על הצורך בביקורת על הפרקליטות
– בעקבות דוח גולדברג (4): נאום-תשובה לפרופ’ עמנואל גרוס

פרופסור למשפטים, מומחה
למשפט פלילי, תומך בפרקליטים, אבל הולך סחור-סחור במשפטים רב-מפרקיים, ולא בדיוק
יודע במה הוא תומך, ועל מה

שמחה ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב
תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75
שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק”
לדף הפייסבוק עו”ד
שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת
“שק בתחת”?

בג”ץ
8743/14, שמחה ניר,
עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

נאום-תשובה לפרופ’
עמנואל גרוס

תחת הכותרת לא לביקורת
אישית על הפרקליטים (דה מארקר, 14.10.2015) אומר הפרופ’ גרוס כי “הסמכתה של
נציבות הביקורת על הפרקליטות לבקר את ההחלטות המקצועיות של אנשי פרקליטות המדינה אינה
במקומה ואינה ראויה”.

כהקדמה, על מנת שלא נחשוב שיש לו משהו אישי כנגד הנבת”ם  הילה גרסטל, הוא מורח את דבריו בכמות לא
מבוטלת של דבש:

הערותי כאן אינן מכוונות באופן אישי לעומדת בראש מוסד
הביקורת, השופטת בדימוס הילה גרסטל, שאותה אני מכיר ומוקיר מאוד.

אבל מיד מוסיף:

הביקורת שלי היא על עצם הרעיון להקים מוסד ביקורת המוסמך
גם לבקר את התנהלותם המקצועית והאישית של הפרקליטים, מעבר לביקורת המוסדית על התנהלות
גופי הפרקליטות והתביעה המשטרתית, ולשפוט את התנהגותם בדרך שמחלישה את עבודתם החשובה
למען הציבור כולו.

ובהמשך:

מקור הסמכות לעבודת הנציבות הוא, להבנתי, הסמכות הטבועה
של היועץ המשפטי לממשלה לפקח על עבודת נציגיו בפרקליטות ובמשטרה.

אכן, מקור הסמכות לעבודת הנבת”ם הוא סמכותו של כל מנהל לפקח על
עבודתם של הכפופים לו, ולא צריך להיזקק למונח “הסמכות הטבועה”, שבכלל
אינו שייך לנושא הזה.

ומוסיף הכותב:

הייתי יכול להבין לו היועץ היה מבקש מגוף חיצוני לא
תלוי לבקר את הפעילות המוסדית והמערכתית של הפרקליטות.

יפה שהוא “יכול להבין” לו היוהמ”ש “היה” מבקש
מה שהוא היה מבקש, ומכך אנו מבינים שהיועץ לא עושה אפילו את זה, וגם לא רוצה לעשות
את זה, אבל …

וכאן בא לנו משפט רב-מיפרקי קלאסי, כפי שאנחנו כבר מכירים לעייפה:

ביקורת כזו, הגם שהיא כבר קיימת ומבוצעת מעת לעת על
ידי מבקר המדינה וכן על ידי מבקר הפנים של משרד המשפטים, יכולה להתבצע כביקורת פנים
במקום המבקר במשרד המשפטים ובכפוף להוראות חוק הביקורת הפנימית על הזכויות והחובות
הנגזרות ממנו. שכן, אין גוף ציבורי שחף מביקורת, וראוי שגופים כאלה יבוקרו בהיבט המוסדי
על ידי גופי שליטה וביקורת חיצוניים.

הבה נפרק את המשפט הזה לגורמיו:

·        
ביקורת כזו, הגם שהיא
כבר קיימת ומבוצעת מעת לעת על ידי מבקר המדינה …

אז עם כל הכבוד, אדוני הפרופסור, ביקורת כזאת לא מבוצעת ע”י מבקר
המדינה, ואם פיספסתי משהו – מדוע אתה סותם ולא מפרש?

במכתבי מיום 15.6.2015 (על
הצורך בביקורת על הפרקליטות – ואיזו ביקורת נחוצה) אל יו”ר וחברי ועדת
החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת (שדנה בנושא הביקורת על הפרקליטים), אל שרת המשפטים איילת
שקד, אל חה”כ ציפי לבני (שהגישה הצעת חוק בנושא), עם העתקים לפרקליט המדינה, השקרן
שי ניצן, לנבת”ם הילה גרסטל ולשופט בדימוס אליעזר גולדברג (שהתמנה לבחון
את הנושא) אמרתי, בין השאר:

והשאלה היא אין יכולים 5 מבקרים לבקר 3417 תובעים
ומייצגים, כאשר הביקורת כוללת לא רק “טיפול בתלונות פרטניות, תוך ביצוע בירור
מעמיק של התלונות ניתוחן והמלצה על הטיפול בהן”, אלא גם “קיום בדיקה
מערכתית יזומה ושיטתית של התנהלות המערך הכולל של התביעה במדינה” – אפילו
אם “מסמך העקרונות” היה כולל ביקורת-פנים כהלכתה, ואפילו אם הגב’ גרסטל
הייתה רואה את עצמה גם כמבקרת-הפנים של הפרקליטות.

אומר רק זאת, כי הביקורת ה”מערכתית” על
125 תובעי התעבורה לבדם צריכה למנות לפחות 5 עד 10 מבקרים, ועליהם יש להוסיף את
כל התשתית הניהולית, לרבות אנשי המינהל.

ואתם יודעים שאני מבין דבר או שניים בענייני
התעבורה: את כל הקריירה המקצועית בניתי על הכשלים של התביעה בתחום הזה (והם
לא למדו דבר!).

הערכה זהירה של משאבי האנוש הדרושים כדי לבקר את עבודתם של 3417 התובעים
ומייצגי המדינה – בלי להביא בחשבון “טיפול בתלונות פרטניות, תוך ביצוע בירור
מעמיק של התלונות ניתוחן והמלצה על הטיפול בהן”, אלא רק לצורך “בדיקה
מערכתית יזומה ושיטתית של התנהלות המערך הכולל של התביעה במדינה” – היא לפחות
150 עד 300 מבקרים במשרה מלאה, ועליהם יש להוסיף את כל התשתית הניהולית, לרבות
אנשי המינהל.

ואם הערכת-המינימום שלי היא מוגזמת פי שלוש, עדיין יש צורך בלא פחות
מ-50 מבקרים בפול-טיים-ג’וב, פלוס כל התשתית הניהולית, לרבות אנשי המינהל – רק
לצורך “בדיקה מערכתית יזומה ושיטתית של התנהלות המערך הכולל של התביעה
במדינה”.

אז תנוח דעתך, הפרופ’ עמנואל גרוס: ביקורת כזו, לא קיימת ולא מבוצעת על
ידי מבקר המדינה – אפילו לא “מעת לעת”!

ככל שהבנתי מגעת, מבקר המדינה אינו אמור – ואפילו אינו מסוגל – לבדוק
את תיפקודם המקצועי של הגופים המבוקרים, והבדיקות שהוא מקיים, “מעת
לעת”, נועדו כדי להבהיר לגופים המבוקרים שהם נמצאים “מתחת לרדאר”
של הביקורת, במישור המנהל התקין וטוהר-המידור – לא יותר מזה.

מי שרוצה יכול להקיש גזירה שווה ממכמונות המהירות של המשטרה – שגם הן לא
מתיימרות אלא ליצור תחושה של “יש דין”, ולהבהיר לציבור הנהגים שהם
נמצאים “מתחת לרדאר” (תרתי משמע).

הנה סך כל התקנים של משרד מבקר המדינה, כמופיע
באתר המשרד:

ביוני 2013 מנה תקן המשרד 580 משרות. במשרד הועסקו
510 עובדים: 282 נשים ו-228 גברים. מתוך כלל העובדים במשרד: 384 עובדים בדירוג ביקורת
ובמשרות מקצועיות (כולל 4 משרות אמון) , כולם בעלי השכלה אקדמית במגוון רחב של תחומים,
77 מתוכם הינם עובדים בעלי השכלה משפטית בנציבות תלונות הציבור; 126 עובדים בדירוג
המנהלי (כולל 3 משרות אמון).  

הבה נתייחס רק לאנשי הביקורת: 384 עובדים בדירוג ביקורת ובמשרות מקצועיות
(כולל 4 משרות אמון) , כולם בעלי השכלה אקדמית במגוון רחב של תחומים, 77 מתוכם הינם
עובדים בעלי השכלה משפטית בנציבות תלונות הציבור.

384 פחות 77 – נשארו לנו 307 עובדים בדירוג הביקורת (אפילו אם נכלול בהם
גם את כל המשרות המקצועיות) – 307 עובדי ביקורת על כל המדינה, לרבות
“גופים מבוקרים” שאינם חלק מהמערכת הממשלתית (למעלה מאלף, לפי אתר
המבקר).

עכשיו גלה לנו, בבקשה, הפרופ’ גרוס, כמה מסך-כל התקנים האלה מוקדש
לביקורת על 3417 “התובעים ומייצגי המדינה בערכאות”?

להערכתי הצנועה: לכל היותר אפס.

לגבי “הפעילות המוסדית והמערכתית של הפרקליטות”, אתה  אומר כי הביקורת עליה “כבר קיימת ומבוצעת מעת
לעת על ידי מבקר המדינה”, אז כאשר איש אקדמיה ברמתך אומר דברים כאלה בנחרצות
כזאת, אולי תגלה לנו מהו ה”יבול” שלה, בעשור האחרון, בשני העשורים
האחרונים, או בכלל מאז פרוץ המדינה?

אז אני “יגיד” לך מה מצאתי. תחת הכותרת מבקר המדינה: פרקליטות
ללא ביקורת מביא לנו שמעון כהן (ערוץ 7, 12.12.2011) את
הדברים האלה (ההדגשות שלי):

מבקר המדינה מותח ביקורת על היועץ המשפטי לממשלה בשל
היעדר מנגנון בקרה לפרקליטות ולתביעה הציבורית. המבקר מציין כי “בצד חובת היועץ
המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה לקבוע מדיניות תביעה, עליהם לפקח על עבודת התובעים
בכלל ועל התביעה המשטרתית בפרט כדי להבטיח שהתביעה הכללית, על אף ביזורה ברשויות וגופים
שונים, תפעל כגוף אחד ותקיים את עקרון השוויון בפני החוק“.

לעומת זאת בביקורת עלה שהיועץ המשפטי לממשלה ופרקליט
המדינה לא גיבשו תורת בקרה ולא הקימו, במהלך העשור האחרון, מנגנון כלשהו לפיקוח
ולבקרה על עבודת כלל התובעים השונים, לא במתכונת האמורה ולא בכל דרך אחרת. התברר
כי הפרקליטות אינה מקיימת שום פיקוח ובקרה יזומים על עבודת התובעים.

מדברי המבקר עולה שאין בפרקליטות המדינה מנגנון
הבוחן את המגמות השונות, ובכך נמנע לימוד והסקת מסקנות לעתיד. בביקורת עלה שאין
בפרקליטות נתונים מרוכזים הן לגבי מספר העררים שהגישו מתלוננים לבעלי התפקידים המוסמכים
לדון בהם, ובכלל זאת ההחלטות שהתקבלו בעניינם, והן לגבי בקשות של חשודים לשנות את עילת
סגירת התיק ובכלל זאת ההחלטות שהתקבלו בעניינם. יתר על כן, הפרקליטות בוחנת עררים
אלה באופן פרטני בלבד – בלי לנתח באורח מושכל תופעות או מגמות כלליות לגבי הטיפול
בתיקים, ובלי להפיק מידע רלוונטי בעל תוקף מערכתי. בהיעדר ריכוז נתונים וניתוחם
אי-אפשר להסיק מסקנות מערכתיות על איכות העבודה של יחידות מסוימות לעומת אחרות,
על מגמות שחלו במהלך השנים וכיוצא באלה.

משרד מבקר המדינה מעיר לפרקליטות כי היא אחראית
לפקח על עבודת הפרקליטים והתובעים, כגוף הבכיר במערך התביעה הכללית והמנחה המקצועי
של התובעים, בצד היועץ המשפטי לממשלה. משנה חשיבות יש לפיקוח של הפרקליטות על
ההחלטה לסגור תיקים, משום, שכאמור, מדובר בהחלטה מעין-שיפוטית במהותה המתקבלת על ידי
גורמים רבים בגופים שונים. חובה זו מועצמת לנוכח העובדה שהחוק המתוקן העביר את
הסמכות להחליט על סגירת תיקי פשע מורכבים מהפרקליטות לתביעה המשטרתית. לפיכך על
הפרקליטות לגבש בהקדם מנגנונים ותהליכי פיקוח ובקרה על עבודת התובעים, כפי שהומלץ לפני
למעלה מעשור בדוח פרקליטות 2000.

הנה כי כן, מה שהמבקר בדק, לא היה בגדר ביקורת על “הפעילות המוסדית
והמערכתית של הפרקליטות”, אלא רק ביקורת על הליכי הביקורת של הפרקליטות את
עצמה, או, למען הדיוק, ביקורת על העדרם של אלה.

ומה קיבלנו בשנת 2014 – 14 שנה אחרי המלצת המבקר? את הנבת”ם, אשר אומרת
על עצמה שהיא לא “מבקרת פנים”, ומהנתונים שהיא מספקת לנו אנחנו
למדים כי המשאבים העומדים לרשותה לא מספיקים לביקורת-פנים, אפילו רצתה למלא את
הפונקציה הזאת, וגם הוסמכה לכך.

ראו לעניין זה את מכתבי
ליו”ר וחברי ועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת.

הפרופ’ גרוס מבין שביקורת המדינה על “הפעילות המוסדית והמערכתית של הפרקליטות”
אולי לא מספקת, ואולי, בניגוד לדבריו, היא אף לא קיימת, ולכן, כשחקן-חיזוק,
ל”כבר קיימת ומבוצעת מעת לעת על ידי מבקר המדינה” הוא מוסיף למשפט
הרב-מפרקי עוד פרק:

·        
… וכן על ידי מבקר
הפנים של משרד המשפטים …

אז ראינו – דווקא אצל מבקר המדינה, עליו גרוס בונה את הקונסטרוקציה שלו –
כי הביקורת הפנימית במשרד המשפטים היא “לכל היותר אפס”.

ואם אין די בכך, הפרופ’ גרוס מוסיף דברי חוכמה, דברים נבונים, כי הביקורת
הזאת –

·        
… יכולה להתבצע כביקורת
פנים במקום המבקר במשרד המשפטים …

בטח שהיא יכולה להתבצע גם ע”י יחידה אחרת בתוך המשרד – רק תנו (או
הקצו ממה שיש לכם) משאבים, ותחליטו איזו יחידה תבצע מה – אבל כדי לדעת זאת אנחנו
לא צריכים פרופסור למשפטים, מומחה למשפט פלילי.

·        
… ובכפוף להוראות
חוק הביקורת הפנימית על הזכויות והחובות הנגזרות ממנו.

חוק הביקורת הפנימית כלל אינו רלוואנטי לענייננו. סע’ 4(א) לחוק זה,
זה לשונו:

תפקידים

4. (א)    המבקר הפנימי
יבדוק, בין היתר –

(1)  אם הפעולות של הגוף הציבורי שבו הוא משמש מבקר
ושל נושאי משרה וממלאי תפקידים באותו גוף תקינות, מבחינת השמירה על החוק, על
הניהול התקין, על טוהר המידות ועל החסכון והיעילות, ואם הן מועילות להשגת היעדים
שנקבעו להן;

(2)  אם מקוימות ההוראות המחייבות את הגוף הציבורי;

(3)  את ניהול הנכסים וההתחייבויות של הגוף הציבורי,
ובכלל זה את הנהלת החשבונות שלו, וכן את דרכי שמירת הרכוש, והחזקת הכספים והשקעתם;

(4)  אם ההחלטות בגוף הציבורי נתקבלו על פי נהלים
תקינים;

(5)  אם הגוף הציבורי הוא גוף מבוקר … – את תיקון
הליקויים שעליהם הצביע מבקר המדינה.

הנה כי כן, ביקורת-הפנים לפי חוק הביקורת הפנימית היא לא ממש
“ביקורת פנים” במובן הקלאסי, דהיינו כלי-עזר ניהולי בידי המנהל,
אלא מנגנון לביקורת על תקינות המנהל וטוהר המידות. אפשר בהחלט לומר כי מטרתה של
הביקורת לפי חוק הביקורת הפנימית היא להביא לכך שכל ביקורת חיצונית תמצא
“אפס ליקויים”.

אלא מאי? כשאומרים “ובכפוף להוראות חוק הביקורת הפנימית על הזכויות והחובות
הנגזרות ממנו” זה נשמע נהדר, אבל ה”כפיפות” הזה לא מוסיפה
ביקורת-פנים, אלא דווקא מקצצת בכנפיה של ביקורת-הפנים הקלאסית, אם אנחנו מחליפים
אותה בביקורת-הפנים שלפי החוק!

וכדי להיות מן המהדרין-שבמהדרין הכותב לא שוכח להוסיף את הקלישאה החבוטה
והמתחסדת:

·        
שכן, אין גוף ציבורי
שחף מביקורת …

לאמור זה לא שאני נגד ביקורת, אבל …

אבל בנושא הזה איש לא טען שהפרקליטים “חפים מביקורת”. הם
טוענים שהם “הכי מבוקרים במדינה”, והם “לא צריכים” עוד גוף
מבקר על הראש שלהם, כך שגם ההתייפייפות הזאת אינה לעניין השנוי-במחלוקת, ואינה
מקדמת אותנו לשום מקום.

ואם לא די בכך, הוא עוד מוסיף:

·        
וראוי שגופים כאלה יבוקרו
בהיבט המוסדי על ידי גופי שליטה וביקורת חיצוניים.

אבל גם זה לא לעניין, כי איש לא אומר שאין צורך בביקורת “בהיבט המוסדי”,
ושאין צורך בביקורת גם על ידי גופי שליטה וביקורת חיצוניים, ונותרה
רק השאלה איך זה מתיישב עם חוק הביקורת הפנימית, שהכותב עשהו נר לרגליו,
זולת זאת שהוא, כאמור, רוצה להראות שהוא “לא נגד ביקורת”, וכדי לשכנע
אותנו שהוא אכן “לא נגד ביקורת”, הוא יורה ללא אבחנה לכל הכיוונים.

לכל הכיוונים – חוץ מאשר לכיוון הרלוואנטי לענייננו:

·        
מה שמפריע לי הוא ביקורת
חיצונית על ההחלטות המקצועיות של הפרקליטים בעבודתם השוטפת, ששופטת בדיעבד את התנהגותם.

לכך ישנן כמה תשובות:

האחת – לפני שמדברים על ביקורת “חיצונית”, יש להפעיל את הביקורת
הפנימית, וכפי שראינו לעיל, ביקורת כזאת לא קיימת.

השנייה – אם עובדי-ציבור אחרים (ולמעשה – כל אדם) כפוף ל”ביקורת חיצונית
על ההחלטות המקצועיות שלו בעבודתו השוטפת, ששופטת בדיעבד את התנהגותו” – אין
שום סיבה לפטור מביקורת כזאת דווקא את הפרקליטים.

השלישית – כדי להטעות אותנו, הפרופ’ גרוס מתחיל ב”ביקורת חיצונית על
ההחלטות המקצועיות” של הפרקליטים, אבל מסיים ב”שופטת בדיעבד את התנהגותם“,
ועם כל הכבוד, בגוף אשר רוצה להגשים על הצד הטוב ביותר את המטרות שלשמן הוא קיים, יש
מקום גם לביקורת המקצועית וגם לביקורת ההתנהגותית, גם לביקורת פנימית וגם לביקורת
חיצונית – כל המרבה בביקורת, הרי זה משובח.

נניח שדוד עשיר …

וכדי לחדד את השאלות, נניח שאיזה “דוד עשיר” תורם לך, הפרופ’
גרוס, כך-וכך מיליונים, בתנאי שתשקיע אותם בדיוק במה ש”מפריע לך”, והוא “ביקורת
חיצונית על ההחלטות המקצועיות של הפרקליטים בעבודתם השוטפת, ששופטת בדיעבד (או שלא
בדיעבד, גם) את התנהגותם”.

שתשקיע את המיליונים בביקורת הזאת – או שלא תקבל אפילו אגורה אחת.

אני, כיהודי טוב שמוצע לו משהו בחינם, הייתי אומר תן לי את זה פעמיים!

ואתה, הפרופ’ גרוס, האם היית מקבל את המתנה, או דוחה אותה?

אם היית מקבל, סימן שאתה בכל זאת בעד הביקורת, אלא שבגלל המגבלות
התקציביות הקיימות לא היית יכול להרשות לעצמך את הביקורת הזאת, אבל, מאידך, אם גם
בחינם לא היית לוקח, סימן שאתה נגד ביקורת חיצונית – הן ביקורת על “ההחלטות המקצועיות
של הפרקליטים בעבודתם השוטפת”, והן ביקורת ש”שופטת בדיעבד את התנהגותם”.

אבל – כפי שראינו לעיל, ובעיקר על פי המקורות שלך – ביקורת פנימית כלל
לא קיימת, ואם אתה מתנגד גם לביקורת החיצונית – סימן שאתה מתנגד לכל ביקורת
על הפרקליטים – הן פנימית והן חיצונית, והן מקצועית והן התנהגותית.

והלאה:

·        
גם הפרקליטים כאנשי
מקצוע חייבים באחריות אתית ומקצועית להתנהלותם – ואכן קיימים למכביר גופי ביקורת שכאלה.
די לציין את הביקורת המקצועית של הממונים בפרקליטות, פרקליטי המחוזות, פרקליט המדינה
והיועץ המשפטי לממשלה, שאחראים להתנהלות המקצועית והאתית של הכפופים להם.

ושוב יש לנו כריכה-יחדיו – כריכה מטעה, כדרכן של הכריכות האלה – של עקרון
מוסכם על הכל (ש”גם הפרקליטים
כאנשי מקצוע חייבים באחריות אתית ומקצועית להתנהלותם”) יחד עם מציאות מדומה
(“ואכן קיימים למכביר גופי ביקורת שכאלה. די לציין את הביקורת המקצועית של הממונים
בפרקליטות, פרקליטי המחוזות, פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, שאחראים להתנהלות
המקצועית והאתית של הכפופים להם”), כאשר דווקא האורים-ותומים עליו מסתמך
הפרופ’ גרוס – מבקר-המדינה עצמו – אומר שהביקורת הזאת אינה קיימת.

ושוב, כריכה רב-מיפרקית מטעה:

·        
גם נציבות שירות המדינה
רשאית לבחון ולבדוק תלונות אישיות נגד פרקליט זה או אחר. גם בתי המשפט, שלפניהם מופיעים
הפרקליטים, מהווים לא אחת גוף ביקורת מקצועי, ואנחנו עדים להערותיהם ולהמלצותיהם בנוגע
להתנהלות האישית של הפרקליטים. גם גופי לשכת עורכי הדין מהווים כתובת חוקית לבדיקת
התנהגות הפרקליטים.

הבה נפרק לגורמיה גם את הכריכה 
הזאת:

·        
גם נציבות שירות המדינה
רשאית לבחון ולבדוק תלונות אישיות נגד פרקליט זה או אחר.

בוודאי שהיא “רשאית”, אבל כמה פעמים היא עשתה זאת באלפיים
השנים האחרונות?!

·        
גם בתי המשפט, שלפניהם
מופיעים הפרקליטים, מהווים לא אחת גוף ביקורת מקצועי, ואנחנו עדים להערותיהם ולהמלצותיהם
בנוגע להתנהלות האישית של הפרקליטים.

מה עושים “בתי המשפט, שלפניהם מופיעים הפרקליטים”? ברוב
המקרים הם נותנים לתובע הרשלן “מיקצי שיפורים” אין-ספור, כשרשרת של
פרסים על רשלנותו, והכל בתירוץ של “חקר האמת”, אבל כשאתה אומר
“כבודכם, חקר-האמת מחייב לחקור גם מדוע התביעה חוזרת שוב ושוב על התרגילים
האלה, בכוונת-מכוון להתיש את הנאשמים, עד שיפטירו ‘כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד
עוד יום עבודה, מודה אני לפניך'” – כשאתה טוען כדבר הזה, זה נכנס לשופט באוזן
אחת, ויוצא כלעומת-שבא מהאוזן השנייה.

גם כאשר השופטים מבקרים את ההתנהלות הזאת, הם עושים זאת רק לגבי ההיבט
המערכתי – ולא לגבי ההיבט האישי, אבל, כפי שכבר עמדנו לעיל, התביעה – בראשות
היועץ המשפטי לממשלה – לא מפיקה שום לקחים, לא במישור האישי, ולא במישור המערכתי.

מדוע התביעה לא מפנימה את לקחי פרשת
לעדן, ואת לקחי ספינת-הדגל
הטובעת, אחרי למעלה מ-20 שנה? אז אני “יגיד” לך, הפרופ’ גרוס: זה
בגלל שלא מתחשק לה, זה בגלל שהביקורת של בתי המשפט ממוקדת על ה”מוצר”
ולא על ה”מייצרים”, זה בגלל שתפקידו של בית המשפט הוא להכריע במחלוקות
שבין הצדדים להליך, ולא לחנך את התובעים.

וזה בגלל שבתיהמ”ש לתעבורה משתינים על הפסיקה של ביהמ”ש
העליון, ונותנים לתביעה מיקצי-שיפורים בסיטונאות, ואתה עוד מחרה-מחזיק אחרי
השקרן שי ניצן, שאומר כי בתי המשפט מפקחים עליהם כל הזמן.

ומעל לכל: התביעה מעדיפה להכין 100,000 תיקים בצורה חובבנית, בהנחה
שב-99,000 מהם הנאשם יודה ולא יהיה צורך בהוכחות, ב-999 תיקים בית המשפט ייתן לה
דחיות למיקצי שיפורים, ובתיק האחד הנותר מ-100,000 יהיה זיכוי, במקום להכין
100,000 תיקים עם כל הראיות – לפני החתימה על כל כתב-אישום וכתב אישום.

אכן, ביהמ”ש העליון אמר כי “למען הדרכה עתידית אני מבהיר
כי הגשת אישום המסתמך על תצלום חייבת להתלוות לעולם בהכנת תעודת עובד הציבור”
(הנשיא מאיר שמגר), וכי “הפרוצדורה הנוהגת, כפי שתוארה על ידי התובעת,
מעוררת בעיה עקרונית, וכי יש צורך בתיקון המצב. אין זה נוהג תקין, שמוגש כתב
אישום, ומוזמן נאשם לבית משפט על פי אותו כתב אישום, מבלי שקיים בתיק התביעה חומר ראיות
לכאורה, החיוני להשגת הרשעה” (השופט גבריאל בך), אז בית המשפט
העליון אמר … האָט ער געזאָגט … so what … למה-מה-קרה?!

והנה עו”ד ביקורת “למכביר”:

·        
גם גופי לשכת עורכי
הדין מהווים כתובת חוקית לבדיקת התנהגות הפרקליטים.

בוודאי שהם מהווים “כתובת חוקית לבדיקת התנהגות הפרקליטים” –
אבל רק במישור המשמעתי, והשאלה היא אם אפילו במישור הזה לבדו הם עושים משהו מועיל.

ואם לא די בכך, בא סע’ 79(ב) לחוק הלשכה, ואומר כי “בכל עת עד להכרעת
הדין בבית דין משמעתי מחוזי רשאי היועץ המשפטי לממשלה להפסיק הליכים בשל עבירת משמעת
של חבר הלשכה המשמש בתפקיד מתפקידי השירות המשפטי של המדינה כשהעבירה נעברה במילוי
תפקידו או בקשר לתפקידו”.

איש לא יודע כמה פעמים הופעלה ההוראה הזאת, כשם שאיש לא יודע כמה פעמים
בכלל הועמד לדין משמעתי בלשכה עו”ד המשמש בתפקיד מתפקידי השירות המשפטי של המדינה,
על עבירה אשר נעברה “במילוי תפקידו או בקשר לתפקידו” (הלשכה לא
מנהלת את הרישום הזה), אבל מקרה אחד זכה לתהודה רבה: בעקבות דברים שאמר בית המשפט
התלונן שבתאי עזריאל ז”ל על הפרקליט יהודה שפר, בגין שיבוש
הליכי משפט, ושפר אכן הועמד לדין משמעתי בלשכה, אבל היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים
רובינשטיין השקרן, הפסיק
את ההליך המשמעתי נגדו, ממש ביום האחרון לכהונתו כיועץ המשפטי לממשלה. החלטתו
של רובינשטיין נומקה ב”טובת הפרקליט”, למרות שהסמכות לכך הוקנתה ליועץ
המשפטי לממשלה בנימוקים של “טובת הכלל”.

אין מה לדבר – רובינשטיין צדק, משום שאם מעמידים פרקליט לדין משמעתי על
שיבוש הליכי משפט, במילוי תפקידו או בקשר למילוי תפקידו, זה פוגע בעצמאותו
המקצועית, זה הופך אותו ל”ראש קטן”, זה מפריע לו “לייצג כראוי את האינטרס
הציבורי” (דוח גולדברג, סע’ 66).

עוד רשלנות-שבשיגרה

לפי סע’ 188(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי, מותר לקבל כראיה, לעניין העונש,
גם העתק מגיליון ההרשעות המשטרתי, “כשהדיון מתנהל בפני הנאשם – אם העתק המרשם
הפלילי הוגש לבית המשפט והנאשם לא הכחיש את תכנו“.

ודוק: הוראת-החוק הזאת לא מעניקה לגיליון ההרשעות המשטרתי מעמד של
“ראייה לכאורה”. היא רק מאפשרת לראות אותו כראייה אם הנאשם לא  מכחיש את תכנו. ההכחשה לא צריכה להיות בדרך של
עדות, ודי לה גם באמירה-סתם.

אני עצמי השתמשתי במשך עשרות בשנים ב”תרגיל” הזה, שהוא לגיטימי
לחלוטין, והתובעים המשטרתיים מעולם לא טענו שהוא תרגיל “פסול”: הם רק
ביקשו דחייה כדי להביא ראיות טובות יותר – העתקים מאושרים-כדין של ההרשעות
הקודמות.

כאן היה הוויכוח תמיד חוזר על עצמו, כאשר אני טוען כבודו, חברי המלומד
(התובע) מכיר אותי כבר 30 שנה, והוא לא צריך היה להיות מופתע. במתן דחייה כדי
שחברי יתחיל בהכנת הראיות יהיה משום הפיכת בית המשפט לתחנת ניסיונות: אנחנו נבוא
לא מוכנים, ואם הסניגור יכחיש את ההרשעות הקודמות – אנחנו נבקש דחייה כדי
“להיערך בהתאם” …

לפעמים הייתי אומר: אם חברי המלומד יאמר שהוא “מופתע”, אני
אסכים לדחייה, אבל אף תובע לא העז לומר על עצמו דבר כזה.

והשאלה היא מה הקשר בין נקיטת אמצעים נגד התובע הרשלן לבין עצמאותו
המקצועית.

תרגיל אינטלקטואלי

רשלנות מקצועית היא, כידוע, עבירת-משמעת, וכבר ראינו בסדרה הזאת כיצד
התובעים המשטרתיים מתרשלים בהגשת כתבי אישום ללא ראיות לכאורה – רשלנות
“יוצאת דופן” שהפכה לדבר-שבשיגרה.

אפשר, אם רוצים, להפיק “בירייה אחת” מאות ואלפי קובלנות
משמעתיות (או פרטי אישום) נגד עשרות תובעים משטרתיים: רושמים את כל כתבי האישום
שהוגשו לבתיהמ”ש לתעבורה ביום, שבוע או חודש, נתונים, פונים ללשכות התביעות
שהגישו את כתבי האישום, ובודקים כל תיק ותיק: למרות שעברו, כאמור, למעלה מעשרים
שנה מאז הפסיקה שהזכרתי, התובעים המשטרתיים עדיין מתרשלים בהכנת כתבי האישום,
ולאיש זה לא מזיז דבר.

אפשר להגיש קובלנות משמעתיות לא רק כנגד התובעים האלה, אלא גם כנגד
הרלת”בים (ראשי לשכות התביעות) שלהם, ונגד כל הממונים עליהם, עד לפרקליט
המדינה וליועץ המשפטי לממשלה – כולם עורכי-דין, כולם יודעים על הבעייה הזאת, וכולם
שותפים לרשלנות הזאת.

היעלה על הדעת שהיועץ המשפטי לממשלה לא ישתמש בסמכותו לפי סע’ 79(ב)
הנ”ל?

תהייה לו בעייה להפסיק את ההליכים כנגד עצמו, אבל אני סומך על
תופרי-התיקים לאחרים, שיידעו לפרום את התיקים נגד עצמם.

בהמשך הפרופ’ גרוס חוזר על עצמו:

·        
הוספת גוף ביקורת אישית,
שאף כולל מאפיינים שיפוטיים וענישתיים, מעבר לאלה הקבועים כיום בחוק, אינה מוצדקת,
ויש בה כדי לאיים על יכולת הפרקליטים לעשות את עבודתם ללא מורא וללא חשש. בלא עצמאות
זו, והביטחון כי הם עושים עבודתם נאמנה ובגיבוי הממונים עליהם, אין לצפות כי הפרקליטות
תוכל להצליח בתפקידה כאוכפת החוק במדינת ישראל.

אבל אין מנוס מללכת בעקבותיו, צעד-צעד:

·        
הוספת גוף ביקורת אישית,
שאף כולל מאפיינים שיפוטיים וענישתיים, מעבר לאלה הקבועים כיום בחוק, אינה מוצדקת
…

מו”ו החיבור שבהמשך המשפט המחובר הזה ברור כי החלק הראשון שלו עומד
בפני עצמו, והשאלה היא מדוע הוספת גוף כזה, גוף ביקורת אישית, “אינה
מוצדקת”, ומדוע צריך לחזור על המנטרה הזאת שוב ושוב, אם היו לה נימוקים
טובים, נימוקים של ממש.

·        
ויש בה כדי לאיים על
יכולת הפרקליטים לעשות את עבודתם ללא מורא וללא חשש.

וכאן השאלה היא כפולה: ראשית – מהו הבסיס לטענה שהביקורת הזאת יש בה כדי
“לאיים” על יכולתם של פרקליטים מקצועיים והגונים לעשות את עבודתם, ושנית
– מדוע שלא יהא עליהם “מוראה של מלכות”?

וממשיך:

·        
בלא עצמאות זו, והביטחון
כי הם עושים עבודתם נאמנה ובגיבוי הממונים עליהם, אין לצפות כי הפרקליטות תוכל להצליח
בתפקידה כאוכפת החוק במדינת ישראל.

וכאן השאלה היא משולשת, ואפילו מרובעת: ראשית – האם העצמאות לשקר, לחפף, לתפור
תיקים, היא חיונית להצלחתה של הפרקליטות בתפקידה כ”אוכפת החוק במדינת
ישראל”? שנית – מניין לנו הביטחון שהם עושים עבודתם נאמנה? שלישית – האם
גיבוי הממונים (קרי: ציפוף השורות) על הפרקליטים העושים מלאכת רמייה, או, למצער,
מתרשלים בעבודתם, גם הוא חיוני להצלחת הפרקליטות בתפקידה? ורביעית – האם הטיפול
האישי בפרקליטים העושים מלאכתם רמייה אינו חלק מ”אכיפת החוק במדינת ישראל”?

ושוב הוא “מסביר”, למי שעדיין לא הבין אותו:

·        
כוונתי לכך שאם נוסף
על המשגיחים הטבעיים שלהם – בדומה לכל יתר עובדי המדינה, הממונים המאשרים את כתבי האישום
וכתבי הטענות ומנחים אותם כיצד לפעול – יימצא כעת גוף נוסף שיתבע מהם דין וחשבון, יהיה
בכך כדי לאיים על עצמאותם המקצועית, ויכול ויהיה לו אפקט מצנן. תוצאה זו יכולה להיות
הרסנית. לא רק לפרקליטים עצמם וליכולתם לבצע את עבודתם נאמנה, אלא לציבור שעבורו הם
נאבקים בבתי המשפט למיגור הפשיעה והשחיתות. מאבקים קשים בגופים מתוחכמים ולעתים אף
מסוכנים אינם יכולים להיעשות בידיים קשורות, או בחשש שכל מלה או פעולה יישפטו בדיעבד
על ידי מי שאיננו יכול לראות את התמונה המלאה על כל מורכבויותיה.

נפרק גם את זה:

·        
כוונתי לכך שאם נוסף
על המשגיחים הטבעיים שלהם – בדומה לכל יתר עובדי המדינה, הממונים המאשרים את כתבי האישום
וכתבי הטענות ומנחים אותם כיצד לפעול – יימצא כעת גוף נוסף שיתבע מהם דין וחשבון, יהיה
בכך כדי לאיים על עצמאותם המקצועית, ויכול ויהיה לו אפקט מצנן.

באשר למשגיחים ה”טבעיים” כבר ראינו כי הם כלל לא קיימים, או,
למצער, אינם מתפקדים כמשגיחים.

באשר ל”ממונים המאשרים … ומנחים” – אם לפרקליט המואשם
ברשלנות יש טענת-הגנה לפיה הוא פעל על פי האישורים וההנחיות של
ה”ממונים” – שיעלה אותן:  ייתכן
שזה יועיל לו, ויושיב במקומו את הממונים עליו על ספסל הנאשמים, אבל ייתכן שזה יביא
אותם לשבת לצידו על הספסל, בלי שלו עצמו זה יועיל, כמלוא הנימה.

ומה תגיד, הפרופ’ גרוס, אם גם הממונים פעלו על פי הנחיות הממונים עליהם,
וכן הלאה, עד ליועץ המשפטי לממשלה – הממונה האולטימטיבי?

אני מוכן “לזרום” אתך, הפרופ’ גרוס, אם כי לא בנפש חפצה,
ולהעניק לתובע את הגנת ה”ציות לפקודה” הניתנת לחייל בדין הצבאי (אתה,
כשופט צבאי, היית בסרט הזה) – בתנאי שבקצה הפירמידה לא תינתן ליועץ המשפטי לממשלה
הגנת ה”ציות”, משום שהוא לא המציית – הוא “המפקד העליון”.

אם אתה מוכן לפשרה הזאת – כבר הרווחנו את היומית שלנו.

אבל גם במקרה הזה נשארות שלוש בעיות:

האחת – כדי להגיע אל היוהמ”ש עצמו אנחנו צריכים להתחיל מהנקודה בה
הרשלנות נגלית: אצל הפרקליט המנהל את התיק: אנחנו נזמין אותו לחקירה, אם הוא יגיד
שהוא “ציית לפקודה”, ויגיד “מי נתן את ההוראה” – נזמין לחקירה
את נותן ההוראה, וכן הלאה עד לקצה הפירמידה, אבל אם אתה רוצה לפטור את הפרקליט גם
מהחקירה – איך נגיע אל נותן ההוראה?

השנייה – אם הפרקליט פועל על פי האישורים וההנחיות, איפה אותה
“עצמאות מקצועית” שאתה מבקש להגן עליה?

והשלישית – אם מעל היועץ המשפטי לממשלה אין “ממונים” – הרי
שהוא לא נהנה מהגנת ה”ציות”, שאתה נאחז בה לטובת הפרקליטים, אבל, מאידך,
הוא זקוק ל”עצמאות מקצועית” – אז מי בכל המערכת הזאת יעמוד לפיקוח על
רשלנות מקצועית?

והנה ההמשך:

·        
תוצאה זו יכולה להיות
הרסנית. לא רק לפרקליטים עצמם וליכולתם לבצע את עבודתם נאמנה, אלא לציבור שעבורו הם
נאבקים בבתי המשפט למיגור הפשיעה והשחיתות. מאבקים קשים בגופים מתוחכמים ולעתים אף
מסוכנים אינם יכולים להיעשות בידיים קשורות, או בחשש שכל מלה או פעולה יישפטו בדיעבד
על ידי מי שאיננו יכול לראות את התמונה המלאה על כל מורכבויותיה.

ואני שואל: במה הדברתה של הרשלנות המקצועית היא “הרסנית” – הן
לפרקליטים עצמם וליכולתם לבצע את עבודתם נאמנה, והן לציבור שעבורו הם נאבקים בבתי המשפט?

ואני מוסיף ושואל: מי אמר שאת השפיטה-בדיעבד יבצעו “מי שאינם יכולים
לראות את התמונה המלאה על כל מורכבויותיה”?

האם אתה, הפרופ’ גרוס, כשופט צבאי, לא גיחכת למשמע הטענה ש”מי שיושב
בחדרים ממוזגים אינם יכולים לראות את התמונה המלאה של שדה הקרב ונסיבותיו על כל
מורכבויותיה”?!

אז אני “יגיד” לך, הפרופ’ גרוס: לגבי השאלה אם הפרקליט התרשל
בהכנת האישום בכך שלא דאג לראיות מספיקות – השאלה היא ממש טריוויאלית, אבל לגבי
השאלה את הוא התרשל בעיסקת-טיעון טובה מדי לנאשם – מירווח התימרון שלו הוא עצום, ואם
בתיק רצח, למשל, בו היו ראיות טובות לפחות להריגה או גרימת-מוות הוא
“התפשר” על עבירת-קנס קלה – הוא יעוף גם יעוף, ואם הממונים עליו לא
יעיפו אותו, אנחנו ניצור כלים טובים יותר – גם לביקורת “אישית בדיעבד”.

ולקראת ה”פינאלה”:

·        
מדוע אין די בפיקוח
של פרקליט המחוז, של פרקליט המדינה, של נציבות שירות המדינה, של בתי המשפט או של ועדות
האתיקה ובית הדין המשמעתי בלשכת עורכי הדין?

מדוע אין די? משום שה”פיקוח” הזה, כפי שראינו, ממש לא קיים!

·        
מדוע הפרקליט צריך לתת
דין וחשבון למשגיח נוסף הפועל מטעם היועץ המשפטי לממשלה, אך לא כפוף לו ולא נתון למרותו
…

כן, זה בדיוק העניין של הביקורת החיצונית, הבלתי תלוייה, להבדיל מהביקורת
הפנימית, שהיא כלי-עזר ניהולי.

·        
… זאת ללא כללים ברורים וללא
מקור סמכות חוקי…

נו פרובלם: נתקין כללים ברורים, כמה שצריך, וניתן להם גם מקור סמכותי
חוקי – רק שלא תתבכיין.

·        
האם אין אנו נותנים
אמון עוד ביושרתו וביכולותיו המקצועיים של היועץ ושל כל יתר הגופים והגורמים הרבים
שמניתי …

לא, אנחנו ממש לא סומכים עליהם, לאחר 68 שנות כשלון טוטאלי ומוחלט!

·        
… ושיודעים לבצע את עבודתם ולפקח
בעצמם על התנהלות אישית של פרקליט?

אולי הם יודעים, ואולי לא, אבל הם לא עושים דבר עם מה שהם אולי יודעים,
ולכן אנחנו לא סומכים – לא על יכולותיהם, ולא על נכונותם לעשות את מה שהם אולי
יכולים.

והפינאלה ממש:

·        
אני מודע לוויכוח הקיים
בין הפרקליטים לבין הנציבות בנושא הביקורת האישית, ואני גם מודע לכובד המשא שהועמד
לפתחו של השופט אליעזר גולדברג, שנתבקש על ידי שרת המשפטים והיועץ לתת את המלצותיו.
אני הקטן מרשה לעצמי לומר כי הצדק והדין עם הפרקליטים בוויכוח שיש להם עם הנציבות.

ועם כל הכבוד, אנחנו לא יודעים במה, לשיטתך הפרופ’ גרוס, הם צודקים: מצד
אחד הם דורשים להפריד בין הביקורת ה”מערכתית” לבין הביקורת
ה”פרסונלית”, קרי: בירור התלונות נגדם (בעקבות דוח גולדברג), ומצד שני –
הם בכלל לא רוצים שתהייה עליהם ביקורת אישית כלשהי, כי זה “מרפה את
ידיהם”, ר”ל …

במאמר הבא אגלה שאני תומך בפרקליטים בכל הנוגע להפרדה בין הביקורת
המערכתית לבין הביקורת האישית.

________

למאמרים הקודמים בסדרה:

·        
על הצורך בביקורת על
הפרקליטות – ואיזו ביקורת נחוצה: הערות
בעקבות ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת, אשר דנה בנושא

·        
על הצורך בביקורת על
הפרקליטות – איך
האידיוטים בראשות שי ניצן השקרן ירו לעצמם בכל הרגליים: הערות ראשוניות לדוח אליעזר
גולדברג *** ראו מה אמרתי לכם כאשר גולדברג מונה לבחון את נושא הביקורת על הפרקליטים
– אמרתי והתגשם

·        
על הצורך בביקורת על
הפרקליטות, בעקבות
דוח גולדברג (2): על שי ניצן השקרן כמנהל כושל: פרקליט המדינה לא מכיר באפשרות
שיקרו בממלכתו אלא רק “דברים חריגים, נדירים” *** במקום להודות לבורא עולם
על שנתן לו, בחינם, מנגנון-ביקורת שהוא “עדיף על לא-כלום” – הוא רב עם הילה
גרסטל, כמו ילד קטן *** שי ניצן, הכישלון כבר כאן!

·        
על הצורך בביקורת על
הפרקליטות – בעקבות
דוח גולדברג (3): טמטום ושמו “לא ביקורת אישית”: מה ייעשה לפרקליט רשלן,
אשר בגלל רשלנותו זוכה נאשם בעבירה חמורה? *** וגם: שי ניצן השקרן נוקש באמרי פיו

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס