חה”כ מוטי יוגב וחופש
הביטוי

החלטת ועדת האתיקה של הכנסת
לנזוף בחה”כ מוטי יוגב על דבריו בעניין עוזי פוגלמן – אות קלון לדמוקרטיה הישראלית.

שמחה ניר, עו”ד

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת
ה”הוצאות”

זה
יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב
תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן
75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי
מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ
8743/14, שמחה ניר,
עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

חה”כ מוטי יוגב קרא
“להרים על בית המשפט העליון כף של D-9“, ובהזדמנות אחרת הוא אמר:

“אני קורא לשופט פוגלמן לפשוט
את מדי השופט ולהצטרף לרשימה המשותפת שפסיקותיו כדעותיה. ראוי שהממשלה וכך גם אני אשתדל
בכנסת למצוא הדרכים לעקוף את פסיקותיו הלא מוסריות והלא מידתיות של השופט פוגלמן באופן
שנרתיע רוצחים ואויבים ונגן על קיומם של עם ישראל ומדינת ישראל ונציל חיים”.

על ההתבטאות הראשונה מחאתי לו כפיים (אם
כי מנימוקי שלי), ואף הצעתי לו מבחר
של בולדוזרים טובים יותר, חזקים יותר, חדשים או משומשים, במחיר השווה לכל סיעה
בכנסת.

על ההתבטאות השנייה אמרתי על יוגב כי הייתה
זו התבטאות שגוייה, משום שגם הוא, אילו היה בנעליו של פוגלמן, היה נוהג אותו
הדבר, ובביקורתו זו הוא “יורה לעצמו ברגל, וחבל”.

מבקשי נפשו הפוליטית של יוגב קראו, מן
הסתם, את סקירת הדחפורים שלי, וביקשו להנחית גם עליו כף של דחפור – אולי אפילו כבד
יותר מ-D-9 – והתלוננו בפני ועדת
האתיקה של הכנסת על שתי האמירות האלה.

ועדת האתיקה ניקתה את יוגב מ”פרט
האישום” הראשון, בקבלה את הסבריו יוגב לפיהם עניין ה-D-9 היה רק מטאפורה, ולא ממש קריאה לעלות על ביהמ”ש העליון עם
בולדוזר אמיתי. חופש-הביטוי, קבעה  הוועדה,
מכשיר את ההתבטאות הזאת.

הוועדה לא קיבלה את עמדתו של יוגב לגבי
ההתבטאות השנייה, וכך
קבעה:

“הוועדה אינה מקבלת את הסבריו
של חה”כ יוגב בעניין זה, וסבורה כי מדובר בפרסום הגובל בהסתה תוך נסיון לעשות
דה-לגיטימציה לשופט מכהן אגב החלטה שיפוטית. מובן כי אין מניעה לבקר החלטות שיפוטיות,
אולם על חברי הכנסת להקפיד כי הביקורת תהיה לגופם של דברים ובשפה ראויה, ולא בהכפשה
אישית של שופט או בנסיון להטיל עליו מורא ובכך לפגוע בעצמאות שיקול הדעת השיפוטי, שהיא
נשמת אפה של מערכת השפיטה במדינה דמוקרטית”.

הבה נפרק, כדרכנו, את המשפט הרב-מפרקי
הזה:

• “מדובר
  בפרסום הגובל בהסתה …”:

על השימוש הפסול במילה “הסתה”
כדי לסתום את פיותיהם של המבקרים כבר עמדנו בעבר (למערכת
“הארץ”: האמנם “זו לא ביקורת, זו הסתה”?), ולאחרונה,
באותו ההקשר, גם בעניין ה”ביזוי” וה”שיסוי” (על
יריב לוין הדמגוג, על חופש הביטוי, על הביזוי ועל השיסוי).

• “תוך
  נסיון לעשות דה-לגיטימציה לשופט מכהן …”:

אלא למי, לשופט שכבר לא מכהן?

מדוע מותר לעשות “דה-לגיטימציה”
לשופטת מכהנת (דליה גנות, ביהמ”ש
המחוזי, תל-אביב) שאמרה כי “אך טבעי הוא כי מעסיקיהן הלכאוריים
כעסו עליהן כשלא יכלו או לא רצו לעבוד, הן בשל היותן במחזור חודשי או בשל אי רצונן
לעבוד מסיבותיהן”?

מדוע מותר לעשות “דה-לגיטימציה”
לשופט מכהן (אהרן
אמינוף, סגן נשיא ביהמ”ש המחוזי בנצרת) שאמר על נאשם באונס
בתו המאומצת מעת היותה בגיל 6 ועד הגיעה לגיל 18 – 12 שנים תמימות – כי “ייתכן שבמשך השנים, משהייתה המתלוננת לנערה, נעמו לה מעשי הנאשם והיא חפצה
בהם ולכן היא לא התחמקה ממנו וגם לא טרחה לספר על מעשיו ולגלותם, עד שנאלצה לעשות כן לאחר
ארוסיה, מפחד שלאחר נישואיה היה מתגלה
שהיא איננה בתולה”?

מדוע מותר לחה”כ זהבה גלאון
לעשות דה-לגיטימציה לשופטת דליה גנות (ראו לעיל) ולומר כי החלטתה “משקפת קהות חושים ואטימות“,
אבל, לעומת כל אלה, אסור לחה”כ יוגב לעשות דה-לגיטימציה לשופט עוזי פוגלמן,
ולומר כי “דעותיו של השופט פוגלמן משרתות את האויב שרוצה לרצוח אותנו, הוא
ביטא עמדות של אויב ואני מקווה שבית המשפט יחזור בו מהחלטתו“?

• “אגב
  החלטה שיפוטית” …:

לשם מה בא שחקן-החיזוק הזה, אם לא להשתיק
את הביקורת על השופטים ופסיקותיהם? מה נשאר אם שוללים את הביקורת על הלגיטימיות של
שופטים ושל החלטותיהם השיפוטיות? ביקורת על כך שדורית ביניש וחברתה עדנה ארבל
נשארו בקונצרט לשמוע את וואגנר?!

כעת מתחיל הפינג-פונג העצמי הקלאסי, הנוטף
צביעות, מסוגת “אמנם – אבל – יחד עם זאת – אבל מאידך”:

• “מובן
  כי אין מניעה לבקר החלטות שיפוטיות …”:

תודה רבה לכם, חברי ועדת האתיקה, על שאתם
מתירים לנו, ברוב טובכם ונדיבותכם, לבקר החלטות שיפוטיות … מה היינו  עושים בלעדיכם?!

• “אולם
  על חברי הכנסת להקפיד כי הביקורת תהיה לגופם של דברים…”:

ומה נעשה אם אי אפשר להפריד בין הדבקים –
בין פסיקה לא-לגיטימית לבין מי שחתום עליה?

ראו, לעניין זה: “הביקורת ראוי לה שתהיה עניינית ולא
אישית. … לגוף הפסק ולא לגוף הפוסק”: האמנם “אלמנטרי”, כבוד
הנשיא?!

ומה נעשה אם שופט חוזר שוב-ושוב על
אמירותיו המטומטמות? האם נבקר אותו על כל אמירה בנפרדת (עד שהבריות יחדלו להתייחס
לביקורת הזאת), ולא נאמר שהשופט “השתטה”?

• “ובשפה
  ראויה …”:

על כך אמרינן הופפפההההה! באיזה
סגנון אדוני מדבר!!!…

הבה נחזור אל דבריו של יוגב בעניין
פוגלמן, ונבחן אותם מבחינת ה”שפה”, קרי: מהבחינה ה”לויגוויסטית”
גרידא:

• “אני
  קורא לשופט פוגלמן לפשוט את מדי השופט …”:

מהו הפסול ה”לינגוויסטיי”
באמירה הזאת? ומה ההבדל, מבחינת ה”שפה”, בין הקריאה “לימור, תתפטרי“, שהופנתה
לשרת החינוך (מן הסתם לא ע”י מורים ללשון העברית) לבין קריאה לשופט “לפשוט  את מדי השופט”?

• “ולהצטרף
  לרשימה המשותפת שפסיקותיו כדעותיה”:

נניח שחה”כ שלי יחימוביץ,
למשל, קוראת לשופט “להצטרף למפלגתו של יאיר לפיד, שפסיקותיו כדיעותיה”? אפשר
לקבל את זה או לא לקבל, אבל מה עניין ה”שפה” לכאן?

ואגב, לפשוט את מדי השופט ולהצטרף למפלגה
שדיעותיו כדיעותיה זה לחלוטין לא “משהו גס”: גם שופט ביהמ”ש
העליון, בנימין הלוי, פשט את הגלימה כדי שיוכל לרוץ לכנסת (במסגרת גח”ל,
לימים הליכוד), ואם מאן-דהוא היה קורא לו “לפשוט את מדי השופט ולהצטרף
למפלגה”, הלוי היה אומר לו תודה, זה בדיוק מה שאני מתכונן לעשות …

• “ראוי
  שהממשלה וכך גם אני אשתדל בכנסת למצוא הדרכים לעקוף את פסיקותיו …”:

מה הפסול בכך? נניח שבתי המשפט גוזרים
מאסרים ממושכים על עבירות חנייה, ודעתו של המחוקק לא נוחה מכך … אז המחוקק רשאי
לעקוף את הפסיקה ולחוקק חוק אשר מונע את האפשרות הזאת (התחולה הרטרואקטיבית של
תיקונים מקלים כבר קיימת בחוק, גם כיום).

• “…
  לעקוף את פסיקותיו הלא מוסריות והלא מידתיות …”:

האם חסרות פסיקות “לא מוסריות ולא מידתיות”?
ונניח שאין פסיקות כאלה, אבל פלוני סבור שישנן, ושפסיקותיו של שופט פלוני הן כאלה –
מה לכך ולעניין “השפה הראוייה”?

נניח שבית המשפט פוסל חוק פלוני משום שהוא
“לא מידתי” ואינו “הולם את ערכיה המוסריים של מדינת ישראל”: האם
גם אז תאמרו שהשפה הזאת – אותה השפה בה השתמש חה”כ יוגב – היא שפה “לא
ראוייה”?!

נראה אתכם!

• “…
  לעקוף את פסיקותיו הלא מוסריות והלא מידתיות של השופט פוגלמן באופן שנרתיע רוצחים
  ואויבים ונגן על קיומם של עם ישראל ומדינת ישראל ונציל חיים”.

שומו שמיים: חבר-הכנסת, או כל אדם אחר מן
היישוב, סבור שהפסיקה – של פוגלמן, או של שופטים אחרים – מעודדת רוצחים ואוייבים, ומסכנת
את החיים ואת עצם קיומם של עם ישראל ומדינת ישראל, והוא קורא “לעקוף את פסיקותיו
… באופן שנרתיע רוצחים ואויבים ונגן על קיומם של עם ישראל ומדינת ישראל ונציל חיים”:
מה כאן בשפה “לא ראוייה”?!

הנה כי כן, ראינו שסייג “השפה הראוייה”
לזכות לבקר החלטות שיפוטיות, שוועדת האתיקה התירה לנו, ברוב טובה ונדיבותה, הינו קשקוש
מקושקש, מסוגת “באיזה סגנון אדוני מדבר”, ולא נותר לנו אלא לחזור אל
שאר ה”תנאים” ל”חופש” הביקורת, מבית מדרשה של ועדת האתיקה של
הכנסת.

כך ההמשך:

• “ולא
  בהכפשה אישית של שופט …”:

מה זה “הכפשה”? אם אני אומר
ששופט פלוני לוקח שוחד – בוודאי שזו “הכפשה”, אבל השאלה אינה אם זו
“הכפשה”, אלא אם היא נכונה, דהיינו אם השופט לוקח שוחד, או שאינו לוקח
שוחד.

• “…
  או בניסיון להטיל עליו מורא …”:

כל ביקורת יש בה ניסיון להיטל מורא, לפחות
את מוראה של הביקורת, אבל גם את מוראו של הציבור, ואת מוראן של הרשויות שאמורות
להחליט אם שופט פלוני אכן ראוי להמשיך ולשבת על כס השיפוט.

• “…
  ובכך לפגוע בעצמאות שיקול הדעת השיפוטי”:

עצמאותו של השופט עדיין אינה מתירה לו הפקרות,
ובעיטה בנורמות הציבוריות, המחייבות כל עובד-ציבור – ולא כל שכן את המופקדים על
הנורמות הציבוריות – השופטים.

אכן, הרצון לפגוע בעצמאות שיקול הדעת של
השופטים לא חף מריחות פוליטיים: כל זרם פוליטי רוצה למשוך אל צידו את השמיכה
השיפוטית (ובעניין הזה חוטאים הימין והשמאל כאחד), אבל זה חלק מהמחלוקת הציבורית,
אשר אין להשתיקה באמתלה של “שפה ראוייה” ושאר קלישאות מסוגת “באיזה
סגנון אדוני מדבר”.

ואחרון-אחרון – קיטש עם כל דבר:

• “…
  שהיא (עצמאות שיקול הדעת השיפוטי) “נשמת אפה של מערכת השפיטה במדינה דמוקרטית”…

אכן, עצמאות שיקול הדעת השיפוטי היא נשמת אפה
של מערכת השפיטה, אבל מערכת השפיטה אינה מדינה-בתוך-מדינה, אלא מוסד אשר תפקידו
לשרת את הציבור ואת האינטרסים שלו, ואם הציבור סבור שה”מערכת” הזאת
מועלת בתפקידה ובשליחותה, מותר לו, לציבור, להרים עליה כף של D-9, D-11 או כל דחפור אחר המצוי בשוק, ומותר לו,
לציבור, גם לקרוא לה, למערכת המשפט, או לכל אחד מיחידיה, “לפשוט את מדי השופט”
– וללכת הבייתה.

מעבר לכך, מי אמר שהביקורת פוגעת בעצמאות
השופט? אהרן ברק אמר את ההיפך:

“פסקי הדין של כל אחד מאיתנו
נתונים לביקורת. אנו מקבלים ביקורת זו בברכה. אין רשות שהיא מעל לביקורת. דווקא העצמאות
ואי התלות שלנו מצדיקות קיומה של ביקורת”.

אמנם בהמשך הוא קלקל, באמרו, כדבר
המובן-מאליו:

“הביקורת עצמה ראוי לה שתהיה
עניינית ולא אישית. היא צריכה להיות לגוף הפסק ולא לגוף הפוסק”.

אבל על כך דיברתי במאמרי הנ”ל: “הביקורת ראוי לה שתהיה עניינית ולא
אישית. … לגוף הפסק ולא לגוף הפוסק”: האמנם “אלמנטרי”, כבוד
הנשיא?!

חירותו של חה”כ מוטי יוגב, או של כל
אדם אחר, לקרוא לשופט “לפשוט את מדי השופט ולהצטרף למפלגה שפסיקותיו כדעותיה”,
בכל שפה שימצא לנכון – היא-היא נשמת-אפה האולטימטיבית של הדמוקרטיה, ונשמת-אפה של
הדמוקרטיה קודמת לנשמת אפה של מערכת המשפט.

החלטת ועדת האתיקה של הכנסת לנזוף
בחה”כ מוטי יוגב על הדברים האלה היא אות קלון לדמוקרטיה הישראלית.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא
לשתף!

נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו
“מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס