חה”כ מוטי יוגב יורה לעצמו ברגל, וחבל
|
אמר שצריך להוריד על ביהמ”ש העליון “כף של די-ניין”, וצדק *** אני הצעתי לו מבחר של בולדוזרים חזקים יותר, אבל אז הוא בא וקלקל הכל
שמחה ניר, עו”ד
אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי
“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!
“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?
בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
ראובן ושמעון משכירים מבני תעשייה.
ראובן, בעצתו של עורך-דין, מתנה עם השוכר שעם תום תקופת השכירות הוא ישאיר את תעלות מיזוג-האוויר במקומן.
שמעון, בעצתו, או בלי עצתו, של עורך דין, לא מתנה את התנאי הזה, מתוך הנחה שפירוק התעלות האלה אינו כדאי לו לשוכר, ולכן הוא, השוכר, ישאיר אותן במקומן גם ללא ההתנייה.
הנחתו של שמעון אכן מתאמתת, ועם תום תקופות השכירות הן ראובן והן שמעון מקבלים את המבנים שלהם יחד עם תעלות המיזוג.
לכאורה הכל בסדר: שניהם השכירו מבנים, שניהם קיבלו אותם בחזרה יחד עם התעלות (בנוסף לדמי השכירות ששולמו על פי המוסכם).
אלא מאי: כיוון שאצל ראובן השארת התעלות הייתה חלק מהתמורה עבור השכירות, שוויין של אלה נחשב לו כ”הכנסה חייבת” לצרכי המס, ואילו שמעון קיבל אותן חינם-אין-מס.
ועל כך אמר המרצה שלי לדיני מסים, הפרופ’ יעקב נאמן-לעצמו: לא בכל מקום אתה צריך להראות את כל מה שאתה יודע!
האם הפרופ’ המלומד הזה היה נאמן למשנתו-הוא, כאשר הוא יעץ לנשיא המדינה בשעתו, משה קצב, להתלונן במשטרה כנגד א’ מבית הנשיא, על שהיא מנסה לסחוט אותו? כנראה שלא, אבל זו רק הערת-אגב המביאה אותי אל חה”כ מוטי יוגב, אשר ירה לעצמו ברגל כאשר הוא תקף את עוזי פוגלמן, נבל בזכות עצמו, אבל הראה את מה שהוא יודע לעשות – דווקא במקום ובזמן הלא-נכונים.
להזכירכם: לאחר אין ספור דחיות, שנמשכו שנים, שם הבג”ץ סוף לפרשה, והורה להרוס את בתי דריינוף, אשר נבנו בלי אישורן של רשויות התכנון, וככל הנראה – על קרקע פרטית של אחרים.
כמובן שהימין הפוליטי מקונן, והשמאל הפוליטי רוקד על הגגות.
בין המתקוממים על פסק-הדין הזה היה גם חה”כ מוטי יוגב מסיעת הבית היהודי, אשר אמר כי “צריך להרים כף של טרקטור D-9” על הבג”צ.
לא הייתה לי שום בעייה עם הדברים האלה, שהרי גם אני מסכים שצריך להרים על הבג”ץ כף של טרקטור, ואף הצעתי לו, ליוגב, מבחר של דחפורים טובים וחזקים יותר, הן חדשים והן משומשים, במחיר השווה לכל סיעה בכנסת.
לא נקפו ימים רבים, וקצפו של יוגב יצא על שופט ביהמ”ש העליון עוזי פוגלמן, בגלל שזה הוציא צו עיכוב-ביצוע כנגד הריסת בתיהם של מחבלים, או של משפחותיהם, עד להחלטת ההרכב שידון בתיק גופו.
“אני קורא לשופט פוגלמן לפשוט את מדי השופט ולהצטרף לרשימה המשותפת שפסיקותיו כדעותיה. ראוי שהממשלה וכך גם אני אשתדל בכנסת למצוא הדרכים לעקוף את פסיקותיו הלא מוסריות והלא מידתיות של השופט פוגלמן באופן שנרתיע רוצחים ואויבים ונגן על קיומם של עם ישראל ומדינת ישראל ונציל חיים”.
חוששני שחה”כ יוגב, שאינו משפטן, לא מבין כהלכה את משמעותו של “עיכוב הביצוע”.
מטרתו של עיכוב הביצוע היא להקפיא את המצב כמו-שהוא, על מנת למנוע נזק בלתי-הפיך למקרה שמבקש העיכוב יזכה בדין.
כאשר דנים בעיכוב-הביצוע, שוקלים הן את סיכוייו של המבקש לזכות בדין, והן את הנזק שייגרם לו אם הביצוע לא יעוכב. בעיקר את הנזק, מול התועלת שבביצוע המידי.
כך, למשל, ביצועו של עונש מוות לעולם יעוכב, אפילו הסיכוי לקבלת הערעור הוא קלוש-עד-אפסי, משום שהוא בלתי הפיך, ושום נזק לא ייגרם לציבור אם ההוצאה להורג תתעכב עד שיינתן פסה”ד בערעורו של הנדון.
עונש מאסר הוא הבא בתור, אבל כאן בתי המשפט פחות זהירים, ובמקרים רבים מסרבים לעכב את הביצוע, ולא אחת הנאשם מזוכה בערעורו, אחרי שישב בכלא חודשים ושנים (ע”ע עמוס ברנס, כנופיית מע”צ, עיזאת נאפסו ועוד.
הריסת בית דומה ביותר לעונש מוות, כי אחרי הביצוע לא תהיה שום אפקטיביות מעשית לפסק-דין המבטל את צו-ההריסה.
מה עשה פוגלמן, אשר קומם את חה”כ יוגב?
הוא עיכב לימים ספורים את ביצוע ההריסה של שישה בתים, עד לדיון בפני ההרכב, ואחר כך ההרכב עיכב לכמה ימים נוספים, ובסוף הוציא פסק-דין הדוחה את העתירה, ומאשר את הריסת הבתים – למעט אחד, שמשפחת המחבל לא הייתה בעלת המבנה, אלא רק שוכרתו.
אני לא רוצה להיכנס לשאלה אם פסה”ד הסופי היה נכון, אם לאו (לגבי הבית היחיד שהריסתו נמנעה), כי אני לא מכיר את התיק, וגם לא שמעתי מפיו של יוגב דבר על פסה”ד הזה, ואני גם לא רוצה להיכנס לשאלה אם כושר ההרתעה של ישראל עלוב עד כדי כך שעיכוב-הביצוע של הריסת בתי מחבלים לכמה ימים הוא עד כדי כך קריטי.
אני אדבר רק באספקלריה של התוצאה, ובאספקלריה הזאת עיכוב-הביצוע התגלה כמוצדק, משום שהוא מנע הריסה בלתי הפיכה של בית אשר לבעליו אין שום קשר למחבלים ולטרור.
אני מנחש שאם יוגב היה בנעליו של פוגלמן, גם הוא היה מעכב את הביצוע.
אני מוסיף ומנחש שאם יוגב היה בנעליהם של השופטים אשר דנו בעתירה לגופה, גם הוא לא היה מאשר הריסה של נכס אשר לבעליו אין קשר לאירוע, או אירועים, שבגינם הוצאו צווי ההריסה (זאת, כמובן, מתוך הנחה שהדבר אכן הוכח עובדתית).
הוא לא היה מאשר את ההריסה, משום שכאדם דתי חזקה עליו שהוא לא היה עובר על הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע.
איך ירה יוגב לעצמו ברגל
עד כאן אין לי שום בעייה עם הביקורת של חה”כ יוגב על ביהמ”ש העליון, על פסיקתו, ועל האוריינטציה הפוליטית שלו.
הבעייה מתחילה עם הביקורת השגוייה-בעליל על החלטת פוגלמן לעכב את הביצוע.
אני מניח – לא בוודאות רבה – שביקורתו של יוגב על פוגלמן הייתה תולדה של ה”אינרציה”, אחרי פרשת הדי-ניין, וכנראה שהוא רצה להראות לכל העולם שההתקפות עליו לא תרתענה אותו מלהמשיך בביקורתו על השופטים ה”סמולנים” האלה, אבל השאלה היא מה הוא השיג בזה.
הוא לא השיג דבר, הוא רק הזיק למאבקו שלו.
הוא הזיק למאבקו שלו בכך שאחרי הביקורת הלא-צודקת (במקרה הזה) על פוגלמן, קל מאוד היה לדורשי-רעתו של יוגב לקשר את הביקורת הזאת אל פרשת הדי-ניין, ואחרי הדיפתה של הביקורת הזאת להפטיר, כמובן מאליו, לומר זאת לא הפעם הראשונה שיוגב מותח על הבג”ץ ביקורת חסרת-שחר … לפני ימים ספורים הוא קרא להרים על הבג”ץ כף של דחפור …
ואז כל השומע יואמר לעצמו ווואאאוווו, הוא קרא להרים על הבג”ץ כף של דחפור!
ובמלים אחרות: כוונתו של יוגב הייתה, מן הסתם, להשתמש בכף הדחפור כפלטפורמה מוגבהת מנה אפשר להמשיך אם המאבק בשופטי הבג”ץ, אבל בפועל ההתנפלות על פוגלמן פעלה דווקא בכיוון ההפוך.
לו אני במקומו של יוגב, הייתי מחכה להזדמנות המתאימה להטיח בשופטים ביקורת שאפשר להגן עליה, והאמינו לי, השופטים האלה לא מחמיצים הזדמנות לחטוף ביקורת הכי קשה, ואם לא היום, אזי מחר.
וזה מחזיר אותנו אל המשל בו פתחנו את הדברים האלה, המשל על ראובן ושמעון, שהשכירו מבני-תעשייה: כמו עורך-דינו של ראובן, כך גם חה”כ יוגב הראה את מה שהוא יודע – אבל לא במקום הנכון, ולא בזמן הנכון.
הערת-שוליים
התקפתו של יוגב על פוגלמן הביאה אותו למצב בלתי אפשרי, כאשר הרכב אשר לא כלל את פוגלמן (מרים נאור, חנן מלצר, נועם סולברג) האריך את עיכוב-הביצוע: לו היה יוגב נאמן לשיטתו, הוא היה צריך לשלוח גם אותם “לפשוט את מדי השופטים ולהצטרף לרשימה המשותפת שפסיקותיהם כדיעותיה”.
אבל אז היו אומרים עליו ש”כל השופטים פסולים בעינו, משום שפסיקותיהם אינן כדיעותיו”.
אבל, חמור עוד יותר מבחינתו של יוגב: הוא לא יכול להגיד את הדברים האלה על נעם סולברג, יהודי דתי, מתנחל בעצמו (תושב אלון שבותשבגוש עציון), אשר גם בפסיקותיו הוא רחוק מאוד מה”סמולנות” שיוגב מייחס לפוגלמן.
כפפה לרגליך, מוטי יוגב
מוטי, אנחנו לא מכירים אישית, וכנראה שמעולם לא שמעת את שמעי, כמי שלוחם ללא חת לשינוי רדיקלי בתרבות השפיטה של שופטי מדינת ישראל.
אני שילמתי מחיר יקר על מאבקי למען תרבות השפיטה, אבל זה לא הרתיע אותי, ואני ממשיך ללא חת.
אתה אלוף-משנה בצה”ל, ואני רק טוראי.
אבל את המלחמה שאתה רק עכשיו נכנסת אליה, אני מנהל כבר 50 שנה.
תן לי לנהל אותה כהבנתי, אני אעשה אותה גם בשבילך.
______________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה:זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס