­­על הצורך בביקורת על הפרקליטות
– בעקבות דוח גולדברג (3): טמטום ושמו “לא ביקורת אישית”

מה ייעשה לפרקליט רשלן, אשר
בגלל רשלנותו זוכה נאשם בעבירה חמורה? *** וגם: שי
ניצן השקרן נוקש באמרי פיו

שמחה ניר, עו”ד

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו
של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות
הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן
75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק”
לדף הפייסבוק עו”ד
שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי
מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ
8743/14, שמחה ניר,
עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

תזכורת:
“רשלנות יוצאת דופן”

במאמר
הקודם בסדרה הזאת הזכרתי את הביטוי הזה חמש פעמים, וגם ביקשתי: זכרו היטב, כי
עוד נחזור לכך: רשלנות יוצאת דופן.

מדוע ביקשתי מכם לזכור את הביטוי הזה? כדי שלא תגידו לי “אין חיה
כזאת, אצלנו קיימת אפשרות לרשלנות קלה, במקרים נדירים, אבל לא יותר”.

וכדי שלא תגידו לי “באיזה
סגנון אדוני מדבר“.

אז אני מזכיר קביעות של נשיא ביהמ”ש העליון, יואל זוסמן,
לפני כמעט 40 שנה, ואני מצטט אותו, כדי שאם עדיין יש לכם טענות בעניין
ה”סגנון” – לכו עם זה לזוסמן.

מה דינו של פרקליט
מתרשל?

רשלנות, כידוע היא עבירה – הן במשפט הפלילי והן בדין המשמעתי, ועל
עבירה, כידוע, נענשים גם נענשים.

כאשר נאשם יוצא זכאי בדין, זה לא בהכרח משום שהתובע התרשל, אבל ישנם
זיכויים רבים הנובעים מרשלנותו של התובע (וראינו כמה דוגמאות לכך במאמר הקודם: על
הצורך בביקורת על הפרקליטות, בעקבות דוח גולדברג (2): על שי ניצן השקרן כמנהל כושל).

כך, למשל, כאשר התובע מגיש לבית המשפט כתב אישום על פי הבעלות על הרכב
(בעבירות חנייה, בעבירות “מצולמות” וכו’), בלי להכין תעודת עובד
ציבור המעידה על הבעלות: זיכויו של הנאשם הוא בלתי נמנע, ואם אכן הנאשם הוא
בעליו של הרכב, החטאת רובץ בלעדית לפתחו של התובע, אשר נהג “ברשלנות יוצאת
דופן”.

האם מגיע לתובע הרשלן פרס? לא, מגיע לו עונש!

מגיע לו עונש, כדי שייטיב את דרכיו, שישתדל יותר, מגיע לו עונש, כי
הבטיחות בדרכים היא “בנפשנו”, ורשלנותו של התובע מביאה לפגיעה בבטיחות
בדרכים (כך, לפחות, לפי  הדוקטרינה של מי
שמעסיק את התובע).

השאלה היא מי יתלונן על התובע הרשלן.

אפשרות אחת: אזרח שומר-חוק אשר ישב באולם המשפט, היה ער לביזיון, והתלונן
על כך – מתוך חרדה לשלטון החוק, לבטיחות בדרכים, ולשימוש הראוי של המדינה בכספי
המסים שהיא גובה ממנו.

אפשרות שנייה: השופט.

אפשרות שלישית: הממונה על התובע – מנהל היחידה בפרקליטות או ביחידה
הממשלתית המייצגת את המדינה בעניינים מסויימים, או מפקדו של התובע, אם זה במשטרה.

דבר אחד ברור: לא הנאשם שזוכה, ולא סניגורו יתלוננו על כך, כי הם
דווקא נהנו מהרשלנות הזאת, והם מקווים שגם בפעם הבאה התובע יתרשל.

מה יאמר התובע
להגנתו, או: שי ניצן נוקש באמרי-פיו

בואו תרגיל אינטלקטואלי: התובע התרשל, הוגשה נגדו תלונה, והוא נקרא
להתייצב בפני מנהלו העליון, פרקליט המדינה מר שי ניצן.

מר ניצן מראה לתובע את התלונה, ואת תיק בית המשפט, ושואל אותו מה יש
לאדוני לומר להגנתו.

התובע שהתרשל לא מתבלבל, ועונה: אדון ניצן, אמרת שאתה נגד תלונות
פרטניות!

על כך נאמר “נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי
פִיךָ” (משלי ו’, ב’), ולא קשה לדמיין איך האידיוט הזה, שי ניצן, נשאר
פעור-פה, עם הלשון בחוץ.

האם יש נפקות לכך
לשאלה מי התלונן?

מקובל בגופי התביעה לקפוץ לדום כאשר שופט מעיר בפסק דינו משהו-לחובתו-של-מישהו,
ואף מוסיף הערה מסוג “המזכירות תעביר העתק מהחלטתי זו לידיעת …”,
ואילו כאשר אזרח מן השורה מתלונן – אפילו על גניבת
מיליארדים – שאני.

זה, כמובן, מנהג חסר-שחר, אשר מקומו לא יכירנו: רשלנות היא רשלנות היא
רשלנות, ואין נפקא אם המתלונן עליה הוא נשיא המדינה, שופט או רוכל בשוק.

מה יטען התובע
המתרשל להגנתו, אם יוגש נגדו אישום?

הוא יכול לומר “לא התרשלתי”, והשאלה היא מי יקבל טענה מטומטמת
כזאת.

הוא יכול לומר “זו לא הייתה רשלנות יוצאת-דופן, אלא דבר-שבשיגרה, כי
הימים של זוסמן חלפו להם לבלי-שוב, והיום זו הפרוצדורה המקובלת”, ועל כך יענו
לו באותו המטבע בו הוא עצמו משתמש בתיקים אותם הוא מנהל כתובע, כאשר נאשמים טוענים
את הטענה הזאת: טענת קוזי-פאן-טוטה אינה הגנה!

הנה, הכרעת-דין לדוגמה:

הנאשם שבפנינו הינו עורך-דין, ומשמש כתובע
ב……….. (שם היחידה), בדרגת …………….

על פי עובדות כתב האישום, ביום
……………………. הגיש הנאשם כתב אישום נגד פלוני, בתיק מס’
……………………………., בבית (ה)משפט …………………………

הנאשם שבפנינו הגיש את כתב האישום בלי שהיה בידיו
תיק ראיות המצדיק את הגשתו של כתב האישום, וכתוצאה מרשלנותו זוכה הנאשם באותו
התיק.

כתב האישום שבפנינו מייחס לנאשם “רשלנות
יוצאת דופן”.

הנאשם שבפנינו הודה בכל העובדות המפורטות בכתב
האישום, ובחר להעיד להגנתו, כדי להראות שהוא לא פעל לא ברשלנות יוצאת-דופן, ולא
ברשלנות בכלל.

לדברי הנאשם, בעדותו לפנינו:

הפרוצדורה הנוהגת בתביעות מסוג זה הינה, שעל סמך התצלום
של הרכב במכשירים שבידי משטרת התנועה, אם מצביע הוא לכאורה על נהיגה במהירות מופרזת,
מוגש כתב האישום. אם מודה הנאשם באשמה, הרי מורשע הוא מיד, ונגזר דינו. רק אם הנאשם
אינו מודה באשמה, אזי דואגת התביעה להשגת הוכחות בדבר כשירות מנגנוני המכשירים שבאמצעותם
נקבעה מהירות נסיעתו של הנאשם, וראיות אלה מצורפות לתיק החקירה ומוגשות לאחר מכן לבית
המשפט.

הטענה הזאת נטענה ע”י המדינה בע”פ
3583/94, גיל לעדן נ’ מדינת ישראל, פ”ד מח(5), 793, ועליה אמר בית המשפט
העליון (השופט גבריאל בך, ההדגשות לא במקור):

הפרקליטה המלומדת הבהירה, כי הפרוצדורה הנוהגת בתביעות
מסוג זה הינה, שעל סמך התצלום של הרכב במכשירים שבידי משטרת התנועה, אם מצביע הוא לכאורה
על נהיגה במהירות מופרזת, מוגש כתב האישום. אם מודה הנאשם באשמה, הרי מורשע הוא מיד,
ונגזר דינו. רק אם הנאשם אינו מודה באשמה, אזי דואגת התביעה להשגת הוכחות בדבר
כשירות מנגנוני המכשירים שבאמצעותם נקבעה מהירות נסיעתו של הנאשם, וראיות אלה מצורפות
לתיק החקירה ומוגשות לאחר מכן לבית המשפט.

בית משפט זה כבר נדרש לבעיתיות שמעוררת פרוצדורה זו.
ברע”פ 111/94 זיוה אורין נ’ מדינת ישראל (טרם פורסם) אומר הנשיא שמגר:

“למען הדרכה עתידית אני מבהיר כי הגשת אישום המסתמך
על תצלום חייבת להתלוות לעולם בהכנת תעודת עובד הציבור (כאמור בסעיף 27א’ לפקודת
התעבורה (נוסח חדש) ותקנה 7 לתקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט), התכש”ז-1967)”.

…

אכן נראה לי, שהפרוצדורה הנוהגת, כפי שתוארה על ידי
התובעת, מעוררת בעיה עקרונית, וכי יש צורך בתיקון המצב. אין זה נוהג תקין, שמוגש
כתב אישום, ומוזמן נאשם לבית משפט על פי אותו כתב אישום, מבלי שקיים בתיק התביעה חומר
ראיות לכאורה, החיוני להשגת הרשעה. הדבר כרוך אולי בפתרון בעיות מעשיות וטכניות, אך
אלה הם קשיים שניתן להתגבר עליהם, ורצוי שהתביעה תיתן דעתה על כך.

פסה”ד בפרשת לעדן ניתן לפני 21 שנים, והיה על
הנאשם שבפנינו להיות ער לו.

אנחנו מרשיעים את הנאשם שבפנינו ברשלנות
יוצאת-דופן, כמפורט בכתב האישום.

והשאלה היא איזו הצדקה קיימת – אפילו מבחינתו של פרקליט המדינה – לפטור
תובע רשלן מלתת את הדין על רשלנותו.

ואזכיר כאן שוב את סיפור ספינת
הדגל הטובעת, אשר הבאתי במאמר הקודם: נהג הואשם בנסיעה במהירות של כ-180
קמ”ש, לא באוטוסטרדה בה מותרת מהירות 110 קמ”ש, ולא בדרך לא-עירונית
בה מותרת מהירות 80 קמ”ש אלא בדרך עירונית בה מותרת מהירות 50 קמ”ש
בלבד.

ושוב: איזו הצדקה קיימת – אפילו מבחינתו של פרקליט המדינה – לפטור תובע
רשלן מלתת את הדין על רשלנותו?!

האמנם “לפתח
אצל הפרקליטים ראש קטן”?

הפרקליטים טוענים כי החשש התמידי מתלונות ירפה את ידיהם של התובעים
במלחמתם נגד הפשע, וכי הקמת הנבת”ם “עלולה לפתח אצל פרקליטים תפיסה של
‘ראש קטן’ כמגן מפני תלונות. זאת שעה שאנו מצפים כי הפרקליטות תהיה איכותית,
אמינה, אמיצה ועצמאית שתייצג כראוי את האינטרס הציבורי” (דוח גולדברג,
סע’ 66, ההדגשה שלי).

נתקלתי בחיי המקצועיים לא מעט טיעונים מטומטמים ושקריים – וזה אחד מהם.

קחו שוב את עניין הרשלנות ה”יוצאת דופן”, או, אם תרצו, את
הרשלנות-שבשיגרה: האם התלונה, ההעמדה לדין, ההרשעה והעונש תפתח אצל התובעים
“ראש קטן”, או דווקא ראש גדול?

אין, ולא יכול להיות, ספק בדבר: תובע שהוא “ראש קטן” יילך
“עם העדר”, וימשיך את הנוהג עליו אמר ביהמ”ש העליון כי “אין
זה נוהג תקין”, ואילו תובע בעל ראש גדול יגיד רגע-רגע, אני לא אעשה צחוק
מהעבודה, מעצמי ומהמדינה, אני לא אפעל בניגוד לפסיקת ביהמ”ש העליון, ולא אגיש
כתב-אישום ללא ראיות, בתקווה שהנאשם ינהל את התיק כנגד עצמו, יודה בכל העובדות
(או, לפחות במקצתן), ואם יהיה צורך בהשלמת הראיות, אני אדאג לכך – אבקש
דחיות-אין-ספור למיקצי-שיפורים, והשופטים, כמנהגם, יתנו לי ככל שאבקש.

ונפלא מבינתי להבין כיצד התלונה כנגד התובע הרשלן, העמדתו לדין וענישתו,
יביאו ל”הקטנת הראש” של התובעים.

ומה בדבר עצמאות
שיקול-הדעת המקצועי?

על הנושא הזה אפשר לכתוב ספרים שלמים, אבל לפני שאני כותב דבר או חצי דבר
בנושא, אני רוצה קודם לשמוע נימוק כלשהו מדוע, כיצד ובמה, האפשרות להתלונן על תובע
רשלן, שקרן או לא הגון, פוגעת בעצמאות שיקול הדעת המקצועי שלו.

קל מאוד לפלוט “אפשרות להתלונן על הפרקליטים פוגעת בעצמאות שיקול
הדעת המקצועי שלהם”, ולקנח בסימן-קריאה (!) אשר מהמם את הקורא
להאמין בכל מה שלפניו, אבל ממי שטוען דבר שכזה כמובן-מאליו, אני מצפה
שבמקום סימן הקריאה ישים פסיק, ולאחריו יסביר לי מדוע האפשרות האמורה פוגעת
בעצמאות המקצועית של הפרקליטים.

בינתיים, כמה מפתיע, אף אחד לא מסביר לנו, ולא נותן אפילו דוגמה אחת,
“מה עניין מחט לתחת”. אפילו דוח גולדברג לא עושה זאת.

בסע’ 66 לדוח, שכבר הוזכר לעיל, אומר גולדברג (ההדגשה שלי):

אין להקל ראש בטענה כי הקמת נציבות לביקורת על
פרקליטים מקימה, מניה וביה, גם כלי לניגוחם, וכנגד עלולה לפתח אצל פרקליטים תפיסה
של ‘ראש קטן’ כמגן מפני תלונות. זאת שעה שאנו מצפים כי הפרקליטות תהיה איכותית,
אמינה, אמיצה ועצמאית שתייצג כראוי את האינטרס הציבורי”.

על האיוולת שבטענת “הראש הקטן” כבר עמדנו לעיל, ונשארה לנו כעת
הטענה ש”אנו מצפים כי הפרקליטות תהיה איכותית, אמינה, אמיצה ועצמאית שתייצג
כראוי את האינטרס הציבורי”.

והשאלה היא אם מתן חסינות לתובעים רשלניים תעלה את האיכות, האמינות,
האומץ והעצמאות של הפרקליטות, ותבטיח לנו כי שאנו מצפים כי הפרקליטות “תייצג
כראוי את האינטרס הציבורי”.

כן, בהחלט: רשלנות (יוצאת דופן שהפכה לדבר-שבשיגרה) המביאה לזיכויו של
נהג שהואשם בנהיגה במהירות 180 במקום 50 קמ”ש היא, ללא ספק, “ייצוג
כראוי את האינטרס הציבורי”, ועל כגון דא אמר משוררנו הלאומי חיים נחמן
ביאליק: “הבוז למתלוננים”.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס