כמי שנלחם למען הצדק כבר חמישים שנה, ראיתי לעצמי חובה להשתתף בכל
הקבוצות האלה, כמי שיש לו מה לתרום – הרבה לתרום – בנושא הזה, בין בשיתוף מאמרים
שאני מפרסם באתר שלי, בין בתגובות לפוסטים ותגובות של אחרים.

אחת הקבוצות האלה – הגדולה שבהן – היא כל האמת על פרשת רצח תאיר
ראדה ז”ל. קבוצה זו מונה כיום למעלה מ-200,000 חברים, ולה כמה מנהלים,
אשר גישותיהם שונות: חלקם מבינים שמקרה זדורוב אינו סיפור “נקודתי”,
מקרה של עיוות-הדין במערכת של מלאכי-שמיים צחורי-כנפיים, אלא רק “דגימה”
של מה שמתרחש במערכת המשפט כולה. דגימה של תרבות השפיטה הקלוקלת של שופטי
ישראל, תרבות השקר והחתירה-בכל-מחיר לניצחון הליטיגאנטי של התביעה הכללית (קרי:
הפרקליטות), ותרבות תפירת-התיקים וטיוח האמת של התביעה הכללית והמשטרה גם-יחד.

המנהלים האלה מבינים – כמוני – שכדי להוציא את זדורוב לחופשי יש לטפל
במערכת כולה: השופטים, הפרקליטות, המשטרה.

לעומת המנהלים האלה ישנו “אגף” אחר של מנהלים בקבוצה הזאת, אשר
סבורים כי כדי להוציא את צדקתו של זדורוב לאור, צריך לטפל רק בתיק המסויים הזה –
במנותק מהבעייה הכללית, שהיא, כאמור, התרבות הקלוקלת של שופטי ישראל, הפרקליטות
והמשטרה.

האגף הזה מונה, ככל הנראה, מנהל אחד בלבד – שמו בישראל: רועי וייס.

ראה וייס זה שאני מרחיב את היריעה, הוציא אותי מהקבוצה, וחסם אותי כך שלא
אוכל לראותה, וממילא גם לא לבקש לחזור אליה.

רצה הגורל הטוב, ויש לי חברים ב”מועצת המנהלים” הזאת אשר
תומכים בגישתי, ומבינים את תרומתי לקבוצה הזאת, ולמאבק למען זדורוב, והם החזירו
אותי לקבוצה, כנגד הבטחה לכתוב רק דברים הנוגעים במישרין לתיק זדורוב.

כששמחה ניר מבטיח, הוא גם מקיים.

הבעייה הבאה שלי הייתה שבקבוצה הזאת כל פוסט מצריך אישור שלמנהל – וזה לא
מתאים לאגו שלי, אגו של מי שרואה את עצמו כנושא-דגל, אם לא כנושא-הדגל, במאבק כנגד
עוולותיה של “המערכת”. זה לא מתאים לאגו של נושא-הדגל, שיצטרך לקבל
אישור לכל פוסט ממי שזה עתה סיים קורס מ”כים, ושחלב אימו עדיין לח על שפתיו.

תארו לעצמכם שמרים נאור צריכה לקבל אישור ממנהל בתי המשפט כדי לכתוב פסקי
דין.

לבעיית-האגו הזאת מצאתי פתרון שהוא טוב לא רק לאגו, אלא גם למאבק עצמו:
לעשות קופי-פייסט בתור תגובה, בכל מקום שאפשר להגיב – והכל בלי להפר את הבטחתי
לכתוב רק על מה שנוגע נקודתית לפרשת זדורוב.

הפתרון הזה טוב גם למטרה של הקבוצה, משום שהוא מגיע ליותר קוראים מאשר
פוסט הצונח במהירות מטה-מטה, אלי תהומות-הנשייה, ולכן הוא יותר אפקטיבי.

הדבר הוכח כאשר יצאתי בקריאה לצאת לרחובות! כולנו רומן זדורוב!!!
עשיתי זאת כאשר אף אחד עוד לא חשב על כך, והבאתי את הרעיון הזה – כולל הנחיות
אופרטיביות – לאלפים- אשר קראו אותו (יש לי מונה-כניסות).

אם היום ההפגנות קורמות עור וגידים, ואנחנו כבר אחרי ההפגנה הראשונה –
אני בהחלט זוקף לזכותי את זכותו של הגפרור אשר בער והצית להבות ולבבות.

אבל כנראה שגם למר רועי וייס יש אגו.

ההבדל בין האגו שלי לאגו שלו הוא שהאגו שלי מוקדש למלחמה הציבורית, ואילו
האגו שלו מוקדש, ככל הנראה, לאגו של עצמו. והוא חסם אותי שוב, והפעם – בגלל
הקופי-פייסט ההמוני.

ושוב חזר הניגון, ושוב חברי ב”מועצת המנהלים” הזאת החזירו אותי
לקבוצה, והפעם כנגד הבטחה שלא לחזור על תרגילי הקופי-פייסט שלי, וגם סידרו לי
“פטור” מהצטרך באישור לכל פוסט.

כאמור לעיל, כששמחה ניר מבטיח, הוא גם מקיים, אני עמדתי בכל דיבורי, אבל
האיש הזה שוב הוציא אותי – הפעם בלי כל סיבה (וכשחברי שאל אותו מה קרה הפעם, כבר
לא היה לו מה להגיד. הוא אמר שהוא “לא זוכר”), וכשחברי הציע להחזיר אותי
לקבוצה, הוא ענה לחברי: אין לי בעיה שתחזיר אותו אבל אם יפרסם שוב ימחק לצמיתות.

זה כבר היה יותר מדי בשבילי. אני לא מוכן שחברי-לנשק יעשו לי זובור,
וכך עניתי לחברי: אל תחזיר אותי, ותגיד לו שזה מה שאני ביקשתי, ושיישק
לי בתחת. אני לא רוצה חברים שיירו בי בתוך הנגמ”ש. תגיד לו מה שאמרתי לך.

וכך הווה.

________

הבהרה והתנצלות:

במאמרי זה בדברי על הפתרון שמצאתי כתרופה לדרישה לקבל אישור-מנהלים לכל
מאמר (הדבקה כמותית בכל מקום שאפשר להגיב), אמרתי כי “הפתרון הזה טוב גם
למטרה של הקבוצה, משום שהוא מגיע ליותר קוראים מאשר פוסט הצונח במהירות מטה-מטה,
אלי תהומות-הנשייה, ולכן הוא יותר אפקטיבי”.

בהמשך כנראה שקצת נסחפתי אחרי עצמי באמרי:

הדבר הוכח כאשר יצאתי בקריאה לצאת
לרחובות! כולנו רומן זדורוב!!! עשיתי זאת כאשר אף אחד עוד לא חשב על כך,
והבאתי את הרעיון הזה – כולל הנחיות אופרטיביות – לאלפים- אשר קראו אותו (יש לי
מונה-כניסות).

אם היום ההפגנות קורמות עור וגידים, ואנחנו כבר אחרי
ההפגנה הראשונה – אני בהחלט זוקף לזכותי את זכותו של הגפרור אשר בער והצית להבות
ולבבות.

את האמירה הזאת יש לקרוא בכמה חלקים:

“הדבר הוכח כאשר יצאתי בקריאה לצאת
לרחובות! כולנו רומן זדורוב!!!“:

אכן, “הדבר” הזה הוכח אמפירית, משום שאם פוסט רגיל מביא
מאות קוראים, “הדבר” הזה הביא אלפים.

“עשיתי זאת כאשר אף אחד עוד לא חשב על כך”:

כיוון שאני לא קורא מחשבות שלא ניתן להן ביטוי, לא יכולתי לדעת מה אחרים
חושבים, ואם אחרים כן הביעו את מחשבותיהם ואני לא ידעתי – זה אכן היה הכשל שלי.

ואגב: כאשר אני “חושב” על משהו, אבל לא מפרסם אותו, אני לא
אעשה עניין מכך שמישהו מפרסם דבר ואומר שהוא “עשה זאת כאשר אף אחד עוד לא חשב
על כך”.

בינתיים עוד לא ראיתי מישהו שאמר “אני חשבתי על כך קודם” כאשר
מדובר ברעיון אשר התגלה ככושל. להצלחה, כידוע, ישנם אבות רבים, כולל אלה אשר
“חשבו” עליה, ואילו הכישלון, כידוע, לעולם יתום הוא.

“והבאתי את הרעיון הזה – כולל הנחיות
אופרטיביות – לאלפים- אשר קראו אותו (יש לי מונה-כניסות)”:

זו עובדה שאיש לא חולק עליה, והפרסום
הזה מופיע כאן.

“אם היום ההפגנות קורמות עור וגידים, ואנחנו
כבר אחרי ההפגנה הראשונה – אני בהחלט זוקף לזכותי את זכותו של הגפרור אשר בער
והצית להבות ולבבות”:

טוב, בהחלט הגזמתי, וברור שתרומתי היא דלה בהרבה מתרומתה של קבוצת כל האמת על פרשת רצח תאיר
ראדה ז”ל, אבל, באספקלריה של זמן הפרסום שלי, ומה שפורסם/לא פורסם עד
אז, יכולתי בהחלט לראות את עצמי כ”גפרור” אשר בלעדיו ה”דינמיט”
לא היה מתפוצץ.

אז אני מתנצל בפני כל אלה אשר חשבו על זה לפני ונפגעו מ”גניבת התהילה”
על ידי, ואני מאמין גם בלי “הוכחות” לכל מי שיאמר שהוא חשב על זה
לפני, אבל, יחד עם זאת, נראה לי שעדיין לא איבדתי את “זכות
הראשונים” על הפרסום עצמו, בהביאי את הרעיון הזה – כולל הנחיות אופרטיביות –
לאלפים אשר קראו אותו.

מדוע אני מגיב בפירוט כזה?

משום שבעת כתיבתם של הדברים לא העליתי על הדעת שמישהו – שלא ידעתי על
קיומו – ייפגע ויגיד שמחה, אתה לא היית הראשון שחשבת על זה, אני חשבתי לפניך.

אז אני מתנצל על טעותי, כי לא הייתה לי כל כוונה לפגוע באיש, וכל מי שחשב
על כך לפני מוזמן לומר לנו זאת, בתגובות למטה.

ואגב, עם כבר מדברים על “מי חשב על כך קודם”, אני יכול לשאול
אתכם מתי אתם חשבתם על כך, ואם, למשל, הייתם אומרים “לפני חודש”, הייתי
אני אומר “אני חשבתי על כך לפני חודש וחצי, אבל לקח לי זמן כדי לכתוב את זה,
ולהעלות לאתר”.

מעניין מה הייתם אומרים על כך, אבל אני לא קטנוני כמותכם, ולא רודף
כבוד או “ראשוניות”.

אגב, הייתי שמח לדעת מה מנע ממך להגיד “שמחה, לידיעתך, גם אנחנו חשבנו
על כך קודם”?

במקרה הזה הייתי, כדרכי, עונה “אני שמח שכיוונתי לדעתם של גדולים”,
אבל כנראה שבכל זאת גם אצלכם יש אגו – בין קבוצתי, בין אישי.

אז אני מבליג על האגו שלי, ומוותר לכם על הבכורה, אפילו ללא נזיד עדשים –
ממש חינם.

אין לי שום בעייה להכות על חטא טעויותי, כולל האידיוטיות ביותר שבהן, כמו,
למשל, במאמר הזה:

על
חובת הדיווח להוצל”פ ע”י כונס נכסים שהוא גם בא-כוחו של הזוכה: על תקנה
לא-רלוואנטית, ועל טעות אידיוטית שלי.

יכולתי, כמובן, למחוק את המאמר השגוי, ולהעלות במקומו את המאמר החדש, אבל
זו אינה דרכי (ראו את ההקדמה למאמר ההכאה-על-חטא שלי), כי תיקונים כאלה דווקא מזככים
את הנפש.

הלוואי ושופטי ישראל, יחד עם הפרקליטות והמשטרה יהיו מוכנים כמוני להודות
בטעויותיהם ובכשליהם, כשם שאני עושה.

ראו גם תגובה 3.2, למטה מכאן.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא
לשתף!

נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו
“מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר
גרוניס

	מגיב אנונימי

שם או כינוי:	הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך בחר בבקשה שם כינוי קבוע וייחודי לך וסיסמה לשימוש עם השם הזה. שם או כינוי: חסימת סיסמה: הקלדה נוספת של אותה סיסמה: כתובת דואר אלקטרוני:
חסימת סיסמה:
	זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:

פורסם ב- עו"ד שמחה ניר, שר המשפטים הבא, תold post

רועי וייס, מנהל קבוצה בפייסבוק, יורה בחבריו לנשק, בתוך הנגמ”ש

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל