שהראיתי לעיל.

רוע, רשעות, נבזות,
שפלות, מניפולציות לשוניות, חוצפה

את פסק דינו של השפיצר הזה הבאנו לפני כמעט 11 שנים, תחת הכותרת בית
הדין לעבודה: פסק-דין במצפון רע.

קראו את פסק-דין, קראו את ההערות שלי, המשובצות בו. קראו והתרשמו.

ראו איזה רוע ואיזו רשעות מבצבצים מכל סעיף, מכל שורה, מכל מילה.

קראו, למשל, את סעיף 19 שבו (ההדגשות – במקור):

19.       גם הדוגמאות אותן מביא התובע מצביעות על
הטעות אליה נתפס, שכן יש להבחין בין הוצאות הנגרמות לצורך העבודה, לאלו
המתרחשות במהלכה, ואשר לא תמיד נעשות לצורך העבודה.

כדי להבין את הטכניקה מסיחת-הדעת בה נקט ביה”ד נחלק את המשפט הזה
לשלושת מרכיביו, עם הדגשות אחרות:

“יש להבחין
בין –

הוצאות הנגרמות
לצורך העבודה,

לאלו המתרחשות
במהלכה,

ואשר לא תמיד נעשות
לצורך העבודה”.

שימו לב ל”הזחלה”: הוצאות נגרמות – מתרחשות – נעשות: הוצאות
לא “מתרחשות”, אבל ה”מתרחשות במהלכה” בא כדי להכשיר את הקרקע
ל”נעשות” אשר בתוך המלים “לא תמיד נעשות לצורך העבודה”…

נכון ש”לא תמיד” ההוצאות נעשות “לצורך העבודה”: כך,
למשל, אם השפיצר הזה משוחח בטלפון עם אשתו, בזמן העבודה ועל חשבון העבודה, זה
בהחלט “במהלך העבודה”, וזה בהחלט לא “לצורך העבודה”.

או, למשל, אם מערכת הטלפונים בהנהלת בתי המשפט הושבתה, ו”במהלך
העבודה” שפיצר משוחח בסלולאר הפרטי שלו עם אשתו ועם ליאת יוסים,
“הגורם הממונה על הכפשת שופטים”, על השיחות עם אשתו הוא לא יהיה
זכאי לשום “החזר הוצאות”, אבל על השיחות עם ה”גורם” הנ”ל
הוא יהיה זכאי להחזר, למרות שזה לא מוסדר – לא בדין ולא בהסכם  העבודה.

ובדומה לכך, אם השפיצר הזה מבזבז זמן שיפוטי, נייר, דיו, זמן מחשב, על
הערות-אגב שפלות ונבזיות, זה לא “לצורך העבודה”, אלא לצורך ההשפלה,
לצורך ה”שיימינג”, לצורך ה”הכפשה” (מונח שעו”ד נחזור
אליו, בהמשך).

נחזור אל סע’ 19 הנ”ל:

19.       גם הדוגמאות אותן מביא התובע מצביעות על
הטעות אליה נתפס, שכן יש להבחין בין הוצאות הנגרמות לצורך העבודה, לאלו
המתרחשות במהלכה, ואשר לא תמיד נעשות לצורך העבודה.

והשאלה היא איכה ואיכן נציב את עלות הגנתו של חשב החברה, החרוץ והיצירתי:

האם זו הוצאה ה”נגרמת”? לא, לא רק שהיא לא “נגרמה”,
אלא שהיא אפילו לא הגיעה לכדי “הוצאה”, משום שהחברה עדיין לא
“הוציאה” אותה – כי היא מסרבת לכך.

מתי אפשר להגדיר אותה כ”הוצאה”? אחרי שהחברה הוציאה אותה
בפועל, והיא מבקשת משלטונות המס להכיר בה כ”הוצאה מוכרת”, למשל.

אם החברה הייתה “מוציאה” את התשלום עבור הגנתו של החשב – גם אז
זו לא הייתה “נגרמת”, כי מה ש”נגרם” לחברה היה ההליך המשפטי המיותר
והכושל (מבחינת המדינה ושלטונות המס), והצורך בניהול ההגנה – בין השאר, ואולי אף
בראש ובראשונה, כדי להגן על האינטרס של החברה עצמה.

כמובן שההוצאה הזאת הייתה “לצורך העבודה”, אבל לא
“התרחשה” – ובוודאי שלא “במהלכה”.

ובקיצור: מלים-מלים-מלים, אשר אין להן שום קשר למחלוקת, וגם לא בינן-לבין-עצמן,
וכל מטרתן היא מניפולציה לשונית שנועדה לסמם את הקורא.

איפכא מסתברא

נניח שהחברה דווקא הייתה מחליטה לכסות את עלות הגנתו של החשב, דורשת
להכיר בה כ”הוצאה מוכרת” לצרכי המס, והנושא מגיע אל כבוד השופט מר מ’
שפיצר…

היעלה על הדעת שההוצאה לא תוכר? היעלה על הדעת לומר לחברה בהעדר
מחוייבות על פי החוק, או על פי הסכם-העבודה, לא הייתם חייבים להוציא את הכסף הזה,
ולכן אין זו הוצאה מוכרת?

ונניח שמי מבעלי המניות מגיש תביעה נגזרת נגד המנהלים, בטענה שזו הוצאה
“פרטית”, ועל המנהלים לשלמה מכיסם הפרטי … מה היה אומר כבוד השופט
מר מ’ שפיצר?

לא, הדעת אינה סובלת גם את זו וגם את זו, אבל, לשיטתו של שפיצר, זו אינה
הוצאה לגיטימית של החברה, שהרי …

19.       … יש להבחין בין הוצאות הנגרמות לצורך
העבודה, לאלו המתרחשות במהלכה, ואשר לא תמיד נעשות לצורך העבודה.

אבל מהו הדין, לשיטתו של שפיצר, מבחינת המס המוטל על העובד עצמו?

כיוון ש”יש להבחין בין הוצאות הנגרמות לצורך העבודה, לאלו
המתרחשות במהלכה, ואשר לא תמיד נעשות לצורך העבודה”, וכיוון שהעובד לא
זכאי לשיפוי על ההוצאה שהוציא, אזי זה “בונוס לעובד על שירותו המסור לחברה,
ובתור שכזה הוא הכנסה של העובד, החייבת-מס”.

נו, ואם כך מה דין ייצוג משפטי שהפרקליטות הצבאית נותנת לחייל הנאשם
בעבירה? לשיטתו של שפיצר הצבא בכלל יכול לזרוק אותו לכלבים, אבל אם הצבא נתן לו
את השירות הזה, הרי, כיוון שזו הוצאה שהחייל לא זכאי לה – לא מכוח הדין ולא מכוח
“הסכם העבודה” – לכן גם זו “הכנסה נזקפת” – חייבת-מס, כמובן!

תנא דמסייעא

חברי עו”ד עופר יהלום, בניגוד אלי, סבור כי פסה”ד של
שפיצר הוא נכון, ולעובד לא מגיעה הגנה משפטית, וכפי שהבהרתי לא פעם (כולל לעיל,
תחת ראש-הפרק מה דינה של התביעה הזאת?), כל תוצאה שתתקבל יכולה להיות נכונה
או שגוייה, גם שופטים יכולים לטעות, ועל כך מעולם לא באתי איתם חשבון, ואני אגן
על זכותם לטעות, אפילו אם הם פוסקים בניגוד לדעתי, ובלבד שיפעלו ביושר אינטלקטואלי,
יתייחסו לכל הטענות והראיות, ולא ימציאו שום דבר שאינו קיים, רק כדי לתמוך בתוצאה אותה
הם סימנו מראש.

השאלה שעוררתי בפרשה הזאת אמנם תקפה את היושר האינטלקטואלי של שפיצר,
במוקד האחד של ביקורתי על שפיצר, אבל במוקד האחר תקפתי את ההשתלחות חסרת-השחר שלו
בתובע, ואת ה”שיימינג” (אז המילה הזאת עוד לא הייתה נחלת-הכלל, וגם היום
אני שם אותה במירכאות, כי השימוש בה לא מקובל עלי) המיותר שהוא עשה לתובע, במטרה
לחפות על מצפונו הרע, ועל ה”ראציו” של פסק-הדין, אשר בלי עשרת עמודי
הלכלוך סביבו לא היה עומד בשום ביקורת.

כיוון שלגופו של עניין נשארנו חלוקים, השלכתי לרגליו של חברי כפפה – בוא נעשה
תרגיל אינטלקטואלי: כיוון שאתה בדיעה אחת עם בית הדין בעניין אי-קיומה של עילת-התביעה,
בוא תכתוב לנו את פסה”ד שהיית כותב, לו היית אתה השופט, אבל בלי פגיעה מיותרת
בכבודם של התובע ועורך-דינו.

חברי עופר אכן הרים את הכפפה, ועשה את המלאכה בלי פגיעה מיותרת, וזה היה
חשוב לי בהרבה מאשר לשכנע אותו בשאלה המהותית שעמדה על הפרק אצל שפיצר.

ראו
את התגובות מס’ 7.1.1.2 ו-8 למאמר בעניין פסק-הדין (הערה טכנית: בגלל תקלה
במערכת התגובות על השרת המארח השתבש סדר התגובות, ולכן, לנוחיות הקוראים, ערכתי רשימה
משוחזרת של התגובות, לפי סדרן הנכון. התגובות הנ”ל הן התגובות מס’ 3.1.1.2
ו-3.1.1.2.1 בשחזור).

מדוע הבאתי שוב את
הפרשה הזאת (א): מי המכפישן האמיתי?

בראיון שנתן שפיצר לעורך הדין, אפריל 2013, לאחר שנה בתפקידו כמנהל
בתי המשפט, אומרים המראיינים, ומביאים מפיו:

בראיון שקיימנו עם מנהל בתי המשפט החדש, השופט
מיכאל שפיצר, שמחנו לגלות כי המסר שלו הוא מסר ההמשכיות. הוא אינו רוצה להרוס הכל ולבנות
מחדש. להפך, הוא מעריך מאוד את החותם שהטביע במערכת קודמו, השופט משה גל.

“מצאתי מערכת שנוסעת”, אמר לנו השופט שפיצר.
“קודמי משה גל הציב את המכונית על הכביש, נסע בה, והגיע לתחנה שבה החליט שהוא רוצה
לרדת. אני נכנסתי למכונית וממשיך לנסוע בה. כמובן, יש לי היעדים שלי והתוכניות שלי,
אבל אני ממשיך לנסוע במכונית שהשופט גל העלה על הכביש”.

ואכן, קודמו של שפיצר, משה גל, הכישלונר
הסדרתי, נכשל
בכל דבר שנגע בו, וגם היה האחראי
הראשי להתאבדותו של השופט מוריס בן-עטר, אבל הצטיין בדבר אחד: תלונות
למשטרה וללשכת עורכי הדין על מי שמבקר את השופטים.

שפיצר אכן נכנס למכונית המקרטעת, והמשיך לנסוע בה בהילוך גבוה יותר, ויצר
מוסד חדש: הגורם
הממונה על הכפשת שופטים.

ונשאלת השאלה איך השופט-המכפישן הזה לא מתבייש לדבר על “הכפשת
שופטים”.

מדוע הבאתי שוב את
הפרשה הזאת (ב): מי הגורם לעומס על המערכת?

בראיון הנ”ל נשאל שפיצר:

כשהתיישבת על כיסא מנהל בתי המשפט, מה מצאת בתיבת הדברים
שדחוף לעשות ומה מצאת בתיבת הדברים שחשוב לעשות?

והוא עונה:

מצאתי שהדבר החשוב ביותר וגם הדחוף ביותר הוא העומס.
זו אינה סיסמה אלא מילת מפתח להבנת המערכת ולתפקודה, ומקורה בכמה גורמים. גורם אחד
הוא החקיקה. יש הרבה מאוד חקיקה שפתחה דלתות לתוספת משמעותית להליכים משפטיים. לדוגמה,
חוק תובענות ייצוגיות, שבעקבותיו היו תובענות ייצוגיות לטרנד מאוד משמעותי מסיבות כאלה
ואחרות …

שאלה נוספת:

למרות עיקרון הפרדת הרשויות, תקציב מערכת בתי המשפט
נשלט בידי הרשות המבצעת. כיצד אתם חיים עם זה?

שפיצר:

אכן, בעניין התקציב אנחנו כמו משרדי הממשלה הרגילים.
בעוד גופים כמו הכנסת ומבקר המדינה הם מחוץ לתחום של משרד האוצר ושל קיצוצים תקציביים,
את תקציב מערכת בתי המשפט אפשר לקצץ בלי לבקש את הסכמת נשיא בית המשפט העליון או את
הסכמתי. אם יש קיצוץ רוחבי בתקציבי המשרדים אנחנו נופלים לתוכו, ובשנים האחרונות חווינו
קיצוצים כואבים גם בתקציבים וגם בכוח אדם. התוצאה היא שנאלצנו לוותר על משרות הצמודות
לשופטים, כגון עוזרים משפטיים ומזכירות, ותקני השופטים שלנו מעטים מהנדרש בצורה מאוד
משמעותית. דיברתי קודם על תוספת העומס למערכת כתוצאה מחקיקה חדשה. לצערי, לתוספת הזאת
לא ניתן פתרון בהגדלה מקבילה של תקני שופטים.

שאלה:

האם החוסר בשופטים נובע ממחסור במועמדים ראויים או
ממחסור בתקנים?

שפיצר:

הקושי הוא היעדר תקנים ולא היעדר מועמדים.

והשאלה היא אם השפיצר הזה הוא אידיוט, בור או צבוע.

לשר המשפטים, כידוע, ישנה הסמכות לקבוע את מספר השופטים בבתימ”ש
השלום ובבתיהמ”ש המחוזיים (סע’ 35(א) ו-45(א) לחוק בתי המשפט), וכדי למנוע את
תלותה של מערכת המשפט ברשות המבצעת  פטרה
הכנסת, בחוק, את הצורך לקבל את הסכמתו של שר האוצר, או אפילו להתייעץ איתו.

מסיבות לא ברורות – אולי משום העדר המודעות לכך – אף שר משפטים לא השתמש
בסמכות הזאת, הקיימת בחוק לפחות משנת 1957, ואני, ככל הנראה, הייתי אותו הילד אשר
גילה כי המלך עירום (בהצגה בכיתה ד’ אני שיחקתי דווקא את המלך: העמידו אותי
על הבמה בתחתונים, ונורא התביישתי … מזל שלא הפשיטו אותי לחלוטין, אבל את זה עד
היום מנסים לעשות לי, ולא מצליחים).

לאחר שורה של פניות בנושא, לכמה שרי משפטים, בהן דרשתי שהשר, או השרה,
ישתמשו בסמכותם ויקבעו את מספר השופטים, וכל הפניות האלה נקברו בלשכת השר התלוננתי
בפני הנת”ץ, והשקרנית
דנה רייזין, עוזרתה הנאמנה של שרת המשפטים, ציפי לבני, נאלצה לעשות
משהו: היא העבירה את הנושא לשפיצר, מנהל בתי המשפט.

סברתי לתומי כי מטרת ההעברה לשפיצר הייתה לקבל ממנו חוות-דעת לכמה שופטים
הוא זקוק, אבל שפיצר, ברוב חוצפתו, חזר אל השרה בתשובה
אשר נודף ממנה ריח רע מאוד, והציע לתקן את החוק ולבטל את סמכותו של השר הממונה
עליו.

מהתשובה ברור שהוא לא בור, ולא אידיוט, והוא אכן מכיר את הוראות החוק
הרלוואנטיות, ואף מפרש אותן נכונה, אבל במקום להיאחז בהן הוא מעדיף לבטלן,
ולהתבכיין על ה”מחסור בתקנים”.

נשאלת השאלה מדוע הוא עשה זאת.

הסיבה ברורה: לא להודות בכך ששמחה ניר, המושמץ, המתועב ו”עוכר המערכת”
העלה רעיון נכון, צודק, חכם ו”גאוני בפשטותו”, שכל הממסד המשפטי לא חשב עליו
עד כה.

ועכשיו השפיצר החצוף הזה לא מתבייש להתבכיין על “מחסור
בתקנים”!

יחד עם זאת, בכל מספר נתון של תקנים אפשר להקל את העומס, ואפשר להכביד
אותו, והדרך הבדוקה ביותר להכביד את העומס היא על ידי הערות-אגב: הערות-האגב טובות
הן כדי להראות
עד כמה השופט חכם, להכניסו לכותרות, לאקדמיה ולהיסטוריה, והן טובות גם כדי
להרע לאחרים, תוך ניצול לרעה (כן, שפיצר, ניצול ציני!!!) של החסינות השיפוטית,
כפי שעשה השפיצר הזה בעניינו של חשב החברה, רואה חשבון מוסמך, אשר פיתח
תרגיל-מס מבריק, שחסך לחברה עשרות מיליוני שקלים רק באותה שנת-מס, שלא לדבר על
השנים הבאות, ואולי גם רטרואקטיבית לשנים עברו.

ויש להן, להערות-האגב האלה, מטרה נוספת: לתת לשופט את ההרגשה שהוא
עושה משהו, שהוא שווה משהו.

תארו לעצמכם שופט שנותן פסקי דין קצרים וענייניים, משהו מעין זה:

התובע לא ביסס את עילתו על שום הוראה בדין, או
בהסכם העבודה, ומשום כך בלבד דין התביעה להידחות (אפשר לתת אסמכתאות, אם קיימות).

לא מצאנו לנכון להרחיב את עילות התביעה על דרך של
“פיתוח משפט העבודה”, מהטעמים האלה ואלה … (אפשר לתת אסמכתאות, אם
קיימות, עד כמה ישתמשו בתיה”ד לעבודה ב”כלי” הזה, ועד כמה יימנעו
ממנו).

התביעה נדחית.

תארו לעצמכם כי בפתח הדיון השופט אומר לחשב-התובע:

קראתי את כתב התביעה, ואני מוכן לצאת  מההנחה שכל האמור בו נכון, אבל עדיין יש לאדוני
בעייה, כי כדי לזכות במשפט יש צורך לבסס את התביעה על עילה שבחוק, או בהסכם
העבודה. על מה אדוני מבסס את תביעתו?

החשב-התובע עונה:

אכן, התביעה שלי אינה מבוססת על הוראה מפורשת
בחוק, או בהסכם, אבל גם הוצאות הדלק, תיקון התקרים וכו’ אינן מוסדרות בחוק או
בהסכם, והדעת אינה סובלת מצב בו העובד השכיר צריך להביא מהבית את הדלק לנסיעותיו
ברכב העבודה, לצרכי העבודה, והוא  לא צריך
לכסות מכיסו את תיקון התקרים ברכב העבודה.

ובאותו הרוח, כבודו: אם אני פעלתי למען המעביד,
הגיתי ופיתחתי תרגיל-מס שהביא לחברה עשרות מיליונים, רק באותה שנת-מס, שלא לדבר על
השנים הבאות, ואולי גם רטרואקטיבית לשנים עברו. הועמדתי למשפט פלילי רק משום
ששלטונות המס לא אהבו את התרגיל, אבל בסופו של דבר זוכיתי מהטעם שהתרגיל הוא
לגיטימי לחלוטין, והחברה יצאה ממנו ברווח אדיר – איזו הצדקה יש לראות במשפט הזה
עניין פרטי שלי, כאשר אני לא עשיתי לביתי, אלא לביתה של החברה?

ובאשר ל”עילה”, כבודו: אתם, בתי הדין
לעבודה, מצדיקים את קיומכם הנפרד ממערכת בתי המשפט הכלליים בכך שאתם “אמונים
על פיתוח משפט העבודה”, והנה, יש לנו דוגמה מובהקת אשר זועקת ל”פיתוח”
כזה!

הדיון בהליך כזה, אפילו בתוספת אסמכתאות, יכול להימשך רבע שעה, אולי חצי
שעה, וכתיבת פסק הדין – חמש דקות, “גג”, עם “סגירה” של עשרה
או תריסר תיקים ביום, בלי אלף “קדמי משפט” ובלי שאר הזיבולים.

אלא מאי? אף אחד לא ייתן לשופט כזה לשבת בלשכתו ו”לצוד זבובים”.
ה”מערכת” תעמיס עליו עוד ועוד תיקים, והוא גם ירגיש עצמו חוטב-עצים
ושואב-מים, עבור חבריו הזוכים לכותרות עסיסיות בגלובס, כלכליסט וזרנוגה גימ”ל
פוסט. ולומדים אותם בכל הפקולטאות למשפטים.

כדי שלא להגיע ל”מעמד” כזה, השופט יחרטט, ויחרטט, ויחרטט,
יעמיד את עצמו בפיגור כרוני, ואחר כך, כשהוא יתמנה כמנהל בתי המשפט הוא  יתבכיין על העומס הכבד על המערכת.

וזה מה שעשה השפיצר הזה בתיק בו עסקינן: הוא כתב פסק-דין המונה עשרה
עמודים במקום חצי עמוד, או פחות, חירטט ולכלך, חירטט ולכלך, חירטט ולכלך,
וכפי שכבר איזכרנו הוא סיים כך (ההדגשה לא במקור):

התובע
סבר ככל הנראה, שהנייר (ואף בית דין זה), סובלים הכל, וככל שבראשית ההליך קינן בנו
הספק, שמא מדובר בתום לב, ובשגגה שיצאה מתחת ידיו של התובע, הרי שסיכומיו סילקו ספק
זה, והותירו אותנו במסקנה כי התביעה לוקה בחוסר תום לב בוטה, תוך שימוש ציני בהליך
המשפטי למטרות שלא נועד להן, ועל חשבון זמנם של הצד השני, בית הדין, וחשוב לא פחות,
מידיינים אחרים, שיש להם נושא ממשי לדון בו, ושהטיפול בעניינם נדחה, מחמת הצורך להידרש
לתובענה מוזרה זו.

ועכשיו היו אתם השופטים: מי באמת “לוקה בחוסר תום לב בוטה, תוך שימוש
ציני בהליך המשפטי למטרות שלא נועד להן”, ומי באמת עושה זאת “על חשבון זמנם
של הצד השני, בית הדין, וחשוב לא פחות, מידיינים אחרים, שיש להם נושא ממשי לדון בו,
ושהטיפול בעניינם נדחה” – החשב החרוץ והיצירתי, אשר הביא למעבידתו רווח-נטו
של עשרות מיליונים, או ה”שופט” שפיצר, 
אשר מנצל את כוחו וחסינותו כדי ללכלך על כל העולם, ומבזבז זמנם של בית הדין,
ו”חשוב לא פחות”, של “מידיינים אחרים, שיש להם נושא ממשי לדון בו, ושהטיפול
בעניינם נדחה”?

ומה הופך את תביעתו של החשב ל”מוזרה”? לשפיצר הפחדן  אין אומץ לבסס זאת, ותחת זאת הוא סומך על הקורא
המותש והמסומם מפסק הדין הארכני שהוא יבין בעצמו.

איזה אינטרס היה
לשפיצר להוציא פס”ד כזה?

כפי שאמרתי בהקדמה, קשה לי להשתחרר מהתחושה שהשופט מיכאל שפיצר קיבל שוחד
מהמעבידה-הנתבעת בתיק הזה, שאם לא כן, איזה אינטרס אחר היה לו להוציא פסק-דין כזה.
התחושה הזאת מקבלת משנה-חיזוק מהעובדה שמדובר במעסיקה גדולה במיוחד, אשר כדאי לה
לעשות הכל כדי להדוף את התביעה, משום שיש לכך השלכות-רוחב והשלכות-אורך על כל
המערך העסקי שלה.

יחד עם זאת, כפי שהבהרתי, מדובר בהתרשמות שאינה הכרחית לצורך המאמר הזה, אך
אין ספק שבהתנהגותו ובהתנהלותו של שפיצר, כפי שפורטה, אין ולו שמץ של תום לב – וככל
שאכן מדובר בהערות-האגב המיותרות – גם לשיטתו-הוא – הרי שיש בכך גם מעשה-נבלה
לשמו.

מכל מקום, בהעדר ראיות פוזיטיביות, לא נדרשתי לעניין הזה, ואתה, הקורא,
חופשי לחוש את תחושותיך שלך.

“איך אתה
מרגיש עם זה?”

כשנתיים וחצי לאחר שפרסמתי את פסק דינו של השפיצר הזה, תחת הכותרת בית
הדין לעבודה: פסק-דין במצפון רע, התפרסם פסק דין של ביה”ד הארצי
לעבודה (בעניין אחר), אשר חייב חברה פלונית לפצות עובד שפוטר – וזאת משום שהיא לא
אפשרה לו להיפרד בכבוד מחבריו לעבודה ואסרה עליו מידית להיכנס לשטח המפעל.

זכותו של עובד “להיפרד בכבוד מחבריו לעבודה” או להיכנס לשטח המפעל
לאחר פיטוריו אינה קבועה בשום דין ובשום הסכם-עבודה, אבל, למרות זאת, בית
הדין הארצי ראה זאת כעילת-תביעה, ללא ספק מכוח סמכותם של בתיה”ד לעבודה, לשקוד
על “פיתוח משפט העבודה”.

לאור פסה”ד הזה פניתי אל שפיצר במכתב מנומס, בו שאלתיו איך
אתה מרגיש עם זה, היום? במכתבי זה הזכרתי לו את פסק דינו בעניין חשב
החברה, והוספתי:

פסק-הדין החדש של ביה”ד
הארצי לא רק שלא יצר מהפכה במשפט העבודה, ואפילו לא חידוש מינורי,  כי כך הוא נהג מאז כינונו, וכך נהגו
מימים-ימימה גם בתיה”ד האזוריים לעבודה, וכך נהגת גם אתה. תקן אותי אם אני
טועה.

אבל גם אם אני טועה, והיה כאן
חידוש משפטי – אתה כשלת בכך שלא ראית אותו ממטר אחד קדימה.

אני לא רוצה להתווכח אתך על
פסק-דינך הנ”ל. אני את דעתי עליו כבר אמרתי, וגם פרסמתי אותה
ברבים, ואם אתה לא מצאת לנכון להגן עליו עד היום – לא בעצמך, לא באמצעות
הדוברות ולא במסגרת פסק-דין מאוחר יותר (תקן אותי גם כאן) – כנראה שאתה מעדיף
לעמוד ללא הגנה למשפט הציבור.

אהרן ברק אמר לא פעם אנחנו
זקוקים ביקורת, אנחנו עושים שגיאות, ואנחנו מודים בהן, אבל, כאמור, ממך אני
כבר לא מצפה לכך. אני לא מצפה ממך אפילו להודאה בכך שגילית חוסר-טאקט בכמות
מסחרית.

אני רק רוצה לדעת איך אתה
מרגיש עם זה. זה לא ויכוח עם מה שפסקת בעבר, כשופט, אלא התעניינות בהרגשתך
הפרסונאלית – היום.

ועוד הייתי רוצה לדעת איך אתה
מרגיש עם תרומתך לאבדנו של אמון הציבור בשופטיו.

שפיצר, כמה מפתיע, לא טרח לענות, ותחת זאת הוא התלונן עלי בפני מוסדות
המשמעת של לשכת עורכי הדין. תרגיל הכנה למי שעתיד, תוך ארבע שנים, להתמנות
כמנהל בתי המשפט, לעלות על רבו, משה גל, ולהקים תחת הנהלתו משטרת-מחשבות
הקרוייה “הגורם הממונה על הכפשת שופטים”.

מעניין אם הוא היה מתלונן על מי שהיה מציג לו את אותן השאלות במסגרת הכנס
הארצי של לשכת עורכי הדין.

שפיצר לך הבייתה, מנוול!
לך הבייתה, חלאת-אדם!

מיכאל שפיצר, לא הייתי בא איתך חשבון לו היית מסתפק ב”ראציו”
של פסק דינך, לאמור:

התובע לא ביסס את עילתו על שום הוראה בדין, או
בהסכם העבודה, ומשום כך בלבד דין התביעה להידחות (אפשר לתת אסמכתאות, אם קיימות).

התביעה נדחית.

הייתי מותח ביקורת על התוצאה, שהיא שגוייה, לטעמי, והייתי מותח ביקורת
עוד יותר קשה על כך שלא הקדשת אפילו מילה אחת לעניין “פיתוח משפט
העבודה”, אבל את זה אני עושה כבר למעלה מחמישים שנה. למעשה זה הדבר היחיד
שאני עושה – המלחמה בהתעלמויות של השופטים מכל מה שלא מתיישב עם התוצאה אותה הם
סימנו לעצמם מראש.

אבל לא הייתי עושה יותר מזה, כי התעלמות מהסוג הזה הייתה – ועודה – עבורי
“דג רקק”, לעומת שקרנים וחלאות-אדם כמו אליקים
רובינשטיין, סלים ג’ובראן, יורם דנציגר, יורם דנציגר, צבי הנדל ואורי שהם
(דגימות אקראי).

נשיא ביהמ”ש העליון בעבר, יואל זוסמן, אמר:

“אין זה מתפקידנו ואף לא מסמכותנו לומר אמרות אגב, וככל
שנימנע מעשות כן, הרי זה משובח” (ע”פ 424/63, היוהמ”ש נ’ שלבי,
פ”ד יח(2), 478, 481).

אתה חרגת מסמכותך.

בעשרת העמודים שלך, אשר הרחיקו מאוד-מאוד מהדרוש לתוצאה אליה הגעת, חרגת
מסמכותך, בזבזת זמן שיפוטי (ו”חשוב לא פחות”, של “מידיינים אחרים, שיש
להם נושא ממשי לדון בו, ושהטיפול בעניינם נדחה”) ועשית מעשה-נבלה בנצלך לרעה –
ניצול ציני (כן, ציני!) וחסר-בושה – את מעמדך ואת החסינות השיפוטית שלך.

רק על כך אני בא איתך חשבון. לא על מה שעשית במסגרת סמכותך, אלא על מה
שעשית בחריגה ממסגרת סמכותך.

ואני בא איתך חשבון גם על מה שאתה עושה, ולא עושה, בתפקידך כמנהל בתי
המשפט.

בתפקידך כמנהל בתי המשפט, אתה – מכפישן בכיר! – אתה נלחם במי שמבקר את
מערכת המשפט ואת השופטים אשר מבאישים את ריחה של מערכת המשפט, ואתה – בזבזן-זמן
בכיר! – מתבכיין על המחסור בתקנים, כאשר אתה מחבל בסמכותו של השר הממונה עליך
להוסיף תקנים ככל שימצא לנכון.

מה זה, אם לא צביעות? מה זה אם לא “עושה מעשה זמרי, ומבקש שכר
כפנחס”?!

לך הבייתה, מנוול, לך הבייתה, חלאת-אדם.

מיכאל שפיצר, עצם ישיבתך במערכת המשפט – ולא כל שכן כמנהל המערכת –
היא בושה לשופטי ישראל, קלון למערכת המשפט, ביזוי לדרכי השפיטה.

לך הבייתה שפיצר, ואם תבקש אתן לך רשימה ארוכה של חברים שגם הם, כמוך,
מביישים את מערכת המשפט, מזהמים ומטנפים את דרכי השפיטה, לתפארת מדינת ישראל.

“נשיא של בית
משפט מחוזי”?

מסורת רבת-שנים היא שמנהל בתי המשפט מקבל “דרגה אישית” של
“נשיא בית משפט מחוזי”.

המוסד של “דרגה אישית” קיים במקומות ומוסדות שונים. כך, ככל
הידוע לי, במשרד החוץ ישנם עובדים בעלי דרגה אישית של “שגריר”, אפילו
שהם אינם מכהנים בתפקיד הזה, ואולי גם מעולם לא כיהנו כשגרירים, אבל שם זה מוסדר,
ככל הנראה (ואם גם שם זה לא מוסדר – גם זה מצריך טיפול).

במערכת המשפט אין כל בסיס חוקי למסורת הזאת.

אלה סעיפי חוק בתי המשפט הרלוואנטיים לענייננו:

נשיא בית המשפט העליון
והמשנה לנשיא

8.       (א)    נשיא
בית המשפט העליון והמשנה לנשיא בית המשפט העליון יתמנו לפי הוראות סעיף 4(א)
לחוק-יסוד: השפיטה מקרב שופטי בית המשפט העליון.

          (ב)    תקופת
כהונתם של נשיא בית המשפט העליון והמשנה לנשיא בית המשפט העליון תהיה שבע שנים
מיום המינוי, ולא ניתן לשוב ולמנותם לתקופת כהונה נוספת באותו תפקיד.

נשיאים וסגני נשיאים
של בתי משפט אחרים

9.       (א)    נשיאים וסגני-נשיאים של בתי משפט מחוזיים ושל בתי
משפט שלום יתמנו בידי שר המשפטים בהסכמת נשיא בית המשפט העליון, איש איש מקרב
השופטים של בתי המשפט שבדרגה הנידונה.

         
(ב)    תקופת כהונתם של נשיאים
וסגני נשיאים של בתי משפט מחוזיים ושל בתי משפט שלום תהיה שבע שנים מיום המינוי, ולא
ניתן לשוב ולמנותם לתקופת כהונה נוספת באותו תפקיד בבית משפט שדרגתו זהה לדרגת
בית המשפט שבו כיהנו בתפקיד זה.

          (ג)     לא
יתמנה לנשיא או לסגן נשיא של בית משפט מחוזי או של בית משפט שלום מי שלא יוכל לכהן
בתפקיד זה במשך שלוש שנים לפחות, עקב יציאתו לקצבה לפי הוראות סעיף 13(א)(1).

עינינו הרואות: מדובר ב”מינוי” ל”תפקיד”, מינוי אשר
פוקע (ולא ניתן להארכה, אפילו לא בהתחכמויות של “הצרחה” או “כסאות
מוסיקליים”), ולא באיזו “דרגה אישית”, ההולכת עם האיש באשר יילך.

למי שלא זוכר: משה דיין, כשהיה רמטכ”ל, סבר שאין זה ראוי שיהיו בצבא
יותר מרב-אלוף אחד (גם לא במיל’ או בדימ’), ולכן הוא הוציא פקודת מטכ”ל לפיה
הדרגה הזאת היא צמודת-תפקיד, ועם פרישתו מהצבא הוא חזר להיות “האלוף משה
דיין” (הוא לא החיל את הפקודה הזאת רטרואקטיבית על קודמיו, ויפה עשה).
הרמטכ”ל שבא אחריו ביטל את הפקודה, ומשה דיין חזר להיות רב-אלוף (בדימ’,
במיל’, איך שתרצו).

האם בתור “נשיא” בלתי-חוקי השפיצר הזה שודד את הקופה הציבורית,
בנטלו משכורת לפי דרגה גבוהה מדרגתו האמיתית?

לא, הוא לא מקבל משכורת של נשיא בימ”ש מחוזי, אלא של שופט
ביהמ”ש העליון, שהיא גבוהה יותר – הכל על פי החלטתה של ועדת הכספים של הכנסת
בדבר משכורת נושאי משרה שיפוטית, ועל כך אין לי טענות.

גם לא היו לי טענות אם עניין הדרגה ה”אישית” הייתה מוסדר
בחקיקה, אלא שבינתיים הדבר אינו מוסדר, ומנהל בתי המשפט לא רק שאינו חייב להיות
נשיא של בימ”ש מחוזי – הוא בכלל לא חייב להיות שופט.

אז מה יש לנו כאן? התקשטות בנוצות זרים – לא שחיתות, אלא רק פגם אסתטי,
שאינו מתאים – לא לשופט היחיד המתקשט בהן, ולא למערכת המשפט אשר מקשטת אותו כך
(וכבר הפכה זאת למסורת רבת-שנים).

קצין בחיל המשטרה
הצבאית

לפי קורות-החיים של השפיצר הזה, באתר מערכת המשפט, בשנים 1972-1975 הוא שירת
בצה”ל כקצין בחיל המשטרה הצבאית.

כמה שזה מתאים לו!

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא
לשתף!

נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו
“מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר
גרוניס