ביהמ”ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשך, שקרנות ושחיתות קשה (י”ד): מערכת משפט “אמיצה”, ושופטיה מוגי-לב

שמחה ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

במאמר הקודם בסדרה, ביהמ”ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשך, שקרנות ושחיתות קשה (יג): מותה של חובת ההנמקה, עכשיו הלווייה, עמדנו על כך שבתי המשפט – כולל ה”עליון” שבהם – משתינים בקשת הכי גבוהה על חובת ההנמקה המוטלת מכוח החוק על עובדי-הציבור.

אחת הסיבות שמנינו לכך היא העובדה שגם בתי המשפט, וגם השופטים עצמם – גם הם נכנסים להגדרת “עובד הציבור”, ואם הם יאכפו את החובה הזאת על אחרים – הם יהיו חייבים לאכוף אותה גם על עצמם.

וכאן אני רוצה לחזור, כמו קאטו הזקן, על מה שאני אומר כבר 50 שנה, בשני הבדלים: האחד – קאטו כונה “הזקן”, כי היה גם קאטו הצעיר, ואילו לי, להוותי, עדיין אין קימקא הצעיר, והשני – קאטו היה דוחף את אימרתו המפורסמת בסוף כל נאום, גם אם זה לא היה קשור לקרתגה, ואלי במקרה הזה, מה שאני אומר קשור גם קשור לקרתגה, ואינו בבחינת הערת-אגב גרידא.

בניגוד למה שרבים חושבים עלי, המאבק שלי בשופטי ישראל מתחיל מתחיל ונגמר בנקודה אחת בלבד: חובת ההתייחסות לטענות בעלי הדין (ובמיוחד לטענות הצד המפסיד, כי לצד הזוכה לא משנה איזו מטענותיו נתקבלה). השגתי את זה – השלמתי את מפעל-חיי, ואני יכול ללכת לים, בתקווה שיהיו אחרים אשר ייאבקו בהסתעפויות אחרות של ההסתאבות והשחיתות במערכת המשפט.

מדוע נדמה לכל העולם שאני רב עם השופטים על כל דבר שזז או שלא זז?

זה משום שהם אטומים לביקורת, ובמקום להיטיב את דרכיהם הם רודפים את מבקריהם, וגם על המגרש הזה הם מתעלמים מכל מה שלא מתיישב עם רצונם לדפוק את המותחים ביקורת על תרבות השפיטה שלהם, ועל יושרם האינטלקטואלי – וזה מחזיר אותנו שוב ושוב מהסתעפויות הענפים שעל העץ אל שורשיו הרקובים.

חשוב לזכור כי עניין ההתייחסות לטענות יש לו השלכות-רוחב על כל תחומי המשפט ועשיית-הצדק, משום שאם השופטים מתייחסים לכל הטענות הם שקופים לציבור, חשופים לאור-השמש, וממילא פוחתת יכולתם לעוות את הדין.

מי שעדיין לא מבין את הדבר, מוזמן לקרוא (ולקרוא שוב את הוא כבר קרא) את המחזה מי רצח את אהרן ברק.

למי שהמחזה הזה נראה “הזוי”, אני יכול להבטיחו נאמנה כי כל הפרטים ה”הזויים” שבו – למעט יוצא-מן-הכלל אחד – מבוססים על מקרים אמיתיים, פרי ניסיוני המקצועי בבתי המשפט, ועל המדיניות המוצהרת-מהמקפצה של שופטי ישראל.

לימים התברר שגם היוצא-מן-הכלל הוא בגדר האפשרי.

גם בסדרת המאמרים הזאת התייחסתי לא מעט להתעלמויות של השופטים מטענותי, או לכך שהם, כדרכם, גם שמו בפי טענות אידיוטיות שלא טענתי, כדי שיהיה להם מה “להדוף” – התגלמות אחרת של אותו הנושא, שגם עליה אני חוזר שוב-ושוב: חוסר היושר של השופטים בישראל.

התעלמות מטענות, התעלמות מסעדים שהתבקשו

הפעם אני רוצה לעמוד על “סניף” גדול ורחב-ידיים של נושא ההתעלמויות מהטענות: ההתעלמויות מעילות-התביעה, או העתירה.

אבהיר את הדברים: נניח שאתה תובע את שכנך, ומבקש מבית המשפט צו-מניעה כדי שלא ימשיך בפלישה לתחומך, צו-עשה כדי שיחזיר את המצב לקדמותו, ובנוסף לכך גם פיצוי כספי על הנזקים שהשכן כבר גרם לך עד ליום הגשת התביעה.

יש לנו, איפה, שלוש עילות תביעה, שלושה סעדים שהתובע מבקש מבית המשפט.

מהו הדין אם בית המשפט דן בחלק מהסעדים האלה, דוחה חלק מהם בפסק דין מנומק (פחות או יותר), ולא דן בסעדים האחרים?

לכאורה יש לנו כאן “פסק דין חלקי”, אשר משאיר לבית המשפט את הסמכות והחובה לדון גם בשאר הסעדים, ולתובע את הזכות לבקש מבית המשפט כי ימשיך במלאכתו, אבל כאן בא המילכוד: בית המשפט קובע, בשורה התחתונה של פסק-הדין: סוף דבר, התביעה על כל חלקיה נדחית.

מה עושים עם זה? כיוון שמדובר בערכאה הראשונה אשר דנה בתביעה, יש לנו ערעור לערכאה גבוהה יותר (בתקווה שזאת אכן תואיל בטובה להתייחס לעילות-התביעה ה”זנוחות”), אבל כאשר הדבר קורה בבית המשפט העליון – למי תפנה, חוץ מאשר אל האתר של קימקא?

וזה מה שקרה גם בתיק הבג”ץ בו אנחנו דנים כאן.

רשימת המשיבים לעתירה, לאחר שהגשתי את הודעת התיקון לעתירה, היו אלה:

1. הוועדה לבחירת שופטים, משרד המשפטים, ירושלים
2. מרים נאור, בית המשפט העליון, ירושלים
3. אליקים רובינשטיין, בית המשפט העליון, ירושלים
4. עמיעד רט, בית משפט השלום, תל-אביב
5. היועץ המשפטי לממשלה, משרד המשפטים, ירושלים
6. שרת המשפטים בתפקידה זה ובתור יו”ר המשיבה מס’ 1 (לרבות מי שיבוא במקומה, לנוכח ההתפתחויות הפוליטיות האחרונות)
7. נשיא ביהמ”ש העליון

8.      לשכת נשיא המדינה

ואילו הסעדים המבוקשים היו כמתואר בסע’ 2 להודעת התיקון:

2.      הסעד המבוקש, לרבות צווי-הביניים, יהיה כדלקמן:

א.        לפני הכל יתבקש בית משפט נכבד זה, במעמד צד אחד, להוציא צו איסור פרסום של נספח ו’ (המצורף לעתירה זו במעטפה סגורה כנגד דליפה בטרם-צו), לרבות איסור הדלפתו מחוץ ללשכת היועץ המשפטי לממשלה, ולהורות ככל שימצא לנכון על מנת להבטיח שהצו הזה יקויים, והכל עד לכל החלטה אחרת, ובכפוף לה.

איסור הפרסום וההדלפה נחוץ משום שבנספח הזה ישנו מידע אשר הגעתו לידי אחרים – לרבות מי שעשויים להיחקר, עלול לפגוע בחקירה ולשבשה.

פרטים נוספים באשר לנספח זה – בחלק ב’, פרק ט’, להלן.

ב.        על המשיבה מס’ 1 – לבטל את בחירתם של המשיבים 2 עד 3 כנשיאה הבאה של ביהמ”ש העליון וכמשנה-לנשיאה הבא של ביהמ”ש העליון.

ג.         על המשיב מס’ 5 להורות למשטרה, או לכל גוף אחר שימצא לנכון, לחקור את הטענות המובאות בעתירה זו בכל הקשור ל”שיטת הסולמית”, ואת חלקו של המשיב מס’ 4 בנושא הזה.

ד.        על המשיב מס’ 5 להורות למשטרה, או לכל גוף אחר שימצא לנכון, לחקור את פרשת “יירוטה” של העתירה שנשלחה ע”י העותר בדואר אקספרס מפלורידה לישראל ביום 20.11.2014, עם מסירה מובטחת ביום 24.11.2014, דהיינו תוך ארבעה ימים, אבל טולטלה ברחבי ארה”ב במשך שבוע, ומשהגיעה לישראל ויצאה מנתב”ג ביום 28.11.2014 בדרכה למרכז המיון (במרחק 21.1 ק”מ משם) נעלמה לחמישה ימים, וגם נפתחה – הכל כמפורט בהרחבה, להלן, וכן לחקור גם את הדרך בה השיגו המעורבים בנושא את הידיעה על עצם הכנתה של העתירה, ומשלוחה לישראל – ידיעה שהיחיד שהיה שותף לה היה מחשבו של העותר.

ה.       על המשיבה מס’ 1 להימנע מלדון בבחירתם או בקידומם של מועמדים בעלי “רקע הוצל”פי”, דהיינו כאלה שבעברם שיהנו כראשי הוצל”פ או רשמי הוצל”פ, כל עוד לא סיים המשיב מס’ 5 את טיפולו בנושא, ובכפוף לכך.

ו.          על המשיבים מס’ 6 ו-7 להוציא את המשיב מס’ 4 לחופשה מתפקידו כשופט בימ”ש השלום, ליזום לגביו הליכי העברה מהכהונה לפי סע’ 7(4) לחוק יסוד: השפיטה, או, לפחות, להמתין עד לסיום טיפולו של המשיב מס’ 5 בפרשה, ואז להחזיר את הנושא לדיון בתיק בג”ץ זה (כאשר ברור כי, תהיינה התוצאות אשר תהיינה – או שהעותר יזכה והמשיב מס’ 4 יבכה, או להיפך, ולשניהם מגיעה זכות הטיעון).

ז.         על המשיבים 6 ו-8 לפרסם ברבים מראש את דבר קיומו של טקס השבעת שופטים מיד עם קביעתו, או שבועיים מראש – לפי המוקדם שבהם.

ח.       כן יתבקש בית משפט נכבד זה ליתן צו-ביניים לפיו לא יישב של המשיב מס’ 4 לדין כשופט בימ”ש השלום, לפחות עד לסיום הטיפול של המשיב מס’ 5 בפרשה, ובכפוף לה, וזאת מבלי לגרוע מזכותו של העותר לטעון כנגד החלטתו של המשיב מס’ 5, אם הוא יחליט שבהתנהגותו של המשיב מס’ 4 אין כל רבב המונע את בחירתו ומינויו כשופט בישראל, או כנגד סירובם של המשיבים 6 ו-7 לנקוט הליכים נגד המשיב מס’ 4, גם אם המשיב מס’ 5 יחליט לגביו כאמור.

ט.        ועוד יתבקש בית משפט נכבד זה ליתן צו-ביניים האוסר על המשיבה מס’ 1 לדון בקידומם של מועמדים בעלי “רקע הוצל”פי”, כאמור בפיסקה ד’, לעיל, וזאת עד למתן כל החלטה אחרת של בית משפט נכבד זה.

עכשיו עיברו, בבקשה, על פסק הדין, ואמרו אם מצאתם התייחסות כלשהי לסעדים שאפרט כאן.

ונתחיל במקרים הקלים: קחו, למשל, את סעד ז’: לצוות על המשיבים 6 (שרת המשפטים) ו-8 (לשכת נשיא המדינה) לפרסם ברבים מראש את דבר קיומו של טקס השבעת שופטים מיד עם קביעתו, או שבועיים מראש – לפי המוקדם שבהם.

אם הם ידונו בסעד הזה, קיימות להם 2 אפשרויות, ואני מוכן להניח, לפחות לצורך הדיון כאן, כי שתיהן לגיטימיות: האחת – לתת את הסעד המבוקש, והשנייה – לסרב לתיתו.

אם יתנו את הסעד – הם יזמינו הפגנות-נגד מול בית נשיא המדינה כל אימת שיתקיים טקס השבעת שופטים, עם שלטים, תקשורת ומה לא, ומאידך, אם יסרבו לתיתו – הם יזמינו על עצמם ביקורת על כך שהם מכשירים מינוי שופטים בגנבים-בלילה.

אז הם טאטאו את החלק הזה של העתירה  אל פח-הזבל של בית המשפט העליון.

ונשאלת השאלה איכן האומץ, אשר נדבר בו מיד.

כה אמר נשיא המדינה

בכנס העולמי ה-24 למשפט העברי, שהתקיים בירושלים בסימן שחיתות ציבורית בהלכה ובמשפט, אמר נשיא המדינה, ראובן ריבלין, כי “עם כל פרשת שחיתות נוספת שנחשפת, כל בכיר בהווה ובעבר, שמורשע בדין, הולך ומתערער אמון הצבור – חוסר אמון של האזרחים בשרות הציבורי, הוא מכת מוות עבור המדינה”.

טוב, את זה אנחנו יודעים גם בלי להיות נשיא המדינה, אבל השאלה הגדולה יותר – ועל כך ריבלין לא אמר אפילו חצי מילה – מהו הדין עם פרשיות שחיתות ציבורית אשר לא נחשפות, ובמיוחד כאלה אשר לא נחשפות בגלל שהשופטים עצמם מחפים עליהן.

ושאלה גדולה עוד יותר היא מהו הדין כאשר השופטים עצמם הם מושחתים.

אומר ריבלין:

“ניתן להשיב את אמון הציבור בנבחריו בדרך השקיפות במערכות הציבוריות, חיזוק העיתונות הישראלית, קיום מערכת משפטית חזקה עצמאית ואמיצה ובאמצעות הנהגה רוחנית שאינה מתפשרת ביחסה לבכירים שסרחו ומוקיעה את המושחתים, ללא קשר לשררתם או גדולתם”.

כמה קלישאות, כמה סופרלטיבים-שאינם-עולים כסף!

כאשר מדברים על “מערכת משפטית חזקה ועצמאית”, נשאלת השאלה מה קורה כאשר מערכת המשפט היא חזקה ועצמאית יותר מדי, שהרי לימדונו מורינו – חלקם הגיעו במהלך השנים גם אל כס השיפוט בביהמ”ש העליון – כי “הכוח משחית, והכוח המוחלט משחית באופן מוחלט”, אבל כרגע נעזוב את זה בצד, משום שריבלין דיבר על “מערכת משפט חזקה, עצמאית ואמיצה“.

כן, כן ,,, בדברו על מערכת משפט “אמיצה” ריבלין התכוון, מן הסתם, למערכת אשר “לא עושה חשבון” לאיש, “שאינה מתפשרת ביחסה לבכירים שסרחו ומוקיעה את המושחתים, ללא קשר לשררתם או גדולתם”.

כן, זה בהחלט היה נכון לומר על מערכות המשפט בסוריה, איראן או צפון קוריאה, אם הן היו “מפגינות שרירים” מול השלטונות בארצותיהם. זה היה נכון למדי גם בזמן שלטון מפא”י ובן גוריון, אבל כיום, אחרי שמערכת המשפט צברה כוחות רבים – רבים מדי – הפגנת שרירים מול הממשלה הרופסת אינה מצריכה שום אומץ.

שופטים צריכים לגלות אומץ לחשוף את עצמם ואת שיקוליהם לאור השמש, שהוא – כמה פעמים צריך עוד לחזור על אמרתו המפורסמת של השופט לואיס דמביץ ברנדייס “אור השמש הוא חומר-החיטוי הטוב ביותר”? – ובצדק אמר ריבלין כי “ניתן להשיב את אמון הציבור בנבחריו בדרך השקיפות במערכות הציבוריות”.

ונשאלת השאלה אם השופטים אינם נבחריו של הציבור ואיך להבטיח את השקיפות במערכת המשפט, אשר צריכה להיות שקופה שבעתיים מכל המערכות הציבוריות האחרות.

וכפי שראינו כאן, השופטים יורם דנציגר השקרן, ניל הנדל ואורי שהם, לא גילו אומץ, אלא מוג-לב, שלא לדבר על השקיפות.

עוד על דבריו של ריבלין, בהרחבה, ראו כאן.

התרגיל המניפולטיבי

עמדנו על כך בפרק השישי בסדרה הזאת: ביהמ”ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשך, שקרנות ושחיתות קשה (ו): שקרים לא רלוואנטיים, להסחת-הדעת, שם הראיתי כיצד השופטים הפכו את מילת-המפתח שלי, סיום הטיפול (של היועץ המשפטי) למילת-מפתח שונה לגמרי, והיא פתיחת החקירה, וכך הם יכלו לעשות את קפיצת-הדרך, לפיה כיוון ש”בשלב זה טענותיו של העותר לא הביאו ולוּ לפתיחת חקירה פלילית. די בכך כדי לדחות את הסעד בקשר למשיב 4″ (להזכירכם: המשיב מס’ 4 – השופט-הגנב עמיעד רט).

אוקיי, אבל מה בדבר סעד ג’ (המורה למשיב מס’ 5, היועץ המשפטי לממשלה, להורות למשטרה, או לכל גוף אחר שימצא לנכון, לחקור את הטענות המובאות בעתירה זו בכל הקשור ל”שיטת הסולמית”, ואת חלקו של המשיב מס’ 4 בנושא הזה)?

ומה בדבר סעד ה’ (המורה למשיבה מס’ 1, הוולב”ש, להימנע מלדון בבחירתם או בקידומם של מועמדים בעלי “רקע הוצל”פי”, דהיינו כאלה שבעברם שיהנו כראשי הוצל”פ או רשמי הוצל”פ, כל עוד לא סיים המשיב מס’ 5 את טיפולו בנושא, ובכפוף לכך)?

ומה בדבר סעד ו’ (המורה למשיבים מס’ 6, שרת המשפטים, ו-7, נשיא ביהמ”ש העליון, להוציא את המשיב מס’ 4 – שבינתיים כבר הושבע כשופט – לחופשה מתפקידו כשופט בימ”ש השלום, ליזום לגביו הליכי העברה מהכהונה לפי סע’ 7(4) לחוק יסוד: השפיטה, או, לפחות, להמתין עד לסיום טיפולו של המשיב מס’ 5 בפרשה, ואז להחזיר את הנושא לדיון בתיק בג”ץ זה)? האם לא משתמע ממנו בבירור כי הסעד שביקשתי במישור סע’ 7(4) עומד עצמאית על רגליו-הוא (“לשיטתו של העותר”), והקשר שיצרתי בין הטיפול הוולב”שי לבין “סיום טיפולו” של היוהמ”ש בפרשה הוא רק לחלופין?

עינינו הרואות: כאשר השופטים מסמנים קודם-כל את התוצאה, ורק אחר-כך מתחילים לקרוא את מה שאומרים להן, חלאות-האדם האלה לא יבחלו בשום מניפולציה – אפשרית או בלתי-אפשרית – כדי לטמטם את הקורא ואת הציבור כולו להאמין שהם מוציאים מתחת-ידם משפט-צדק.

ועכשיו קראו שוב את פסק-הדין

קראו שוב את פסק-הדין, אליו כבר קישרתי למעלה מכאן, ובכל מקום בו מדובר שם על “פתיחת החקירה” (בכל הטייה או נגזרת שהיא) רשמו בצד “סיום טיפולו של היועץ המשפטי לממשלה” (בכל הטייה או נגזרת שתמצאו מתאימה), ואמרו, עם יד על הלב: האם לפסה”ד הזה יש ידיים ורגליים? האם הוא ניתן בתום-לב?

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס