מה זה רכב “מונע”, ומה זה מנוע “מותנע”? על פסק-דין אידיוטי, מניפולטיבי, שקרי ורב-מלל

האם שופטי-העליון יורם דנציגר, יצחק עמית ואורי שהם אידיוטים, או שהם חושבים שאנחנו אידיוטים?

שמחה ניר, עו”ד

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הצגת הבעייה

פלוני החנה את רכבו ויצא ממנו, בהותירו את הרכב כשמנועו עובד.

כדי למנוע את גניבתו של הרכב, או אפילו את תזוזתו המקרית, נעל האיש את ההגה ב”מנעול הגה” – התקן מכני שאינו חלק מהרכב – נעל את גלגלי הרכב ב”סנדלי דנוור” שהיו ברשותו, ונתן את המפתחות (למנעול ההגה ולסנדלי הדנוור) בידי חברו, שישב על המושב הימני, לצידו, כאשר מפתח-ההצתה נתון במקומו, והמנוע עובד – כדי לשמור על האוויר הממוזג.

משנקט האיש בכל אמצעי הזהירות פנה הוא לחנות שהייתה במרחק מה מהרכב, ורכש בקבוק משקה מסוג וודקה. לאחר ששתה כמות נכבדה מן המשקה, ומאחר שהבין כי אינו יכול לנהוג במצבו, חזר הוא אל רכבו על מנת לישון. ביושבו ברכב במושב הנהג, סיים האיש לשתות את יתרת המשקה, ונכנס לשינה עמוקה. כל זאת שעה שרכבו נותר כשמנועו עובד, וחברו של האיש יושב במושב שלצידו.

בשלב הזה, מסיבות כאלה ואחרות, האיש נעצר בחשד לנהיגה בשכרות, והובל לתחנת המשטרה לבדיקת ינשוף, במסגרתה נמצאו בגופו 885 מ”ג אלכוהול, בליטר אחד של אויר נשוף – שכרות לכל דבר ועניין.

השאלה היא אם התקיים יסוד ה”נהיגה” הדרוש לצורך ההרשעה בעבירת הנהיגה בשכרות.

שופט התעבורה (שאיננו יודעים מיהו),שופט ביהמ”ש המחוזי רענן בן-יוסף ושלושת שופטי ביהמ”ש העליון, יורם דנציגר, יצחק עמית ואורי שהם, קבעו שהוא אכן “נהג” ברכב.

איך הם הגיעו למסקנה המטומטמת הזאת?

הם התבססו על נוסחה של התקנה הרלוואנטית, היא תקנה 169ב(א) לתקנות התעבורה, תשכ”א-1961, לפיה האיסור על נהיגת אדם ברכב כשהוא שיכור, חולש גם על “הנעתו” של הרכב, והפרשנות ה”ראוייה” לתקנה זו היא, כי היא חלה גם על ישיבה ברכב כשמנועו עובד.

תקנה 169ב(א), זה לשונה:

לא ינהג אדם רכב בדרך או במקום ציבורי ולא יניעו אם הוא שיכור.

“להניע” רכב פירושו, בלשון בני אדם, להזיז אותו ממקום למקום, והתקנות אינן נותנות הגדרה אחרת, לא למונח הזה, ולא למונח “נהיגה”.

שתי התקנות המסייעות לנו לפרש גם תקנות אחרות באותו החיקוק הן אלה:

164. לענין חלק זה, מי שמסיע רכב בכוח גופו דינו כדין נוהג רכב (“חלק זה” – חלק ב’: הדרך והתנועה בה).

74 (ב)לא יחנה ולא יעמיד אדם רכב בלי השגחה אלא לאחר שהופסקה פעולת המנוע ומנגנון ההדלקה, הוצא מפתח ההצתה והופעלו הבלמים המיועדים לבלימת קבע.

את התקנה 74 (ב), ככל הנוגע לענייננו, אפשר לקרוא גם כך:

74 (ב)לא יחנה ולא יעמיד אדם רכב בלי השגחה כשמנועו פועל …

מה אומרות לנו שלוש התקנות האלה, לעניין הפרשנות?

הן אומרות שמלבד “נהיגה” המחוקק דיבר גם על “הנעה“, על “הסעה” ועל רכב שמנועו ב”פעולה”.

מה זה “נהיגה” אנחנו יודעים, כי כל עוד לא נתן המחוקק פירוש משלו למונח מסויים, או לביטוי מסויים, קיימא לן כי “דיברה תורה בלשון בני אדם”, וכך נפרש גם את הדין.

גם פסק הדין עצמו מציין כי “יסוד הנהיגה איננו מוגדר בחוק או בתקנות”, וכי “המונח ‘נהיגה’ מאופיין בעמימות לא מעטה, כאשר מלשונו של המונח אין לדעת מהם גדרי תחולתו. כך, לא ברור האם ‘נהיגה’ משמעה כי הרכב צריך להיות בתנועה; או, שמא ‘נהיגה’ עשויה לכלול גם מצבים שבהם הרכב עומד במצב סטטי. עוד נשאלת השאלה, האם נדרש כי הרכב יהיה מונע; או, שניתן לזהות ‘נהיגה’ גם במצבים שבהם הרכב אינו מונע. היעדרה של תשובה מפורשת לשאלות אלו ואחרות, בין אם בחקיקה הראשית ובין אם בתקנות, הובילה לדיונים לא מעטים בנושא זה, בעיקר בקרב הערכאות המקצועיות, היינו, בבתי המשפט לתעבורה”.

עוד מאזכר פסק הדין את התקנה 164, אשר דיברנו בה לעיל, הקובעת כי לעניין “הדרך והתנועה בה”, “מי שמסיע רכב בכוח גופו דינו כדין נוהג רכב”.

“להניע” או “להסיע” (את הרכב), “להתניע” (את המנוע)

מה ההבדל בין “להניע” לבין “להסיע”? כיוון שחזקה היא על המחוקק שאם השתמש באותו החיקוק במונחים שונים, הוא התכוון לדברים שונים, ולכן ניתן להניח כי ההבדל בין “להניע” לבין “להסיע”, על כל הטיותיהם ונגזרותיהם הוא כמו ההבדל בין “תנועה” לבין “נסיעה”.

אפשר לומר, ונראה כי לכך התכוון המחוקק, כי “להניע” זה כמו “להזיז“, דהיינו למרחק קצר מאוד, נניח חצי מטר, מטר, שניים, ואילו “להסיע” הוא למרחק גדול יותר, מטרים, עשרות מטרים ויותר.

מכל מקום, רכב שמנועו פועל, והוא עומד במקומו, אינו ב”תנועה” ואינו ב”נסיעה”, וממילא איש גם לא “מניע” ולא “מסיע” אותו.

כעת, לפני שנמשיך, קראו את פסק-הדין בעניין יבגני קרופצקי, וחיזרו הנה כדי להבין את התרמית.

פס”ד קרופצקי

אכן, העובדות שבפס”ד קרופצקי, בו נדברה כאן, הן שונות מאלה שבדוגמה לעיל, אבל אחרי שנייבש אותו מכל ה”מים”, נראה שהקביעה הגורפת לפיה ישיבה ליד ההגה כאשר המנוע עובד כמוה כנהיגה ממש – קביעה זו חלה גם על הדוגמה בה פתחנו.

התרמית

ראו כיצד מתארים השופטים את העובדות (ההדגשות לא במקור):

מעובדות כתב האישום, ומעובדות נוספות אשר התבררו במהלך הדיון המשפטי, ואשר עליהן לא היתה מחלוקת על-ידי מי מהצדדים, עולה, כי ביום … שעה … החנה המערער את רכבו ב… ויצא ממנו, בהותירו את הרכב כשהוא מונע. המערער פנה ל… במרחק מה מהרכב המונע, ו… חזר … אל רכבו על מנת לישון. ביושבו ברכב במושב הנהג … נכנס לשינה עמוקה. כל זאת שעה שרכבו נותר כשהוא מונע.

יש כאן אוקסימורון, תרתי-דסתרי: אם הרכב הוחנה בתחילת האירוע, ועד תום האירוע נשאר חונה באותו המקום, נשאלת השאלה איך אפשר לומר עליו שהוא היה “מונע”?!

לא, אי אפשר.

במקום “מונע” צריך היה לומר “כשמנועו פועל”, אבל אז הייתה להם, לשופטים, הבעייה לפרש את התקנה 169ב(א) כאילו נאמר בה:

לא ינהג אדם רכב בדרך או במקום ציבורי, לא יניעו ולא יישב ליד ההגה כשמנועו פועל, אם הוא שיכור.

דא עקא שזה מצריך אקרובטיקה לשונית לא-משכנעת, המרחיבה בדרך הפרשנות, הוראה שבדין הפלילי, ושמה לצחוק את כל הוראות החוק המחילים את עקרונות המשפט הפלילי, כגון סע’ 1 לחוק העונשין, תשל”ז-1977, לפיו “אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו” (nullum crimen sine lege), כגון סע’ 34כב (א) לחוק, הקובע את תחולת הספק לטובת הנאשם (in dubio pro reo), ועוד.

מעבר לכך, האקרובטיקה הלשונית הזאת עוקפת את השאלה מדוע אותו המחוקק לא דיבר גם בתקנה 169ב(א) על “פעולת המנוע”, כפי שעשה בתקנה 74(ב), או שהרחיב עוד יותר את ה”הרחבה” שעשה בתקנה 164, כך שייאמר בה:

לענין חלק זה, מי שמסיע רכב בכוח גופו, או מי שיושב במושב הנהג כשמנוע הרכב פועל, דינו כדין נוהג רכב.

כפי שאני מכיר את המחוקקים של משרד התחבורה, הם לא יתבזו בהרחבות עילגות כאלה, שאין להן סוף, ויעדיפו להשאיר את המלאה לבתי המשפט, שיבחנו “כל מקרה בנסיבותיו הספציפיות”.

אבל גם לשופטים, כפי שאני מכיר אותם, ישנם סיבות טובות שלא להעביר דברים כאלה אל המחוקק, ועל כך בהזדמנות אחרת.

אז מה עשו? הגניבו לתוך המשפט הזה את המילה “מונע“, הנשמעת כמו “מותנע“, ויצרו עיוות לשוני, לפיו רכב חונה הוא רכב “מונע”.

“מותנע”, להזכיר, זה לגבי מנוע, בעוד ש”מונע” זה לגבי רכב.

כמובן ש”התנעה” (start) היא פעולה חד-פעמית, ואחרי שהמנוע “הותנע” הוא “פועל” עד ש”הופסקה פעולתו” (תק’ 74(ב)), אבל מי שם לב לקוצו של ת”ו?

כל ה”מים” שמסביב, או על “שחקני החיזוק”

את פסק הדין העיקרי נתן אורי שהם, והוא מונה 5628 מלים, נטו.

אמנם בתחילה הוא מפריד בין ה”שכרות” לבין ה”נהיגה” עצמה, אבל שוב ושוב, כאחוז-דיבוק, הוא חוזר ומקשר בין השתיים, מדבר בשתיהן בנשימה אחת, וכורכן זו-בזו, ושוב אין להתיר.

והמסקנה: כיוון שנהיגה במצב שכרות היא דבר מסוכן, נפרש את התקנה כאילו ה”נהיגה” היא גם כאשר הרכב חונה כשמנועו פועל, והנהג ישן.

תרחיש הזוי

ומה ה”מסוכן” בדבר? שורו-שורו:

כאשר בשכרות עסקינן, וכפי שהובהר לעיל, הרי שמעבר לפגיעה ביכולת הנהיגה הפיזית של הנהג השיכור, מדובר גם, ואף ביתר שאת, בפגיעה משמעותית בשיקול הדעת שלו. לפיכך, הסיכון הגלום במצב שכרותו של הנהג מחייב התייחסות לאפשרות כי שיקול דעתו הלקוי עלול לגרום לו להעביר את הרכב ממצב סטטי למצב של תנועה. זאת, חרף חוסר כשירותו של הנהג השיכור לנהוג ברכב מנועי באותו מועד. באותה מידה, עלול הנהג השיכור להפעיל חלקים אחרים ברכב, כגון ידית ההילוכים, בלם היד, ועוד, ולגרום לתזוזתו של הרכב.

מעניין מאוד … השיכור שהחליט לישון משום שברוב אחריותו הוא ראה את עצמו בלתי כשיר, עשוי, בעודו שיכור וישן, לשלב הילוך ולשחרר את בלם-החנייה (לפעמים זה “הנד ברקס ברגל”…) ולהתחיל לנסוע …

לפי ה”הגיון” הזה הוא יכול גם להתניע מנוע כבוי, גם לשלב הילוך וגם לשחרר את בלם החנייה, גם לאותת ליציאה לדרך – וגם להתחיל לנסוע!

ועל מה מתבסס התרחיש ההזוי הזה? שורו-שורו:

… המבחן הנכון לפרשנות המונח “נהיגה” בענייננו הוא מבחן השליטה האפקטיבית על אמצעי הפעולה של הרכב. בביטוי “שליטה אפקטיבית” גלומה יכולתו של אדם לשלוט במנגנוני התפעול, הבקרה והשליטה ברכב.

וזה מחזיר אותנו אל הדוגמה בה פתחנו:

פלוני החנה את רכבו ויצא ממנו, בהותירו את הרכב כשמנועו עובד.

כדי למנוע את גניבתו של הרכב, או אפילו את תזוזתו המקרית, נעל האיש את ההגנה ב”מנעול הגה” – התקן מכני שאינו חלק מהרכב – נעל את גלגלי הרכב ב”סנדלי דנוור” שהיו ברשותו, ונתן את המפתחות בידי חברו, שישב על המושב הימני, לצידו.

משנקט האיש בכל אמצעי הזהירות פנה הוא לחנות שהייתה במרחק מה מהרכב, ורכש בקבוק משקה מסוג וודקה. לאחר ששתה כמות נכבדה מן המשקה, ומאחר שהבין כי אינו יכול לנהוג במצבו, חזר המערער אל רכבו על מנת לישון. ביושבו ברכב במושב הנהג, סיים המערער לשתות את יתרת המשקה, ונכנס לשינה עמוקה. כל זאת שעה שרכבו נותר כשמנועו עובד.

ראו עד אנה אפשר להגיע לפי ה”הגיון” הזה: השיכור הישן יכול לבקש מחברו את המפתחות, לשחרר את מנעול-ההגה, לצאת מהרכב, לפרק את סנדלי-הדנוור, לחזור למושב הנהג, לשלב הילוך, לשחרר את בלם החנייה ולהתחיל לנסוע!…

וכל כך על סמך מה? על סמך “מבחן השליטה האפקטיבית”:

… המבחן הנכון לפרשנות המונח “נהיגה” בענייננו הוא מבחן השליטה האפקטיבית על אמצעי הפעולה של הרכב. בביטוי “שליטה אפקטיבית” גלומה יכולתו של אדם לשלוט במנגנוני התפעול, הבקרה והשליטה ברכב.

כאן מתעוררת שאלת-ביניים: אם המבחן הוא “מבחן השליטה האפקטיבית”, לשם מה ההליכה סחור-סחור, יחד עם אסמכתאות מכל מדינות הים (שאנחנו צריכים לדעת מה אומר הדין החל בכל אחת מהן) על הנהיגה בשכרות, ועל סכנותיה?

כעולה מפסק-הדין, אין מחלוקת שהמערער היה שיכור, ובוודאי שאין מחלוקת על סכנותיה של הנהיגה בשכרות, ולכן די היה לקבוע שאכן הייתה “נהיגה”, ולהוסיף כי כיוון שאין מחלוקת כי המערער היה במצב שכרות, אנחנו מאשרים את ההרשעה בנהיגה בשכרות – ובא לציון גואל.

ההופכי אגם המים צור

אלא מאי? פסק-דין כזה ייראה שדוף ולא משכנע, מלא “מים”, ולכן עדיף לכרוך יחדיו את ה”נהיגה” ואת ה”שכרות”, ולדוש בהן עד לזרא, לטמטם את הקורא סופית ומוחלטת, ואז, כדבר המובן-מאליו, נגיב לתת-תודעתו גם את ה”נהיגה”, וגם את ה”נהיגה בשכרות”.

מובן מאליו? ראו לאן זה יכול להוביל:

ארבעה חברים יוצאים לדרך במכונית אחת: ראובן במושב הנהג, שמעון לידו, לוי ויהודה במושב האחורי, וכולם נהגים מנוסים ומיומנים, בעלי רשיון נהיגה.

בשלב מסויים עוצר ראובן את הרכב, פונה לחנות שהייתה במרחק מה מהרכב, כדי לרכוש בקבוק משקה מסוג וודקה.

כיוון שהיום הוא יום חם במיוחד, משאיר ראובן את המנוע והמזגן פועלים, וכיוון שבמושב האחורי המיזוג פחות מורגש, קופץ לוי מהמושב האחורי אל מושב הנהג, כדי ליהנות מהמיזוג, עד שחברו ראובן יחזור עם בקבוק המשקה מסוג וודקה.

בשלב זה ניגש שוטר אל החבורה וביקש מלוי, שישב ליד ההגה, את רשיונותיו, והנה, מעשה-שטן, רשיון הנהיגה של לוי פקע ביום האתמול (מחמת השיכחה לשלם את האגרה), ורשיון הרכב ותעודת הביטוח נמצאים בכיסו של ראובן, בעל הרכב, אשר פנה לחנות שהייתה במרחק מה מהרכב, כדי לרכוש בקבוק משקה מסוג וודקה.

האם ניתן להרשיע את לוי בנהיגה ללא רשיון בר-תוקף, כשהוא אינו נושא איתו את רשיון הרבה ותעודת הביטוח?

אפשר לנסות, אבל זה בלתי אפשרי, כי מרכיב ה”סכנה לציבור” לא קיים באף אחת משתי העבירות, וגם לא בשתיהן יחד, לדמגוגים אין על מה לנגן, ולכן ראובן ייצא זכאי, ללא ספק, כי “יש לדון בכל מקרה על פי נסיבותיו הפרטיקולאריות”, ושופטי ישראל, במיוחד שופטי ביהמ”ש העליון, הם שופטי-צדק, אשר לא יטו דין יתום ואלמנה, ולא יעוותו מאזני משפט.

שני פסקי דין

עכשיו יש לנו שני פסקי דין של ביהמ”ש העליון, האחד אומר שאם מדובר בעבירה חמורה, ישיבה ליד ההגה של מכונית שמנועה פועל הינה בגדר “נהיגה”, ואילו כאשר מדובר בעבירה קלה, טכנית, ישיבה ליד ההגה של מכונית שמנועה פועל אינה בגדר “נהיגה”.

וזה מביא אותנו אל הדוגמה הבאה: ראובן ב’ “נתפס” ע”י שוטר ביושבו ליד הגה מכוניתו החונה, כשהמנוע פועל. בבדיקת הניירות מתברר שרשיון הנהיגה פקע ביום האתמול, מחמת אי תשלום האגרה, ואת רשיון הרכב הוא שכח בבית (השוטר וידא במסוף שהרשיון הזה אכן בתוקף) ואילו בבדיקת האלכוהול התברר שהוא שיכור…

לפי ההגיון של השופטים הוא נהג ברכב לעניין השכרות, אבל לא נהג בו לעניין הרשיונות… גם נהג וגם לא נהג – באותו הרכב ובאותה נקודת-זמן …

ודוגמה אחרונה:

ראובן ג’ עצר את רכבו ופנה לבאר שהיה במרחק מה מהרכב, כדי ללגום כוסית קטנה של משקה מסוג וודקה.

בשובו לרכב הוא שולף את מכשיר הינשוף הפרטי שלו, ומגלה כי ריכוז האלכוהול אצלו עומד על 300 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אוויר נשוף, תחת ה-290 המותרים.

אומר האיש לעצמו אפושה לי קמעה עד שריכוז האלכוהול שלי יירד לרמה המותרת, ובינתיים אהנה מהמזגן ומקריאת פסק הדין ברע”פ5166/14, יבגני קרופצקי נגד מדינת ישראל.

והנה שוב מעשה-שטן: בא השוטר שלנו, מבקש את הניירות (והכל בסדר), ולפני הפרידה הוא שואל את הנהג מה אדוני עושה כאן.

עונה האיש לפוש קמעה אבקש, ועד יפוח האלכוהול אנוכי אמתינה.

הופפה!!! אומר השוטר, מוציא את הינשוף שלו, ואכן, הבדיקה מראה 295 מיקרוגרם (ירידה עד למחצית החריגה), והאיש שלנו חוטף דוח על “נהיגה בשכרות”…

האם זה תקין? פייר, אני לא יודע: לפי הלכת קרופצקי הוא יורשע, אבל לפי הלוגיקה שהובילה אל אותה ההלכה ממש – הוא יזוכה.

ללמדך כי כאשר השופטים מחליטים מראש להרשיע אדם, הם יילכו סחור-סחור, ויוציאו פסק-דין אידיוטי, אשר השלכותיו איש לא ישורן.

המשפטנים האנגליים אומרים HARD CASES MAKE BAD LAW, אבל אצלנו השופטים מומחים ליצור הלכות גרועות גם ממקרים קלים.

האליבי המפוקפק של אורי שהם, למוצר שיפוטי מגוחך ועילג

בסוף הניתוח המשפטי חוצה-היבשות, ולפני שהוא עובר “מן הכלל אל הפרט” מרגיש אורי שהם, מן הסתם, שהוא הולך להוציא מתחת ידו מוצר מגוחך ועילג, ולכן הוא מפטיר:

אוסיף, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי אינני שולל את האפשרות להעלאת הטענה, כי הנאשם לא התכוון להפעיל את רכבו במצב של שכרות, כאשר מדובר בשכרות קלה או גבולית, שהשפעתה על מצב תודעתו של הנאשם הינה שולית.

השאלה המידית היא: מה עניין מחט לתחת, ומה הקשר בין כוונותיו של הנאשם ובין רמת השכרות לבין השאלה אם הוא נהג או לא נהג, כאשר הדבר כלל לא מתעורר?

תשובה: כדי להראות ש”אני לא כל כך רע כמו שאתם חושבים”, כאשר ברור כי בעתיד כל בתי המשפט יתיישרו לפי החלק הרע של פסק-הדין וימשיכו להרשיע, כאשר כל אחד יגיד כי החלק ה”טוב” היה רק “הערת-אגב”, “מבלי לקבוע מסמרות בדבר”, וכי “כל מקרה ונסיבותיו הפרטיקולאריות”, ו”בנסיבות העניין” – בלה-בלה-בלה – מצאתי לנכון להרשיע…

אחר כך יבואו בתיהמ”ש המחוזיים בעקבות בתימ”ש השלום. בבתיהמ”ש המחוזיים לא יימצא פסק-דין אחד הדומה למשנהו, וכשתתבקש רשות ערעור לביהמ”ש העליון, על מנת לעשות סדר בדברים, הבקשות האלה תידחינה מהטעם ש”רשות ערעור ניתנת לצורך ליבונה של הלכה, ולא לצורך יישומה בנסיבותיו הפרטיקולאריות של כל מקרה ומקרה…“.

כמו נרות-של-חנוכה, שאין לנו אלא לראותם בלבד.

אורי שהם רוצה להיות אהרן ברק, כשהוא יהיה גדול

מתוך 5628 המלים שכולל פסק דינו של אורי שוהם, 1464 מלים (26% ממספר המלים בפסק הדין) מוקדשות להיסטוריה של התיק, ולטענות הצדדים.

כאשר מגיעים ל”דיון והכרעה” יש לנו הקדמה של 62 (1.1%) מילות בשורה על כך שהערעור נדחה, והמערער הורשע כדין.

אחר כך, תחת הכותרת “התשתית הנורמטיבית”, יש לנו 1653 (29%) מלים של “הסברים” על ענייני השכרות (שמסבירות את כל הדברים שאנחנו ממילא יודעים על השכרות והשפעתה, אבל לא מסבירות לשם מה נחוץ הדיון בעניין השכרות, כאשר נושא שכרותו של המערער כלל לא היה שנוי במחלוקת) ועל “היקפן ותכליתן של עבירות הנהיגה” (כאילו שאנחנו לא יודעים …).

כעת יש לנו “משפט משווה” המשתרע על פני 1632 (29%) מלים, ועושה השוואות עם ארצות הברית ובריטניה (בהמשך יבוא יצחק עמית, ויוסיף גם את קנדה).

מיד לאחר מכן בא לנו הדיון ב”היקפה הראוי של עבירת הנהיגה בשכרות (541 מלים, 10%) אשר לתוכו, כבר בתחילה, הוא מגניב, כלאחר-יד את ההברקה הבאה:

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים ונתתי את דעתי לפסיקה הקיימת בנושא זה, לרבות במשפט המשווה שפורט לעיל, נראה לי כי המבחן הנכון לפרשנות המונח “נהיגה” בענייננו הוא מבחן השליטה האפקטיבית על אמצעי הפעולה של הרכב. בביטוי “שליטה אפקטיבית” גלומה יכולתו של אדם לשלוט במנגנוני התפעול, הבקרה והשליטה ברכב.

למעשה לא קיבלנו כאן “משפט משווה” אלא ליקוט פירורים משולחנם של אחרים, פסיקה זרה שכדי לרדת לפשרה אנחנו צריכים לדעת מהו הדין אותו היא מחילה ומפרשת (בהמשך נראה כי הדינים הזרים שונים לחלוטין מהדין הישראלי, ורובם היו מגיעים למסקנה הפוכה, לפיה המערער זכאי מאשמת נהניגה בשכרות).

אחר כך 276 מלים (5%) על “מן הכלל אל הפרט”, המתחילות ב”לאחר בחינת כלל הנסיבות”, ממשיכות ב”במצב דברים זה, הוא יכול היה, בקלות רבה, לגרום לתנועת הרכב, מתוך הפעלת שיקול דעת לקוי”, והלאה ב”ויכול היה לגרום לפעולת הרכב, מבלי להעריך כראוי את הסיכון הגלום בכך”, ומסתיים ב”משקבעתי, כי בשעה שהיה שיכור, היתה למערער שליטה אפקטיבית על אמצעי הפעולה ברכבו, המסקנה המתבקשת היא, כי התקיים במערער יסוד הנהיגה ברכב, ולפיכך הוא ביצע עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודה, ותקנה 169ב’ לתקנות”.

276 המלים האלה כוללות גם 72 מלים שהן “למעלה מן הדרוש”, כך שהדיון “מן הכלל אל הפרט” תופס “נטו” רק 204 מלים – 3.6% מפסק הדין.

התרמית המלומדת

בכל ה”סיפור” הזה יש רק בעייה אחת: כל הדיון בנושא “השליטה האפקטיבית”, הלקוח מהפסיקה הזרה, מבוסס על חקיקה מפורשת, שאינה קיימת אצלנו.

הסקירה מתחילה בארה”ב:

במדינות רבות בארצות הברית, כולל המונח “נהיגה” כל סיטואציה שבה לנאשם “שליטה פיזית ממשית” (Actual Physical Control) על כלי הרכב (להלן: יסוד ה-APC). זאת, בין אם הרכב מצוי בתנועה, או שהוא במצב עמידה. אותה שליטה ברכב עשוייה להתקיים, בין אם הרכב מונע, ובין אם לאו …

ובהמשך הוא מביא, כמשל, את פלורידה:

כך, למשל, בחוק החל במדינת פלורידה (Fla. Stat. §316.193 (2014)), מוגדרת עבירת הנהיגה בשכרות באופן הבא: “A person is guilty of the offense of driving under the influence […] if the person is driving or in actual physical control of a vehicle within this state”.

מטרת הפיסקה הזאת היא להחזיר לתודעה שלנו את המושג “actual physical control“, כראייה לכך ש” במדינות רבות בארצות הברית, כולל המונח “נהיגה” כל סיטואציה שבה לנאשם “שליטה פיזית ממשית” (Actual Physical Control) על כלי הרכב (להלן: יסוד ה-APC).

אלא מאי? בחוק הפלורידיאני – כמצוטט נכונה – נאמר “if the person is driving or in actual physical control“, והמילה or לא באה להרחיב את המונח “נהיגה”, אלא להוסיף אפשרות נוספת, שאינה “נהיגה”, למצבים בהם אדם אינו נוהג, אבל עושה משהו אחר שהמחוקק ביקש למנוע גם אותו.

אלא מאי? אם השופט היה מסתפק בציטוט החוק, הבלוף היה מורגש מיד, ולכן הוא מוסיף, “לשם המחשה”, מלל בן 146 מלים, המתייחסות לארבע דוגמאות מהפסיקה המבוססת על הוראת החוק האמורה – שאינה קיימת אצלנו.

אחרי ארבעה פסקי דין, יחד עם “דברי הסבר” – מי שם לב למילה “OR” החבוייה בחוק שהשופט עצמו מזכיר? אני הקטן שמתי לב אליה.

זה החוק בפלורידה, לכל המעוניין:

316.193 Driving under the influence; penalties.—

(1) A person is guilty of the offense of driving under the influence and is subject to punishment as provided in subsection (2) if the person is driving or in actual physical control of a vehicle within this state and: …

ומכאן לאריזונה: 438 מלים, המבוססות על ששה פסקי דין ומאמר אחד, כולל ציטוט נרחב, אבל כאן כבר בלי לצטט את לשונו של החוק, זולת עצם אזכורו.

זה החוק באריזונה, לכל המעוניין:

28-1381. Driving or actual physical control while under the influence; trial by jury; presumptions; admissible evidence; sentencing; classification

A. It is unlawful for a person to drive or be in actual physical control of a vehicle in this state under any of the following circumstances:

ומשם לאילינוי: 54 מלים, פסק דין אחד, ושוב: בלי להביא את לשונו של החוק המאוזכר:

   (625 ILCS 5/11-501) (from Ch. 95 1/2, par. 11-501)

    Sec. 11-501. Driving while under the influence of alcohol, other drug or drugs, intoxicating compound or compounds or any combination thereof.

(a)A person shall not drive or be in actual physical control of any vehicle within this State while: …

הנה כי כן, בכל שלושת החוקים מופיעה המילה “או” בין ה”נהיגה” לבין ה”שליטה הפיזית הממשית”.

יש לציין כי גם לפי החוק הישראלי, חוק הפרשנות תשמ”א-1981, המצב זהה.

סע’ 7 לחוק זה, זה לשונו:

7.המלים “או”, “אחר” או ביטוי דומה להן – להבדיל מן המפורט שלפניהן הן באות ולא להקיש לו, זולת אם יש עמן המלים “דומה” או “כיוצא בזה” או ביטוי אחר שמשמעו היקש.

כדי להראות עד כמה הוא “אקדמי” ו”אובייקטיבי” הוא מביא גם דוגמאות בהן לא הייתה הרשעה על בסיס ה-APC, אבל, כדי להראות שגם בהן בתיהמ”ש הלכו “בכיוון שלנו”, הוא לא יכול בלי ה”אמנם – אבל …”.

כך בניו יורק ובניו ג’רזי:

עבירת הנהיגה בשכרות במדינת ניו-יורק (N.Y Veh. & Traf. Law §1192), אינה מכילה את יסוד ה-APC, ואולם עדיין ניתן להרשיע נאשם, על יסוד העובדה שהוא ישב ברכבו כשהוא שיכור, כאשר הרכב לא היה בתנועה, ובלבד שלאותו נאשם היתה, עובר לעיכובו לבדיקת השכרות, “כוונה לגרום לפעולת הרכב” (“intention of placing the vehicle in operation“) (People v. Dalton, 673 N.Y.S.2d 828 (N.Y 1998); People v. Edwards, 601 N.Y.S.2d 539 (N.Y 1993)).

הוא הדין גם במדינת ניו-ג’רזי, שם הורשע נאשם בעבירת נהיגה בשכרות (N.J Stat. Ann. §39:4-50), מעצם כך, שבעודו שיכור, הוא נכנס לרכבו והכניס את מפתח ההצתה למתנע הרכב. נקבע, כי עובדה זו, כשלעצמה, מספיקה כדי לקבוע כי לאותו נאשם היתה כוונה לגרום לפעולת הרכב (State v. Stiene, 496 A.2d 738 (N.J Super. Ct. App. Dev. 1985); ראו גם: State v. Silva (N.J Super. Ct. App. Dev. 2015); State v. Daly, 313 A.2d 194 (N.J Super. Ct. App. Dev. 1973)).

לסיכום, במדינות אלה (ניו-יורק וניו-ג’רזי), הורחבה תחולתה של עבירת הנהיגה בשכרות, מעבר למצבים שבהם הרכב מצוי בתנועה, ונקבע כי ניתן להסתפק בכוונתו של הנאשם לגרום לפעולתו של הרכב.

וגם כאן נשאלת, ב”סניף” אחר של אותו העניין, השאלה מה עניין מחט לתחת, כאשר באותן המדינות – כמו בישראל – החוק כלל לא מדבר על ה-APC, ועניין ה”כוונה” לא מתעורר אצלנו – לא בדין, ולא במקרה המסויים בו עוסק פסק הדין.

בדקתי את הוראות החוק המאוזכרות ע”י השופט, ולבד מכך שהן אכן לא מחילות את יסוד ה-APC, עניין ה”כוונה”: ייתכן שנושא הכוונה נכנס שם דרך חקיקה “כללית” כלשהי (בדומה לחלק המקדמי והחלק הכללי לחוק העונשין שלנו), וייתכן שגם שם השופטים רוצים להצדיק את קיומם על ידי המצאות כאלה.

למי שמעוניין, זה החוק בניו יורק:

N.Y VEH. & TRAF. LAW §1192

§ 1192. Operating a motor vehicle while under the influence of alcohol or drugs. 1. Driving while ability impaired. No person shall operate a motor vehicle while the person’s ability to operate such motor vehicle is impaired by the consumption of alcohol.
2. Driving while intoxicated; per se. No person shall operate a motor vehicle while such person has .08 of one per centum or more by weight of alcohol in the person’s blood as shown by chemical analysis of such person’s blood, breath, urine or saliva, made pursuant to the provisions of section eleven hundred ninety-four of this article.

וזה החוק בניו גרזי:

N.J Stat. Ann. §39:4-50

UniversalCitation: NJ Rev Stat § 39:4-50 (2013)

39:4-50 Driving while intoxicated.

39:4-50. (a) Except as provided in subsection (g) of this section, a person who operates a motor vehicle while under the influence of intoxicating liquor, narcotic, hallucinogenic or habit-producing drug, or operates a motor vehicle with a blood alcohol concentration of 0.08% or more by weight of alcohol in the defendant’s blood or permits another person who is under the influence of intoxicating liquor, narcotic, hallucinogenic or habit-producing drug to operate a motor vehicle owned by him or in his custody or control or permits another to operate a motor vehicle with a blood alcohol concentration of 0.08% or more by weight of alcohol in the defendant’s blood shall be subject:

(1)For the first offense: …

ומכאן אנחנו צולחים את האוקיינוס היישר אל בריטניה הגדולה, עם “מאמר” נוסף עמוס ציטאטין, המונה 627 מלים, וגם הוא הולך בשיטת ה”אמנם – אבל”:

28.         בבריטניה, עבירות של נהיגה בשכרות (Road Traffic Act, 1988, c. 52, §§ 4-5 (Eng)), מתחלקות לשני סוגים של מעשים אסורים. המעשה האחד, מתייחס למצב שבו אדם נוהג ברכב כשהוא שיכור, כאשר הרכב מצוי בתנועה ממש. המעשה השני, מכוון לנסיבות שבהן אדם נתון בשכרות, שעה שהוא “אחראי על רכב” (“in charge of a motor vehicle“) (להלן: Drunk in Charge). כפי שפירשה הפסיקה בבריטניה, הסיטואציות אשר נופלות בגדרי עבירת ה-Drunk in Charge, דומות באופיין לאלו הנכללות בגדרי יסוד ה-APC, האמור לעיל …

29.         יחד עם זאת, בעבירת ה-Drunk in Charge, קיימת הגנה, לפיה לא יורשע נאשם בביצוע העבירה, ככל שיוכיח, על יסוד נסיבות המקרה, כי הוא לא היה נוהג ברכב, עד ששכרותו תפוג …

31.         סיכומם של דברים, בדין הבריטי מעגל האחריות בעבירת הנהיגה בשכרות, טומן בחובו גם מצבים שבהם הנאשם הינו אחראי על הרכב, שעה שהוא שיכור. משמעות הדבר היא, כי ניתן להרשיע את הנאשם גם אם רכבו לא היה בתנועה ממש. הנאשם יוכל להתגונן מפני הרשעה בעבירה זו, אם יוכיח כי היה בכוונתו לנהוג ברכב רק לאחר ששכרותו תפוג.

וגם כאן קיים הקושי עליו הצבענו לעיל: גם עניין ה”Drunk in Charge“, וגם ההגנות הנתונות לנאשם, אינם יצירה שיפוטית, אלא מוסדרים במפורש בחקיקה (שאותה אורי שהם מאזכר, אבל לא מצטט):

Road Traffic Act, 1988, c. 52, §§ 4-5 (Eng)

Motor vehicles: drink and drugs

4 Driving, or being in charge, when under influence of drink or drugs.

(1)A person who, when driving or attempting to drive a [F1mechanically propelled vehicle] on a road or other public place, is unfit to drive through drink or drugs is guilty of an offence.

(2)Without prejudice to subsection (1) above, a person who, when in charge of a [F1mechanically propelled vehicle] which is on a road or other public place, is unfit to drive through drink or drugs is guilty of an offence.

(3)For the purposes of subsection (2) above, a person shall be deemed not to have been in charge of a [F1mechanically propelled vehicle] if he proves that at the material time the circumstances were such that there was no likelihood of his driving it so long as he remained unfit to drive through drink or drugs.

5 Driving or being in charge of a motor vehicle with alcohol concentration above prescribed limit.

(1)If a person—

(a)drives or attempts to drive a motor vehicle on a road or other public place, or

(b)is in charge of a motor vehicle on a road or other public place,

after consuming so much alcohol that the proportion of it in his breath, blood or urine exceeds the prescribed limit he is guilty of an offence.

(2)It is a defence for a person charged with an offence under subsection (1)(b) above to prove that at the time he is alleged to have committed the offence the circumstances were such that there was no likelihood of his driving the vehicle whilst the proportion of alcohol in his breath, blood or urine remained likely to exceed the prescribed limit.

“משפט משווה”? כן, הוא “משווה” את התוצאה שהשופט החליט מראש להגיע אליה, עם חקיקה במדינות הים, שאין לה כל זכר ורמז בחקיקה שלנו.

הדין בישראל

כפי שכבר ראינו לעיל, בדין הישראלי אין ולו רמז קלוש ביותר לכך שמתקין תקנות התעבורה התכוון, כאשר הוא דיבר על “נהיגה”, בהקשר הזה או בכל הקשר ספציפי אחר, למשהו אחר מאשר “נהיגה”, וכאשר הוא רוצה להחיל את חובותיו של “נוהג” רכב על מישהו אחר – הוא יודע גם יודע לעשות זאת.

הטכניקה ידועה. לפעמים השימוש בה יכול להיות נלעג, אבל גם אז הוא לגיטימי. קחו, למשל, דוגמה בדיונית שאני אוהב להשתעשע בה:

בחוק זה, “יהודי” – לרבות ערבי …

המילה “נהיגה” – בהטייה זו בלבד – מופיעה עשרות פעמים בחלק ב’ של התקנות (“הדרך והתנועה בה”), המילה “ינהג” קרוב ל-100 פעמים, “נוהג” – “יותר מ-100 פעמים”, ומי יודע כמה פעמים המילה הזאת מופיעה שם בהטיות ובנגזרות אחרות.

טול, למשל, את התקנה 30 (א), האומרת כי “בעל רשיון נהיגה המסתייע בשעת בדיקת כושר ראייתו במכשירים אופטיים או שצויינה ברשיונו חובה להסתייע במשקפים אופטיים או בעדשות מגע … לא ינהג רכב מנועי אלא אם הוא מרכיב אותם מכשירים…”: האם, כאשר הוא מנמנם בחנייה עם מנוע פועל, הוא נחשב “נוהג” ועליו להרכיב את המכשירים האופטיים האלה?

אולי כדי להיטיב ראות את החלומות, אבל זה לא עניין לתקנות התעבורה.

כן, כן … הפרשנות ה”תכליתית” של אהרן ברק, שגם אותה הוא מביא כאן: אנחנו קודם מחליטים לאן אנחנו רוצים להגיע, ואז אנחנו אומרים שזו “תכלית החקיקה”.

יש כאן רק בעייה אחת: השאלה עד כמה להחמיר כדי להשיג תכלית זו או אחרת הינה עניין שבין הדרג הפוליטי, הנבחר, לבין הציבור, הבוחר, וכנגד הרצון של הנבחרים להחמיר על מנת להשיג יותר קיים הרצון שלהם להיבחר שוב ושוב, ו”נקודת האיזון” במשיכת-החבל הזאת היא עניין לפוליטיקאים, לא לשופטים.

כך הדבר גם בעניין הגבלות המהירות, וכך גם בעניין ה”נהיגה” בשכרות: השאלה אם לראות אדם המנמנם ברכבו כשהמנוע עובד אינה “מתיישבת” או “לא מתיישבת” עם “תכלית החקיקה”: הכל מתיישב – אם הדרג הפוליטי רוצה בכך.

ובמלים אחרות: הפרשנות ה”תכליתית” מקומה יכירנה כאשר קיימות יותר מאפשרות סבירה אחת לפרש את לשונו של הדין, ואז יבחר הפרשן את זו אשר מתאימה יותר ל”תכליתו” של הדין, אבל כאשר ישנה רק אפשרות פרשנית אחת, או כאשר המחוקק שותק, הפרשן אינו רשאי לעקם את הכתובים, או להוסיף עליהם את מה שהוא היה מוסיף, אם היה הוא עצמו בנעליו של המחוקק.

במיוחד אמורים הדברים בהרחבה של הדין הפלילי.

בפלורידה, ניו ג’רזי ואילינוי, וכן בבריטניה ובקנדה (אליה נתייחס בהמשך), המחוקק רצה להרחיב, בישראל הוא לא רצה!

ואם נשתמש בלשונו של אורי שהם עצמו, “היקפה הראוי של עבירת הנהיגה בשכרות” הוא עניין למחוקק הנבחר, לדרג הפוליטי, ולא לשופט.

ושופטינו, כידוע, מתרחקים מהפוליטיקה כמפני אש.

לאיזה אבסורד הדבר יכול להגיע

במהלך מה שהוא מכנה “משפט משווה”, כאשר הוא מביא כדוגמה את המשפט באילינוי, אומר אורי שוהם:

25.         יצויין, כי יסוד ה-APC, מוחל, לעתים, אף במצבים שלקורא התמים יראו מעט תמוהים. כך, במדינת אילינוי, נקבע כי התקיים יסוד ה-APC (Ill. Veh. Code §11-500), בסיטואציה שבה נמצא הנאשם כשהוא שיכור ברכבו, כשמנוע הרכב אינו פועל, שעה שהנאשם ישן בתוך שק שינה במושב האחורי (People v. Davis, 562 N.E.2d 1152 (Ill. App. 1990)).

אכן, לקורא ה”תמים” זה ייראה תמוה, אבל “לנו”, השופטים, זה בכלל לא “תמוה”, כי אנחנו חיפשנו את זה, וגם מצאנו …

כן, גם לי, שאת התמימות כבר איבדתי מזמן, זה ממש לא “תמוה”. זה לא תמוה, כי אני מכיר את המנטאליות של שופטינו היקרים, ועל כך בפרק הבא.

על המנטאליות של השופטים, או: שופטי כל העולם התאחדו

כל שופט מביא עימו, הן בהתקבלו לעבודה והן בכל בוקר מחדש, מזיגה של כמה וכמה אינטרסים אשר לא תמיד מתיישבים עם עשיית הצדק – גם כאשר הוא באמת-ובתמים רוצה לעשות צדק.

האינטרסים האלה הם, בין השאר, מנעמי השררה, שכרון-הכוח, הרצון להצדיק את עצם קיומם, לזכות בכותרות יום-המחרת, לספק חומרי-גלם לאקדמיה ולסטודנטים למשפטים – ולהטביע את חותמם על “חולות ההיסטוריה”.

כאשר האינטרסים האלה מאפילים על עשיית-הצדק, אני קורא לכך שחיתות האגו.

קחו, למשל, את הנושא בו עסקינן: מה שהיה צריך לעשות כבר בערכאה הראשונה – שופט התעבורה – היה לזכות את הנאשם באמירה “לשווא ביקש התובע (אפשר להוסיף “המלומד”, אם רוצים) להוציא מקרא מידי פשוטו, ולהביא דוגמאות מפסיקה זרה, המבוססת על חקיקה שונה מזו שלנו”.

לאמירה הזאת יכול היה השופט להוסיף, אם ימצא לנכון, הערת-אגב עם המלצה למחוקק (אני תמיד נגד זה, אבל זה עדיין בגדר המקובל), אבל גם בלי המלצה כזאת, ברור שהתביעה תעביר את פסק-הדין לידיעתו של משרד התחבורה – ותוך זמן קצר משרד התחבורה יחליט אם להתקין תקנות המרחיבות את מושג ה”נהיגה” – ועד כמה.

אבל בצורה הזאת – מי יזכור את השופט ביום המחרת, ואיזה “SHOWCASE” הוא יציג לוולב”ש בבואו לבקש קידום?

אז שופט התעבורה הרשיע, ובזבז, מן הסתם, הרבה זמן שיפוטי על כתיבת פסק-דין מלומד, עטור אסמכתאות למכביר, ביהמ”ש המחוזי הוסיף כהנה וכהנה, וביהמ”ש העליון הוסיף עליו פסק-דין מטומטם ושערורייתי, המבוסס על רמאות ואחיזת-עיניים – זה שאנחנו דנים בו כאן – ובזבז זמן שיפוטי, כאשר בתיקים אחרים יושבים במעצר אנשים שמחר ייצאו זכאים, ואיש לא יחזיר להם את החירות שנגזלה מהם.

על הדינמיקה בהתפתחותה של הפסיקה

כאשר המחוקק האמריקאי, בפלורידה, ניו ג’רזי, אילינוי ומדינות אחרות, העמיד בצד הנהיגה גם את ה-APC (active physical control), ספק רב אם הוא ראה בדמיונו הפורה מצב בו יורשע ב”נהיגה במצב שכרות” נהג הישן בשק שינה במושב האחורי, כאשר המנוע כבוי ומפתח ההצתה לא במקומו.

אלא מאי? כל שופט מוכרח “לתרום” משהו משלו: בהתחלה מגיע מקרה בו הנאשם נתפס עם מנוע עובד, הילוך משולב, רגל עם “חצי קלאץ’ בחוץ” והאיתות ליציאה לדרך מהבהב באור יקרות … זה בוודאי “שליטה פיזית ממשית” על הרכב.

אחר-כך יבוא מצב דומה, רק בלי האיתות, והשופט שידון בתיק יראה עצמו חייב להוסיף “נדבך” משלו, וכך, בהדרגה, אנחנו מגיעים למצבים אבסורדיים כמו עם הנהג שנתפס ישן בשק שינה, במושב האחורי, כאשר המנוע כבוי ומפתח ההצתה אינו במקומו.

ובהמשך הלוגי הזה נגיע גם ל”יצוא” ההלכות האלה למדינות-חוץ, בהן אין חקיקה דומה.

ועל כגון אלה אמר השופט שלי טימן, לאחר פרישתו: ישנם שופטים שאינם מכירים את המילה “זיכוי”!

חלקו של השופטים יצחק עמית בפארסה העלובה והנלעגת הזאת

יצחק עמית, בחוות-דעתו בת 912 המלים, הולך בדרך מניפולטיבית דומה לזו של אורי שהם. הוא מתחיל כך (ההדגשות – במקור):

1.תקנה 169(א) לתקנות התעבורה קובעת”לא ינהג אדם רכב בדרך או במקום ציבורי ולא יניעו אם הוא שיכור…”. ודוק: המחוקק לא נקט לשון “נסיעה” אלא לשון “נהיגה” שהיא רחבה הרבה יותר, כפי שהראה חברי השופט א’ שהם בפסק דינו. … לטעמי, המחוקק ביקש להרחיב מוטת כנפי האיסור של נהיגה בשכרות, גם למצבים בהם הרכב הונע מבלי שהמנוע הותנע. לכן, אדם שיכור המוריד את בלם היד כאשר הרכב נמצא בירידה, על מנת לדרדר את הרכב לפנים, ייתפס אף הוא ברשתו של האיסור. ובקיצור, פרשנותו של חברי, מעוגנת בלשון החוק.

יש כאן רק בעייה אחת, כפולה:

ראשית – למצבים בהם הרכב הונע מבלי שהמנוע הותנע ישנה תשובה לא רק בתקנה 164 שכבר דנו בה (“לעניין חלק זה, מי שמסיע רכב בכוח גופו דינו כדין נוהג רכב”), אלא גםבתקנה 169ב(א) עצמה, שאינה מדברת על “רכב מנועי”, אלא על “רכב”, כך שאם איזה יהודי רוצה להתחכם, ולומר כי גלישה במדרון, ללא המנוע, אינה “בכוח גופו”, וגם אינה “מנועית” – החוכמולוגיה הזאת לא תעזור לו, והתשובה ה”ניצחת” של יצחק עמית אינה כל כך ניצחת, כי היא לגמרי מיותרת.

ושנית, וזה העיקר – בתיק הזה לא היה מצב בו הרכב הונע מבלי שהמנוע הותנע, אלא בדיוק המצב ההפוך, בו המנוע הותנע – בלי שהרכב הונע.

בהמשך יצחק עמית מביא משלו “מנחה” ממדינות הים – חוק קנדי ושלושה פסקי דין המושתתים עליו, אבל גם החוק הקנדי מוסיף דברים שאינם נמצאים בדין הישראלי, ומוסיף ל”operation” של הרכב גם “[having] the care or control” על הרכב.

אלא מאי? מיד בהמשך נראה כי אותו החוק, חמישה סעיפים לאחר מכן, קובע חזקה לפיה אדם הנמצא במושב הנהג – ורק במושב הנהג! – הוא בעל ה”שליטה” ברכב, אלא אם כן אותו אדם הוכיח כי לא התיישב במושב הנהג במטרה להניע את הרכב (בדומה לחקיקה האנגלית, בה דיברנו לעיל).

הנה כי כן, גם אם החוק הזה היה קיים אצלנו, המערער היה יוצא זכאי, כי מכלל הנסיבות ברור שהוא לא התכוון “להניע את הרכב”.

ואם לא די בכך, מה שתורגם ע”י עמית כ”להניע את הרכב”, במקור הוא “setting the vehicle … in motion“, וזה אומר שאפילו אם אדם יושב ברכב עם המנוע עובד, עדיין הוא יכול להוכיח שהוא לא ישב שם במטרה להניע את הרכב (set the vehicle in motion), ובמקרה שלנו, כאמור, זה היה ברור כל הזמן (ואפילו מוסכם!).

והשאלה היא אם השופט הזה לא הבין שהוא יורה לעצמו ברגל, בכך שהוא מביא לנו אסמכתא המחייבת את התוצאה ההפוכה מזו שבה הוא מבקש לתמוך.

ההוראה הרלוואנטית, אותה מביא יצחק עמית, נמצאת בסעיף 253 ל- Criminal Code, R.S.C. 1985, c. C‑46, אשר זה לשונו:

” Operation while impaired

253. (1) Every one commits an offence who […] has the care or control of a motor vehicle, vessel, aircraft or railway equipment, whether it is in motion or not,

(a) while the person’s ability to operate the vehicle, vessel, aircraft or railway equipment is impaired by alcohol or a drug;”

וזהו סע’ (a)((1258, אותו הוא מאזכר (אבל לא מצטט), ככל הנוגע לענייננו:

258 (1) In any proceedings under subsection 255(1) in respect of an offence committed under section 253 or subsection 254(5) or in any proceedings under any of subsections 255(2) to (3.2),

(a) where it is proved that the accused occupied the seat or position ordinarily occupied by a person who operates a motor vehicle, … the accused shall be deemed to have had the care or control of the vehicle, … unless the accused establishes that the accused did not occupy that seat or position for the purpose of setting the vehicle, … in motion …

ההגנה הנתונה לנאשם עפ”י סע’ 258(1)(a) היא דומה לזו אשר בסע’ 4(3) ו-5(2) לחוק האנגלי לו נזקק אורי שהם, כפי שראינו לעיל, ואין תימה בדבר, שהרי קנדה השתייכה בעבר לחבר העמים הבריטי, ואם מדינת ישראל “ירשה” את חוקי המנדט הבריטי, גם קנדה יכולה הייתה להיות מושפעת מהם.

יורם דנציגר השקרן טומן ידו בצלחת – אבל לא עמוק מדי

בתיק הזה שיקרו אורי שהם ויצחק עמית מספיק גם עבור חברם, כך שהוא יכול היה להסתפק בחוות-דעת קצרה, בת 76 מלים:

אני מצטרף לניתוח המשפטי ולמסקנתו של חברי השופט א’ שהם, לפיה המערער הורשע בדין בעבירה של נהיגה בשכרות, הגם שרכבו לא היה בתנועה עת ישב בו כשהוא שיכור.

מסקנה מתיישבת עם הדין הנוהג ברבות ממדינות ארצות הברית (כמפורט בפסקאות 27-23 לחוות דעתו של חברי), עם הדין האנגלי (כמפורט בפסקאות 31-28 לחוות דעתו של חברי) ועם הדין הקנדי (כמפורט בפסקאות 4-3 לחוות דעתו של חברי השופט י’ עמית, שהצטרף בהסכמה אף הוא לחוות דעתו של השופט שהם).

יש כאן בעייה, בעייה כפולה:

ראשית – בכל הדינים האלה אין כמעט שום דבר המאחד ביניהם, ולא ברור עם איזה דין “מתיישבת” מסקנתו של אורי שהם.

ושנית – לפי הדינים האלה המערער יבגני קרופצקי היה מורשע (אולי) רק באריזונה, פלורידה ואילינוי, ואילו בניו יורק, ניו ג’רזי, אנגליה וקנדה הוא היה יוצא זכאי!

וזה אומר כי דוקטור יורם דנציגר עשה את הדוקטורט שלו באוניברסיטת לטביה, או משהו דומה.

עוד תרגיל של אחיזת-עיניים

הן אורי שהם והן יצחק עמית עומדים על המרכיב ה”תנועתי” של האירוע.

כך אורי שהם:

ביום 2.10.2009, בשעות אחר הצהריים, החנה המערער את רכבו ברחוב יצחק שדה, בעיר אזוּר, באופן שגרם להפרעה חלקית לתנועה …

וכך יצחק עמית:

המבקש נרדם לאחר שהחנה את רכבו בחנייה כפולה אסורה, ובכך גרם להפרעה חלקית לתנועה

וגם כאן נשאלת השאלה מה עניין מחט לתחת.

המערער לא הואשם בעבירת חנייה, או הפרעה לתנועה (ומכל מקום הדבר לא עמד לדיון בתיק הזה), ואיזכור הנושא הזה לא בא אלא כ”שחקן חיזוק” מיותר לקונסטרוקציה משפטית שאינה מחזיקה מים.

אומר יצחק עמית:

4.הנה כי כן, גם הדין הקנדי מלמד אותנו כי ראוי לאמץ את מבחן השליטה. ברם, אין פירוש הדבר כי בכל מקרה בו יימצא אדם שיכור יושב במכוניתו, יש לייחס לו נהיגה בשכרות, והדבר הוא תלוי נסיבות. לא דומה מי שישן שיכור בחניה כפולה בכביש, כמו המבקש במקרה דנן, למי שישן שיכור במגרש חניה נידח.

וזה יותר משטות:

ראשית – כל מקום הפתוח לציבור הוא “דרך”, גם אם הוא “מגרש חנייה נידח”;

שנית – הנסיבות שנדונו בפסיקה הקנדית שהוא עצמו מביא לא היו “תעבורתיות”, אלא התרכזו בכוונותיו של הנאשם, ובסכנה ה”מציאותית” לגוף או לרכוש של הזולת, הנובעת ממצב השכרות, לאור נסיבות ה”שליטה”;

שלישית – במקרה שהוא מביא, מדובר היה במגרש חנייה “פרטי”, ומגרש חנייה פרטי אינו “דרך”, בין אם הוא “נידח”, בין אם לאו (לפחות לפי הדין הישראלי);

רביעית, וזה החשוב – לא רק שהמבחן ה”ראוי” הוא, כפי שכבר עמדנו על כך, לעיל, עניין פוליטי שיש להשאירו לדיון בין הציבור לנבחריו, אלא בכל הסקירה המלומדת ראינו כי למחוקקי העולם ישנן גישות שונות לגבי ה”ראוי”, כאשר המחוקק הישראלי מצא לנכון שלא להתערב בנושא, ולא להרחיב את מושג ה”נהיגה” מעבר למשמעותו בלשון בני אדם, למעט “הסעת רכב בכוח הגוף” – הרחבה ממנה אנו למדים כי המחוקק שלנו יודע להרחיב, אבל לא תמיד הוא מעוניין בכך.

ומעל לכל – הדין הקנדי לא ממש מאמץ את “מבחן השליטה”, ובמידה הזעומה שהוא מאמץ את המבחן הזה – הוא משאיר לנאשם הגנה להראות שהוא לא ממש “נהג” ברכב, וגם לא עמד לנהוג בו.

מטומטמים, או מושחתים?

פסק-הדין בו עסקינן התחיל בטיוח ההבדל בין “מנוע מותנע” לבין “רכב מונע”, וזאת כדי להכניס את המקרה הזה תחת כנפיה של התקנה 169ב(א), אשר זה לשונה:

לא ינהג אדם רכב בדרך או במקום ציבורי ולא יניעו אם הוא שיכור.

אם מנוע “מותנע” כמוהו כ”רכב מונע”, די היה לומר זאת במפורש, ודי היה בכך כדי לדחות את הערעור, אבל אז היה לנו פסק-דין רזה, שדוף ולא-משכנע, ולכן היה צורך להוסיף לפסק הדין הרבה “בשר”.

מה עשו השופטים? יצאו למדינות הים, ליקטו פסיקה המבוססת על חקיקה שאינה קיימת אצלנו, אבל החקיקה הזאת, במרכזה עומדים המלים “driving or in actual physical control of a vehicle), והשופטים לא התייחסו למילה “OR“, אשר מכניסה תחת כנפי האיסור גם מצב שאינו “נהיגה”.

השאלה היא אם השופטים לא שמו לב לקיומה של המילה הזאת, שמו לב לקיומה, אבל לא הבינו את משמעותה, או שהבינו את משמעותה, אבל עיוותו את הדין בזדון.

והשאלה הבאה היא אם הם חושבים אותנו לאידיוטים מושלמים, ואם הם לא מכירים את העיקרון לפיו אפשר לרמות חלק מהעולם כל הזמן ואת כל העולם חלק מהזמן, אבל אי אפשר לרמות את כל העולם – כל הזמן..

היו אתם השופטים.

_____

לפסק הדין בעניין יבגני קרופצקי.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס